צְלִיל שֶׁל תִּקְוָה שֶׁאֶת טִיבָהּ רַק הַקִּיכְלִי יָדַע

לציון ה-11 בינואר יום פטירתו של תומס הרדי

עליי להודות שלמן הרגע שבּוֹ עמדתי על דעתי, במהלך לימודיי בחוג לספרות אנגלית, התאהבתי בתומס הרדי והערכתי אותו יותר מרוב הפרוזאיקונים והמשוררים בני-דורו. הוא לא היה מפורסם כמו יוצרי-על אחרים המוּכּרים ממנו בציבור הרחב, אך הוא היה יוצר ורסטילי מן השורה הראשונה, שהצטיין בכל תחום שבֹּו נגע. כזה היה שייקספיר, כזה היה ביאליק, אך לא כל הסופרים מגלים יכולת להצטיין בכל הסוגים והסוגות. יש סופרים היודעים רק מלאכה אחת, ואם הם מנסים את כוחם בז'נר אחר, החורג ממלאכתם הרגילה, הישגיהם מחוץ ל"מגרש האישי" שלהם מביכים, שלא לומר מבישים. לעומת זאת, יש סופרים כמו תומס הרדי שמגע-הקסמים שלהם ניכּר על-נקלה בכל מעשי ידיהם.

תומס הרדי היה בראש וראשונה סופר שחיבר עשרים ספרי סיפורת, ממיטב הרומנים האנגליים שנכתבו בתקופתו. ואולם, הוא היה גם משורר שעלה כמעט על כל בני דורו. ואם לא די בכך, הוא היה אפילו אדריכל שתכנן בתים רבים, לרבות בית מגוריו הפרטי (Max Gate) העומד עד עצם היום הזה בדורצ'סטר. אגב עבודה מאומצת בתחומי האדריכלות והפיקוח ההנדסי, הוא חיבר את הרומנים המרתקים שלו, שאט-אט זכו להכרה והנחילו לו תמורה כלכלית שאִפשרה לו לחיות חיי שפע טובים ושלווים. ואולם, עקב ביקורת נוקבת שניתכה על אחד מספריו, הוא נואש מכתיבת רומנים, והתחיל להתמקד בחיבורם של ספרי שירה. גם בתחום זה הגיע להישגים מן המעלה הראשונה.

Max Gate – ביתו של תומס הרדי בדורצ'סטר

פרי תכנונו של הסופר-האדריכל

היה זה עגנון שטבע את המושג "בעל מלאכות הרבה" (ככותרת סיפור שפִּרסם ב"דבר" ב-1.4.1931). הוא עצמו ידע מלאכה אחת בלבד: לכתוב את סיפוריו בלשון ה"עגנונית" המיוחדת שבָּרא לצרכיו. אמנם הוא עשה בסיפוריו נפלאות, אך כשניסה לחדש מילים או לכתוב שירים ופזמונים, למבוגרים או לילדים, הייתה התוצאה מביכה ונטולת כל ערך. את המושג "בעל מלאכות הרבה" טבע לפי דברי חז"ל (שבת ז א) ולפי הפתגם ביידיש הקובע שמי ששולח ידו במלאכות רבות אין הברכה שורה עליהן.

ריבוי העיסוקים של גדולי הסופרים – משייקספיר ועד ביאליק ואלתרמן – מפריך כמדומה את הפתגם. גם בימינו התגלו במקומותינו פרוזאיקונים גדולים כדוגמת מאיר שלֵו, שמעולם לא התנזר מריבוי מלאכות והצטיין גם בתחומי הרומן המקורי, גם בתחומי ספרות הילדים, גם בתחומי הסָטירה מענייני דיומא. הוא גם עשה נפלאות בתחומי חקר הטקסט העברי – המקראי והמודרני – והגיע לאבחנות שחמקו מעיניהם של חוקרים מדופלמים. "בעל מלאכות הרבה" הוא גם הסופר דויד גרוסמן שבצד הרומנים המקוריים שלו מעולם אף הוא לא משך ידו מכתיבה לילדים, מן המחזאוּת ומחיבור מאמרים נוקבים בענייני השעה.

*

הפתגם האנגלי הידוע אומר "Great minds think alike", ובאין תרגום עברי נציע: "אישים גדולים וחכמים / הוגים רעיונות דומים". מבין שיריו הנפלאים הרבים של תומס הרדי בחרתי בשיר "The Darkling Thrush" ("קיכלי באפלה") מ-1900 שבּוֹ בִּיכּה המשורר את "גווייתה" הנובלת של המאה החולפת, וזאת משום שבאותה שנה עצמה חיבר ביאליק את שירו "שירה יתומה", המגלה צדדים של דמיון מפתיע לשירו של הרדי:

The Darkling Thrush

I leant upon a coppice gate

When Frost was spectre-gray,

And Winter's dregs made desolate

The weakening eye of day.

The tangled bine-stems scored the sky

Like strings of broken lyres,

And all mankind that haunted nigh

Had sought their household fires.

The land's sharp features seemed to be

The Century's corpse outleant,

His crypt the cloudy canopy,

The wind his death-lament.

The ancient pulse of germ and birth

Was shrunken hard and dry,

And every spirit upon earth

Seemed fervourless as I.

At once a voice arose among

The bleak twigs overhead

In a full-hearted evensong

Of joy illimited;

An aged thrush, frail, gaunt, and small,

In blast-beruffled plume,

Had chosen thus to fling his soul

Upon the growing gloom.

So little cause for carolings

Of such ecstatic sound

Was written on terrestrial things

Afar or nigh around,

That I could think there trembled through

His happy good-night air

Some blessed Hope, whereof he knew

And I was unaware.

קיכלי באפלה

נִשְׁעַנְתִּי עַל גְּדֵרוֹ שֶׁל גַּן

הַכְּפוֹר אָפֹר כָּעֶשֶׁת,

שְׁיָרֵי מָטָר הִלְּכוּ תּוּגָה

עַל עֵין חַמָּה נִגְרֶשֶׁת.

שְׁמֵי עָל חֹרְצוּ בִּסְבַךְ זְרָדִים

כְּמֵיתָרִים הֻתָּרוּ

בְּצַד הָאָח שֶׁבַּבָּתִּים

הַכֹּל קִרְבַת אָח תָּרוּ.

אַרְצִי – דּוֹמֶה גֵּוָהּ הַדַּל

לְגוּף מֵאָה חוֹלֶפֶת,

סִתְרָהּ – חֻפַּת עָבִים מֵעָל,

רוּחָהּ – קִינַת הָאֵבֶל.

מַחֲזוֹר הַזֶּרַע הַקָּמֵל

עֻלְפֶּה, יָבֵשׁ מֵעֹנִי,

וְכָל אָדָם עֲלֵי תֵּבֵל

נִרְאָה נוֹאָשׁ כָּמוֹנִי.

בְּבַת אַחַת בָּקַע מִתּוֹךְ

עֵצִים דֵּהֵי עָנָף

שִׁיר שֶׁל עַרְבִית, כֻּלּוֹ מָתֹק,

שֶׁל בַּעֲלֵי כָּנָף:

קִיכְלִי זָקֵן שֶׁלְּרֹאשׁוֹ

צִיצָה פְּרוּעָה מִסַּעַר,

בָּחַר לִשְׁפֹּךְ הֶגְיוֹן נַפְשׁוֹ

עַל מֶרְחֲבֵי הַצַּעַר.

פָּצַח בְּשִׁיר בְּלֹא עִלָּה

בְּמַנְגִּינָה נִלְהֶבֶת,

עַל עִנְיָנִים שֶׁבְּעַלְמָא,

בְּאֵין אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

דּוֹמֶה שָׁמַעְתִּי בְּכָל תֵּבָה

צְלִיל שֶׁטִּיבוֹ חִידָה

צְלִיל שֶׁל תִּקְוָה שֶׁאֶת טִיבָהּ

רַק הַקִּיכְלִי יָדַע.

מאנגלית: ז"ש

תומס הרדי בחר לקדם את המאה החדשה בשיר-הנכאים המלנכולי של הקיכלי, ולא בקולה העליז והמתרונן של ציפור שיר אחרת, כי הוא שרוי בלב נוף עגום ובו ענפי-עץ דהים, מרחבים מעוררי תוגה ו"חֻפַּת עָבִים מֵעָל". גם ביאליק, באותה שנה עצמה, תיאר את המאה החדשה העומדת בשער על רקע "עָבִים כְּעֵין הָעוֹפֶרֶת" ש"עוֹד תְּלוּאִים בָּאַוֵּר" ועל רקע "עֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ" המלאה "רְקַב שִׁכְבוֹת הֲמוֹן עָלִים כְּמוּשִׁים, יְבֵשִׁים וְנֹבְלִים". גם אצל ביאליק עולה ובוקע שיר של זמיר בודד (הזמיר אף הוא ציפור שיר השייך, לפי החלוקה המסורתית, למשפחת הקיכליים), המבשר איזו תקווה עמומה לעתיד לבוא.

שיר התוגה של תומס הארדי – "קיכלי באפלה" – דומה אפוא באווירתו לאווירת ה-fin de siècle העגמומית בשירו של ביאליק "שירה יתומה", שנכתב אף הוא כאמור בשנה שבָּהּ סבה המאה הישָׁנה על צִירהּ. גם שירו של ביאליק, שכותרתו הראשונה הייתה "זמיר מוקדם", מתאר יער ובו רקב "הַרְבֵּה תְּקוּפוֹת שֶׁל חֹרֶף נֶעֱרָם [...] רְקַב פִּגְרֵי אַלּוֹנִים עַתִּיקִים הֲפוּכִים מִשֹּׁרֶשׁ", ומעליו תלויים "עָבִים כְּעֵין הָעוֹפֶרֶת", ובמעמקיו נשמעת שירה יתומה של זמיר בודד, שהִקדים את זמנו. שני השירים נכתבו באותה שנה ותחת רישומו של אותו הלוך-נפש. שניהם שמו בפי ציפור, זמיר או קיכלי, את שירת המעבר ממאה למאה, ואת החשש מפני הבאות:

וּבְעוֹד כֻּלְּךָ רֹעֵד מִצִּנָּה חֹדֶרֶת, יְדִידִי,

כִּי-יִפְגַּע אָזְנֶיךָ שִׁיר זָמִיר הַמְצַפְצֵף וְהוֹמֶה –

הַאֻמְנָם לֹא-תָנוּד לַמְשׁוֹרֵר הַבּוֹדֵד, הַיְחִידִי,

וְלֹא-תִשְׁמַע שִׁירָתוֹ כִּשְׁמֹעַ קוֹל שִׁירָה יְתוֹמָה!

בשנת 1899 שחתמה את העשור הראשון ליצירתו, כתב ביאליק את שירו "כוכב נידח", שדוברו הוא היהודי הנודד, המבקש לשים קץ לחיי הנדודים שלו המתנהלים ללא מטרה ותוחלת. באותה שנה עצמה הוא כתב את שירו ביידיש "נאָך אײַן יאָרהונדערט" ["עוד מאה אחת"], שגם במרכזו דמות של נווד זקן – ספק דמותו הארכיטיפית של "היהודי הנודד" ספק דמותו של ישו בנתיב התלאה. באותה שנה אף תרגם את המנונו של שמעון פרוג "מנגינה עברית", שנכתב לאחר פַּרעות 1881, וגם בו מתואר נווד מיתולוגי הנודד עם מטהו "בְּחֶשְׁכַת לֵיל וּבְמִטְרוֹת זַעַם [...] בֵּין חַבְלֵי שְׁאוֹל וּלְאוֹר בָּרָק". דמותו המיתולוגית של ההֵלֶךְ המהלֵך בחשכת ליל, בין חבלי שאוֹל, מזכירה את דמותו הסעורה והרומנטית של קין, כפי שעוצבה אצל ביירון ואצל מחקיו. לימים עיצב ביאליק את דמותו הקודרת של הנווד, בן דמותו של קין המקולל. בעבור היהודי היו השנים 1899 – 1900 שנים של החלטה לאומית קולקטיבית לשים קץ לחיי הגלות ולצאת אל דרך הנדודים המוליכה ציונה. אצל תומס הרדי הייתה זו תקופה של חשבון נפש אישי: התרחקותו מאשת נעוריו ופרסום שני קובצי השירה הראשונים שלו מתוך קובצי השירה שפרסם ממפנה המאה ועד מותו ב-11 בינואר 1928: הקובץ "Wessex Poems and Other Verses" (1898) והקובץ "Poems of the Past and Present" (1901). שני הסופרים הגאוניים הללו היו חסרי השכלה פורמלית, אך היו אוטודידקטים תאבי-דעת וקראו ספרים לרוב. שניהם לא משכו ידיהם מן האגדה ומן הפנטזיה, אך האמינו בכל לב שאין כמו סיפורם הראליסטי "הפשוט" של אנשים רגילים ופשוטים "מן השורה", שאותם הסופר מכיר מניסיונו האישי בחיי היום-יומיים, כחומרים המתאימים לכתיבת סיפור נפלא שילכוד את לב הקורא.