top of page

מכבשן האש יצא אבינו הראשון

ביאליק ושירו ה"קנוני" האחרון "איכה יירא את האש?"

לנוכח שרפת הספרים בברלין לפני 90 שנה.


לפני תשעים שנה, ביום 10.5.1933 עלו על המוקד בכיכר האופרה של ברלין רבבות ספרים שהוגדרו כחיבורים שקיומם מאַיים על העם הגרמני ומסַכּן את תרבותו המסורתית. אירועים דומים נערכו באותה עת בערים אוניברסיטאות אחדות ברחבי גרמניה, אך האירוע של שרפת הספרים בברלין בפיקודו של יוזף גבלס, שר התעמולה של היטלר, הוא המפורסם והגדול שבהם. תמונות וסרטים, שתיעדו את ערֵמות הספרים שעמדו בסדר גרמני "מופתי", בהמתנה לתורָן להישרף במדורות הענק, מראים שמסביב ללהבות הצטופף בכיכר קהל משולהב, ובתוכו פעילים רבים של התנועה הנאצית שהצדיעו במועל יד וחיוך של שביעות רצון שפוך על פניהם.


כיום ממוקמת בכיכר האנדרטה של האמן הישראלי מיכה אולמן – "הספרייה הריקה" – חדר תת-קרקעי ולו תקרת זכוכית במִפלס המדרכה, ותוכו רצוף מדפים לבנים ריקים, ללא הספרים שיכולים היו לעמוד עליהם אלמלא עלו על המוקד. למרבה האירוניה, בכיכר האופרה, הקרויה כיום בשם "כיכר בֶּבֶּל" (Bebelplatz), נערכים מדי שנה אירועים של שבוע הספר של אוניברסיטת הומבולדט.


ימים אחדים לפני האירוע של ה-10 במאי 1933 נתפרסמה רשימת הספרים ה"חתרניים" וה"מסוּכּנים" שנחרץ דינם להישרף ולהיכחד מן העולם. השמדתם של ספרים אלה הייתה הצעד ראשון לקראת טיהורן של הספריות בגרמניה מיצירותיהם של סופרים יהודים, סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים, ליברלים, פציפיסטים, הומוסקסואלים, ושל בעלי זהויות נוספות שהיטלר זיהה בהן פגיעה בחוסן הלאומי. בין הספרים הראשונים שהושלכו אל המדורה באותו הלילה – לאור לפידים ולקול חצוצרות ותופים – היו חיבוריהם של קרל מרקס ושל אלברט איינשטיין.


על המבצע פיקד כאמור יוזף גבלס, שחתם את האירוע בחצות, בנאום ששודר מעל גלי האתר, שבּוֹ נאמר ש"עידן האינטלקטואליות היהודית המִתחכמת בא אל קִצו" ושהמהפכה הגרמנית תחזיר את המהות הגרמנית האותנטית, כי זה רצון העם. מן האפר של הדלֵקה, הוסיף גבלס והכריז, יקוּם לתחייה עוף-החול של הרוח הגרמנית החדשה. אירוע פגאני זה הזכיר לרבים את אמירתו הכמו-נבואית של המשורר המומר היינריך היינה במחזהו "אלמנסוֹר" (1821):


“Das war ein Vorspiel nur; dort wo man Bücher verbrennt,

verbrennt man auch am Ende Menschen"

("זוהי רק הקדמה: במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בסופו של דבר גם בני אדם").


דבריו אלה של היינה מראשית המאה התשע-עשרה כוּונו, לפחות לכאורה, כנגד האינקוויזיציה הספרדית, ששרפה ספרי קודש מוסלמיים, ולא כנגד שליטי גרמניה. ואולם, ברבות הימים, נתפס המחזה "אלמנסוֹר" כאלגוריה חברתית-פוליטית שהרחיקה אמנם את עדותה עד לספרד הביניימית, אך למעשה נועדה למתוח ביקורת נוקבת על אופיהּ של גרמניה הקונטמפורנית. דבריו אלה של היינה מצוטטים גם כיום בהזדמנויות רבות כדברי נבואה מצמררים שהתממשו כמאה ועשרים שנה לאחר שנכתבו והועלו על הבמה.

האירוע של שרֵפת הספרים בגרמניה הנאצית, שאכן היה רק פרולוג לאירועים חסרי-רסן, נותן הזדמנות לכַוון זרקור לעֵבר יצירה שכוּחה ונידחת למדיי של ביאליק – שירו "איכה יִירא את האש?" שנכתב בתגובה לסִדרת האירועים האטביסטיים של שנת 1933. בנסיבות אחרות עשוי היה שיר זה להימנות עם שיריו הנודעים ביותר של ביאליק. ואולם איתרע מזלו של השיר "איכה יִירא את האש?", והוא חוּבּר לאחר הדפסתה של מהדורת יובל השישים של כל כתבי ביאליק (מהדורה זו ראתה אור בשנת תרצ"ג, לרגל יום הולדתו השישים של המשורר), ועל כן נפקד מקומו מן ה"קנון" הביאליקאי המוּכּר והידוע.


זמן קצר לאחר חיבורו של השיר, הלך ביאליק לעולמו, ושיר חשוב זה – שירו ה"קנוני" האחרון – נדחק למדור ה"תוספת" של מהדורות "כל כתבי ביאליק". גזרות גורל הניחוהו אפוא שלא כדין בקרן זווית, אך דרך הרוח מי יֵדע? ייתכן שעוד יבוא זמנו של שיר זה וכולם יבינו את ערכו, אף יחזירוהו אל "מחזור הדם" של השירה העברית. מדובר ביצירה רבת ערך ומשמעות במכלול ה"קנון" הביאליקאי: במישור החוץ-ספרותי יש בה תגובה עזה על אירועי הזמן בגרמניה של ראשית "המשטר הנאצי" (NS-Regime). במישור הפנים-ספרותי יש בה עדות לפנייתו של ביאליק לסגנון פיוטי מודרניסטי חסר תקדים שסממניו עדיין לא נוסו עד לשיר שלפנינו (אף כי ניתן לזהות בו דמיון-מה לאקספרסיוניזם ששלט אז בשירה הגרמנית, בשירת יידיש, לרבות שירתו של המודרניסטן הצעיר דאז אורי-צבי גרינברג).


בנוסף, יש ליצירה זו גם זיקה ברורה ליצירתו של ביאליק "מגילת האש" – מיצירותיו הגדולות ביותר של "המשורר הלאומי". לפנינו שיר ה"מתכתב" עם אותו שיר של ביאליק– "מגילת האש" – שנכתב בעקבות מהפכת הנפל של 1905. את תוצאותיה של מהפכה זו ראה ביאליק במו-עיניו בנמל אודסה כאשר מולו בערה אניית הקרב "פוטיומקין", שהמרד שפרץ על סיפונה נחשב בעיני רבים כחזרה גנרלית של מהפכת 1917. את שתי "מגילות האש" שלו חיבר ביאליק בפרוזה פיוטית, ולא בטורי שיר קצרים. ביצירה הראשונה, משנת 1905, הביא ביאליק בכפיפה אחת את כל סיפורי החורבן של עם ישראל (בהבינוֹ שהמרכז העברי באודסה, שהיה המרכז העברי החשוב ביותר שפעל באלפיים שנות גולה, עומד לפני חורבנו). ביצירה השנייה, משנת 1933 – 1934, הוא כָּלל את כל מופעי האש הגדולים שבסיפורי המקרא ובסיפורי חז"ל – למן יציאתו של אברהם מכבשן האש, שאליו השליכוֹ נמרוד באוּר כשׂדים, ועד יציאתם של בני בניו מִגולי בבל – חנניה, מישאל ועזריה – מתוך כִּבשן האש. שתי היצירות סוקרות בהעלם אחד את תולדותיו של עם ישראל, מימי קדם ועד לאירועי האקטואליה "הבוערים" של תקופת היווצרן, ושתיהן מסתיימות בתקווה מהוססת לנוכח העתיד הצפוי לעם. נביא את שירו הנידח של ביאליק בשלמותו:


איכה יירא את האש?

אֵיכָה יִירָא אֶת הָאֵשׁ הָעָם, אֲשֶׁר אֱלֹהָיו, הַהוֹלֵךְ עִמּוֹ, אֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ הוּא?

מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ יָצָא אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן, אַבְרָהָם, לִקְרֹא בְּשֵׁם אֱלֹהִים, אֵל עוֹלָם.

בְּלַפִּיד אֵשׁ נִכְרְתָה הַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה, בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים, בֵּין אָבִינוּ זֶה וּבֵין אֱלֹהָיו.

וְגַם לַאֲבִי נְבִיאֵינוּ, לְמֹשֶה, הַאִם לֹא נִגְלָה אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכַּל – סֵמֶל הַנֵּצַח לְעַם יִשְׂרָאֵל?

תּוֹרָתֵנוּ גַּם הִיא נִתְּנָה בְּאֵשׁ וּבְלַפִּידִים וְהִיא כֻּלָּהּ אֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה.

וּנְבִיאֵנוּ הַקַּדְמוֹן אֵלִיָּהוּ, הַחַי לְעוֹלָם, הַאִם לֹא עָבַר גַּם הוּא בְּתוֹךְ עַמּוֹ כְּסַעֲרַת אֵשׁ וּבְאַחֲרִיתוֹ עָלָה חַי הַשָּׁמַיְמָה בְּמִרְכֶּבֶת אֵשׁ וּבְסוּסֵי אֵשׁ?

הַאִם לֹא עַל תַּלְמִידָיו הַנְּבִיאִים נֶאֱמַר: הֲלֹא כֹּה דְבָרִי כָּאֵשׁ?

וּכְאָבִינוּ הָרִאשׁוֹן, כֵּן גַּם בְּנֵי בָנָיו מִגֹולֵי בָבֶל, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזָרְיָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם, יָצְאוּ שְׁלֵמִים לְחַיִּים חֲדָשִׁים מִתּוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְהַשַּׁלִּיט הָאַכְזָרִי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם אֶל הָאֵשׁ – הוּא נֶהְפַּךְ לְחַיַּת פֶּרֶא הוֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע וּמְלַחֶכֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.

הַהִצְלִיחוּ מוֹקְדֵי הָאֵשׁ אֲשֶׁר עָרְכוּ לָנוּ שַׁלִּיטֵי הָרֶשַׁע וְהַכֶּסֶל בְּכָל הָעִתִּים לְהַכְחִיד אֶת עַם יִשְׂרָאֵל וְאֶת רוּחוֹ הַיּוֹצֵר?

וְגַם אַתֶּם, סִפְרֵי יִשְׂרָאֵל, אֵלֶּה מִכֶּם אֲשֶׁר גָּנְזוּ בְּתוֹךְ גִּלְּיוֹנוֹתֵיהֶם נִיצוֹץ אֶחָד קָדוֹשׁ מִן הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה, אַל נָא תִירְאוּ אֵפוֹא גַּם הַפַּעַם מִפְּנֵי הָאֵשׁ.

הִיא לֹא תִשְׁלֹט בָּכֶם, גְּוִילִים נִשְׂרָפִים וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת כְּצִפֳּרֵי אֵשׁ, מִמַּעַל לְכָל גְּבוּלוֹת עַמִּים וַאֲרָצוֹת, וְאֶל כָּל אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ תְּעוֹפֵפְנָה אוֹתִיּוֹתֵיכֶם וְהֶעֱבִירוּ אֶת אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ, נַחֲלַת אֲבוֹתֵיכֶם מֵעֹולָם, מִגּוֹי אֶל גּוֹי וּמִמַּמְלָכָה אֶל מַמְלָכָה, וְלֹא תִּשְׁקַע הָאֵש וְלֹא תִכְבֶּה עַד אִם צָרְפָה אוֹתָם מִכָּל סִיגֵיהֶם וְעַד הֵסִירָה מֵהֶם כָּל בְּדִילֵיהֶם – וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּמֶמְשֶׁלֶת הַזָּדוֹן וְהָאִוֶּלֶת לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהּ וַאֲכָלוּהָ וְשָׂרִיד לֹא יִהְיֶה-לָהּ.


אדר תרצ"ד.

ייתכן שאחרי חורבן הבית ניתנה הנבואה לשוטים, כמאמר חז"ל (ב"ב יב ב), אך בין המשוררים יש פֹּה ושם גאונים היודעים לראות למרחוק ולזהות את סימני הבָּאות בעודם באִבָּם. לא לחינם הוכתרו משוררי המאה התשע-עשרה באנגליה, מוויליאם בלייק ועד הלורד ביירון, בכותרת "The Visionary Company" ("חבורת החוזים"). ביאליק לא נפל מהם בכוח הניבוי, ואף כי מעולם לא האמין במחַשבי הקִצין ובמגידי העתידות, וגם לא אהב מעולם את התארים "נביא" ו"חוזה" שהעתירו עליו אוהדיו, כל התחזיות והפרוגנוזות שהשמיע לא החטיאו ולא נתבדו.


ביצירתו, במאמריו, בנאומיו ובמכתביו משנות השלושים המוקדמות חזר ביאליק והביע את חששו מן השואה הצפויה לעמו (הוא השתמש במילה "שואה" עוד בטרם בחרו אחרים להשתמש בה). בשירו האחרון – אם לא ניקח בחשבון את ההמנון התל-אביבי "על שילשים", שאינו אלא פזמון קל-ערך – ניתן לראות שיר-חזון שניבא את כבשני ההשמדה שהקימו הנאצים כדי לבצע את "הפתרון הסופי" שלהם. בנאומו חזה גבלס שעוֹף-החול הגרמני יקום מן האפר ויחַייה את רוחה של גרמניה המסורתית, ואילו שירו של ביאליק ניבא שאותה "אֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ" שניתנה מאז ומתמיד לרוח היהודית לא תשאיר שריד מממשלת הזדון והאיוולת המנסה לכלותה. האִם באמת הֶחייה הפניקס הגרמני מנאומו של גבלס את תרבות גרמניה? מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית לא קשה לקבוע מי היה כאן "נביא השקר" ומי "נביא האמת".


גבלס, שהיה סופר ומחזאי מתוסכל, והיטלר, שהיה צייר מתוסכל, לא זו בלבד שניסו לחסל את יצירותיהם של גדולי היוצרים והמדענים היהודיים שחיו ופעלו בתקופתם. הם "הצליחו" לחסל את הרוח שפיעמה בפסגות היצירה – המילולית והפלסטית – של האמנים הגרמניים, בני עמם. מן הצד אחד, כשבוחנים את ערכן של יצירות הענק שאותן ניסו "האמנים" הללו להכחיד, ניתן להבין שאת רוחו של האמן הגאון אי-אפשר לחסל, וגם האש לא תוכל לה. מן הצד האחר, קומיסרי תרבות כמו ז'דנוב ברוסיה וגבלס בגרמניה גרמו להולדתה של אמנות רגרסיבית ונחותה שלא נלחמה למען חירות רוחו של האדם ואפילו הצדיקה את העריצות. הנזק שגרמו המשטרים הטוטליטריים לאמנויות השונות לא הסתיים עם מיגורם. האם קמו בברית-המועצות שלאחר ז'דנוב סופרים המסוגלים להיכנס לנעליהם של טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ'כוב? האם קמו במרחב התרבות הגרמני שלאחר גבלס סופרים המסוגלים להיכנס לנעליהם של תומס מאן ושל קפקא? הנזק שגרמו משטרים אלה לתרבות עמם הוא נזק רב-דורי, שעולם הרוח עדיין לא התאושש ממנו.

בשירו של ביאליק "איכה יִירא את האש?" כלולה יותר מנבואה אחת. בשיר זה צפה ביאליק שבשוך המלחמה – לאחר שתכבה האש בכִּבשנים – תבוא מפלתו המהירה והניצחת של היטלר ושהנאציזם יוקע ויהיה לדיראון עולם. הוא תיאר בשירו את כבשני האש, אך גם הדגיש שהאש שלא כילתה בכל הדורות את "נצח ישראל". לאחר שיִכבו הכבשנים, ניבא ביאליק, תהיה "מֶמְשֶׁלֶת הַזָּדוֹן וְהָאִוֶּלֶת לְקַשׁ [...] וְשָׂרִיד לֹא יִהְיֶה לָהּ".


לפי ביאליק, אש הכבשנים שהציתה ממשלת הזדון והאיוולת תאַכֵּל בעתיד הקרוב גם את היד שהקימה את הכבשנים והציתה בהם את בני העָם. כשם שתיאר ביאליק בשירו זה את נבוכדנצר, שהשליך את היהודים לתוך הכבשן, והפך בסופו של דבר ל"חַיַּת פֶּרֶא הוֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע וּמְלַחֶכֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", כך גם תיאר בשיחה עם ידידיו את סופו הצפוי של היטלר, כעשור שנים לפני התרחשותו בפועַל:


"הסוף יהיה, שבמקום לנַצח חלילה וחס ולהיות אחד הגדולים שבתולדות הלוחמים-הכובשים, יהיה דחליל, שאפילו הצפרים לא ייחתו מפניו, וסופו שיציגוהו בפאנופטיקום לראוות-צחוק, לחוכא ואִטלולה [...] 'המפלצת הטבטונית', לראשו קרני חרס, שִניו ניבי חזיר, עיניו יוצאות מחוריהם" (ראו בספרו של אביגדור המאירי, "ביאליק על אתר", תל-אביב 1962, עמ' 151).


ואגב, במחזה "וילהלם טל", שבתרגומו של ביאליק, אומר אחד משכירי הצבא בלעג למראה המגבעת שהוצבה בכיכר העיר כדי שהנתינים השוויצרים ישתחווּ לפניה: "הַאֵין יֵשׁ אֲשֶׁר נִבְרְכָה נִשְתַּחֲוֶה לִפְנֵי גֻלְגֹּלֶת / רֵיקָה וּנְבוּבָה – לָמָּה תִגָּרַע הַמִּגְבָּעַת?". כל רודן עריץ יהפוך לימים מטרה ללעג ולקלס, אומר מחזהו של שילר שביאליק בחר לתרגמוֹ כי ראה בו יצירה המחנכת את האדם לבוז למשטרי העריצות, לפתח יכולת שיפוט מבלי להיגרר אחר מסעות של "פולחן אישיות" ומבלי להיסחף אחרי נאומי הסתה ותעמולה.


זכויות: ספריית הקונגרס

השיר "איכה יִירא את האש?" נכתב על-פי הזמנת עיריית תל-אביב ל"עדלידע" של פורים תרצ"ה. בָּאירוע שנערך לאחר מות המשורר, נשרף דרקון עטור צלבי קרס ולו שלושה ראשים שעל גבו הונחה בובה בדמותו של היטלר. בשיר הזכיר ביאליק כי שלושה מגולי בבל – חנניה, מישאל ועזריה – שנבוכדנצר הרשע השליך לכבשן האש יצאו מן האש שלמים לחיים חדשים, תוך שהוא מעודד את העם ומביע את אֵמונו שגם הפעם יצליח עם ישראל לצאת מתוך האודים והאפר ויכונן לעצמו חיים חדשים ("הַהִצְלִיחוּ מוֹקְדֵי הָאֵשׁ אֲשֶׁר עָרְכוּ לָנוּ שַׁלִּיטֵי הָרֶשַׁע וְהַכֶּסֶל בְּכָל הָעִתִּים לְהַכְחִיד אֶת עַם יִשְׂרָאֵל וְאֶת רוּחוֹ הַיּוֹצֵר?").


מה פשר הנבואה החותמת את השיר – "וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה"? לפנינו אמירה מורכבת ורב-מערכתית. השבט שמוצָאוֹ ביוסף, בנם הראשון של רחל ויעקב, הן התפצל לשני שבטים: אפרים ומנשה, ולאחר התפלגות המלוכה קיבלה ממלכת ישראל גם את הכינוי "בית יוסף" (לפי המסורת, "משיח בן יוסף" יהיה הגואל הראשון של ישראל – מכוננו של הצד המדיני-החומרי של החיים הלאומיים –אך הוא ייהרג, ואחריו יבוא "משיח בן דוד" שיעסוק בתיקונו של עולם). דומה שביאליק ביקש לומר בסוף שירו הנבואי ששני חלקי העָם – חֶלקו היושב ישיבת קבע וחלקו הנודד בארצות הגולה (שהרי יוסף לא מת בארץ, ובניו העלו את עצמותיו ארצה), יהיו בסכנת כיליון, אך בסופו של דבר האש הרוחנית תֹּאכל ותאַכֵּל את האש "הפשוטה" המוצתת בכיכר העיר.


ייתכן שבדבריו על "בית יוסף" כלולה אמירה עקיפה על "משיח בן יוסף" שמת באמצע שליחותו. אפשר שכך רמז ביאליק לאותו חלק בעם שהלך לשיטתה של "הציונות המדינית" מיסודו של הרצל, וביקש להחיש את הגאולה. הוא ניבא שתופעת הפַּלגָנות בעם ("השניות בישראל") שאותה תיאר מלמדת שבבוא חורבן על העם, אויביו אינם מבדילים בין פלגיו. כל פלגיו של העם נמצאים בסכנת כיליון, כמסופר ביצירתו "מגילת האש" המתארת את גורלן של שתי הקבוצות שנפרדו זו מזו – "העלמים" ו"העלמות". אף לא אחת מהן מצאה את הדרך לגאולה, ושתיהן טובעות בסופו של דבר בנהר האבדון.

בשיר שלפנינו העלה ביאליק את פרקי חייו הראשונים של אברהם אבינו, ומתח קו של אנלוגיה בין האגדה על אברהם אבינו, שניצַל מִכִּבשן האש, לבין עם ישראל, שהגרמנים מבקשים להשליכוֹ – אותו ואת ספריו – לתוך כבשן האש. לא במקרה פתח ביאליק את שירו בגורל חייו של אברהם, שניפץ את פסלי האלילות. בשירו "לא זכיתי" רמז ביאליק באמצעות סיפורו של פרומתיאוס כי עַם זה שנתן לעולם במתנה את את ניצוצו המקורי, את הרעיון המוֹנוֹתאיסטי, שאותו לא גנב ולא שאל מאיש, גירש ניצוצו את חשכת הבערות. בעולם התלקחה אש גדולה, אש אמונת הייחוד, שבתוכה נעלם הניצוץ הקטן של עם ישראל והיה כלא היה; עתה, במקום שיקבל גמול על תרומתו – על הניצוץ ששינה את פני העולם – הוא מקבל רעה תחת טובה, ונאלץ לשלם בחֶלבּוֹ ובדמו את מחיר הבּעֵרה שהציתו רעיונותיו. איתרע מזלו של העם לשאת את רדיפות הדתות הגדולות שנוצרו מִזיק קטן של רעיון מקורי, שהוא עצמו הָגָה, ומסרוֹ לידי האנושות שהפכה אותו לנחלת הכלל. כך תיאר ביאליק את תהליכי התהווּתה של "שנאת עולם" ל"עם עולם" באחד מנאומיו החשובים:


הגויים קיבלו יסודות מן היהדות, הודו לכל-הפחות בפה בקבלת המתנות והתרומות שהביאה להם היהדות, אבל כתוצאה מזה, וכ"גמול", באה שנאה עזה לאלה המעניקים והתורמים להם את התרומה הזאת. אולי היה כאן מפעל נקמה מדעת ושלא-מדעת על מעשה "אונס". היתה קוניונקטורה כזאת בעולם, שהכריחה את העולם האלילי לקבל משהו מיסודי היהדות ומעיקריה, אבל הטבע האלילי שלהם שילם בעד "אונס" זה בשנאה עזה כמוות

(ראו הרצאתו "בשעה זו", דברים שבעל-פה, א, עמ' רכג – רל) .


ברקע הדברים מהדהדים דברי ניטשה על ההבדל שבין הרוח הגרמנית (Hellenismus) לבין הרוח ה"הֶבּראיסטית" – העברית-יהודית. בסופו של שיר זה קרא ביאליק לספרי ישראל העולים באש, והפציר בהם לבל ייראו את האש ולבל יחששו מפניה, כי האש הפנימית הגלומה בתוכם עתידה לשרוף את ממשלת הזדון ולהופכה לדחליל קש בוער ("וְהָיָה בֵית יעקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּמֶמְשֶׁלֶת הַזָּדוֹן וְהָאִוֶּלֶת לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהּ וַאֲכָלוּהָ וְשָׂרִיד לֹא יִהְיֶה-לָהּ"). לא הייתה זו נבואתו היחידה של ביאליק שנתממֹשה, אלא שהוא נפטר בטרם עת ולא זכה לראות בהתגשמותה.


ביאליק ראה באנטישמיות הגרמנית בכלל, ובנאציזם בפרט, נקמה מאוחרת, מוּדעת או בלתי-מוּדעת, של עממים פגניים ביהודים שמיגרו את האלילים והכריתו אותם מן העולם. על כן הוא העלה בחרט בשנת חייו האחרונה, שבָּהּ ראה את יהדות גרמניה נמלטת ארצה מפחד הנאציזם, את דמותו של אברהם אבינו שהושלך לכבשן, אך ניצל מן האש והיה לאביה הראשון של האומה כולה.


לפנינו יצירה גדולה שהיא בעת ובעונה אחת שיר של קינה בנוסח "איכה" ושיר של עידוד בנוסח נבואות הנחמה של נביאי ישראל, ובו ניבא המשורר-הנביא כי ממשלת הזדון והאיוולת תדלק כקש ושריד לא יהיה לה, וכדבריו: "מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ יָצָא אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן, אַבְרָהָם, לִקְרוֹא בְּשֵׁם אֱלֹהִים, אֵל עוֹלָם".בשעותיו הקשות של העם ביקש מהעם ללמוד לקח מסיפורו של אברהם אבינו, שיצא מן הכבשן, והפך למורה הדרך של עמו ושל האנושות. מהספרים ביקש שלא לחשוש מלהבות האש, כי לא יעלה ביד הגרמנים להכרית את רוחו של עם שתורתו ניתנה לו באש ובלפידים.


השיר הוא בְּלִיל של יסודות מנוגדים: יש בו גם יסודות של שיר קינה וגם יסודות של שיר עידוד. בְּלִיל כזה מלמד שבסוף ימיו התקרב ביאליק אל המודרניזם, וכתב בז'נרים "אוקסימורוניים" המפגישים יסודות שאינם יכולים לדוּר בכפיפה אחת. גם ב"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" עירב ביאליק יסודות מנוגדים של קינה ושל תוכחה. גם בשירו "על שילשים" (שנכתב במלאת 25 שנה לתל-אביב) עירב ביאליק יסודות מנוגדים של המנון חגיגי ושל דברי מוסר ותוכחה. בערוב יומו, בראותו את המרכזים העבריים באירופה מתמוטטים, הוא הִרבָּה להשתמש במילת הקינה "אֵיכה" (ב"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", במחזור "יתמות" וגם בבואו לתאר את מצבו של האפון המִסכּן בשיר הילדים "בגינת הירק" העומד במקלו ובתרמילו כפליט יהודי שהגיע לארצו).


אפילו במכתב למרדכי קושניר מקבוצת גבע מיום ט"ו באייר תרצ"ג (11 במאי 1933; כלומר יום אחרי שריפת הספרים בברלין) הציב ביאליק את השאלה: "איכה לא יבינו צעירינו?" (שאלתו נגעה לאי-הבנתו של הדור הצעיר שלא תרבות תפוחי הזהב או תפוחי האדמה, אלא השבת, היא ששמרה על תרבות העם בכל ימי נדודיו, ושאסור לעם להשליכה ככלי אין חפץ בו בשובו לארצו). ובמאמר מוסגר: ביאליק לא היה אדם דתי, אך הוא לא חילל שבת בפרהסיא. בנושא זה הלך בעקבות אחד-העם שטען: "יותר מששמר עם ישראל על השבת, השבת שמרה עליו". שנות חייו האחרונות של ביאליק עמדו בסימן מילת הקינה "איכה".

בפתח ספר דברים, אחרון ספרי החומש, מובאים דברי הפרֵדה של משה מבְּני עמו ביום כניסתם אל הארץ, ובם התראה לבל יתפתו לעבוד עבודה זרה "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא  אֵל קַנָּא" (דברים ד, כד).  בשירו "איכה יִירא את האש" נפרד ביאליק מבני עמו, לפני צאתו אל הניתוח שהחיש את קִצו, בהזכירו שאלוהי ישראל "אֵשׁ אֹכְלָה אֵשׁ הוּא". אש-תמיד יוקדת בעם זה, אמר ביאליק שתכַלה את מבקשי נפשו. האש השורפת את הספרים בכיכר העיר תשרוף רק את הצד הפיזי שלהם, אך לא את צדם הרוחני – את התכנים הגלומים בהם. אותיות פורחות תצאנה מתוכם וכך תועבר אש-הקודש מגוי אל גוי וממלכה אל ממלכה ותבער את הרוע ואת הזדון.


רעיון דומה עמד גם בבסיס המכתב הגלוי ששלחה הלן קלר לסטודנטים הגרמניים ב-9 במאי 1933, ברגע שנודע לה שביום המחרת יעלו הנאצים על המוקד בברלין ספריה שנאספו מן הספריות ברחבי גרמניה. במכתבה הזכירה לסטודנטים שעמדו להשתתף באירוע כי מעשיהם יחזרו אליהם כבומרנג, ובמקום שהמשטר הטוטליטרי יביא קץ על הרעיונות שבספרים, השרפה תחזק את הרעיונות שבספרים השרופים, ואלה יביאו קץ על המשטר הטוטליטרי שביקש להכחידם. בין השאר כתבה הלן קלר:


History has taught you nothing if you think you can kill ideas. Tyrants have tried to do that often before, and the ideas have risen up in their might and destroyed them. You can burn my books and the books of the best minds in Europe, but the ideas in them have seeped through a million channels and will continue to quicken other minds.


ובתרגום:

ההיסטוריה לא לימדה אתכם דבר אם נדמה לכם שביכולתכם להמית רעיונות ולהחניקם. מנהיגים עריצים ניסו לא אחת לעשות זאת בעבר, אך הרעיונות התעוררו וקמו במלוא עָצמתם והרסו אותם [את העריצים ואת מעשיהם]. אתם יכולים לשרוף את ספריי ואת ספריהם של המוחות הטובים ביותר באירופה, אך הרעיונות הגלומים בהם כבר חלחֲלוּ דרך מיליון ערוצים וימשיכו להזין ולהחיות מוחות נוספים.


ביאליק ייחל כמובן לתמוטת המשטרים הטוטליטריים, וציפה להתגלותו של מנהיג גדול שיוכל לִמשות את עמו מן הטיט והיוון ולהעלותו בדרך העולה ציונה, ובמקביל – להתגלותו של מנהיג עולמי בעל ערכים הומניסטיים והומניטריים נאצלים שיציל את העולם מידי אותם עריצים המבקשים להשתלט עליו ולהשליט בו את ערכיהם הבדלניים.

Comentarios


bottom of page