המיתוס ושברו
נתן שחם / מכתב בדרך / ספרית פועלים, תל-אביב 1999
פורסם: ידיעות אחרונות 30/07/1999
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
קובץ סיפוריו החדש של נתן שחם מתאר את בני "דור הרעים", לעתים בדרך המסע לאחור, בעקבות הזמן האבוד, ולעתים תוך התבוננות עכשווית בבני הדור, לאחר שהתברגנו, העלו כרס ופימה, אף איבדו מלהט הנעורים ומן הלהט המוסרי של תקופת עלומיהם האבודים. לעתים אף נרמז כאן ברמזים עבים, שרק הנוסטלגיה עשוית הייתה להעטות על אותן שנים רחוקות ותמימות-למראה מעטה אידילי, אידיאלי ואידיאליסטי, וכי היצרים הדמוניים רחשו מתחת לפני השטח תמיד, גם אז בתקופת "הסער והפרץ" של מלחמת העצמאות. כך, למשל, בשירו של אלתרמן "קרואי מועד" (מתוך "עיר היונה" מתוארת הקמתן החפוזה והבלתי לגאלית של אחת-עשרה נקודות היישוב בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז, תאריך מיוחד מאוד בתולדות המדינה שבדרך ("מסע המכוניות הנע אל הדרום, / עמוסלי צריפים ותיל ומכוש, - / כל גבב ההתישבות, עניו והדרו"). בספרו של שחם מתואר אותו זמן הירואי והרה-גורל בתולדות העם מנקודת מוצא שונה לחלוטין, אישית מאוד ואנטי-הירואית בעיקרה, דרך עיניו של עלם תמים, שאינו מצליח לעמוד "בגבורה" במשימה שאליה נשלח.
סיפור זה שבפתח הספר - "מכתב בדרך" - מתרחש בסתיו תש"ז, זמן קצר לאחר היאחזותן של נקודות היישוב בנגב. לפנינו וריאציה ישראלית, בת "דור הרעים", על מכתבי "DEAR ֺJOHN", שנשלחו אל הלוחמים בזמן מלחמת העולם השנייה, שבהם הודיעה החברה או האישה על פרדה קרבה ובאה או, גרוע מזה, על בן-בלי-אב בלתי-צפוי שעתיד היה להיוולד בעורף, בתקופת שהותו הממושכת של הגבר בחזית. כאן לפנינו סיפור אנטי-הירואי של ימי מלחמה: ישי, בחור כבן עשרים, אנין דעת ומלא הכרת ערך עצמו אך מבוזה על-ידי חבריו הלוחמים, יורד לנגב כדי להודיע לחברו החייל ואיש ההיאחזות שלב אהובתו כבר אינו נתון לו. והנה, הדברים נעתקים מפיו, הן בנוכחות החבר, הן בנוכחות החברה שבינתיים התחילה לצאת עם קצין צה"ל גבוה קומה ויפה תואר. בין לבין, מאבד ישי את בתוליו לחבר'המנית טיפוסית, ש"רכשה לה כאן, במקום שמרובים הבחורים מהבחורות, גינונים של שאננות בוטחת האפיינית לנשים מחוזרות" (עמ' 30). ישי האנטי-הירואי מוצא עצמו לכוד בכף-הקלע בין לוחמים מחוספסים המזלזלים בו בשל עדינותו לבין נערות מחוספסות המתאהבות בו בשל אותה תכונה עצמה.
הסיפור השני "בוסר" יש בו כדי להטיל רבב ולגלות סדקים במיתוס ה"רעות" של שנות המאבק לעצמאות. ממרחק השנים, הידידות בין ה-OLD BOYS של "דור הרעים" היא עניין מסופק ורב מהמורות (הידידות האמיתית מצויה דווקא בין נשים). כרבים מיצירותיו של נתן שחם, גם סיפור זה מכיל גם רובד מטא-פואטי, שדרכו ניתן להסיק כי המציאות עשירה מכל דמיון וכי היצירה מחוללת מטאמורפוזה במציאות (לא פחות ממה שהמציאות משפיעה על היצירה או משתקפת בה). היד בה את הסיפור היפיפה, שזיכה בשעתו את מחברו בהערכת חבריו ובקנאתם, היא אותה יד שאחזה בנערה הערבייה וחשפה את שדיה הבתוליים בזמן מעשה האונס. כבר אמר בודלר, אבי המודרניזם, כי הסופר הטוב אינו חייב להיות איש מוסר ומצפון. הוא יכול בהחלט להיות אדם מושחת, ובלבד שיהא אמן אמת היודע היטב את כללי אמנותו. והנה, מי שחבריו הועידו לו עתיד של סופר הפך לפילוסוף ולאיש תורת האתיקה, כי אילו המשיך להיות סופר, הייתה האמת מתמלטת מבין שיטייבתו ומצפונו לא היה חדל מלייסרו. העבודה האקדמית הנינוחה (לפחות בעיני מי שאינו שרוי בתוכה מאפשרת לו להשתיק את המצפון ולהרדימו, ועם זאת להופיע כלפי חוץ כאיש מצפון.
הסיפור השלישי ("ספרים") מספר בגלוי על השכנים והידידים מן הבית הסמוך ש"אין גדר בין החצר שלנו לחצר שלהם, רק משוכת הדסים נמוכה חוצצת ביניהן" (עמ' 61). בסמוי, זהו סיפור שעניינו בגדרות ובהגדרות - באיסורי טאבו הנפרצים לעתים דווקא במקום שבו הם צפויים פחות מכול. נישואיהם של בני הזוג בני השישים פלוס, הנושאים באופן אירוני שמות אביביים ואופטימיים, הגיעו אמנם לסוף דרכם, אך זרעי הפורענות היו נעוצים בהם מחילה.
הארוך והמורכב מבין סיפורי הקובץ הוא הסיפור החותם אותו - "שפה אחת" - שחזור חוויותיו של משורר יידי בן העלייה השלישית, שהתאכזב מן הארץ וגמר אומר לשים ראש ולשוב לוורשה, ושאחיו הבכור מלווה אותו בדרכו לאנייה המצפה לו בנמל ביירות. כאן באים לידי ביטוי נושאים רבים שהעסיקו את דור המייסדים ואת ספרותם: מלחמת השפות בארץ-ישראל, דמות "היהודי החדש", עולם המעשה מול "עולם האצילות", מטריאליזם ואידיאליזם, העברית כשפה המגשרת בין עדות ישראל, הזיקה בין חוויה ליצירה ובין יצר ליצירה ועוד ועוד. הסיפור רווי זכרי סיפורי אחים ארכיטיפיים כסיפור קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. האקדח המוחבא בתוך ספר התנ"ך המחולל מתעלה כאן לסמל הקיום היהודי בארץ-ישראל, ואפשר שלפנינו דווקא "מצווה הבאה בעברה". החטא שחטא האח הבכור לאחיו (סיפור הגביע באמתחת בנימין, במהופך), שהביא עליו רעה, הן הציל ככלות הכול את חייו: אילו "ירד" האח הצעיר מן הארץ וחזר לפולין כמתוכנן, מותר כמדומה לשער מה היה עולה לימים בגורלו.
נתן שחם יודע לספר סיפור וליצור בו מתח והפתעה. איך יספר ישי לחברו הטוב, הלוחם ואיש ההיאחזות, על בגידת אהובתו בו (בסיפור "מכתב בדרך")? מה יתחולל בבית יוס (יוסקוביץ), שאיבד את אשתו, במחיצת רעיו מתקופת מלחמת השחרור הבאים לנחמו (בסיפור "בוסר")? מה יעלה בגורלם של אביבה וניסן, חבריו של המספר, שהחליטו להיפרד לאחר שכבר הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה (בסיפור "ספרים")? היכן ראה פרופ' רבניצקי, ידידו של המשורר משה אנוש, לראשונה את האישה היפה שהופיעה בתכנית הטלוויזיה "דופק הזמן" (בסיפור "נשרים")? מדוע יושב המבקר הזקן באולם הקונסרבטוריון בפנים רדומות וחתומות, ומהו שעוררו לפתע פתאום מתרדמת החורף שלו (בסיפור "מילגה")? מה קרה לאח הצעיר בתחנת המשטרה בדרך אל האנייה המפליגה מביירות לטריאסט (בסיפור "שפה אחת")? לעתים הפתוס העילאי המעפיל אל גבהים רוחניים מתנפץ בפואנטה ובאנטי-קליימקס יום-יומי ואירוני (כבסיפור "מילגה"). לעתים קרובות, הניגוד הוא בין איש הרוח העדין ויושב האוהלים לבין "עשיו", איש השדה ועולם המעשה ("מכתב בדרך", "שפה אחת"). לא מעט מתחולל בסיפורים אלה "לאחר רדת המסך" ובדמיונו של הקורא, המשלים את תמונת הפסיפס בעיני רוחו.
נתן שחם הוא אמן הסיפור הקצר הבנוי היטב, שבמרכזו דילמה המעמידה את בעליה בתחושת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". סיפוריו מצטיינים בהומור דק ולעתים אף באוטו-אירוניה ניכר כי המספר מכיר היטב את הדמויות שאת סיפור חייהם הוא מעלה בחרט, עד כי לעתים מתגנבת ללב הקורא ההשערה שמא כל הסיפורים אינם אלא מסכות שונות ומתגוונות של יוצרן, בחינת "רק על עצמי לספר ידעתי".
הסיפור "שפה אחת" הוא על בניו של צייטלין, וסיפור זה מסופר אצל נורית גוברין בספרה "דבש מסלע".