עוד הערה "אקטואלית" - הפעם על סיפורו של עגנון
"עובדיה בעל-מום" ועל קשריו עם הרומן "הגיבן מנוטרדאם" מאת ויקטור הוגו
כפי שכבר כתבתי בפתח אחד ה"פוסטים" שפורסמו כאן לפני ימים אחדים, אמר לי פעם הסופר חנוך ברטוב כי קלסיקה היא תופעה ההולכת וגדלה לנגד עינינו ככל שנוקף הזמן. כל השאר הולך ומתמעט.
בימים האחרונים התפרסמו כמה וכמה דברים הנוגעים לקלסיקה המודרנית שלנו, זו שאינה מתיישנת ואינה מתמעטת – על יצירת ביאליק ועל יצירת עגנון – ואלה עוררו בי את יצר התגובה. אחד הגורמים שהאיצו בי לשוב אל המקלדת הוא המשפט הבא, שאותו כָּתב אליי במכתבו הרב ג'פרי-יוסף סאקס, מנהל המחקר ב"בית-עגנון": "כנראה אנחנו חיים במומנט של עובדיה המסכן. לאחרונה יש הרבה עניין בו. הייתי בכנס בשיקאגו בנובמבר והיו 3 הרצאות על הסיפור (שמעט מאוד נכתב עליו)".
נטלתי לידיי ספר בחקר עגנון שהוצאתי לאור לפני כשנתיים - "הניצנים נראו בארץ: על סיפוריו המוקדמים של ש"י עגנון", (2021), שהפרק העשירי שלו מוקדש במלואו לסיפור "עובדיה בעל מום". נוכחתי לדעת שפרק זה בעצם מציע פתרון לאחת החידות הבלתי-פתורות העומדות לנגד עיניהם של חוקרי עגנון: חידת מקורות ההשראה וההשפעה של הסופר הגדול. האם הושפע עגנון אך ורק מִכּתבי הקודש, כפי שטען בנאומו בטקס קבלת פרס נובל לספרות, או שמא הייתה אוזנו כרויה גם ל"השפעות זרות", שלא תאמו את השקפת עולמו הדתית?
עגנון ביקש כידוע להציג את יצירתו כברייה חדשה ומקורית, שדילגה על ספרות ההשכלה ועל ספרות התחייה, והגיעה אל הקורא העברי ישירות מן המקורות הקדומים. הוא ניסה לטעון שאין לו מקורות בספרות החדשה – העברית והלועזית, והתכחש לכל מקורות ההשראה שזיהו המבקרים ביצירתו, אף הִציג את יצירתו במפורש כיצירה שכּוּלהּ שלו. כך, למשל, כשדב סדן זיהה ב"ספר המעשים" השפעה קפקאית, יצא עגנון והכחיש הנחה זו מכול וכול. בדברים שנשא ביום הולדתו של סדן, אמר: