סוד הצמצום
עודכן: 1 באפר׳ 2023
על- גרשון שופמן / שלכת / סיפורים
הוצ. עם עובד, ספריה לעם, תל-אביב 1994
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
סוד הצמצום
ג. שופמן. 'שלכת' (סיפורים). בחר והוסיף אחרית-דבר חיים באר, ספריה לעם הוצאת עם עובד, תל-אביב 1994, 280 עמ'.
שופמן הביא עמו "רוח אחרת" אל הסיפורת העברית של שנות מפנה המאה דרך סיפוריו הקצרים ושנוני-החוד, הנטועים ברובם בנוף אורבאני. באמצעותו יכול היה הקורא בן-הדור להתוודע לראשונה לשחרורם של הסופר הצעיר ושל יצירתו מעקת הגלות, ובעיקר מן הלשון השיבוצית, הדברנית והמליצית, שאפיינה חיבורים לא מעטים בני הדורות הקודמים. כמו כן, העניקו סיפורים אלה תחושה של חופש ושחרור מכובד הייעוד, שהוטל עד אז עלפיו של כל סופר עברי. מנקודת מוצא אחרת, אפשר אמנם לראות שחרור זה מן ה"חטוטרת" המעיקה גם באור טראגי, ולהציגו כניתוק שלשלת וכאובדן של מסורת, שטופחה במשך דורות רבים. שופמן הצעיר לא ראה זאת כך. על סף המאה החדשה, הוא הוקסם עד מאוד משפע החוויות והאפשרויות, שחיכה לו לעלם היהודי תאב-החיים "מעבר לנהר" ו"מאחורי הגדר".
השחרור מן הלשון הלמדנית, העשויה פסיפס של שברי פסוקים, נבע כמובן מן ה"ביוגראפיה ליטרריה" של הצעיר היהודי ה"תלוש", שלא חבש את ספסלי בית-המדרש הישן. אורח-חייו החדש של שופמן וחבריו בכרכי-הים, אורח-חיים שבני הדורות הקודמים לא ידעוהו, גרר אחריו כמובן גם שובל של נושאים, דמויות ומצבים חדשים, שהסיפורת העברית לא הכירה עד אז: רטט המגע עם "שקצה" צעירה ותאוותנית, בלא לבטים והתלבטויות, בלא חרטה וחזרה בתשובה אל ערכיו של בית-אבא סביאה והוללות בקברטים שבשולי הכרך, השקועים במ"ט שערי טומאה פגישה עם חיילים פליטי-מלחמה - קטועי-רגל ומזועזעי-עצבים - בבית-נתיבות וינאי החיים שמתוך שובע ופחד כאחד ב"הינטרלנד" (בעורף בעת מלחמה, בקרב אוכלוסיה נגועה בחיידק האנטישמיות - והכל בחדות-עין מפוכחת מהולה בחיוך טוב ותמים, בלשון המעטה אנטי-פאתטית, שמתוך איפוק וריסון. אהבת-האדם ואהבת ההתבוננות באדם, באשר הוא, סוככות על הכול.
שופמן כתב אפוא סקיצות וסיפורים בעלי רוח מרכז-אירופית, שאינם מעמידים במרכזם את הסימבוליקה הלאומית מן הנוסח הישן. מתוך משו אל ה"חוץ", הוא ניפץ דפוסים ומוסכמות, שרווחו עד לזמנו בספרות העברית, אך יצר בעצמו, מבלי שנתכוון לכך מחילה, אוצר של מוטיבים ודפוסים משלו, שהשפיע משפעו על יצירתם של הדורות הבאים. שובר המוסכמות היה ל"יוצר הנוסח", לבוראם של דפוסים, מצבים וגיבורים, שהפכו לימים למוסכמה. כך, למשל, סיפורו 'נקמה של תיבת הזמרה', שאינו כלול אמנם בקובץ 'שלכת', הכניס לספרות את דמותו של הכנר היהודי, השרוי בניתוק גמור מן הטבע, בעוד שמסביבו גועשים החיים בכל תוקפם ויצריותם. לא זו בלבד ש"שרטוטו" של שופמן 'הכינור' מצוטט בספרו של יהושע קנז 'מומנט מוסיקאלי' (ב"שרטוטו" של שופמן ניכרת כמדומה השפעת מסתו של פרידריך ניצשה 'על הולדת הטרגדיה מרוח המוסיקה', וכן הרעיון הניצשיאני בדבר ההבדלים שבין הרכנת-הראש של העולם היהודי המונותיאיסטי לבין אהבת היופי והכוח של העולם ההלניסטי האלילי, שהרוח הטבטונית ירשה את מע-ערכיו). השראת המוטיב הניצשיאני, שנטמע ביצירת שופמן - ההתרפסות היבבנית של הכינור היהודי לעומת שריריו ויפי-תארו של הצעיר בן הדור החדש, זקוף הקומה והגו - ניכרת אצל סופרים, שהכירו את יצירת שופמן והטמיעו את התמטיקה שלו, כדוגמת חנוך ברטוב, יהושע קנז, גבריאלה אלישע ואחרים, בני משמרות ספרותיות שונות, שתיארו את האם היהודייה הרגשנית, הגוררת את מורשת ערכי הגולה והמתמוגגת מנגינת בנה, ה"גאון" היהודי הווירטואוזי.
'נקמה של תיבת הזמרה' הוא מפסגותיה של יצירת שופמן ושל הסיפור הקצר העברי של שנות מפנה המאה, ומעטים כמוהו לתיאור חייו של האינטלקטואל היהודי ברובע דלת-העם של וינה. על פני השטח, אין זה אלא סיפורו של אמן דלפון ועיוור, שחור שיער וחיוור מצח, החי במשכנות דלים בעיר הגדולה, מתפרנס מהוראת נגינה ומכיוון פסנתרים, והמוצא נחמה ב"מליזמות" שהוא מחבר, בתינוקת הרכה שלו ובאשתו הנאה (הנמ יותר ויותר לתלמידו זהוב-השיער של בעלה, ליונק, המתגולל כגור אריות על הספה שבחדרם). בסמוי, עולה כאן האטימון הרוחני של יצירת שופמן כולה: הנפש החצויה בין העולם היהודי, שאליו הוא חש רגשי קרבה ודחייה אהדדי, לבין העולם הגרמני (ה"הלניסטי"), שאל יופיו הזהוב הוא נמשך ומאכזריותו הא-מוראלית הוא סולד. ניכרת שנאה-עצמית כלשהי של שופמן לעמו החלוש והאסקטי, שחור-השער ולבן-המצח, שכל חושי החיים ניטלו ממנו, והנושא עלפיו את חטוטרת-הגולה במקביל, ניכרת משו הייצרית אל גזע-האדונים זהוב-הרעמה, יחד עם רתיעה מחיים א-מורליים, שמעבר לטוב ולרע. את הצעיר הנכרי, הנמשך לרגינה המלכותית, עיצב שופמן על-פי המודל הארי -ין "אדם עליון", שכולו תכלת וזהב.
אך לא לעולם חוסן: הצעיר היהודי, שהוקסם מגילוי היצר הטבעי, המשוחרר מעכבות הדת ומעובש הדורות, אף נשא לאשה נערה שלא מבנות-עמו, הגיע על הכפר השטיירי, ושם גילה להפתעתו, כי האדם החי חיי-יצר משוחררים בחיק הטבע אינו, כפי שקבעו הוגי-הדעות הרומנטיים, פרא אציל, תמים והרמוני. ההוויה ה"בריאה" שבכפר נתגלתה לו באור אנטי-רומנטי מובהק: הדודה האיכרה מן הסיפור 'אדם בארץ' (אף הוא מפסגותיה של יצירת שופמן ושל הסיפורת העברית של ראשית המאה), מתגלה כאשה רעה ואכזרית, האוהבת את כלביה ואת חזיריה יותר מאשר את שארי-בשרה, אף יותר מנפשה היא. אותות הנאציזם וסמליו, שכבר בראשית שנות העשרים הלהיבו את האספסוף הכפרי, עוד בטרם סחפו את כל שדרות העם הגרמני, חרותים ובת על הקיר, ואף על פי ששופמן מיטיב לחוש את ניצני התופעה ולתארה בסיפוריו, אך אינו נמלט על נפשו ועולה לארץ אלא בקיץ 1938, לאחר שסופרים ומדינאים משיגים עבורו סרטיפיקטים, וממלטים אותו לאחר שאוסטריה סופחה לגרמניה. אכן, כפי שב אז בעיתונות הארצישראלית:
והמכאיב מאוד, כי בתוך היהדות הזאת ישב בבדידות מוחלטת אחד היחידים שבתוכנו - ג. שופמן - באיזו בטחה פאטליסטית נשתקע שם אף הוא בכפר השטיירי הנידח, למרות מה שהוא בעינו הפקוחה ראה שם את סימני הרשעות מנבאי הרעות עוד מאז, בטרם זעו הסיפים של הבניין כולו.
מול סיפורים ארוכים כדוגמת השניים שהזכרנו כאן, בולטים בקיצורם עשרות רבות של "שרטוטים" ו"סקיצות" בני משפטים אחדים, ששופמן כתב מתוך ידיעתו העמוקה את נפש האדם ודרך עינו החדה, המכירה גם את שפת-הגוף. שופמן ידע את "סוד הצמצום". מול הדברנות העולה על גדותיה של מספרים כדוגמת סמולנסקין, ברודס ומנדלי מוכר ספרים, תקדימיו בסיפורת העברית, כתיבתו בולטת בחיסכון שהיא נוהגת במלים וברגשות. מול הסנטימנטליזם הגואה של בעלי "המהלך החדש", שכתיבתם שלטה בשנים שבהן הצטרף שופמן לספרות העברית, כתיבתו בולטת בטון הדיווחי והענייני שלה, הרומז על הרגשות בלבד ואינו מדבר עליהם, ואף על פי כן מעלה אותם בחריפות רבה.
חיים באר, שהעיר וינה כמציאות וכסמל ממלאת תפקיד נכבד כל כך ברומאן שלו 'נוצות', מתמקד באחרית-הדבר, שחיבר לקובץ 'שלכת' בעיקר בתחנת-חייו הווינאית של שופמן. על התערותו של הסופר העברי הצעיר בבירתה של הממלכה ההאבסבורגית הקורסת, כתב: "וינה, המתפכחת לאט-לאט משגעון-הגדלות שלה בן מאות השנים, להיות בירת קיסרות החולשת על 56 מיליון תושבים והמורכבת מ-14 לאומים, כמו שכותב מלך ראוויטש, ומסתפקת בתואר 'עיר המחול והזמר', וינה זו היא לא רק זירת אהבתו הלוהטת, האפלה, של האדם היהודי מגדות הדנייפר אלא גם זירת התעצמותו כסופר עברי הבטוח ביעודו" (עמ' 255). בעקבות הביוגראפיה האקזמפלארית של פרופ' נורית גוברין - 'מאופק אל אופק': ג. שופמן חייו ויצירתו (1982), חיים באר מתחקה כאן אחר תחנות חייו של הסופר, שאת יצירתו הוא מבקש לגאול מן השכחה (אף שאיש לא עטר מעולם על ראשו של שופמן את הילת "היוצר הנשכח", שנעטרה לראשי פוגל וראובני). לדעת נורית גוברין, שילם שופמן במחיר אריכות-ימים את אובדן התהילה: סופרים שמתו בדמי-ימיהם זכו להתגלות מחדש, ואילו שופמן יצא קרח מכאן ומכאן: מעמדו היה איתן מכדי ש"יגלוהו", אך מעמד איתן זה נתערער אט-אט, ואיש לא היצר על האובדן. בא ספרו של חיים באר, ומבקש להחזיר עטרה ליושנה, ויש מקום לשער שסופרים צעירים בתר-מודרניסטיים, הכותבים בלשון סינתיטית ו"רזה", עשויים למצוא בשופמן את אביהם הרוחני. ימים יגידו.