עוד לא היה דבר כזה

על עופרה עופר אורן / מה קרה להגר באילת?, ערך: דורי מנור, הוצאת כנרת, זמורה, דביר, מודיעין 2023, 363 עמודים.

פורסם: חדשות בן-עזר, גליון 1822 , 16.2.2023

בכל שנה מגיעים אל שולחני עשרות רבות של קובצי שירה, ורבים מהם – לא נעים להודות – משאירים אותי אדישה למדיי. יש הטוענים שירידתה של השירה התחילה ברגע שהיא נעשתה פוליטית ופלשה לטריטוריה לא לה, ויש הטוענים שההפך הוא הנכון – דהיינו, שהשירה אינה ציבורית די הצורך ומתמקדת יתר על המידה בנושאים אישיים טריוויאליים שאינם מעשירים את הקורא בתובנות כלשהן. האחרונים טוענים שאפשר שהכתיבה מֵקלה על אחדים מִכּותביה ומשחררת אותם מן התעוקה הרובצת עליהם, אך לא תמיד קוראיו מעוניינים להשתתף בתהליך התרפויטי העובר על המחבר שהחליט לחשוף את המתחולל בנפשו קֳבל עם ועולם.

יש הטוענים שהשירה בעשורים האחרונים אֶליטיסטית מדיי, ויש הטוענים שלהפך: שהמשוררים בני-ימינו אינם משכילים או חכמים יותר מהאדם הממוצע, ועל כן אין לציבור הרחב מה ללמוד מהם. גם שליטתם בכלי אמנותם (דהיינו, במשלבי השפה, בריתמוס, בחריזה וכד') אינה מרשימה במיוחד. גם יכולתם "להתכתב" עם מקורותיה הרבים של הספרות החדשה (מהתנ"ך ועד ימינו) הולכת ונעשית דלה ודלילה משנה לשנה.

אכן, רוב משוררי זמננו שכחו מזמן את המלצת חז"ל לפיה "אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֵרְתָּה, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ" (בראשית רבה, פרשה סט, סימן ב'). לא אחת ספרוני השירה היוצאים כפטריות אחר הגשם הם פרי עטם של סופרים שתיבת התהודה שלהם ריקה מהֵדי הדורות הקודמים. הם אינם יודעים במי הם מורדים ואת מי הם ממשיכים. לצִדם פועלת אמנם קבוצה לא קטנה של משוררי אמת הנהנית מכשרונם של חבריה ומ"אור הכוכבים" (קרי, מיוּקרתה של השירה בדורות הקודמים). כך נוצר הרושם כאילו לא נשחק מעמדה של השירה, אבל למען האמת היא נתונה בסכנה הולכת וגוברת.

ולפתע נוחת על שולחנך ספר כמו "מה קרה להגר באילת?" שהוא תופעה שטרם ראיתי כמוה בשירה העברית החדשה. מדובר ברומן שלם המורכב מ-336 סונטים – ספר לא שגרתי המצית בך סקרנות ומעורר בך את האמונה בכוחה המאגי של השירה. דומה שרק בשירה אפשר להשאיר בסיפור פערים כה רבים ולהותיר כל כך הרבה ליד הדמיון, מבלי לתסכל את הקורא. כתיבה על אותם נושאים עצמם בדרך פרוזאית או דרמטית הייתה מסכנת את הספר, ו"מגשימה" בו את צִדו הרוחני. נכון עשתה עופרה עופר כשבחרה בצורה שעדיין לא נוסתה בשירה העברית: רומן העשוי כולו שירי זה"ב, שכל אחד מהם מסתיים בשורות המחץ של צמד השורות האחרון.

הסונט הוא אחד הז'אנרים עם התביעות הפרוזודיות המחמירות ביותר, ואף-על-פי שהוא כובל את המחבֵּר, ואולי דווקא משום שהוא כובל אותו, עופרה עופר מצאה בו את החופש לומר בחופשיות את אשר הפֶּה מסרב לומר כשאין עליו שום רסן ומחסום. כשקראתי את הספר המופלא הזה, עלו בדעתי שורותיו של נתן אלתרמן על החבל הדק שבין חופש למשמעת שעליו מהלך המשורר בעת כתיבתו של שיר:

כִּי לֹא עֶבֶד הַשִּׁיר וְאַשְׁרָיו אִם פָּרַק

צִוּוּיִים וְעֵצוֹת כְּמוֹ רֶסֶן וָמֶתֶג,

אֲבָל מַה חֵרוּתוֹ? הִיא חֵרוּת הַבָּרָק

הַנִּרְצָע לְחֻקֵּי הִצְטַבְּרוּת וָמֶתַח.

אלתרמן סותר כאן כביכול את דברי רשב"ג: "אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד", אך למעשה מתאר את חירות השיר כחירותו כשל עבד נרצע וכבול שיצא לחופשי, או כחירותו של מִטען חשמלי שהתפרק והיה לברק. כך או כך, אין מדובר בתופעה שהחופש שבָּהּ הוא חופש בלתי מוגבל: גם כשהשירה פורצת כביכול בלי כל גבול ומגבלה, היא עדיין כפופה לחוקים גלויים ונסתרים. דמיונו של השיר לברק רומז, כמובן גם להברקות המילוליות הכלולות בו, אך גם לפגיעתו-פגישתו הראשונה של השיר עם לב הקורא. "אהבה ממבט ראשון" נקראת בצרפתית "coup de foudre" = "מכת ברק".

עופרה עופר מספרת את סיפורה של הגר – צעירה מחולון שמחכה ליום גיוסה כלביאת המשיח, כי בבית המשפחה הסדור והממושטר שבּוֹ מתנהלים חייה מתחוללים בלילות אירועים אפלים, המשאירים אותה נכלמת וחסרת אונים (שלוש פעמים לכל הפחות היא מתוארת בספר לאחר מעשה כ"בובת סמרטוטים"). לפעמים היא מתוארת כבובה שנשברה לשברים, כבשירה הידוע של דליה רביקוביץ "בובה ממוכנת".

ואולם, גם מִחוץ לבית הגר פוגשת גברים שוביניסטיים, הרואים בה אובייקט ואינם מבחינים כלל בנפשה המיוסרת. היא מגיעה לאילת – אל מקום מנותק ומרוחק, שבּוֹ הֵאט הזמן את מהלכו (עמ' 20), אך גם הגוף מנותק בו מן הנפש ומן המוח (עמ' 57). הגר, שלמדה בבית לציית ולכפוף את ראשה, ממעטת בדיבורים, ושוכחת את הזכות הגדולה לומר "לא!". ככלל, היא מעדיפה להתבונן בהישגים שהשיגה בחייה,

ואינה שׂשׂה לדבר על ההשפלות שעברו עליה בחולון ובאילת.

שמו של המקום "אילת" ניתַן לו, כנראה, על-שם עצי האֵלה הרבים הגדלים בו וסביבו, ואכן הגר קוראת לימים לבתה "אֵלה", אך בל נקדים את המאוחר. הגר, כפי ששמה מעיד עליה, אינה נמנית עם יושבי הקבע ועם מחפשי הקביעוּת. לאורך הספר היא נמלטת ממקום למקום, בתוך הארץ ומחוץ לארץ, וכשנדמה שסוף-סוף הגיעה אל המנוחה והנחלה, נוחתת עליה ועל בן-זוגה בשורה המאיימת על הקשר הטוב והיציב שנרקם ביניהם.

לא אחת הגר חוששת פן מתנוסס על מצחה איזו "אות", אך סובביה אינם חשים בשום "אות" מן הסוג שגרמה לבנו של האדם הראשון לעזוב את עבודת-השדה ולצאת לדרכו הנצחית של מי שקולל בקללת הנדודים. הגר אמנם חלשה ורכה, אך בעת הצורך היא מתגלה כאישה חזקה, המסוגלת לנווט את דרכיה במִדבּר העמים (והשווּ לבריחתה של הגר המקראית מפני שרה; בראשית טז, ט).

השורש הג"ר שממנו נגזרו ה'הגירה' וה'היג'רה' (هجرة) הערבית מציין נדידה מן המוּכּר אל הנכרי. בהודו, בשפת אורדו, מדובר בכינוי גנאי המציין את עזיבת השבט ואת הבגידה במורשת. להגר, גיבורת ספרה של עופרה עופר, נדרש זמן רב להבין את ניגודי הטוב והרע, המותר והאסור – להכיר בזכותה לעזוב את משפחתה ואת סובביה, למצוא את מקומה בחברה ואת ההגדרה המתאימה לה.

הספר עוקב אחר חייה של הגר: כשהיא מגלה את היריונה, העלילה מואטת והקורא עוקב ביחד עם הגיבורה אחרי התפתחותו של העוּבּר, שמינוֹ ועתידו עדיין סמויים מן העין. בשלב מאוחר יותר של הרומן העלילה לפתע מואצת, והבת אֵלה גדֵלה במהירות הבזק מתינוקת לילדת-גן, לתלמידת בית-ספר ולנערה המחפשת את שורשיה ואת דרכה בחיים. נרמזות תכונות אופי העוברות בתורשה מִדור לדור, ובהן השאיפה לחשוף את הבלתי נודע והשאיפה להימלט מזוהמת החיים אל האור (שלעתים קרובות הוא מתגלה כאור כוזב ומתעתע). נרמזים גם סודות אפלים נוספים בתוך המשפחה, שבתקופתנו – תקופה שבָּהּ ניתן לגלות בוודאות באמצעות בדיקת דנ"א את זהותו של האב הביולוגי. ברקע הדברים מהדהדים סיפורים ארכיטיפיים מן המקרא ומן המיתולוגיה היוונית-רומית.

קראתי את הספר בנשימה עצורה: יש בו יסודות של מתח ושל תעלומה, יש בו דיווּח שוטף – כה שוטף עד שאין הקורא מרגיש שהוא נתון במסגרות המחייבות של המשקל (טטרמטר אנפסטי) ושל סכמת החריזה (כל סונט בנוי משלושה בתים מרובעים בחריזה מסורגת ומדוּ-טוּר – couplet – המסיים את השיר בשורות-המחץ שלו). החרוזים חלקם דקדוקיים וחלקם "נמרצים" (כמו "אם לא – תסכולו", "שאליו – נעלב") או לא מדויקים במתכוון ("תוך דקה – בכיכר" "שיבדוק – לבדו"). יש חרוזים השוברים את המחיצות בין שפה לשפה ("מרגיש – חנטריש", "להחמיץ – קיץ'", "הטייט – קולט"). הקריאה בספר שוטפת ואינה נעצרת לרגע.

על העטיפה כתב העורך דורי מנור שהספר "הוא מחזור סונטות באורך רומן מלא, שמפָרק את הטראומה על כל גווניה לפרודות קטנות של כאב, ובאמצעות מילים מדודות ושקולות מצליח להעביר עולם ומלואו". כה מלא הוא העולם הנגלה כאן וכה מורכב עד שהייתי מייעצת בחיוך למחברת לכלול במהדורה השנייה של ספר זה, בן 363 העמודים, שני עמודים נוספים, שכֵּן ספרה הוא עגול כמו הירח במילואו וכמו השנה הקלנדרית כולה.