לשיר בשפת הכוכבים
עודכן: 19 באוג׳
השקפת העולם המוצנעת של לאה גולדברג והשלכותיה הפואטיות
פורסם: בקורת ופרשנות: כתב־עת בין־תחומי לחקר ספרות ותרבות , בר-אילן, 2017
( טקסט מלא בהמשך הדף )
...לאה גולדברג הייתה האישה הראשונה בתולדות הספרות העברית שזכתה להגיע למעמד הנכסף של ׳סופר לפי מקצועו׳. היא כתבה כל חייה, אך בארץ קבעה את הכתיבה למקצוע הן מתוך בחירה והן באילוצי הנסיבות. מיום עלותה ארצה בשנת 1935, והיא עלמה כבת עשרים וארבע שבאמתחתה תואר דוקטור בשפות שמיות מאוניברסיטת בון שבגרמניה, ועד לפטירתה בשנת 1970, והיא פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, היא כתבה ללא הרף וניכר כוחה על פני ספקטרום רחב של ענפי יצירה. גולדברג הפנתה את יצירותיה לקהלי יעד רחבים ומגוונים: לילדים, לנוער ולקהל הקוראים הבוגר....
( טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים או אף גירסה שונה )
לשיר בשפת הכוכבים
השקפת העולם המוצנעת של המשוררת והשלכותיה הפואטיות
א. סופרת פרופסיונלית
לאה גולדברג (להלן: ל"ג) הייתה האישה הראשונה בתולדות הספרות העברית שזכתה להגיע למעמד הנכסף של "סופֵר לפי מקצועוֹ". מיום עלותה ארצה בשנת 1935, והיא עלמה בת 24 שבאמתחתה תואר דוקטור בשפות שמיות מאוניברסיטת בון שבגרמניה, ועד פטירתה בשנת 1970, והיא פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, היא כתבה ללא הרף והפגינה את כוחה בספֶּקטרוּם רחב של ענפי יצירה. ל"ג הִפנתה את יצירותיה לקהלי יעד רחבים ומגוּונים: לילדים, לנוער ולקהל הקוראים הבוגר. לעִתים קרובות היא ניסחה את דבריה ב"פשטות"; כלומר, היא העטתה עליהם מין מעטה של נאיביוּת מדומה (faux naïf) העושה אותם ראויים לקהל רחב ולקהל אֶליטיסטי גם יחד. תודות לכשרונה ולהתמדתה, וכן תודות לחשיבות שייחסו מפלגות הפועלים לאמנים יוצרים ולאנשי רוח, עלה בידה למצוא את פרנסתה מן הכּתיבה ומן המלאכות הנלווֹת אליה: עריכה, תרגום, כתיבה לבמה הקלה ולבמה הממוסדת, חיבור חרוזים לפרסומות ולקומיקס, חיבור דברי ביקורת בתחומי השירה, הסיפורת והדרמה, חיבור יומני קריאה ויומני מסע וכיוצא באלה מלאכות שהעמיסה בלי-לאוּת על כתפיה.1
לעול הרב שרבץ עליה, הן מתוך בחירה והן בכורח צורכי הפרנסה, נתנה ל"ג ביטוי מטפורי בשירה הרפסודי "בהרי ירושלים", המפגין עֶמדה אוקסימורונית של קינה מאושרת, של ענוותנות גאוותנית ושל לאוּת רבת-אונים: "אֵיכָה תוּכַל צִפּוֹר יְחִידָה / לָשֵׂאת אֶת כָּל הַשָּׁמַיִם / עַל כְּנָפַיִם / רָפוֹת / מֵעַל לַשְּׁמָמָה? / הֵם גְּדוֹלִים וּכְחֻלִּים, / מֻטָּלִים עַל כְּנָפֶיהָ / הֵם עוֹמְדִים בְּכֹחַ מִזְמוֹרָהּ". מעניין להיווכח כי חרף השתייכותה בשנות השלושים והארבעים לחבורת סופרים תל-אביבית, ובשנות החמישים והשישים לחבורת מלומדים ירושלמית, היא ראתה את עצמה במשתמע כ"צִפּוֹר יְחִידָה" (ולא כציפור המשתייכת ללהקת ציפורים כלשהי).
מעניין אף להיווכח ששירה מציג את העוֹל המוּטל על כנפיה כעוֹל רוחני, המשַׁקף את השמים התכוּלים של "עולם האצילוּת" המרוחק והשונה בתכלית מ"עולם המעשה" – מעולם החולין שעל פני הארץ. אִמהּ שהתגוררה אִתה תחת קורת-גג אחת אכן שִׁחררה את בתה המפורסמת, החרוצה והמוכשרת מכל הטרדות הקטנות והמאובקות של חיי החולין, אך הניחה לה להתמודד לבדה עם המאבקים הגדולים של מלחמת הקיום וההישרדות. היה זה אפוא מודל בלתי שגרתי של תלות הדדית בין אם המגַדלת את בתה היתומה מאב בכוחות עצמה ופוטרת אותה ממלאכות הבית ה"נשיוֹת", ובו בזמן נתמכת בבתה העמלנית, שקיבלה על עצמה את תפקיד "הגבר" המפרנס הדואג לכל מחסוריה הכלכליים של משפחתו. דגם מהופך וכיאסטי זה שלתוכו נקלעה המשוררת על כורחה, מחמת העדר אב (אביה של ל"ג, שנכלא בסנטוריום לחולי נפש, נספה בשואה), התבטא גם בחיי האהבה העגומים והבלתי ממומשים. בצעירותה התאהבה לא פעם בגברים מבוגרים ששימשו לה דמויות-אב נערצות, ובבגרותה – בגברים צעירים שתלו בה עין שואלת. אף לא פעם אחת נקשרה המשוררת בקשר רומנטי ממשי או בר-מימוש.
אם נעניק ליצירתה של ל"ג תווית מִגדרית ונסווגהּ כ"ספרות נשים" (סיווּג שמעולם לא עלה בקנה אחד עם טעמה האישי ועם העדפותיה), נגלה שאין בחירתה בכתיבה פרופסיונלית המפרנסת את בעליה מהווה את התחום היחיד שבּוֹ פָּרצה כאישה דרכים חדשות – דרכים שנשים ב"קריית ספר" העברית לא ניסו להַלך בהן לפניה. ל"ג הוכיחה שוב ושוב שאין טֶריטוריה על מפת התרבות העברית שהיא "מחוץ לתחום" בעבוּרהּ, ולא חששה להציג את כף רגלה גם באותם מקומות שנודעו עד אז כתחומים "גבריים" מובהקים (הן בארץ-ישראל והן בעולם הרחב).
עוד בעלומיה התעמקה בקריאת יומני פרנץ קפקא, וביומנה כתבה ביום 28.7.1939: "קראתי ביומני קפקא. אחד הספרים העמוקים ביותר בעולם" (עמ' 261). קפקא הן קבע ביומניו כי "כל ספרות ראויה לשמה היא קריאת תיגר על הגבולות", ויצירותיה של ל"ג אכן קוראות תיגר על כל גבול ומגבלה, קלישאה ומוסכמה. היא כתבה לכאורה רק שירים נעימים ואָ-פוליטיים, רבים מהם כתובים בז'נרים הסדורים והממושטרים, ובמקביל חיברה שירי-ילדים "מעוגלים" ופשוטים-למראה, היפים לכאורה לכל נפש. ואולם למעשה יצירותיה טומנות בחוּבּן מסרים חתרניים הקוראים תיגר על מוסכמות ופורצים גבולות ומגבלות. בין שבמוּדע ובמתכוון ובין שלא במוּדע ואגב-גררא, לא אחת הכניסה ל"ג לספרות העברית "סוס טרויאני", כניסוחו של גדעון טיקוצקי, חוקרהּ המובהק של יצירתה;2 לשון אחר, לא אחת מתגלה חזותה של יצירה זו או אחרת כתחבולה "תמימה" שכוונותיה האמִתיות מתגלות בדיעבד. אכן, חזוּתן התמימה וההרמונית של שיריה מטעה את קוראיה ומונעת לעִתים קרובות את קליטתם של המסרים הקשים או החתרניים הטמונים בהם מתחת לציפוי "הצֶלוֹפן" החלק והמבהיק.
ראוי לציין כי לאמִתו של דבר גם לא רבּוּ בימיה הגברים ב"קריית ספר" העברית שזכו למעמד של "סופֵר לפי מקצועוֹ", ואפילו גדולי הסופרים נאלצו אז בדרך-כלל למצוא את עיקר פרנסתם ממקורות "חוץ-ספרותיים", אלא אם כן נסמכו על שולחנם של מֶצֶנטים נדיבים כדוגמת אברהם יוסף שטיבּל או זלמן שוקן. היו אלה דווקא צעירי המודרנה התל-אביבית, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, חבריה לאסכולה של המשוררת, שהראו לכול כבר בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים, שכָּשרה השעה והגיעה העת להתקיים בכבוד מן הספרות העברית. תודעתם המעמדית האנטי-בורגנית של סופרים אלה גרמה להם שינַסו, ואף יצליחו, להוכיח, שגם סופר עברי מ"מחנה הפועלים" – צעיר חֲסַר פרוטה, חסר קשרים ואמצעים – יוכל, לכשירצה, להתפרנס מכתיבתו בזכות כשרונותיו, מסירותו, התמדתו וחריצותו. הם הראו כי זכות זו אינה שמורה רק לסופר מִזדקן אמיד ממפלגת "הציוֹנים הכלליים" כדוגמת חיים נחמן ביאליק, בעלֶיהָ של הוצאת ספרים מובילה ובית מידות תל-אביבי. ל"ג, כמו חבריה לחבורת "יחדיו", ראתה בספרות מקצוע שאמור לפרנס את בעליו בכבוד, והתנהלה בתוך עולם ספרותי טוטלי, שבּוֹ הכתיבה היא גם מקור החיים וגם טעם החיים. עוד בעלומיה כתבה המשוררת הצעירה לחברתה מינה לנדאו באיגרת מיום 30.12.1929: "כנראה כל הדברים האלה [נשפי ריקודים ובילויים חברתיים] הם לא למעני הומצאו. לי ישנה רק אפשרות אחת – עבודה. ויותר לא ניתן לי".3
בצעדיה הראשונים בארץ (בשנים 1935 – 1939) נטלה עליה הצעירה, ילידת ליטא וחניכת האקדמיה הגרמנית, את תפקיד המזכירה של ביטאוניהם המודרניסטיים של אברהם שלונסקי וחבורת "יחדיו" (תפקיד "נשי" מובהק, שאותו מילאה במקביל למשׂרת הוראה לדרדקים ולהוראת עולים חדשים, אף היא עבודה "נשית", שבּני חבורת "יחדיו" לא התנסו בה ולא ראו בה מקור פרנסה שמתאים לבּוֹהמיאנים כמוֹתם, שאינם מתנזרים מיין ומאהבהבים). אולם עד מהרה החלה נוצתה לרוץ ללא הרף ולחבּר אין-ספור יצירות מקור ותרגום שאותן פרסמה על-פי-רוב ב"עיתונות הממופלגת" (כך קרא יונתן רטוש לעיתונות של מפלגות הפועלים, שהייתה שנואה עליו אף-על-פי שאִמו פנינה הלפרן ואחותו מירי הלפרן-דור כתבו בה בקביעות). בו בזמן, היא כתבה, עיבדה ותרגמה מחזות לבמה הקלה ולתאטרון הממוסד, והוציאה ספרי ילדים רבים פרי עטה. כל ענפי היצירה הללו נועדו בעיקר לצורכי פרנסה, שהרי ספרי השירים שלה ביצרו אמנם את מעמדה ב"רֶפּוּבּליקה הספרותית" הקטנה שנתבססה אז בתל-אביב של ימי העלייה החמישית, אך לא היה בהם כמובן כדי לאפשר את קיומה. השילוב של כורח ושל כוח רצון שאינו יודע לאוּת הניבו תנובה חסרת תקדים בגיווּנה ובהיקפה.
בדומה לסופרת האנגלייה וירג'יניה ווּלף, שאת יומניה בלעה בשקיקה,4 חייתה ל"ג חיי יצירה טוטליים וחסרי פשרות. היא הקדישה את כל חייה ליצירה, ודאגה לכך שקיומה יובטח במלואו מִכּתיבתה. היא יצרה מִבּוקר עד ערב, ניסתה את כוחה בְּקֶשֶׁת רחבה ומגוּונת של סוּגים וסוּגוֹת, והפיקה במהלך חייה קוֹרפּוּס יצירתי אדיר ממדים: בשירה, בסיפורת, במחזאות, בספרות ילדים ונוער, בז'ורנליסטיקה ובפוּבּליציסטיקה בביקורת ובחֵקר הספרות. רק חלק מכּתיבתה הענפה זכה עד כה לכינוס בספר, וחלק לא מבוטל מיצירתה לסוגֶיהָ ולתקופותיה עדיין חבוי בין דפי העיתונים, עיתוני-הילדים וכתבי-העת של התקופה. חלקו גנוז בארכיוני התאטרון, ומותר כמדומה להניח שחלק מפרי עטה עתיד להתגלות אגב סריקת ארכיונים, או אגב סקירת עיתונות שיטתית (בהתחשב בעובדה שהמשוררת השתמשה לעתים קרובות בשמות עט שונים, הרי שהיקף יצירתה אף עולה על המשוער והנגלה). לעִתים קרובות פרסמה במוסף אחד שיר החתום בשמה ומאמר החתום בשם בדוי. לא אחת – באותו שבוע שבּוֹ נתפרסמו דבריה במוסף לספרות של עיתון דבר ושל עיתון על המשמר – פִּרסמה ל"ג גם בעיתון דבר לילדים ו/או משמר לילדים 2 – 3 יצירות פרי עטה, ובאותו גיליון עצמו: שיר בעמוד הראשון, סיפור או מאמר באמצע הגיליון וחרוזי קומיקס בעמודו האחרון. ניתן לומר עליה בבדיחות הדעת כי לא אחת נפגשה המשוררת עם המבקרת כשחלפו זו על פני זו במדרגות המערכת. כך, ניתן אפילו לגלות כתבת ביקורת מאת ל"ג (בחתימת "עדה גרנט") על המשוררת לאה גולדברג שכּותבת "רקלמות" בחרוזים.5
אם מביאים בחשבון את יצירת המקור הענפה שלה למבוגרים ולילדים, את שלל מאמריה המפוזרים על פני שבעת הימים, את תרגומיה הרבים לרומנים כדוגמת ילדוּת מאת מקסים גורקי (עברית, 1943) וכדוגמת מלחמה ושלום מאת לב טולסטוי (עברית, 1952), וכן את תרגומיה למיטב הסיפור הקצר העולמי, כדוגמת סיפורי אנטון צ'כוב (עברית, 1945), ומצרפים אותם לתרגומי מחזות מִשל שקספיר, איבּסן, סטרינדברג, פירנדלו ואחרים שאותם נִמנה בהמשך, הרי שהיקף יצירתה וגיווּנו עולה על כל קורפוס יצירתי שהעמידה סופרת אחרת כלשהי בקריית ספר העברית – לפנֶיהָ או אחרֶיהָ.
כל חייה הייתה ל"ג רכונה על מכתבתה, וכתבה ללא הרף. רק בראשית דרכה בארץ התנתקה כאמור מחדר העבודה לפרקי זמן קצרים, שעה שלימדה את תלמידיה קרוא וכתוב. גם בשנותיה האחרונות התנתקה ל"ג תכופות משולחן הכתיבה שעה שעמדה על הקתדרה ולימדה את הסטודנטים שלה פרקים נבחרים מספרות העולם: בשנת 1952, היא הוזמנה ללמד בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובערוב יומה, בשנת 1965, זיכּוּהָ קברניטי האוניברסיטה בדרגת "פרופסור-חבר" ומינוּהָ לתפקיד ראש החוג – תפקיד שהעניק לה סטטוּס אקדמי-חברתי-כלכלי ששום סופרת עברייה לא זכתה בו לפניה. גם בתחום זה עשתה ל"ג צעד נחשוני, שאפילו בימינו אינו "חזון נפרץ". בתקופתה, רק הסופרים שמעון הלקין ודב סדן זכו בו לפניה, ולא במסלול המיועד לסופרים (השניים הן זכו לתואר "פרופסור" ולתפקיד "ראש חוג" תודות לתרומתם לחקר הספרות, ולא בזכות היותם סופרים). גם לל"ג ניתן התואר "פרופסור" ותפקיד ראש-החוג בזכות ולא בחסד; כלומר, היא זכתה בו במסלול הקידום הרגיל תודות להכשרתה האקדמית בברלין ובבון ולכישוריה הביקורתיים-המחקריים, ולא כמחווה חוץ-אקדמית הנעשית לעִתים מטעמם של החוגים לספרות באוניברסיטאות הגדולות כדי לאַפשר לסופר זה אחר, שהמִמסד האוניברסיטאי חָפץ ביקרוֹ, ללמד סדנת יצירה ולהתפנות לחיי יצירה נטולי דאגות קיום.6
המעמסה שאותה נשאה ל"ג על כתפיה, הן מתוך בחירה והן בלית ברירה ובכורח הנסיבות, קלעה אותה אל תוך מסכת סבוכה של ניגודים וניגודי ניגודים שהפכוהָ למין "אוקסימורון מהַלֵּךְ". היא לא הייתה חסונה בגופה ובנפשה, ותכופות הגדירה עצמה ביומנה ובמכתביה כ"עצלנית" נרפֵּית, אך בו-בזמן עבדה בחריצות ובהתמדה שעות ארוכות מדי יום ביומו כ"פועלת" ב"כוורת";7 היא החזיקה בהשקפת עולם סוציאליסטית של "הצנע לכת", אך חיבּרה לצורכי פרנסה פרסומות המעודדות צריכת מותגים של תרבות השפע הקפיטליסטית. היא אף נסעה תכופות לתייר בעולם בשנים שבהן נסיעה לחו"ל לצורכי הנאה הייתה תופעה נדירה (נסיעתה בגפה לאיטליה ב-1937 לסיור מוּזֵאונים, כשנתיים לאחר עלותה ארצה ובעודה עובדת בשתי משרות כדי להתקיים, הייתה בהחלט תופעה בלתי שגרתית ונועזת); היא האמינה ברעיונות המהפכניים של "עולם המחר", אך התרפקה על הערכים האֶתיים והאֶסתטיים של אירופה האריסטוקרטית של טרם המהפכות הגדולות; היא השתייכה לאגף ה"שמאלי" של מחנה הפועלים ועבדה בהוצאת ספרים פועלית, אבל התהלכה במעיל פרווה אלגנטי שהביאה אִתה מאירופה; היא הייתה חדורת הכרת ערך עצמה, אך בו בזמן סבלה מרגשי נחיתות קשים ובחנה את עצמה בביקורת עצמית מחמירה ומתמדת. היא נמלטה מגרמניה כשנה לאחר עליית היטלר לשלטון, מפחד הקץ הצפוי לה וליהודי אירופה מידיו. מתוך בוז גמור לאותן סיסמאות ראקציוניות לגבי תפקידיה של האישה בנוסח KKKׁ (Kinder, Küche, Kirche; כלומר: ילדים, מטבח וכנסייה) שהפיץ המשטר הנאצי שמפניו ברחה ארצה (כגון הסיסמה "האישה הגרמנייה אינה מעשנת", המצוטטת מתוך אירוניה מרה באחד ממאמריה),8 היא החלה מעשנת "בשרשרת", וכך חרצה את דינהּ והחישה את קִצהּ במו ידיה. ל"ג נפטרה בגיל 59 מסרטן ריאות, ואילו אִמה צילה האריכה ימים ונפטרה 12 שנה אחרי בתה.
נִמנה גם אחדים מן הניגודים העַזים שאִפיינו את יצירתה של ל"ג: היא דיברה שוב ושוב בזכות ה"פַּשטוּת", אך הייתה בעלת טעם אֶליטיסטי דק ומעודן, פּרֶציוֹזי (précieux) ומלוטש; בכל מקום שאליו השתייכה היא נודעה כאדם רציני ונושא בעול, אך דווקא היא, האחראית והמיושבת בדעתה, הִרבּתה בחיבורם של חרוזי הבאי, או חרוזי אִיגָיון (non-sense), המצטיינים בהומור מטורף ואבסורדי (היא הייתה האישה הראשונה שחיברה חרוזי אִיגָיון, ולמעשה היא חיברה את שירי הנונסנס הרבים ביותר שכָּתב סופר כלשהו בתולדות הספרות העברית – גבר אן אישה); היא כתבה על עצמה ועל חייה שירה אֶסתֶטיציסטית מלוטשת וכלילת יופי, בעוד שחייה הפרטיים היו בעיקרם חיים קרועים וגרועים, ויומנה אף מעיד על כך שהיא קָצָה לפעמים בחייה, אף ביקשה ליטול את נפשה בכפה; היא כתבה אחדים מהיפים שבשירי האהבה של הספרות העברית, הגם שלא חוותה אהבה של ממש (אהבתה לאותם גברים שנשאו חן בעיניה לא נתממשה על-פי-רוב אלא בדמיונה ובחלומותיה); היא לא התברכה בילדים משלה, אך הכירה את עולמם של הילדים ואת שפתם טוב יותר מאחרים;9 היא דיברה בגלוי על הכורח של אישה כמוה עם מטען גנטי של דיכאון תורשתי להחניק את אינסטינקט האימהוּת, מחשש פן תנחיל מחלת נפש לצאצאיה, אך הפיקה אחדים משירי הערש היפים ביותר שלצלילי מילותיהם המולחנים מרדימות אימהוֹת את ילדיהן, בני הגיל הרך, עד עצם היום הזה ("פזמון ליקינתון", "מה עושות האיילות?", "מדוע הילד צחק בחלום?", "ערב מול גִלעד" ועוד).
התמסרותה חסרת הגבולות וחסרת המנוח של ל"ג לעבודתה הספרותית נבעה כאמור לא רק מִמַשק כנפי המוזה, אלא גם מִכּורח בל-יגוּנה שהוטל על כתפיה – לפרנס ולהתפרנס. בניגוד לקודמותיה בקריית ספר העברית – סופרות ומשוררות כדוגמת דבורה בארון, רחל, אלישבע ואסתר ראבּ, שלא נאלצו לעמול לקיומן (אפילו רחל המשוררת, שמעולם לא נישאה, נסתייעה רוב שנותיה בכספיו ובמשאביו של אביה האמיד) – נאלצה ל"ג לשאת בעוֹל חיי הפרנסה לבד, ואף לדאוג לקיומה של אִמה. מחד גיסא, חייה העריריים, התמכרותה לעישון סיגריות והעול הכבד שהוטל עליה הכריע אותה לעִתים, והיא נפלה למשכב לעִתים קרובות ואפילו התעלפה ואיבדה את הכרתה מפעם לפעם; ומאידך גיסא, האושר שהעניקו לה חיי היצירה, ההכרה בערך יצירותיה, המשוב שקיבלה מחבריה לחבורה ואהדת הקהל שהתבטאה במכתבים ששיגרו אליה קוראיה, ובהם ילדים רבים, נסכו בה כוחות גוף ונפש ואִפשרו לה להתמודד עם מועקות החיים.
ככל שנקף הזמן הייתה היצירה בעבורה צורך קיומי ולחם חוק, אך גם טעם החיים ותכליתם. היצירה הפכה כבמטה קסמים את חייה העגומים והעריריים לעולם מלא סיפוק ועניין. ל"ג עיצבה את עולמה מחדש באמצעות המילים, ודמיונה הפך את הדווי והמחסור – הממשיים והמטפוריים – של חייה לאושר ולעושר רבים ועצומים. בספרה מעשה בצייר (1965), שבּוֹ גוללה במשתמע את מגילת-חייה, היא פרשׂה בערוב יומה את סיפורו של צייר ירושלמי, שבּנה עולמות והחריבם, עד שיום אחד צייר נערה והתאהב בה (כבסיפור פיגמליון). האמן עזב את ביתו, ויצא אל העולם הרחב כדי לחפש בו את אהובתו (כבסיפור סינדרלה). בסופו של דבר נזכר גיבורנו שהנערה האהובה עדיין מחכה לו על כַּן הציור שבביתו הירושלמי, וכי לשווא הוא מחפש אותה במרחבי תבל. מאותו יום ואילך, "הַצַּיָּר יוֹשֵׁב בַּבַּיִת / בִּרְחוֹב הָעֵץ הֶעָקׂם / וּמִן הַחַלּוֹן שֶׁבַּבַּיִת / הוּא רוֹאֶה אֶת חֵן הַמָּקוֹם, / וְכָל שֶׁעֵינָיו תִּרְאֶינָה / מֵעַתָּה חַי וְקַיָּם. / כָּל דְּמוּת שֶׁיֶּשְׁנָה אוֹ אֵינֶנָּה / בַּתְּמוּנָה הֵיא יֶשְׁנָה עַד עוֹלָם". אליבא דלאה גולדברג, האמן אמנם מוותר על החיים ה"אמִתיים", אך חוֹוה את עולם הרגש באמצעות האמנות, ועל כן חייו מלאים וגדושים. לאמִתו של דבר אין האמן מוותר כל ויתור שכּן האמנות הנוצרת בדל"ת אמות ובין ארבעה כתלים חשובה לו פי כמה וכמה מן החיים ה"אמִתיים" המשתרעים ת"ק על ת"ק פרסה מחוץ לחדרו. היא מאפשרת לו לברוא את עולמו כרצונו, להפוך את עוניו ומכאוביו לעושר ולאושר גדולים. האהבה האמִתית תתרפט יום אחד ותיבול, רומזת היצירה, אך מעשי ידיו של האמן יעמדו לדורות רבים.
ל"ג ביקשה להאמין שיצירתה תשרוד דורות לאחר מותה, ועל כן נגרם לה סבל בל ישוער שעה שראתה שלנגד עיניה מתחיל מפעל חייה לקרוס ולרדת לטמיון. היא האמינה שאכן הקִיץ הקֵץ על יצירתה, ולא צפתה שתהיה לה תקומה ביום מן הימים. בעקבות התקפותיהם של נתן זך ושל דן מירון נגד שיריה ונגד הפואטיקה שלה (טוביה ריבנר עומד על כך בהרחבה בעמודים 162 – 165 של ספרו לאה גולדברג: מונוגרפיה וכן בסרטון יוּ-טיובּ שבּוֹ הוא מספר על חייה), היא תיארה את עצמה בשיריה האחרונים כמשורר זקן שדינו נחרץ, שעולה אל הגרדום ושצעירים מרקדים על קברו. אפילו בימי התרוממות הנפש שליווּ את הניצחון במלחמת ששת הימים, שעה שבפי כול נישא פזמונה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", כתבה ל"ג שירים קצרים ועגמומיים שכותרתם "שירי שישה ביוני 1967", שבשני שבהם – "לפנות ערב על סף בית מואפל" – היא תיארה במילים פשוטות אך אֶניגמטיות, המעידות על תערובת של רגשות קיפוח ושל רגשות עליונות, את אפסות האדם ואת אפסותן שלה ושל יצירתה לעומת נצחיותה של עירהּ ירושלים: "אַף פַּעַם / לֹא יָדַעְתִּי כָּךְ, / שֶׁאַחֲרֵי מוֹתִי / (וְלוּ גַם בְּחֻרְבָּן) / יֻשְׁלַם עוֹד אֵי בָּזֶה / הַנֵּצַח / בִּלְעָדַי".
ב. האם הייתה לאה גולדברג פמיניסטית?
כיום מרבים לדוּן בל"ג וביצירתה בחסות השׂיח הפמיניסטי ולימודי המִגדר שהתפתחו בעשורים האחרונים באקדמיה בארץ, כברחבי העולם. כידוע, לימודים אלה אינם נטולים אוריינטציה פוליטית מסומננת (marked), שתכליתה לרתום את המוסדות להשכלה גבוהה למען קידומם והעצמתם של אותם מיעוטים מדוכאים שההֶגמוניות הוותיקות דחקוּם בשעתם אל השוליים. לימודי המִגדר חותרים ליצירת אקלים רוחני חדש המעודד העדפה מתקנת ושינוי הייררכיות סוציו-אקונומיות וסוציו-תרבותיות שנתבססו ונתקבעו במשך דורות. השיח הפמיניסטי מרבה לדבר על הַדָּרַת נשים, בכלל, ועל קיפוחן של נשים יוצרות בעולם גברי, בפרט; על תת-ייצוג של במוקדי הכוח ההגמוניים ועל אי-התחשבות בנָרָטיב הנשי במהלך ההיסטוריה של הרעיונות והדעות. האם הלוך הרוחות השֹורר כיום באקדמיה, המציג את הנשים כקבוצה כפופה, מוחלשת ונשלטת (subordinate group) תואֵם את תמונת עולמה של ל"ג ומייצג אותה נאמנה? התשובה על שאלה זאת אינה חד-משמעית והיא דורשת בחינה מדוקדקת, תוך אבחנה בין גוונים שונים של אותה תופעה עצמה המצויים על גבי רצף אחד.
ל"ג השתייכה לעולם המודרני המהפכני שנתבסס בין שתי מלחמות העולם, ולאורו עיצבה את השקפת עולמה. בניגוד למקובל כיום, בעולמנו הבתר-מודרני, היא האמינה שהאֶמנציפּציה של האישה כבר הושגה, ולא היו בפיה כל טענות קיפוח או אפליה.10 אדרבה, היא לא שׂמה פדות בין משורר למשוררת, והאמינה שאישה מודרנית כמוה שקראה תיגר על מוסכמות החברה הבורגנית והכניעה אותן, יכולה להתמודד עם כל ענפי היצירה, לרבות דרמטורגיה וביקורת תאטרון – ענפי יצירה שנחשבו בזמנה ענפי יצירה "גבריים" אפילו בארצות המערב (בתרבות העברית ראוי לראות בה חלוצה ופורצת דרך שהעזה לחדור ראשונה לתוך שני תחומים "גבריים" אלה ולהתמודד בכבוד עם תביעותיהם ועם קשייהם).
אמנם בתחומי אמנויות הבמה יש כמובן לזכור ולהזכיר את שמה של מרים ברנשטיין-כהן, ממקימות התא"י [התאטרון הארץ-ישראלי] שלמדה תאטרון מפי סטניסלבסקי, ביימה ושיחקה על קרשי הבמה, אך כל כתיבתה של ברנשטיין-כהן – מקור ותרגום – התמקדה בתחומי הפרוזה הסיפורית והתיעודית, ולא בתחומי הדרמטורגיה. קדמו לל"ג גם קומץ סופרות-מורות אחדות שמחזותיהן הוצגו בבתי ספר ומעל קרשי במת החובבים או במת הקיבוץ, כגון הבמאית והמחזאית שולמית בת-דורי שיסדה את להקת התאטרון של הקיבוץ הארצי וכתבה ביחד עם המשורר משה ליפשיץ את המחזה כשיצאתָ איש פשוט.11 אף-על-פי-כן, דומני שניתָן "בְּלִי פִּקְפּוּק וּבְלִי הִסּוּס" (אם לנקוט את לשונה של המשוררת-המתרגמת בספר המפוזר מכפר אז"ר) להציג את ל"ג כסופרת הראשונה בתולדות הספרות העברית החדשה אשר כתבה, עיבדה ותרגמה למען הבמה הקלה ("המטאטא") ולמען התאטרון המסחרי והממוסד ("הבימה", "הקאמרי", "האֹהל", התאטרון לילדים ולנוער ועוד). היא עשתה כן במרץ רב ובכישרון רב, והשתמשה בלשון דיבור חיה, טבעית ואמינה, נטולת אורנמנטים ומליצות. גם טורי ביקורת התאטרון שכּתבה בעיתון דבר ביטאו את שאיפתה להתמודד עם טֶריטוריות "גבריות", אשר רגל אישה לא דרכה בהן לפניה.
טֶריטוריה "גברית" נוספת שאותה כָּבשה ל"ג בסערה הוא תחום תרגומם של מחזות למען הבמה העברית. תחום זה, שפָּרח פריחה חסרת תקדים בין מלחמות העולם ובשנותיה הראשונות של המדינה, נחשב כבר אז תחום המפרנס את בעליו בכבוד, ועל כן נמשכו אליו גם סופרים מן השורה הראשונה – מטשרניחובסקי ועד שלונסקי ובני חבורת "יחדיו". ביאליק ניסה אמנם לעודד את המשוררים העברים האמריקניים שיקחו על עצמם את מפעל תרגומי שקספיר לעברית, אך קלֵיאו מוזת ההיסטוריה חמדה לצון, ומשימה זאת נפלה דווקא בחיקה של חבורתו של שלונסקי, יריבו של ביאליק, שחבריה כלל לא ידעו אנגלית כהלכה (ונעזרו בתרגומי שקספיר לרוסית, לגרמנית ולצרפתית).
אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, רפאל אליעז ולאה גולדברג, חרף ידיעותיהם המוגבלות בשפה האנגלית, העמידו בתחום זה מפעל אדירים שעד היום לא הצליחו מתרגמי שקספיר בני-ימינו להעמיד לו תחליף ראוי לשמו. כל אחד מהם תרגם גם מחזות רבים נוספים, קלסיים ומודרניים כאחד, ואלתרמן שלא מָשָׁה ידו ממלאכת התרגום, העמיד קוֹרפּוּס אדיר של עשרות מחזות מתורגמים פרי עטו.12 ואולם, בעוד שאלתרמן מצא את עיקר פרנסתו מן ה"טורים" השבועיים שכתב לעיתון דבר ומעבודות תרגום מזדמנות של "free lance", ועל כן רוב זמנו היה בידו, ל"ג כתבה מחזות לתאטרון העברי ותרגמה מחזות למענו לאחר שעות עבודה ארוכות במשרד, במשׂרתה הקבועה שבהוצאת הספרים "ספריית פועלים". על כן מפתיעה ומפליאה היא העובדה שהחלטתה הנחשונית לחדור לתחום "גברי" זה נעשתה בעָצמה כה רבה ובהיקף כה נרחב. אכן, ל"ג הצליחה להוציא מתחת ידה יבול רב ועצום בתחום התרגום לבמה העברית, ובכך היא סללה את הדרך לנשים מתרגמות שבאו בעקבותיה כדוגמת תרצה אתר, רינה ליטווין, נאוה סמל ועוד (כפי שבתחום הדרמה המקורית היא סללה דרך לדרמטורגיות כדוגמת עדה בן-נחום, עדנה מזי"א, ענת גוב ועוד).
בארכיון "גנזים" מצאתי בשנת 1980 מבחר מחזות שתרגמה לאה גולדברג לתאטרונים שונים: כטוב בעינכם מאת ויליאם שקספיר, פֶּר גינט מאת הנריק איבּסן, בית הספר לנשים מאת מולייר, חזיון החלום מאת אוגוסט סטרינדברג, הנפש הטובה מסצ'ואן מאת ברטולד ברכט, ארבעת העיקשים (או העיקשים) מאת קרלו גולדוני, בעור שִׁנינו מאת ת'ורנטון ויילדר, המחזות הנרי הרביעי ו הרי זה כך מאת לואיג'י פירנדלו, ברברה בלומברג מאת קרל צוקמאיר ונוצות העגור מאת רונדזי קנוסיטה. אחדים מתרגומים אלה ראו אור בפורמט של ספר, אך חלקם נותר בארכיון בעמודי סטנסיל מצהיבים ומתפוררים.13
אגב סקירת עיתוני דבר ועל המשמר, התברר לי שהמחזות הרשומים בארכיון "גנזים" אינם המחזות היחידים שתִרגמה ל"ג. ואף זאת: בניגוד לאלתרמן על-פי-רוב למען תאטרון "הקאמרי", ל"ג תרגמה בעבור כל הבמות, ובה בעת כתבה ביקורת תאטרון על הצגות שהועלו על אותן במות עצמן. מודעות שנתפרסמו בעיתונות מטעם תאטרוני ישראל מעידות כי בשנותיה האחרונות של תקופת המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של המדינה תרגמה המשוררת גם את ההצגה חליל הכשפים מאת מאק אנרו, את הנערה והכושי מאת ז'ן פול סרטר (במקור נקראה ההצגה הזונה ההגונה – La Putain respectueuse – אך בלחץ הצנזורה שונה שמה), את ההצגה המפקח בא מאת ג"ב פריסטלי, את ההצגה פונדק בדרך שעובדה ע"י פריץ הוכוולדר לפי סיפור של גי דה מופסן, את הקומדיות משי ולחם ומעשה בחייט מאת י' דה פריס, את חתונת הדמים מאת פדריקו גרסיה לורקה, את מעשה בחייל מאת צ"פ ראמיז, את מעשה בחייט מאת פרידריך לוֹבֶּה (תחת הפסידונים ההולנדי י' דה פריס), וכן את המת החי מאת לב טולסטוי (ייתכן שגם הפעם נשמט מעיניי חלק מהצגות שתרגמה ל"ג בעבור תאטרוני ישראל). תחום המחזאות חִייב את ל"ג לשתף פעולה עם במאים ושחקנים, תפאורנים, כוריאוגרפים ומנהלים מוזיקליים. עם אחדים מהם התיידדה, ועם הציירת והתפאורנית ז'ניה ברגר אף סיירה בחו"ל. יחד עם הסופר והמלחין מכס ברוד, ידידו של פרנץ קפקא, היא נטלה חלק בוועדה המייעצת הספרותית של "הבימה".
ל"ג גם הייתה גם היחידה מבין חברי חבורת "יחדיו", בני "אסכולת שלונסקי", שהִרצתה בקביעות הרצאות אקדמיות למחצה לציבור הרחב, תפקיד שחִייב אותה להיעדר תכופות מביתה ולנסוע בתנאי התחבורה הלא קלים של אותם ימים לאולמות ולבתי-תרבות שונים במרחבי ישראל – בערים הגדולות ובהתיישבות העובדת. בבית-הספר הדרמטי שליד "הבימה" הרצתה ל"ג על תולדות התאטרון, ובמוסדות ההשכלה לעם הרצתה על ספרויות העמים. הניסיון הרב שצברה בתחום ההרצאות האקדמיות למחצה הכשיר אותה לימים למשרת ההוראה האוניברסיטאית.14 שיעוריה האוניברסיטאיים היו פּוֹפּוּלריים ומבוקשים עד מאוד חרף עיסוקם הטקסטואלי שנגע בבעיות פואטיות פרטניות, נטולות יסוד סיפורי מרגש או סנסציוני, וחרף קולה העבה והמונוטוני, חסר המוֹֹדוּלציה והגיווּן. הופעותיה הפומביות במרחבי הארץ בנושאים פנים-ספרותיים מילאו בחייה תפקיד חשוב: אלמלא יצאה להרצות "פה ושם בארץ-ישראל", ולולא נפגשה מִפּקידה לפקידה עם קהל שוחרי תרבות במקומות שאליהם הוזמנה, היו חייה הנזיריים סגורים ומסוגרים כבתוך בּוּעה סוֹליפּסיסטית. הייתה זו גם הזדמנות להיפרד, ולוּ גם ליום-יומיים, מאִמהּ שהמגורים המשותפים אִתה תחת קורת גג אחת הקלו את חייה של המשוררת, אך בעת ובעונה אחת גם הכבידו עליהם בוודאי.
ל"ג הייתה גם היחידה מבין בני החבורה שכּתבה בקביעות לעיתונות הילדים העברית. מעקב אחרי גיליונות דבר לילדים למן שנתו הראשונה של העיתון במתכונת של שבועון (לפני 1936 היה המוסף לילדים תוספת לעיתון דבר), מגלה שהיא מילאה בעיתון הילדים פונקציות ותפקידים אחדים. לא אחת פתח העורך יצחק יציב את הגיליון בשיר של ל"ג, ואת מרכזו של אותו גיליון עצמו (בדרך-כלל את עמודים 11 – 12 של הגיליון) הועיד העורך לסיפור או למאמר שלה. את הגיליון חתם העורך בבתים מחורזים (שניים, ארבעה או שישה בתים) שצירפה המשוררת לציוריו של אריה נבון, ואפילו לא נתן לה "'קרדיט" עליהם בתוכן העניינים. ל"ג "ייצרה" את החרוזים הללו במהירות, בדייקנות ובהתמדה מעוררי השתאוּת, ומעולם לא דרשה ששמה ייזכר בתוכן העניינים. את כל האשראי על "ייצור" סדרות כדוגמת "אוּרי מוּרי", "אורי כדורי" ו"מר גוזמאי הבדאי" נתנה מערכת דבר לילדים לצייר בלבד, שכּן שְׁמהּ של המשוררת ממילא התנוסס בכל גיליון מעל שיריה וסיפוריה לילדים ולנוער. לימים תיקן אריה נבון במקצת את העוול הזה, שעה שפִּרסם את חרוזיה של ל"ג ואת ציוריו בספרים שנשאו את שמה של המשוררת. ואולם, אפילו ספרים אלה, שנשאו את שמה של ל"ג (אורי כדורי משנת 1983; החמור החכם משנת 1986 והאפרוח בילבול מוח משנת 1997) ראו אור לאחר מותה וגם בהם נדפס שמה בשולי העטיפה, בעוד ששמו של הצייר התנוסס בראשהּ.15
בעלומיה חָברה המשוררת אל העולם הפטריארכלי-הגברי של רֵעֶיהָ לחֲבוּרת "פֶּתַח" ואחר-כך לזה של חברי חבורת "יחדיו" – עולם השואף "אֶל בִּינָה וְאֶל גֹּדֶל", כמאמר אלתרמן בשירו "השיר הזָר". היא השתלבה בחבורתם של שלונסקי ואלתרמן כשותפה שוַות ערך וזכויות, ופעלה כ"משורר" לכל דבר, וזאת מבלי שתקפח ולוּ במקצת את נטייתה לכתוב שירי אהבה ופרֵדה, עקרוּת ופריון, המזוהים תכופות עם "כתיבה נשית". כאמור, היא לא ייחסה חשיבות למינו של הסופר, והתמקדה באיכויותיו האֶסתטיות של הטקסט הספרותי ובמורכבותו. גם כשניתחה טקסטים מספרות העולם היא עסקה תכופות בטקסט כאילו היה בגדר unseen passage שניתָן להבינו "מתוכו" מבלי לעסוק ברקעו ההיסטורי של או בנסיבות החוץ-ספרותיות שמתוכן צמח, ובכך הטרימה במידת-מה ובדרכה שלה את שיטת ה-New Criticism ואת שיטת ה-Explication des textes שרווחו באוניברסיטאות בעולם הרחב ובארץ בשנות השישים. יחד עם שלונסקי ערכה את ילקוט שירת העמים: שירת רוסיה (1942). ל"ג כיהנה גם בוועדה לתרגומים מספרות העולם שליד מוסד ביאליק. בקיאותה בספרות העולם – שירה, סיפורת ודרמה – הפכה אותה לבת-סמכא מאין כמוֹתה, ואך טבעי היה שאריה לודוויג שטראוס ראה בה מועמדת ראויה למלא את מקומו בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.
בעניין בחירתו של שם גברי (לא אחת חתמה על יצירותיה בעיתונות ובעיתונות הילדים בשמות בדויים גבריים, כגון "מרדכי", "מתי" או "מתיא"), זה יש למתוח קו של הבדלה בינה לבין נשים יוצרות אחרות מתולדות עם ישראל שהחלו את דרכן בשנות העשרים והשלושים. בברלין של שנות העשרים, בהאמינה שבעולם האַנדרוֹ-צֶנטרי יִקשה עליה לפַלס את דרכּהּ, בחרה לעצמה האמנית המקורית מרתה גרטרוד זיידמן-פרויד, אחייניתו של הפסיכולוג הנודע זיגמונד פרויד ושותפתו של חיים נחמן ביאליק, בשם הגברי "תום" (תום זיידמן-פרויד לא הייתה האמנית היחידה שנזקקה לשם גברי לצורכי הסוואה והטעייה). בבחירת שם גברי דמתה ל"ג במקצת לסופרת הבריטית הוויקטוריאנית מרי אן אוונס, מחַבּרת הרומן הפרוטו-ציוני הידוע דניאל דירונדה, שחתמה על ספריה בשם העט הגברי "ג'ורג' אֶליוֹט" כדי להבטיח יחס רציני ליצירותיה (בתקופתה נשים פרסמו ספרים מבלי להזדקק לשם-עט, אך אליוט רצתה להבטיח שלא יתייחסו אליה ככותבת רומנים רומנטיים). ל"ג, ספק בעמדה מחויכת ספק בעמדת מחאה ומרי, חתמה על תרגומיה הראשונים בשם "לאה משורר",16 וגם גיבורת סִפרהּ מכתבים מנסיעה מדומה (1937), בת דמותה של המשוררת, מאפיינת את עצמה כ"משורר", תוך הקמת חיץ גבוה בינה לבין כל אותן נערות סנטימנטליות שנוהגות לכתוב שירה לירית למגירה.17
הצגת עצמה כ"משורר", ולא כ"משוררת", לא נבעה מרצון לקדם את אפשרות פרסומם של שיריה, אלא מרצון לאותת לעצמה ולזולתה שעיסוקה מתמקד בכתיבה פּרוֹפֶסיוֹנַלית, וכי אין מדובר במשובת נעורים קַפּריזית או בתחביב חולף של נערה מתבגרת. גם את השיר הראשון מן המחזור "משירי הנחל" סיימה ל"ג במילים "אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר וְהִיא – הָעוֹלָם" (המילה "היא" מוסבת בשיר זה על האבן, שאִתה מזדהים הנחל-המשורר "כִּי שְׁנֵינוּ קֹרַצְנוּ מִנֶּצַח אֶחׂד"). גם במחזור "משירי הבן האובד" מופיעה דמות "המשורר". גם בשיריה האחרונים ("דיוקן המשורר כאיש זקן") היא חזרה והשתמשה באֶפּיתט "משורר", להבדיל מ"משוררת", וכך גם בשיר המתאר צעירים הרוקדים על קברו של "המשורר" (כלומר, על קברה שלה). היא השתמשה כאמור תכופות גם בשמות-עט גבריים בעיקר כדי להבטיח יחס רציני ליצירותיה: כדי שלא יתייחסו אליה כאל אותן נערות מתבגרות המחַבּרות ליריקה ריקה ומרפרפת או רומנים רומנטיים מדמיעי עין.18
אפילו בשנת 1969, כשנה לפני מותה, באחד המקרים האחרונים שבהם ניאותה להתראיין לעיתון, היא לא שכחה להביע את ההוקרה והכרת התודה למבקר יעקב פיכמן, שקיבל בברכה את קובץ שיריה הראשון טבעות עשן (1935), וכינה אותה "משורר חדש". לקראת סוף הריאיון שאלה המראיינת תלמה אליגון את ל"ג: "אתְּ כמשוררת וכציירת, מה יש לך לומר על עובדת היותך אישה יוצרת?". לאה גולדברג (נראה שהיא נרגזת מעצם הצגת השאלה): "יש משהו שאיני אוהבת בכל עזרת הנשים הזו. האישה היא סופר או לא סופר. תמיד אחזיק טובה ליעקב פיכמן שכתב ביקורת על ספרי הראשון. הוא כינה אותי, בדברו עליי 'משורר חדש'...".19
האם הצביעו צעדיה של ל"ג על השקפת עולם פמיניסטית? אין לשאלה זו תשובה חד-משמעית. גם בתחום זה קשה לשבץ את המשוררת במשבצת כלשהי מן המוכן, שכּן היא בָּזָה כאמור למוסכמות ויצרה סינתזות ייחודיות מִשל עצמה. מצד אחד, יש בגישתה פֶמיניזם רדיקלי וחסר פשרות, שאינו מציב שום מחיצה בין גבר לאישה. היא ביקשה ללכת בגדולות, ולא הייתה מוכנה להתגדר בגבולות הכּתיבה ה"נשית" – שזוהתה בזמנה עם שירה אישית ורגשית. מצד שני, ל"ג האמינה ככל הנראה שרק נשים מעטות ונבחרות מסוגלות להגיע לאותו מעמד מאוּוה שבּו אין פדות בין המינים. במובנים מסוימים נראה שהיא האמינה בעליונותו של העולם הגברי ושאפה להשתייך אליו (אולי משום שבדורהּ היה עדיין בדרך-כלל מצבה של האישה בכלל, וכמוהו גם מצבה של האישה בישראל, ירוד ביותר, ול"ג ביקשה לחבור אל העִלית השלטת ולא להיות "ראש לשועלים"). גם פנייתה לכתיבת דרמה ולתרגום מחזות מעידה שהיא שאפה בכל מאודה אל אותם הישגים "גבריים" שעד אז נבצר מִן האישה העברייה להשיגם. גם פנייתה לכתיבת ביקורת תאטרון העידה על כך, והיא אף הרבתה להרצות במרחבי הארץ, בעיקר על שיאיה של ספרות העולם (גם בתחום זה של הרצאות אקדמיות-פופולריות היא חדרה לתחום "גברי", שנשות ישראל עדיין לא התנסו בו עד להופעתן של נשים שקיבלו את הכשרתן האקדמית במרחב התרבות הגרמני כדוגמתה וכדוגמת הפרופסור נחמה ליבוביץ).
לכאורה הגיעה ל"ג לשלב הגבוה ביותר במאבק למען קידומו של מעמד האישה, שכּן היא חייתה בעולם שבּוֹ נתבטלו להלכה ההבדלים בין המינים. היא הגיעה לשלב זה עשרות שנים בטרם התחיל בארץ בסוף שנות השישים המאבק הציבורי הגלוי והמתוקשר למען זכויות האישה. ואולם, בדיעבד ניתן להיווכח כי שאיפות ואידֵאלים אוּטוֹפיים לחוּד ומציאוּת לחוּד: לאה גולדברג לא סבלה מהדרה ומקיפוח, אך הִדירה לא פעם את עצמה מאור הזרקורים. כך, למשל, היא נתנה לגבר החביב עליה, הצייר אריה נבון, לחתום על ה"קומיקס" המשותפים שלהם (בהציגה עמדה נשית טיפוסית של הדרה עצמית). לפעמים נזכרה בתוכן העניינים של החוברת בשם "לאה", ולעִתים קרובות רק שמו של הצייר נזכר בתוכן העניינים ושמה נמחק כליל. הגם שעבדה בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים במערכת דבר לילדים ושלטה בהפקת גיליונותיו, היא בדרך-כלל הציבה את דבריה באמצע הגיליון, ולא בראשו (רק אם היה באמתחתה שיר מקורי, הוא הוצב בפתח הגיליון). ואף זאת: בסופו של דבר הצטיינה ל"ג בשניים מבין שלל התחומים שבהם ניסתה את כוחה – שני תחומים המזוהים באופן מסורתי עם כתיבת נשים: בליריקה אישית טעונת רגש ובספרות ילדים, ולא באותם תחומים שלתוכם פרצה פריצה נחשונית.
הנה כי כן: באותם ענפי-יצירה שנחשבו בזמנה לגבריים מובהקים – ובאופן מיוחד בתחומי הדרמטורגיה וביקורת התאטרון שלתוכם פרצה ל"ג בסערה חסרת תקדים ובמרץ בלתי נִדלה – היא לא הגיעה למרבה הצער להישגים מרקיעי שחקים. וכל כך למה? כותבי תולדות העִתים, ובכללם היסטוריונים של הספרות והאמנות, יודעים היטב שבּני הדור השני למהפכה, הם ולא פורצי הדרך הנועזים, מתגלים לא אחת כמגשימי המרד ומְמַמשיו, ואולי משום שאין הם נאלצים להיאבק ולהתאבק, הם מצליחים לקצור את רוב הישגיה של המהפכה. ל"ג, המהפכנית הרדיקלית השקטה, פָּרצה דרך למען נשים שנכנסו דור או שניים אחריה לטֶריטוריות ה"גבריות" באין מפריע ובלי סימנים של יגיעה ויֶזע (כמו תרצה אתר, למשל, שעד מותה בגיל 36 הספיקה לתרגם עשרות מחזות לתאטרון העברי ועשרות פזמונים שאחדים מהם זכו בפרסים, ואפילו בפרסים בין-לאומיים).
ג. כרטיס הזיהוי הפוליטי
ראינו כי ל"ג חדרה למעוזי ההגמוניה הגברית וחָברה בהם אל מוקדי ההשפעה והכוח. היא הציגה כאמור את עצמה תכופות במינוח גברי, אגב שימוש בדֶאיקטים גבריים, ולפעמים אף לקחה לעצמה כאמור שמות-עט גבריים. מעניין להיווכח כי גם רוב גיבורי יצירותיה לילדים אינם בני המין הנשי. ביצירתה לילדים יש בעיקר גיבורים ממין זכר ומיעוט בולט של גיבורות ממין נקבה: אוּרי מוּרי, אוּרי כַּדוּרי, גדי גד, מר גוּזמאי הבדאי, מר שמגר הנגר, נִסים ונפלאות, אלעָזָר המפוזר, מר קַשקש, האפרוח בִּלבּוּלמֹחַ, הילד הרע. ניתן להוסיף עליהם את המלך גיבור "חלומותיו של מלך", את הצייר גיבור "מעשה בצייר" ואת יאיר בנה של ידידתה הטובה מינה לנדאו שהפך אף הוא גיבור של סיפור ילדים.
בסדרה "דן ודינה על עסקי המדינה", שאותה פרסמה ל"ג בשנים 1946 – 1947 בעיתון משמר לילדים ללא חתימה (זהותה מתגלה לפי סדרות אחרות של "דן ודינה" שפִּרסמה תחת שמה),20 אף מתגלֵעַ פער בין המינים המעמיד את הילד בעמדת עליונות בולטת. דינה נגלֵית בדמות ילדה חסרת ידע וישע, הזקוקה בלי הרף למידע ולהדרכה, ואילו דן הוא ילד נבון וידען העונה על כל שאלותיה של הילדה ומאלפהּ בינה. למעשה, עוד בשיר-הילדים המוקדם "ברוגז", משירי-הילדים הראשונים של ל"ג, מצטיירת ילדה קפריזית ששרויה ברוגז עם כולם. לעומת זאת, אחיה של ילדה רגזנית זאת, דן "בֶּן עֶשֶׂר, / הַפִּקֵּחַ כִּפְרוֹפֶסוֹר, / הַקּוֹרֵא בְּלִי נְקוּדוֹת / סִפּוּרִים גְּדוֹלִים מְאׁד" הוא יצור שקול, חכם ושוחר שלום. הוא מנסה לשכנע בתבונה את אחותו הבטלנית והמפונקת, המתנדנדת כמטוטלת, לחזור בה ממשוגותיה הקפריזיות ולהתפייס עם חברותיה. 21
גם באותן יצירות ילדים לא רבות שבהן מופיעות דמויות נשיות, הדמות הראשית (ה-protagonist) הוא תכופות גיבור ממין זכר, המייצג את התבונה ואת שיקול הדעת (מעטות הן יצירותיה של ל"ג המעמידות דמות נשית במרכזן כבספרה "מלכת שבא הקטנה"ׂׂ). כפי שנראה להלן, יצירה כדוגמת דירה להשכיר, המאוכלסת בדמויות נשיות לרוב (חתולה, תרנגולת, קוקייה, סנאית, נמלה, ארנבת ויונה), שכל אחת מהן מייצגת מודל נשי שונה, איננה יצירה פמיניסטית ביסודה, כפי שנוטים לפרשהּ,22 כי אם יצירה בעלת אוריינטציה פוליטית מובהקת, שניתן לזהותה במידה רבה של ודאוּת, הגם שהיצירה מסווה את מסריה המורכבים ומובילה את קוראיה אליהם בדרכי עקיפין עקלקלות.
ל"ג, השתייכה אמנם לחבורת "יחדיו" (חבורה ספרותית שפעלה בתל-אביב בין השנים 1926 – 1936 בראשות אברהם שלונסקי, ובין חבריה הבולטים נמנו נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, יעקב הורוביץ, משה ליפשיץ וישראל זמורה) ומעולם לא פָּרשָׁה מן הבריות, אך הייתה לאמִתו של דבר "צִפּוֹר יְחִידָה" שחייתה את חייה במנותק, כביכול בלי קשר וזיקה נפשית אל החבורה ואל המתרחש סביבה – בארץ ובעולם הרחב. בניגוד לאלתרמן, היא לא עקבה כביכול ביצירתה אחרי אירועי הזמן (היא כתבה אמנם בעיתונות ובעיתונות הילדים מדי שבוע, אך כמעט שלא הגיבה בכתיבתה אפילו על אירועים טראומטיים ומטלטלי נפש כדוגמת מלחמת העולם השנייה, על הכרזת הכ"ט בנובמבר, על הקמת המדינה ועל מלחמת השִׁחרור. היא לא חיפשה את קִרבתם של קברניטי המדינה (הגם שנענתה לפנייתו של בן-גוריון להיפגש אִתו ביחד עם קבוצת סופרים ואנשי-רוח). היא התרחקה מן הנושאים הפוליטיים ה"בוערים", ושמרה על חלקתה מכל מִשמר. היא השתדלה שלא להתקרב אל השירה המעורבת בענייני השעה (poésie engagée), ובדרך-כלל פנתה לכתיבת שירים של אָ-טוֹפּוֹס ואָ-כרוֹנוֹס – ללא סממני מקום וזמן מובהקים – לשירים של נופים והִלכי רוח, שאינם חדורים ברעיונות חברתיים ומדיניים ואינם נגועים במגמתיוּת פוליטית בולטת או מטרידה.
אף-על-פי-כן, ניכּר שהשקפת עולמה ההוּמניסטית – הפָּציפיסטית והאוּניבֶרסָליסטית – זו המעמידה במרכז את "הזָר" ו"האחר" שמִּן השוליים או ממקומות אקזוטיים מרוחקים מן הכאן והעכשיו, חִלחֲלה לכל פינה ביצירתה, ואין אתר פנוי ממנה. היא עולה ובוקעת מכל ענף יצירה שבו שלחה את ידה: מיצירתה המקורית (שירה, סיפורת, דרמה), ממבחר תרגומיה, מיצירתה לילדים ומכתיבתה הז'ורנליסטית לסוגיה ולתקופותיה. תודות לסגנונה הניטרלי, הנטול לכאורה כל מגמה דידקטית והרחוק לכאורה מכל אינדוֹקטרינציה, היא השפיעה להערכתי יותר מאחרים על עיצוב תמונת עולמם של דורות אחדים בקרב קוראיה הצעירים שבגרו והנחילוה בחלוף הזמן לילדיהם ולנכדיהם.
ל"ג לא הייתה "בוהמיינית", ואף לא "משוררת לאומית". שני המודלים הללו של המשורר ואיש הרוח שליווּ את השירה העברית החדשה – למִן שירת ההשכלה (ובמיוחד למן הופעתה של שירת יל"ג, שהחלה להישמע בשנות "אביב העמים"), ועד לשירת "אסכולת שלונסקי-אלתרמן", שהחלה להישמע בין מלחמות העולם – היו זרים לה ולהשקפת עולמה. היא ראתה את עצמה כסופרת פרופֶסיונלית, ולא כשליחת ציבור. במרוצת שנותיה בתל-אביב, למִן שנת 1943 במשך למעלה מעשר שנים, היא יצאה מדי יום לעבודתה בהוצאת הספרים, ומילאה בה את כל מַטלות העריכה והתרגום שהוטלו עליה. בשובה הביתה כתבה שירים וסיפורים, רשימות ומאמרים, לעיתונות היומית ולעיתוני הילדים. כמו כן השתתפה בתכניות רדיו, יצאה לראות הצגות בתאטרוני ישראל וכתבה עליהן דברי ביקורת, הִרצתה הרצאה בנושאי ספרות לקהל הרחב. אם רחל המשוררת דימתה את עצמה לנמלה עמלנית, הרי של"ג דימתה את עצמה בשיריה לדבורה – אף היא חרק עמלני הטורח מדי יום להוסיף טיפת דבש מִשלה לכוורת.
כשעקרה בסוף שנת 1955 מרחוב ארנון שלחוף ימה של תל-אביב לרחוב אלפסי שבשיפולי שכונת רחביה הירושלמית, דמוּ חייה יותר לחייהם של אותם מלומדים ירושלמיים יוצאי גרמניה, מטַפּחי רעיונות הומניסטיים מתקדמים, העומדים במרכז הרומן שירה של ש"י עגנון. רוב שכניה המלומדים, לרבות ש"י עגנון עצמו, נמנו לימים עם ידידיה ומוקיריה (גם בעצם הבּחירה בירושלים כבעיר מגורים הבדילה ל"ג את עצמה ממשוררי "אסכולת שלונסקי-אלתרמן" שעליהם השתייכה). בזכות ידידותה האמיצה עם אריה לודוויג שטראוס – המלומד והמשורר יליד גרמניה שהקים את החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים – הוזמנה ל"ג ללמד בחוג זה שלימים עמדה בראשו. דומה שגם השקפת עולם חברתית-מדינית משותפת שררה בין השניים, וכאשר א"ל שטראוס, חתנו של מרטין בובר, חלה במחלה קשה, מילאה ל"ג את מקומו והפכה למרצה פופולרית שטיפחה את דור המשוררים הצעיר, ובראש וראשונה את יהודה עמיחי, את דליה רביקוביץ ואת טוביה ריבנר (האחרון חיבר עליה כידוע ב-1980 מונוגרפיה שפרצה דרכים חדשות בחקר יצירתה).
ל"ג הצטיירה כל שנותיה כסופרת אָ-פוליטית, שמיעטה לעסוק ביצירתה בשאלות השנויות במחלוקת, אך מתברר שהיא טרחה והקימה חיץ גבוה בין דעותיה לבין יצירתה, ובניגוד לדימוי שבנתה לעצמה היא הייתה מעורבת עד צוואר בעניינים אידֵאולוגיים ופוליטיים. חמוטל בר-יוסף, שחיברה עליה את המונוגרפיה לאה גולדברג בסדרה "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי", מביאה מובאה מדברי ל"ג מריאיון שנערך בשנת 1964 שלפיה המשוררת מודה ש"היו תקופות שהייתי מאוד קרובה ל'שמאל' אבל אף פעם לא הייתי מוכנה לומר 'אמן' אחרי כל ההכרזות שלהם, ובעיקר לא בענייני ספרות שבהם אני מבינה יותר [...] הייתי קרובה לאנשים שהיו קרובים להלכי מחשבה אלה, וזה עניין אחר לגמרי".23 מתוך דברים אלה, המעידים לדעתי בבירור על התחמקות מתשובה ישירה וכנה, הסיקה הביוגרפית שיחסיה עם שלונסקי נשתבשו כי "עמדותיו השמאלניות וגם דעותיו בתחום הספרות העלו את חמתה".24 שלונסקי אכן העלה את חמתה של ל"ג, ולא אחת עמדו שני הרֵעים מִשנֵי צִדי המִתרס בסוגיה כלשהי שעמדה על הפרק, אך לא מחמת "עמדותיו השמאלניות".
להפך, עמדותיה של ל"ג, כפי שהן מצטיירות מן העקבות שהותירה אחריה באקראי ושלא במתכוון, מצטיירות כרדיקליות הרבה יותר מאלה של שלונסקי (בדרך-כלל היא טִשטשה את עמדותיה ומחתה את רוב עקבותיהן). מוּדעוּת פוליטית חריפה אף היא נחשבה בימיה של ל"ג סימן-היכּר גברי, ול"ג הן השתייכה ולא השתייכה לטריטוריה הגברית. מעטות היו הנשים שגילו עניין בנושאים סוציו-אקונומיים ופוליטיים. וגם בתחום זה מתברר שהמשוררת פרצה במלוא העָצמה לטריטוריה "גברית" מובהקת. במובאה שמלעיל מדברי ל"ג בשנת 1964, ניכּר היטב של"ג נקטה סגנון מתחמק, תוך הסטת השאלה מן התחום הפוליטי הקשור לנושאי חברה ומדינה לתחום הפואטי, שלא עליו נסבה שאלת המראיין. יש להעמיד דברים על דיוקם: התמונה המצטיירת מן המצע העובדתי שנחשף מסקירתה של עיתונות התקופה היא שונה לחלוטין. נביא את העובדות לפי סִדרן הכרונולוגי, לאו דווקא לפי דרגת חשיבותן להבנת השקפת עולמה:
ביום יח באייר תרצ"ז (29.4.1937), תרגמה ל"ג למען גיליון האחד במאי של דבר לילדים (כרך ג, חוברת 4, עמ' 12 – 14) את מעשיית-העם הסובייטית "מעשה בדגל אדום".25 זהו סיפורו של דוב רוסי המעודד את בנו לקחת את הדגל האדום ולהפיצו בכל מקום. על הדגל רקומות המילים: "לכל ילדי העולם מקוטב עד קוטב! לחגיגת אחד במאי. ילדים, כַּבדו את העבודה. חיו בשלום ביניכם ושמרו על השלום בין כל העמים ויהי שלום על הארץ מקוטב עד קוטב, בין אדם, חיה ובהמה". ילדי האסקימואים מעבירים את הבשורה לילדי היקוּטים בסיביריה, היקוּטים מעבירים אותה למנג'וּרים, המנג'וּרים לסינים, הסינים ליפנים, היפנים להודים. כך עבר הדגל האדום כמעט בכל העולם, "ויש אומרים כי בקרוב יביאו אותו גם לארץ ישראל". כביצירתה הפופולרית "דירה להשכיר" וביצירות סובייטיות פָּציפיסטיות אחרות שתרגמה ל"ג לילדים בשנות השלושים והארבעים, לימדה המחַבּרת את קוראיה שאם אך ינהגו כ"יונה" ויתעלמו מחסרונות שכניהם, יוכלו לחיות בשלום נצחי.26 בסיפורים כדוגמת "הדגל האדום" סייעה ל"ג לביסוס התדמית הפָּציפיסטית שבּנתה ברית-המועצות לעצמה, והיא לא חזרה בה מהשקפה זאת גם לאחר שנחשף מנגנון הקטל ההמוני של סטלין.
באותה עת עבדה ל"ג בעבודות מזכירוּת ותרגום בעבור חבורת "יחדיו" והתיידדה עד מאוד עם המשורר משה ליפשיץ בעל ההשקפה הקומוניסטית. בספרה יומן הבימה (תל-אביב 1971), בקטע שנכתב בברלין ביום 18 בפברואר 1928, כתבה עליו מרגוט קלוזנר, שלימים הייתה אהובתו של ליפשיץ, כי "צבי פרידלנד מרבה באחרונה להיפגש עם משורר היידיש משה ליפשיץ. זהו טיפוס מיוחד במינו: גוץ שמנמן ובעל עיניים יפות מאוד. מרננים אחריו, שהוא היה קומוניסט, ואחר כך ברח מרוסיה. ואחר כך ריגל לטובת רוסיה". כפי שנראה, ל"ג התרועעה עם אנשים בעלי השקפת עולם קומוניסטית, מצאה אתם שפה משותפת וחשה בנוח במחיצתם.
בעקבות שהותה בכלא, כתבה רוזה לוקסמבורג, המהפכנית היהודייה שהוצאה להורג לאחר כשלון מרד "ספרטקוס" הקומוניסטי שבהנהגתה, 22 מכתבים לרעייתו של קרל, סוניה ליבּקנֶכט. מכתבים אלה יצאו לאור בספר לאחר הירצחה, והספר ראה אור בעברית בשנת 1942 בתרגומה של ל"ג בשם מכתבים מבית הסוהר.
בשנים 1946 – 1947 מן הטורים הקבועים שכותרתם "דן ודינה על עסקי המדינה" שפרסמה ל"ג בעיתון משמר לילדים (ללא חתימה; על זהותה של המחַבּרת ראו הערה 20 לעיל), עולה התמונה הבאה: ארצות המערב, ובמיוחד ארצות-הברית ואנגליה, הן מדינות קפיטליסטיות ואימפריאליסטיות, מושחתות ומחרחרות מלחמה, שידיהן טבולות בדם, בעוד שברית המועצות, לעומתן, מצטיירת "כיונת שלום" – כנושאת בשורת השלום בעולם כולו (כך הציגה ברית המועצות את עצמה שעה שהקימה ועידות שלום בין-לאומיות הפועלות להפסקת מירוץ החימוש הגרעיני בכל מקום בעולם חוץ מאשר בברית המועצות).
בשנת 1947 תרגמה ל"ג, תחת שם העט "מתיא"27 (משמר לילדים, שנה ג, גיל' 8, כ"ג בחשוון תש"ח, 6.11.47, עמ' 6) "בלדה על פסלו של לנין" מאת סמואיל מרשק. הבלדה מספרת על האויב שהפיל את האנדרטה של לנין, וגרר אותה ממקומה על חוף נהר בקווקז. בערב הגיחו פרטיזנים ודיברו בשפת האש "סָבִיב, סָבִיב הֵד הַתּוֹתָח רַעַם: 'בְעַד מוֹרֶשֶת לֶנִין, בְּעַד הָעָם!'". כשתמו הקרבות הגיעו ה"חברי'ה" למקום, "וּמָה רָאוּ? – כְּאָז וּכְתָמִיד / פִּסְלוּ אֵיתָן וְיָד לָהֶם מוֹשִׁיט.// מֵעַל הַכַּן דּוֹבֵב שָׁם לֶנִין כָּךְ: / אַל פַּחַד יְלָדַי: עוֹד נְנַצַּּח! // הוּא מְדַבֵּר... עוֹנֶה לוֹ הֵד הָהָר / אֶדְוַת גַּלִּים וְהֶמְיַת נָהָר...".
בשנים 1947 – 1948 כתבה ל"ג במשמר לילדים מדי שבוע (לא אחת כתבה 2 – 3 יצירות ילדים בחוברת אחת). ואולם, ב-1947 היא לא הגיבה אפילו ברמז על החלטת הכ"ט בנובמבר, ובאביב 1948 היא לא הגיבה על הכרזת המדינה ועל פרוץ מלחמת השחרור. לאחר קום המדינה פסק להופיע הטור השבועי שלה "דן ודינה על עסקי המדינה" בעיתון משמר לילדים, שאך טבעי היה אילו נתנה בו ל"ג ביטוי לאירועי הקמת המדינה.28 את כתיבתה לילדים חידשה ל"ג חודשים אחדים לאחר קום המדינה ביצירות פָּציפיסטיות כדוגמת "דירה להשכיר" (שאת מקורותיה הסובייטיים ואת ה-subtext האידֵאולוגי שלה כבר הזכרנו).
המונוגרפיה לאה גולדברג מאת חמוטל בר-יוסף (עמ' 235) מסַפּרת כי ב-23 באפריל 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, פרסמה ל"ג רשימה בעִתים, ובה היא היא מסבירה מדוע לא תלך להצגה בתאטרון הבימה – הצגה שבָּהּ שלושת בניו של נוח הם יהודי אנגלי וערבי ו"חם הוא ערבי השולף בלי הרף את סכינו [...] לדעתי זוהי סיבה מספקת להישאר בבית".
עיתון על המשמר מיום 16.4.1950 מדווח על עצרת זיכרון שנערה בתל-אביב לזכר ולדימיר מיאקובסקי. העצרת נערכה ע"י הליגה לקשרי ידידות ישראל – ססס"ר. שלונסקי שלח מכתב שהוקרא לפני המשתתפים על "אלוף השירה הריבולוציונית והשפעת שירתו על הספרות העברית", אך לא השתתף באירוע. מכל סופרי ישראל ישבה על שולחן הנשיאות ל"ג ביחד עם הקונסולים של רוסיה הסובייטית, רומניה ופולין.
עיתון על המשמר מיום 3.10.1950 מדווח על קביעת הרכב המשלחת לוועידת השלום העולמית בשֶׁפילד שבאנגליה: מאיר יערי, תופיק טובי, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג ועוד חברים ממק"י וממפ"ם. תנועת השלום העולמית אספו 400 מיליון חתימות לעצומת שטוקהולם למניעת שימוש בנשק אטומי במלחמת קוריאה, אך לא אספה חתימה אחת למניעת שימוש בנשק אטומי על-ידי ברית-המועצות. עיתון דבר מיום 11.6.1950 הודיע כי "נפתח מפעל החתמה על העצומה נגד הנשק האטומי", בעקבות וועדת השלום בשטוקהולם. באספה דיברו מאיר יערי ולאה גולדברג, שייצגו את עמדת הפלג הרדיקלי במפ"ם.
בקיץ 1951 ל"ג לאולפני השידור ברחוב הלני המלכה בירושלים, לראיון רדיו בצרפתית. את פניה קיבל המראיין, גבר צעיר ממנה בשלוש שנים, שעבד אז בשידורי "קול ציון לגולה" בשפה הצרפתית. היתה זו פגישתה הראשונה עם ז'ק אדו (Adout) הצעיר ממנה בשנים, שבו התאהבה המשוררת. רחל ואריה אהרוני, עורכי "יומני לאה גולדברג" ב-2005, מציינים (בהערות, עמ' 603) שהיה מורה לצרפתית ולתרבות צרפת בבית ספר תיכון בחיפה וקומוניסט בדעותיו. שוב מצטייר הרושם שאותם אנשים שאִתם היה לל"ג קרבת נפש, אם לא למעלה מזה, השתייכו למפלגה הקומוניסטית.
כשנודע בחורף 1953 מצבו האנוש של סטלין, פרסם עיתון על המשמר כתבה בשם "לשלום נושא השלום", וב-5 במארס, עם היוודע מותו של סטלין, פרסם העיתון מודעת אבל מטעם מפ"ם שהכתירה את סטלין, בין השאר, כ"קברניט תנועת השלום בעולם". יהודה עמיחי, תלמידה האהוב של ל"ג חיבר אותה עת קינה על מות סטלין ובה אפותאוזה ל"שמש העמים": "אֵיזוֹ תְּנוּעָה פָּסְקָה עֵת הִשְׁתַּתְּקוּ / הַאֵבָרִים הָאֵלֶּה אִם נַחְשׁׂב עַכְשָׁו / חוּסְמוּ לָעַד – בְּסִיד הַהִסְתָיידוּת / וּכְסִיד בְּקוּמְקוּמֵי רוּסִיָתוֹ – עוֹרְקָיו./ אֲשֶׁר הָיוּ כְּרֶשֶׁת נְהָרוֹת / הָאַדִּירִים כָּל כָּךְ וַעֲצוּבִים בְּבִרְכָתָם / וְאֵיךְ גּוּפוֹ נָשָׂא תוֵי אַרְצוֹ כִּבְמָפּוֹת / הָרים דְּרָכִים – הַכֹּל עָלָיו הוּשַׂם! / וְאֵיךְ בַּסּוֹף לִבּוֹ כְּמוֹ תָּמִיד, / כִּצְעוֹד חַיָּלִים הוֹלְכִים אֶל הַחֲזִית, / אֵיךְ שָׁטַף כְּאָז בִּיְמֵי הַבְּרִית / אָדֹם וּמִסְתַּעֵר