בעמק יפֶה בין הרים ושָׂדות

עודכן: 23 בספט׳ 2021

פָּציפיזם אוּטוֹפּי ביצירה לילדים

עיון ב"דירה להשכיר"



א. יצירה המעוררת סימני שאלה

באוקטובר 1948, כחמישה חודשים לאחר קום המדינה, התפרסמה בעיתון הילדים משמר לילדים מעשייה מחוֹרזת מאת לאה גולדברג (להלן: ל"ג) בשם דירה להשׂכּיר, תחת הכותרת "מִשמר לילדים שבגן" – אות לכך שהיצירה נועדה לגיל הרך.1 מאז ועד היום פשטה היצירה צורה ולבשה צורה. הטקסט אמנם נשאר בעינו, אך "הקנקן" (קרי, הפורמט של הספר והציורים המעטרים אותו) שׁוּנה שלוש פעמים. תחילה השׂתרעה היצירה על פני שני עמודים צפופים של עיתון משמר לילדים עם ציורים מעטים וצנועים פרי מכחולהּ של הציירת רות שלוס. כעשור לאחר מִכּן, בשנת 1959, ראתה יצירה זו אור במתכונת של ספר עצמאי בספריית "חלון" שבעריכת ל"ג בהוצאת ספרית פועלים, בלִוויית איוריה של הציירת שושנה היימן. רק בשנת 1970, כעשרים ושתיים שנה לאחר היכּתבה, ראתה היצירה אור בספר גדול-ממדים בלִוויית איוריו של הצייר שמואל כץ, וביחד עם שתי מעשיות שכבר התפרסמו קודם לכן: הראשונה מִבּין השתיים היא "כך ולא כך" מאת סופר הילדים הרוסי קורניי צ'וקובסקי שבתרגומה של ל"ג (הדפסתה הראשונה של מעשייה זו לוּותה באיוריה של הציירת אודרי ברגנר); השנייה היא המעשייה "מעשה בשלושה אגוזים", יצירה מקורית של ל"ג, המלמדת אף היא, כמו דירה להשׂכּיר, כיצד ניתן להגיע לשלום נצחי ולאושר נצחי בדרכי שלום (בהדפסתה הראשונה אייר אותה הצייר אריה נבון).


לא אחת נשאל שמואל כץ מדוע צִייר מִגדל בן ארבע קומות על שער הספר שבפורמט הגדול והמוּכּר לכול, ולא מִגדל בן חמש קומות, כנדרש; והצייר הודה והתוודה שבּעֵת הביצוע של תמונת השער הססגונית לא הספיק גודל הגיליון לקומפוזיציה נאה בת חמש קומות. שמואל כץ היה משוכנע שאיש מקוראי הספר לא יבחין בקומה שנגרעה מן המִגדל, אלא שמיום פרסומה של דירה להשכיר במהדורת 1970, הוא קיבל לדבריו אלפי מכתבים מילדים ומהוריהם הקובלים על העדר הקומה החמישית בציורו המתנוסס על גבי העטיפה...


אף-על-פי שגילהּ של המעשייה "הוותיקה" שלפנינו הוא כגילהּ של המדינה, והגם שחלפו כבר יותר מארבעים שנה מיום שהיא ראתה אור במתכּוּנתה הצבעונית המוּכּרת לכל ילד, היא מוסיפה לשמור על מעמדהּ כאחת מן היצירות האהובות ביותר והמוּכּרות ביותר בספרות הילדים העברית לגיל הרך. היא ממשיכה ללכּוֹד את לב קוראיה, ולא דָּבַק בה שמץ מן הארכאיוּת האופיינית ליצירות לילדים שנכתבו לפני יובֵל שנים ויותר. הדיאלוגים מגַלים לשון דיבור חיה שלא התיישנה כמלוא הנימה במרוצת השנים, החרוזים טבעיים ורעננים וכלל לא מאולצים, החזרות הפֶּריוֹדִיות על השאלות ועל התשובות ("הֲנָאִים הַחֲדָרִים בְּעֵינֶיךָ? – נָאִים. הֲנָאֶה הַמִּטְבָּח בְּעֵינֶיךָ? – נָאֶה. הֲנָאֶה הַמִּסְדְּרוֹן בְּעֵינֶיךָ? – נָאֶה. אִם כֵּן, שֵׁב אִתָּנוּ! – לֹא לֹא אֵשֵׁב. – לָמָּה? – הַשְּׁכֵנִים אֵינָם טוֹבִים בְּעֵינַי" וגו') מחבּבים את המעשייה על ילדים קטנים ומֵקִלים את יכולת השינוּן של הטקסט הפשוט והמורכב הזה. יש במעשייה מומנטים קומיים לא מעטים, הגורמים לקוראים הצעירים פִּרצי צחוק של הנאה, ויש בהם אף דיאלוגים המחנכים אותם לערכים הומניסטיים קונצנזואליים. קוֹמי ומורכב הוא הקטע המגלה את שנאתו של החזיר, המגדיר את עצמו "לָבָן בֶּן לְבָנִים" ("male chauvinist pig"), לחתולה השחורה. קובלנתו של החזיר לְבֶן-הטלפיים על שאין המטבח מלוכלך מספיק, מעמידה כמובן את צבעו הלבן בניגוד קומי ואירוני למנהגו להשחיר את הזולת ולבוסס בבוץ. סירובו לשבת בכפיפה אחת עם החתולה, השחורה אך הנקייה למשעי (כלל לא ברור איזו מתכונותיה של החתולה מרתיעה אותו יותר: צִבעהּ השחור או ניקיונהּ המופלג) יוצר בין השניים ניגוד כיאסטי (יצור לבן שהוא שָׁחוֹר מִשְׁחוֹר לעומת יצור שחור שהוא צח כשלג), וזה מלמד את הילדים עד כמה אבּסוּרדית, מגוחכת ומכוערת היא הבדלנות הגזענית.


בדמותו של החזיר הלבן יש מתכונותיו של הלאומן הפשיסטי (ל"ג כינתה בשם "חזירים" גם את הלאומנים הליטאים שפּגעו באביה ואת הסטודנטים שהצטרפו לצבא הנאצי וניסו לפגוע באביה הרוחני הפרופסור פאול ארנסט קאהלה), אך יש בו גם מתכונותיו של האדם הלבן האנגלו-סקסי במדינות הדרום של ארצות-הברית ובדרום-אפריקה (ל"ג ראתה בארצות-הברית מדינה אימפריאליסטית ראויה לגינוי, כמשתמע מן הסדרה "דן ודינה על עסקי המדינה", שהופיעה כזכור ללא חתימה אך ניתן לבסס בסבירות גבוהה את בעלותה של ל"ג עליה). יוצא אפוא שסצנה קטנה זו של החזיר הלבן והחתולה השחורה לוכדת בתוכה עניינים דקים ומורכבים שילד לא יוכל להבין אלא את מקצתם. חרף פשטותה, ואולי דווקא בזכות פשטות מדומה זאת, לפנינו אחת מפסגותיה של ספרות הילדים העברית. בכל קריאה חוזרת יגלה בה הקורא הבוגר, הקורא את המעשייה לילדיו, דקויות אחרות מאלֶה שנתגלו לו בקריאה ראשונה ושנייה. עם זאת, מעלותיה הרבות של המעשייה שלפנינו אינן צריכות להסתיר את התמיהות שהיא מעוררת ואת הסתירות המהותיות המתגלעות בתוכה.


תמיהה אחת עולה ביחס למִגוון החיות שבמִגדל. לפנינו סיפורו של מִגדל בן חמש קומות, המאוכלס בחיות שונות המייצגות טיפוסים שונים מן הספֵרה האנושית. היצירה נכתבה בעברית למען ילדי ישראל, אך מחצית מגלריית החיות שנזכרת בו (הסנאית והקוקייה, החזיר והזמיר) אינה אופיינית כלל לפאונה של המזרח התיכון ולנופיו הפיזיים והאנושיים. מבלי לומר זאת גְּלויות ומפורשות, לפנינו תמונה קבוצתית בעלת חזוּת אירופית מובהקת, כמו המחַבּרת עצמה, שהתהלכה בתל-אביב (בדומה לסנאית שבסיפור) במעיל פרווה מהודר שהביאה עִמהּ ארצה מארצות הקור.


אכן, הסנאית והקוקייה, החזיר והזמיר אופייניים לנופים צפוניים-מערביים, ועל כן הם משמשים חלק בלתי נפרד מגלריית הדמויות של ספרות הילדים האירופית. הכנסתן של חיות אלה למעשייה עברית-ישראלית, יצירה ראשונה שכּתבה ל"ג אחרי קום המדינה, היא חידה התובעת את פתרונה. האם ל"ג מתארת את ארצהּ החדשה, שאירופה "פלשה" לתוכה בעקבות עליות ההמונים של שנות השלושים והארבעים, או שמא החזירוה חלומותיה למכוֹרתה ליטא ולנופיה שעליהם התרפּקה בשירהּ הנודע "אילנות" בשעה שאמרה על נופי הארץ: "כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה, / כָּאן לֹא יַחְבּׂש הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,/ אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה / כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה"?


אם המעשייה שלפנינו מתרחשת באָ-כרוֹנוֹס ובאָ-טוֹפּוֹס ("אין-זמן" ו"אין-מקום") האופייניים לעולמן של האגדה ומעשיית העם, הרי שאין להקשות קושיות בדבר טיבן של החיות המאכלסות את המִגדל ובדבר אופיין ה"אירופי", הזר למציאות הישראלית. ואולם אם לפנינו אלגוריה על המצב האידֵאלי שאליו צריכה לחתור המציאוּת ההולכת ונרקמת במדינה הצעירה שזה לא מכבר הוקמה, הרי שלפנינו המלצה לקברניטיה שיטַפּחו בה ויסַפּחו לתוכה את עֲרָכֶיהָ של היונה (שהיא היחידה הרואה רק את הטוב שבשכניה והיא היחידה המוכנה להתעלם מחסרונותיהם ולהתגורר אִתם בכפיפה אחת ביחסי דו-קיום שמתוך כבוד הדדי).


ההמלצה היא כלפּי פְּנים וכלפּי חוץ. "מדיניות הפְּנים" של ל"ג מַציגה לכאורה לפני קוראיה תמונה של "קיבוץ גָּלויות", המתארת את הדינמיקה הקבוצתית המתרחשת בתוך חבורה של טיפוסים "אירופיים", כמו ל"ג עצמה. אפילו הכותרת היא תרגום שאילה (calques) של צירוף מילים המקובל בגרמנית ("Wohnung zu vermieten") וכן בשפות אירופיות אחרות, והוא משקף את בליל הלשונות שהשֹתרר בארץ בעת היכתב היצירה שאליה נמלטו פליטים מארצות אירופה לאחר מלחמת העולם והשואה (והרי בעברית תקנית יש לומר "דירה להשכרה"). קבוצת השכנים ה"אירופיים" נקלעת כאן לתוך חברה הֶטֶרוגנית, מקובצת מפרצופים הרבּה, שבּהּ יש גם כאלה שעדיין לא שמעו כלל על כללי הנימוס האלמנטריים, הנהוגים במערב, המחייבים בני-תרבות שלא להפריע את מנוחת השכנים. "מדיניות החוץ" של ל"ג מלמדת את קוראיה הצעירים כיצד לנהוג עם השכנים המקיפים את המדינה הצעירה, וכיצד להגיע אִתם לדו-קיום בדרכי שלום.


ובמאמר מוסגר: אפשר של"ג הזדהתה כאן לא רק עם דמותה הפָּציפיסטית של היונה, המשכּינה שלום בין כל השכנים, שמבית ומחוץ, אלא במידת-מה גם עם דמותו "האירופית" של המשורר-הזמיר, למשל, הקובל על הרעש מחריש האוזניים שמשמיעה שכנתו הסנאית בעת פיצוח האגוזים (הזמיר, הרגיל לקולות זִמרה מעודנים שואל את השכנים בצמדי חרוזים [= couplets]: "אֵיךְ אֵשֵׁב בְּשַׁלְוָה וּבְנַחַת / וּסְנָאִית כָּל הַיּוֹם אֱגוֹזִים מְפַצַּחַת./ עוֹלֶה קוֹל פִּצּוּחָם עַד לֶב הַשָּׁמַיִם, / אָיׂם וְנוֹרָא, מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם. / וְאָזְנַי רְגִילוֹת לְקוֹלוֹת אֲחֵרִים, / רַק לְשִׁירִים וּלְמִזְמוֹרִים"). יומנה ומכתביה של ל"ג מעידים שהמשוררת לא גילתה סובלנות מרובה כלפי גילויים של רעש, גסות וחוסר נימוס, ושהיא בחרה את רֵעֶיהָ מִבּין אלה שחלקו אִתה מנהגים משותפים והשקפת עולם משותפת.

נתן אלתרמן, עמיתהּ של ל"ג בחבורת "יחדיו", אהב ללא תנאי את העיר תל-אביב, על כל שכונותיה ועל בלִיל עֲדותיה, ותיאר אותם מתוך אֶמפַּתיה רבה בטוריו ובפזמוניו. המשורר, בן למשפחה יהודית-רוסית שהתערתה בתל-אביב, היטיב מאחרים לתאר את החיים ב"כרם התימנים", למשל, ממש כשם שהמלחין ג'ורג' גרשווין, יהודי רוסי שהתערה בניו-יורק, היטיב מאחרים ללכוד את אורחות חייה ומנהגיה של האוכלוסייה האפרו-אמריקנית בהארלם. ל"ג, לעומת זאת, רשמה ביומנה ביום 15.5.1937, כשנתיים אחרי עלייתה ארצה: "הלכתי ברחוב [בעיר תל-אביב] וראיתי את ברדיצ'ב עם תוספת עדות המזרח".2 במילים אחרות, דומה שהמשוררת יכולה הייתה להזדהות גם עם היונה, המהדרת בכבוד שכניה, וגם עם החיות המותחות ביקורת על הרגליו ומנהגיו הזרים והמוזרים של הזולת. בדירה להשכיר כל אחד מהשכנים חי את חייו כרצונו, בלי להתחכּך עם שכניו, ומצב זה נראה לל"ג מצב מאוּוה ורצוי. ל"ג לא הזדהתה כמדומה עם המדיניוּת של המדינה הצעירה, שביקשה למחוק ולטשטש את ההבדלים בין הטיפוסים השונים שהגיעו ארצה ולהטילם אל תוך היוֹרה הרותחת של "כור ההיתוך". היא המליצה במשתמע לאפשר לכל שָׁכֵן ושָׁכֵן לנהל את חייו כרצונו, תוך התעלמות מחסרונות זולתו. במגדל של ל"ג מגיעים השכנים למצב של modus vivendi תוך שמירת ייחודו של כל טיפוס וטיפוס. דומה שהמחבּרת המובלעת אינה חותרת ליותר מזה: היא אינה שואפת לבוללם זה בזה בנישואים בין-עדתיים, תוך מיזוג גָּלויות, או להעניק להם יעד משותף שילכֵּד אותם לחברה הוֹמוֹגנית כבמדיניות "כור ההיתוך" של בן-גוריון, שהייתה נהוגה אז גם בארצות הגירה כמו ארצות-הברית, קנדה ואוסטרליה.


המחזה ים בחלון (1938), שכּתבה ל"ג הצעירה כעשור לפני סיפורהּ המחורז לילדים דירה להשכיר, עשוי להבהיר שיצירת הילדים שלפנינו היא במובנים מסוימים יצירה אלגוריה על מדינת ישראל, שנוסדה בזמן כתיבת היצירה ופרסומה. במחזה לפנינו אמנים החיים בתל-אביב, אך מבטם מוּפנה אל הים – אל המערב. הצייר יוחנן, שאינו יכול להתאקלם בעיר העברית הראשונה, אומר כי "הארץ הזאת הינה בית חדש ובו הרבה קומות ובכל קומה בנאים אחרים", ממש כביצירת הילדים דירה להשכיר. חברו מתריס לעברו: "פה ארץ צעירה, צריך ללמוד קודם לסלול כבישים ולקטוף תפוחי זהב, לבנות בתים. אם אתה רוצה לצייר לך לקבוצה. צַיֵיר פועלים בחולצות כחולות, חמורים עם זיפזיף וזקֵנים ליד הכותל המערבי". מִדְּברים אלה מהדהֲדים דברי שלונסקי בדבר התביעות והטענות המושמעות לפני האָמָּן הארץ-ישראלי ("הנה  זה  שנים על שנים שהמשורר העברי נתבע למלא אחרי  הזמנה  לאומית-סוציאלית: 'שירה לנו משירי ציון!  חרוז נא חרוזיך על צווארי הגמל, על מלכות בית דוד, או על הפרה הנחלבת בגלבוע'"3), דברים בעלי נימה אידאולוגית-פוליטית ברורה ששיריה של ל"ג התמודדו אתם יותר מפעם אחת. גם מחזהו של אלתרמן כינרת, כינרת השיב על דברים אלה של שלונסקי, אגב הצגתהּ של עמדה פטריוטית יותר מזו של רעהו הבכיר (הגם שאלתרמן הציג את עמדתו הציונית באירוניה קלילה, ולא בלי ציניות). דמויות המחזות, הגמורים והלא-גמורים של ל"ג, הן בדרך-כלל דמויות אירופיות, המַפנות מבּטָן אל הים הנשקף מן החלון; כלומר, מתגעגעות לאירופה הקלָסית שאותה נאלצו לעזוב. ל"ג מציגה את קובלנותיהם של השכנים כפרי באושים של חינוך לקוי, מפונק ודקדנטי שאִתו הגיעו ל"מִגדל" מארצות הצפון ה"תרבותיות", ממרחב התרבות של "האדם הלבן" שחינך אותם לבדלנות ולשנאת ה"זָר" וה"אחֵר". רק אם ישלטו ב"מִגדל" ערכיה של "יונת השלום", רומזת היצירה ברמז שעוביו כקורת בת הבד, יהיה אפשר לחיות בה בלי שנאת-חינם.


חידת אופיָין ה"אירופי" של מחצית החיות המבקרות במִגדל היא רק אחת החידות המתעוררות למקרא המעשייה המחורזת דירה להשׂכּיר. חידה נוספת התובעת אף היא את פתרונה קשורה לחוסר התואַם "הצורם" בין המיקום האגדי של המעשייה, הנטועה לכאורה במציאוּת נטולת סממני זמן ומקום מובהקים, כמקובל ביצירות אָ-מימֶטיות, לבין ההוויי המציאוּתי והראליסטי השׂוֹרר בה במקביל. מילות הפתיחה האופייניות למעשיות אגדות-עם ("בְּעֵמֶק יָפֶה בֵּין הָרִים וְשָׂדוֹת / עוֹמֵד לוֹ..."), מעוררות ציפייה לתיאורהּ של בקתת איכּרים או בקתת ציידים, הניצבת בחיק הטבע; ולחלופין, לתיאורהּ של טירת-מלכים אגדית המוקפת שדות וכרמים. כיצד ומדוע עומד לו על רקע כה כפרי ואידילי "בית-דירות" בן חמש קומות? כיצד ניתן ליישב את הסתירה המתגלעת בין המיקום הכפרי המובהק של העלילה לבין האופי האוּרבּני המובהק של הבית? ובמאמר מוסגר: ייזכר כי בשנות הארבעים, אפילו עיר מודרנית ומתפתחת כדוגמת העיר תל-אביב לא נתברכה בבית אחד בן חמש קומות. את פשר הסתירה הזאת אין המעשייה מְפָרשת, ומשאירה אותה בעינהּ. להלכה לפנינו אגדה, ולא יצירה ראליסטית שבּהּ כל פרט תובע את הנמקתו ואת יישובו; ואולם הדיאלוגים שבמעשייה דירה להשׂכּיר לקוחים מעולם המעשה "הפשוט" והיום-יומי הניצב בשתי רגליו על קרקע המציאוּת. הדיאלוגים ביצירה שלפנינו אינם אופייניים כלל וכלל לזָ'נרים המֶטא-ראליסטיים של האגדה והפנטזיה. היצירה לובשת אפוא חזוּת אוקסימורונית מנומרת, אך בלתי מנומקת: מחד גיסא, יש בה כאמור מסגרת של אָ-כרוֹנוֹס ואָ-טוֹפּוֹס (של "אין-זמן" ו"אין-מקום"), כמקובל באגדות העם ובסיפורים דמיוניים משוללי הנמקה ראליסטית; ומאידך גיסא, פרטי המעשייה שבתוך המסגרת האגדית והדיאלוגים הנשמעים בה אופייניים לסיפור יום-יומי, המסַפּר על מציאוּת אקטואלית, ללא כל הילת-זוהַר של אגדה או של פנטזיה.


אכן, נבעֶה כאן פער בלתי מנומק בין אופיָים היום-יומי, הקוטידיאני, של הדיאלוגים הנשמעים שעה שהדיירים הפוטנציאליים בוחנים את ממדי החדרים, המטבח והמסדְרון במבט רֵאליסטי, פרגמטי ומפוּכּח לבין טיבו האגדי המֶטא-ראליסטי והפנטסטי של הסיפור. יתר על כן, גם תנאי המגורים האגדיים שבתוך המגדל עומדים בחוסר-תואַם גמור למקובל בארץ ובעולם בעת היכּתב היצירה. על כל קומה מבּין חמש קומותיו של הבית-המגדל משתרעת דירתו הבלעדית של בעל-חיים אחד (עכבר, תרנגולת, קוקייה, חתולה וסנאית), ובמרוצת הזמן נוצר ב"בית המשותף" שלפנינו "מִרקם אנושי" מגוּון והֶטֶרוגני, שהגיע למצב רצוי של שלום ושל כבוד הדדי בתנאי רווחה לא מצויים, מופלגים וחסרי תקדים.


בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, בתקופה שבּהּ המעשייה דירה להשׂכּיר נכתבה ונדפסה, הגיעו לארץ גלי עלייה גדולים, ומצוקת הדיור הרקיעה שחקים, בלי פתרונות מיידיים ובלא אופק-ציפיות לעתיד הנראה לעין. רוב העולים, גם זוגות צעירים מבּני הארץ, על-פי-רוב לא השיגו אלא חדר שׂכוּר אחד, והתגוררו במעמד של דיירי-מִשנה בדירותיהן של משפחות ותיקות. הכותרת האלתרמנית "צריך לצלצל פעמיים" רומזת לתנאי המגורים של שנות הארבעים שבּהן דיירי-מִשנה אחדים חָלקוּ דירה אחת (מצוקת דיור, שניכּרה אז גם ברחבי אירופה, תבעה אז את חקיקת "חוק הגנת הדייר"). לעומת זאת במעשייה שלפנינו, מתוך חוסר-תואַם גמור למצב הדיור האופייני ששׂרר אז בארץ ובעולם, כל שָׁכֵן ושָׁכֵן חי בגפּו ומתרווח בַּמגדל על פני קומה שלמה, הגם שאין לו בן-זוג ובדרך-כלל אין אין לו צאצאים (יוצאת דופן היא התרנגולת, הדואגת בלי-הרף לאפרוחיה. גם לקוקיה יש אמנם "ילדים" אך הם אינם מתגוררים במִגדל, במחיצתה). יוצא אפוא שגם בנושא הדיור לפנינו "אוקסימורון מרחף", המלכד הפכים שאינם מסוגלים להתלכד. תנאי המגורים הצפופים והדחוקים שאִפיינו את המציאוּת החוץ-ספרותית של שנות הארבעים, בארץ כבעולם, עומדים בניגוד גמור לתנאי הרווחה הדמיוניים השוררים ביצירתה של ל"ג, המתאימים למציאוּת אגדית שמעֵבר לזמן ולמקום ומעֵבר לכל הנמקה רֵאליסטית. לפנינו יצירה המשקפת את זמן היכתבה ומנותקת ממנו כאחת; יצירה המושכת אל מחוזות האגדה, אך גם מתרחקת מהם בשל השימוש בפרטי מציאות פרגמטיים המתאימים לסיפור ראליסטי, ולא למעשייה.


יצירתה של ל"ג, חרף הרֵאליוּת המפוּכּחת הבוקעת מבּין שורותיה, ה"יורדת לפרטים" מעשיים מדוקדקים כדוגמת מידות המטבח והמסדְרון, גם אינה מפָרשׁת אם מדובר בבית שבבעלותו של "בעל בית" קפיטליסטי שבּוֹ כל חמשת השכנים המתרווחים בביתו מתגוררים אצלו בשכירוּת, או שמא מדובר ב"בית משותף" – מושג חדש ומודרני שהחל להתאזרח באותה עת באירופה ובישראל. התקופה שבּהּ חוּבּרה היצירה דירה להשכיר הייתה כאמור תקופה של מצוקת דיור נואשת שבּהּ פליטים רבים חיפשו קורת גג, וסביר להניח שסופרת בעלת תודעה מעמדית כְּזו של ל"ג, שלא אחת הביעה בגלוי ובסמוי בוז כלפי מעמד "הבורגנים", תיתן דעתה גם על נושא הבעלות של הדירה. קריאה שהויה תקבע שסביר להניח שלפנינו "בית משותף", ולא בית שכּולו בבעלותו של "בעל בית" אחד, קפיטליסט עשיר, שכּן העכבר העוזב את דירתו (האם החליט לשפּר את תנאי מגוריו? האם החליט לעבור מן הכפר אל העיר, או "לרדת" מן הארץ?) תולֶה עליה את השלט "דירה להשׂכּיר" – הוא ולא "בעל בית" כלשהו הדואג לרכושו. מכאן שהעכבר הוא הבעלים של אותה "דירה להשכיר", ולכל אחד משכניו שבמִגדל יש דירה משלו, בבעלותו ובאחריותו האישית. אף-על-פי-כן, לא ברור מיהו אותו "מתווך" המציג את הדירה שנתפנתה לפני הדיירים הפוטנציאליים הבאים לשכור אותה, ומיהו שעתיד לחתום על חוזה השכירות עם הדייר שיחליט להתגורר בדירה שנתפנתה. התעלמות מן הצדדים הראליים המתבקשים מסיפור על שכירת דירה מצביעה על כך שסיפור "הבית המשותף" שלפנינו אינו אלא משל, הגם שיש בו לפעמים מובלעות של ראליזם, שבהן החיות נוהגות כבסיפור פשוט ויום-יומי, שאינו מושך אל מחוזות האגדה והפנטזיה, או אל הסיפור האלגורי הסמוי. סיפורה של שכירת הדירה מושך אל המסרים הפוליטיים, המלמדים על הדרך לחיים נאותים בצוותא. לפנינו גלריה של טיפוסים אינדיווידואליסטיים, שכּל אחד מהם שקוע בעולמו האינדיווידואליסטי ולכל אחד מהם מערכת ערכים שונה מִשל שכנו, אך כולם ביחד צריכים ליצור שותפות קומונלית שתאפשר לכל פרט לשמור על ייחודו.


המושג החדש של "הבית המשותף", מקבילו המושג האנגלי condo (קיצור של המושג condominium שהוראתו מגורים של משפחות אחדות בכפיפה אחת בבעלות משותפת על חלקיו המשותפים של הנכס: חצר, מקלט, חדר-מדרגות וגג) היה בעת היכּתב היצירה בחזקת חידוש גמור במדינות רבות במזרח אירופה ובמערבהּ. גם בישראל הייתה אָפנת הבתים המשותפים בבחינת תופעה חדשה למדיי. בארצות-הברית נתאזרח רעיון ה-condo בשלב מאוחר יותר. המבנה של "הבית המשותף" אִפשר לל"ג כתיבת "מְשל חיות", המשקף את המעלות והחסרונות של החיים בצוותא חדא. הוא אִפשר לה ללמד את הקורא הצעיר איך לשמור על "סטָטוּס קווֹ" של שלום זהיר ומכובד בין שכנים, בין עֵדוֹת, בין מִגזרים ובין עמים. המגורים בשכנות טובה במישורים אחדים (האישי, הלאומי והאוניברסלי) הוא מרכּזה של היצירה שלפנינו, המתבררת כיצירה אוּטוֹפּיסטית של חזון אחרית הימים, הגם שהיא מתחפשת ליצירה "פשוטה" ו"תמימה" מחיי היום-יום שאין בה כל יומרות של תיקון עולם. גם בנושא זה אין תוכהּ של היצירה כְּבָרָהּ, ומן הראוי לבחון את השתמעויותיה בזהירות.


הסתירה בין שתי האוריינציות של דירה להשׂכּיר הופכת אותה ליצירה אוקסימורונית, המלכּדת הפכים שאינם מתאחים בנקל. מצד אחד לפנינו "סיפור פשוט" מחיי היום-יום על בעלי חיים המחפשים לעצמם קורת גג, ולשֵׁם כך הם סוקרים את טיבם ואת ממדיהם של החדרים, המטבח והמסדְרון בעיניים בוחנות וביקורתיות. מצד שני לפנינו יצירה אגדית גרנדיוזית המבקשת לכונן בעולם שלום נצחי, תוך שהיא נישׂאת על ענני החזון והאוּטוֹפּיה. אופיָיהּ האוּטוֹפּי אינו מתיישב בנקל עם האופי המעשי-הפרטני של סקירת הדירה ומידותיה ועם הדיווּח הענייני והרֵאליסטי על חסרונות השכנים. הפער שבין חזון למציאוּת, בין "עולם האצילוּת" ל"עולם המעשים" הופך את דירה להשׂכּיר ליצירה מלאת סתירות ופרדוקסים – יצירה שהיא "לא זה ולא זה", אך "גם זה וגם זה".



לכל אחד מבעלי-החיים שבמִגדל יש תכונות אופייניות למשפחת החיות שאליה הוא משתייך ולטיפוס האנושי שאותו הוא מייצג. לפנינו "משל חיות", החותר אל הפתרון הרצוי והאידֵאלי בין ה"וֶקטורים" המנוגדים היוצרים את "מקבילית הכוחות" של החיים המשותפים – במציאוּת של הסיפור הגלוי "הפשוט" ובזו של הסיפור האלגורי הסמוי, הפוליטי. במִגדל בן חמש הקומות הושג מִרקם עדין של יחסי שכנות טובים בין טיפוסים שונים, שלכאורה אין כל דבק מלכד ביניהם זולת הצורך למצוא קורת גג ומקום מקלט. והנה, הוּפַר ה"סטָטוּס קווֹ" שהושג בו, כי העכבר המתגורר בקומה החמישית מחליט לעזוב את דירתו ותולה עליה שלט "דירה להשׂכּיר". אל הבית מגיעות חיות שונות המתעניינות, כל אחת בתורה, בדירה המוצעת. נמלה, ארנבת, חזיר וזמיר באים לסייר בדירה שהתפנתה כדי לראות אם היא מתאימה לצורכיהם, ומביעים את דעתם עליה. הדיירים הפוטנציאליים באים אמנם לבחון את מעלותיה ואת חסרונותיה של "הטריטוריה" שהתפנתה – של הדירה המוּצעת – אך למרבה האירוניה כל אחת מֵהן מַבחינה בעיקר בחסרונותיהם של השכנים, ואינה מתמקדת בתנאיה ובהיבּטיה של הדירה עצמה (מידותיה, כיווּניה ופתחיהָ לאור ולאוויר).


הביקורת שמשמיע כל בעל-חיים על השכנים מעידה על כך שבעצם אין הוא רואה אלא את עצמו, ועל כן הוא מבקש לכפות על זולתו את השקפת עולמו האישית. התרנגולת האימהית אינה יכולה לשאת את הקוקייה הזונחת את ילדיה. הזמיר בעל המזג האמנותי זקוק לשקט ולריכוז לצורכי יצירה, ומודיע כי לא יוכל להתגורר במחיצת חיה רעשנית וקולנית כמו הסנאית. חזיר גזעני, "לָבָן בֶּן לְבָנִים", מכריז כי לא יוכל להתגורר במחיצת חתולה שחורה, אפילו היא נקייה כשלג והוא מסואב כבוץ. בקצרה, כל אחת מהחיות נסוגה בה מן הרעיון לשכור את הדירה לצורכי מגוריה מחוסר יכולת להשלים עם אופיים ה"בעייתי" של השכנים. בפסילתם של השכנים הפוטנציאליים לא הלכה ל"ג לשיטתם של חז"ל שקבעו ש"הפוסל במומו פוסל" (על-פי בבלי, קידושין, ע ע"ב). נהפוך הוא, היא הראתה שכּל אחד מחפש שכנים וחברים כערכו, וסולד מאלה האוחזים במנהגים אחרים ובהשקפת עולם אחרת (חסרונותיהם של אלה, נרמז כאן, הם בעיני המתבונן שאינו נקי מחסרונות אף הוא).


בסופו של דבר, את הדירה שוכרת יונה – סמל השלום. האחווה והשלווה שבות לשׂרוֹר במגדל האידילי והאידֵאלי. היונה מזהה אמנם בדירה עצמה פגמים ומומים לא מעטים, אך לדבריה היא מוכנה לשבת ב"בית המשותף" בחפץ לב כי השכנים טובים בעיניה. למעשה, היא מעלימה עין מחסרונותיו של הזולת, ורואה בו רק את יתרונותיו ואת מעלותיו: "הַתַּרְנְגֹלֶת – טוֹבַת כַּרְבֹּלֶת, הַקּוּקִיָּה – יְפֵהפִיָּה, הַחֲתוּלָה – כָּל כָּךְ נְקִיָּה, וְהַסְּנָאִית בַּעֲלַת אֱגוֹזִים, יוֹדַעַת לִחְיוֹת חַיִּים עַלִּיזִים. רוֹאָה אֲנִי כִּי נוּכַל לִחְיוֹת בְּיַחַד בְּחֶבְרָה טוֹבָה, בְּשָׁלוֹם וּבְנַחַת". שכנוּת טובה באווירת שלום ואחווה – רומזת היצירה – מחייבת להאיר פנים לכל שכֵן ולהעלים עין מחסרונותיו. העלמת עין מחסרונות הזולת אינה מעידה על טיפּשות או על תמימות, כי אם על החלטה מוּשׂכּלת להגיע ל"מוֹדוּס ויוֶונדי" – להימנע מן השימוש בכוח ולמנוע מלחמות מיותרות.


המעשייה אף רומזת לקוראיה שאם רק יוכלו לנהל את חייהם כמו היונה, חייהם יוכלו להתנהל באין מפריע. גם השכנים לא יבחינו בחסרונותיהם ולא יתלוננו על הרעש הבוקע מדירתם, כשם שאיש לא ישמיע תלונה כלשהי על המייתה של היונה העולה ובוקעת מחדרה. בדל"ת אמותיה היא רשאית לעשות ככל העולה על רוחה. כפי שנראה, המסר הפָּציפיסטי שנושאת בחוּבּהּ דירה להשׂכּיר אוּטוֹפּי הרבה פחות מזה הבוקע מן המעשיות הרוסיות ששימשו לה מקור, שעליהן נרחיב את הדיבור בסעיף הבא. אף-על-פי-כן, הוא נוגד ניגוד גמור את אירועי הימים וניכּרת בו התעלמות (דומה שהתעלמות מכוּונת), מן המציאוּת הפוליטית שרחשה באזורנו בזמן היכּתב היצירה.


באותם ימים שבהם נכתבה דירה להשׂכּיר והתפרסמה לראשונה, פלשו צבאות ערב אל המדינה שאך הוקמה, ארגון ה"הגנה" הפך לצבא סדיר, המוּפתי אמין אל חוסייני, ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית, נמלט לשווייץ, ובעולם הרחב – גנדי נרצח בידי מתנקש הינדי, הֵחלה החלַת המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה שגבתה מחיר דמים וברית-המועצות הטילה סגר יבּשתי על מערב ברלין. על רקעם של אירועים כאלה ודומיהם, המֶסר הנשמע מפי היונה מתגלה כמסר אוּטוֹפּי בתכלית המנותק לגמרי מן המציאוּת ששׂררה אז בארץ ובעולם (כשם שתנאֵי המגורים המרוּוחים ב"בית המשותף" שלפנינו מנותקים מן המציאוּת ששָׂררה בעת חיבור היצירה ופרסומהּ). בסעיף האחרון של פרק זה נבחן את העֶמדה השונה כלפי יעדי השלום העולה מהמעשייה המחוֹרזת דירה להשׂכּיר מאת ל"ג ומהמעשייה המחורזת מעשה בפ"א סופית מאת נתן אלתרמן. אלתרמן, לעומת ל"ג, בחר להעניק לקוראיו הצעירים מסרים רֵאליים ונכוחים, המשַׁקפים את המציאוּת הלוֹקָלית והגלוֹבָּלית כמוֹת שהיא, בלי כל שמץ של אוּטוּפּיזם חסר זיקה למתרחש בארץ ובעולם.



ב. המקור: סיפורי-עם רוסיים

עלילת המעשייה דירה להשׂכּיר מבוססת על עלילותיהן של מעשיות-עם רוסיות נודעות, ובאופן מיוחד על עלילת המעשייה הפופולרית "בקתת היער" (וברוסית "טרמוֹק" [Теремок] = "בקתת עץ"), שעוד בשנות מִפנה המאה, כיובֵל שנים ויותר לפני חיבורה של המעשייה דירה להשׂכּיר, עשה בה ביאליק הצעיר שימוש פָּרודי, טרָגי-אירוני, תוך היפוך מכוּון של רוח המקור.4 זוהי מעשייה אלגוריסטית על עכבר שמלקט גרגרים ביער, ולעת ערב מחפש לעצמו קורת-גג שתגן עליו מן הקור והחשכה ותמַלט אותו מִחיוֹת הטרף. משמבחין העכבר בעבי היער בבִקתת עץ בודדה, הוא דופק על דלתה כדי לבקש רשות להיכנס ולמצוא בה מחסה. הוא מגלה שהבקתה ריקה ושוממה, נכנס לתוכה ונועל אחריו את הדלת, עוצם את עיניו ונרדם.


לפתע מַקישה על הדלת צפרדע מקרקרת, המבקשת אף היא להיכנס פנימה כדי להתגונן מפני הקור. העכבר מכניסהּ הביתה, ונותן לה מְקום לינה על גבי השטיח. שִׂמחה ממלאת את לִבּו על שמעתה יש לו גם קורת גג וגם חבֵרה שתחלוק עִמו את הדירה שבבקתת-היער המבודדת. לפתע מַקיש על הדלת ארנבון, והעכבר מכניס גם אותו הביתה, נותן לו גֶזר ומקום לינה במטבח. "מעתה אנחנו חבורה", חושב העכבר בשמחה. לפתע מַקיש על הדלת גם שועל. בני החבורה חוששים מפניו, ומהססים אם להכניסוֹ, אך בסופו של דבר הם מכניסים אותו פנימה, והוא נרדם על הספה האדומה אגב שריקות ונחירות. "איזו חבורה מופלאה", חושב העכבר בלִבּוֹ, "צפרדע מקרקרת, ארנבון מתנשף ושועל שרקני. ממש מקהלה עליזה". הוא עוצם את עיניו ונרדם. אחרי השועל מגיע לבקתה זאב, שמרגיע את באי הבית החוששים מפָּניו ומבטיח להם שלא יאונה להם מידו כל רע. להפך, הוא מביע את נכונותו להכין סלט ירקות לכל דיירי הבית (חזון אחרית הימים: דווקא הזאב הטורף הוא המכין לשכניו סלט ירקות!). הדלת נפתחת, והזאב מוצא את מקומו על כורסה גדולה שבחדר האורחים. אף-על-פי שנחר כל הלילה נחירות עזות, הצליחו יושבי הבית להירדם ולהחליף כוח. אחריו מגיע דוב שנזקק אף הוא לקורת-גג, מתרווח על הרצפה ונרדם. הצפרדע נצמדת לפרוותו החמה, הארנב מתחפֵּר מתחת לזרועו, העכבר מזדחל מתחת לצווארו החמים ואפילו השועל מתקרב אליו ונצמד לבטנו. הזאב מתקנא בשכניו לבקתה, ונשכב אף הוא ליד הדוב. פוקח העכבר את עיניו, מביט בחבורה העליזה ואומר בלִבּו: "מצאתי לי בית נעים וחמים וגם חברים נחמדים". אמנם ברחבי הבית נשמעים קולות הנחירה של הדוב, צִקצוק השִנַיים של הזאב, שריקותיו של השועל, נשיפותיו של הארנב וקִרקורהּ של הצפרדע, ובכל זאת עולה חיוך דק על שפתיו של העכבר והוא נרדם בשלווה ובשקט.


ברי, לפנינו אגדת-עם אוּטוֹפּיסטית נוסח חזון אחרית הימים ("וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ", ישעיהו יא, ו), שנולדה מתוך הצורך לשכנע את קוראיה ומאזיניה שכּל עממי רוסיה וכל מיעוטיה יכולים לחיות בשלווה ובנחת תחת קורת-גג אחת. מעשייה כזאת נועדה להטיף ולהסביר שהצורך בבית מוגן מחייב את כל "משפְּחות החיות" להתגבר על ההבדלים ביניהן, הנובעים מיִצריהן הטבעיים. עליהן לכונן יחדיו – מתוך אינטרס משותף – שלום בר-קיימא שיסייע להן להגן על עצמן ביוֹם סוּפה וזעף. הצטופפותן של כל החיות והיצמדותן לפרוות הדוב ("הדוב הרוסי") מקנה למעשייה אופי אלֶגורי מובהק, שקשה לטעות בכוונותיו. בהשראת אגדת-עם נודעת זאת כתבה ל"ג, כפי שנראה, מעשיות אחדות לילדים, וכולן מלמדות כביכול כיצד ניתן לחיות בצוותא חדא, חרף הבדלי מוצָא, אופי ואינטרסים. רובּן מתרחשות על רקע בקתה בלב היער, על רקע בית העומד בעיבּוּרהּ של עיר, או בטבּוּרוֹ של נוף כפרי רוגע.


התרבות הסובייטית אימצה את מעשיות-העם הרוסיות הללו, המעודדות חיי שיתוף בין אנשים מֵרְקָעים שונים, ול"ג עיבדה אותן לצורכי ילדי ישראל, על-פי הבנתה ובהתאם להשקפת עולמה, תוך התאמתן למציאוּת הישראלית המִשְׁתַּנָּה. מכל המעשיות הללו שכּתבה ל"ג ועיבּדה לילדים עולה המֶסֶר שוחר השלום שהפיצה אז ברית-המועצות ברחבי העולם עת הֵשׂימה עצמה אפוטרופסית לתנועת השלום העולמית, מֶסֶר שאִתו הזדהתה המשוררת בשלב זה ללא עוררין. אלתרמן, לעומתה, הלעיג כבר בשנת 1944 על כתר רדיפת השלום שנטלה לעצמה ברית-המועצות בטורו "הפרדוכס מדַבּר", שבּוֹ העלה מתוך אירוניה טענה מיליטריסטית הקובעת שצריך שיהיה השלום מלחמה בלתי פוסקת. למעשה הוא העלה בטורו טענה הומניסטית שלפיה צריכה מלחמה בלתי פוסקת זו להיות "מִלְחָמָה נֶגֶד כָּל הַשְׁלָמָה וָמֹרֶךְ, / נֶגֶד כָּל עִוּוּת דִּין שֶׁל יָחִיד וָעָם, / וַאֲפִלּוּ שְׁמִירַת הַשָּׁלוֹם, לְעֵת צֹרֶךְ, / מִשּׁוֹמְרֵי הַשָּׁלוֹם בְּעַצְמָם".5


אלתרמן הִפנה בטור זה חץ אירוני כנגד ברית-המועצות שנטלה לעצמה את תפקיד שומרת השלום בעולם, אך בו בזמן חִרחֲרה מלחמות, מיגרה ניסיונות-מרד במעשי דיכוי עקוּבּים מדם וערכה ניסויים גרעיניים חדשים לבּקרים (ראינו בפרק הראשון כי ל"ג חתמה באותה עת על עצומות בגנות הניסויים הגרעיניים של ארצות-הברית, אך לא מחתה נגד הניסויים הגרעיניים שערכה ברית-המועצות). התעמולה של ברית-המועצות כאילו אין היא אלא שומרת השלום בעולם עוררה את ג'ורג' אורוול לכתוב את ספרו הסָטירי חוות החיות. ואולם היו גם חוגים שהיו מוכנים ומזומנים להאמין שאין זו תדמית כוזבת: כשלוש שנים אחרי פרסום דירה להשׂכּיר, עם היוודע מצבו האנוּש של סטלין, נשאה מערכת על המשמר תפילה "לשלום נושא השלום", וכשנודע דבר מותו ביום 8.3.1953, הכריז העיתון: "אֵבל כבד שורר [...] בלב כל איש שוחר שלום בתבל כולה [...] הונחו היסודות האיתנים לחברה על-מעמדית, חוסלו המעמדות המנצלים". ומודעת האבל של מפ"ם הכתירה את סטלין בתואר "קברניט תנועת השלום בעולם". על כך כתב כאמור ג'ורג' אורוול את ספרו חוות החיות, המלמד שניתן לכסות כל דבר תועבה במילים יפות ומרוממות. את השקריוּת שבתעמולה הסובייטית תקף אורוול בספרו 1984 שבּו כלולות הסיסמאות "מלחמה היא שלום" ו"חֵירות היא עבדות". ואולם ל"ג, שהשליכה את יהבה על ברית-המועצות, כתבה ביומנה לאחר שקראה את ספרי אורוול, שזיכּו את מחבּרם בתהילה ובפרסים, שאין המדוּבר אלא בספרים שטחיים ומלאי סתירות פנימיות.6


את המעשייה דירה להשׂכּיר פרסמה כאמור ל"ג חודשים אחדים לאחר הקמת המדינה, בעוד מלחמת העצמאות בעיצומה, וזאת לאחר חודשים ארוכים שבהם פסקה משום מה מלפרסם את חרוזיה וסיפוריה בעיתוני הילדים. הצורך של היונה בדירה להשכיר בקורת-גג וכן אופייה הטוב ושוחר השלום מאפשר לה להיפטר מביקורתיוּת שיפוטית ולראות אך ורק את הצדדים הטובים של שכניה. היא מרוצה מן התנאים ב"בית המשותף" הגם שכּל אחד מן השכנים אינו הופך בו את עורו וממשיך לחיות לפי הרגליו הישָׁנים, האופייניים והטיפוסיים. כך היונה גם היא יכולה להשמיע את המייתה מבלי לעורר טרוניות אצל שכניה ("יוֹם-יוֹם הוֹמָה הִיא בְּחַדְרָהּ").


פירושו של דבר שאפשר ליצור אחוות שכנים (ואחוות עמים) נעימה והרמונית אפילו בשעה שהשכנים משמיעים קולות מחרישי אוזניים. אמנם לא כולם יכולים להגיע לוויתורים: טיפוס נרקיסי, כמו הזמיר, הרואה רק את עצמו בראי, לא יוכל לשאת את חסרונות הזולת המפריעים לו לממֵש את כשרונותיו. הוא ימשיך לשפוט את הזולת לפי הקריטריונים שלאורם התחנך ועל-פיהם ניהל את חייו עד כה, תוך התעלמות מן המציאוּת הסובבת אותו. גם החזיר הלבן הגזעני לא יוכל כמובן לכונן דו-קיום בשלום עם חתולה שחורה. לעומת זאת, טיפוס שוחר שלום ואוהב בריות, כמו היונה, אכן יוכל לנהל את חייו כרצונו בשוּבה ונחת, ואף לממש את כל מאווייו האישיים, אם אך ייאוֹת לאטום את אוזניו משמוע את הקולות הצורמים הבוקעים מדירתו של הזולת ואם אך ייאוֹת לעצום את עיניו מֵראות את מעשיו הלא-אסתטיים וחסרי הנימוס של שכנו. אופייהּ הפּציפיסטי של היונה יקרין על סביבותיו ויהפוך את ה"מגדל" כולו ל"גן עדן תחתון".


חודשים אחדים לפני פרסומה של המעשייה המחורזת דירה להשׂכּיר התפרסמה בשבועון משמר לילדים מעשייה מחורזת לפעוטות בשם "הסוּלם",7 שגם ממנה עשויה הייתה יצירתה של ל"ג לקבל את השראתה לכתיבת המעשייה שלפנינו (אפשר שלִשתי המעשיות המחורזות היה אותו מקור סובייטי). כאן מסוּפּר על סולם בן חמישה שלבּים, השעוּן על עץ ליד הבית. על כל אחד משלבּיו של סולם זה יושב בעל-חיים אחר: "עַל הַשָּׁלָב הָעֶלְיוֹן קָפַץ "תַּרְנְגֹּל יְפֵה-קוֹל". / עָמַד, בַּכְּנָפַיִם מָחָא וּבְקוֹל רָם קָרָא [...] / עַל הַשָּׁלָב הַשֵּׁנִי בָּאָה חֲתוּלָה עַלִּיזָה. חֲתוּלָה זְרִיזָה וְיָשְׁבָה / יוֹשֶׁבֶת בְּלָשׁוֹן וְרֻדָּה וְרֻדָּה מִתְלַקֶּקֶת, מִתְלַקֶּקֶת וּמְנַהֶמֶת. [...] / "הַבְהַב" – כְּלַבְלָב עַל הַשָּׁלָב הַשְּׁלִישִׁי קָפַץ. / יוֹשֵׁב. תַּק-תַּק, בַּזָּנָב עַל שְׁלַב הָעֵץ דּוֹפֵק, / עַל הַשָּׁלָב הָרְבִיעִי בָּא הַיֶּלֶד רָמִי וְיָשַׁב. / יוֹשֵׁב רָמִי וּמְפַהֵק... וּבְרַגְלָיו הַקְּטַנּוֹת דּוֹפֵק. / [...] / עַל הַשָּׁלָב הַנָּמוּךְ יָשְׁבָה [אֲחוֹתוֹ מִירִי] וְזֶמֶר לָהּ זִמְּרָה". לכל אחד מחמשת היצורים היושבים בנחת על הסולם יש רעש אופייני משלו, אך כולם ביחד אינם יוצרים קָקוֹפוניה מחרישת אוזניים כי אם מקהלה הרמונית וערֵבה לאוזן. בתום תיאור חמשת השלבּים של הסולם, הדומים לחמש קומותיו של הבית בדירה להשׂכּיר, מתחילה הרוח לרשרש והגשם מתחיל לטפטף. התרנגול נבהל וקופץ אל מתחת לספסל, הכלבלב מתחת לעץ, החתולה הביתה, ורמי ומירי יושבים ובוכים. יוצאת אימא מהבית, מורידה את שני הילדים מן הסולם השעוּן בחוץ על עץ, וכולם נכנסים לבית המוּגן מרוח ומגשם. גם כאן מלמדת היצירה את קוראיה שלא טוב היות האדם לבדו ולא טוב היותו פליט חסר קורת-גג. קורת-הגג מַצילה אותו מפִּגעי הטבע ומאפשרת לטיפוסים שונים לִחיוֹת בכפיפה אחת. הסערה עשויה כמובן לסַמל את המלחמות ואת המהפכות הבאות על האדם בחטף ותולשות אותו מִבּיתו או מארצו. גם כאן לפנינו יצירה המלמדת את קוראיה הצעירים שאפשר לִחיוֹת בצוותא חדא, גם בתנאֵי שלום ורווחה וגם בתנאי מצוקה ומחסור (דגם המדרגות האלכסוני של השורות הקצרות שבסוף המעשייה ממחיש את שלבי הסולם שעליו יושבים בעלי-החיים, וכן את טיפות הגשם היורדות עליהן באלכסון מן השמים).


ימים אחדים לפני הכרזת המדינה פרסמה ל"ג בשבועון משמר לילדים מְשַׁל חיות מחוֹרז נוסף בשם "עצות", בדבר ארנבת המתלבטת מה לבשל לבעלה שעומד לחזור הביתה מעבודתו בשדה.8 כל חיה מציידת אותה בעצה אחרת, וכל עצה מעידה על טעמו האישי של היועץ יותר מאשר על צרכיו של הארנב. יצירה זו שנדפסה לימים גם בספר שכותרתו מה אבשל לארוחת צהריים? (2009) דומה במקצת במוּסר ההשׂכּל שלו לזה של דירה להשׂכּיר. הארנבת חוככת בדעתה, שוקלת את הצעותיהם של הצב, הסנאית, הקיפוד, החיפושית והטָלֶה, ופוסלת אותן אחת אחת. בסופו של דבר מגיע הארנב הרעב ומבקש אוכל. רעייתו שוכחת את כל לבטיה ואת טעמה האישי. היא מביאה מהגינה את כל המִצרכים שנפסלו ומכינה מהם ארוחה דשנה. עכשיו היא מבשלת ללא התלבטות יתֵרה, כי הכורח להכין אוכל ולהשׂבּיע את העמֵלים גובר על כל פערי התרבות והבדלי הטעם (וכדבריו האוקסימורוניים של אלתרמן בשירו "הטיול ברוח" מתוך שמחת עניים, הכורח לגַשר על פני פערים והבדלי טעם מתבסס על ה"רֵעוּת, הַחַיָּה עַל עִקַּר-שִׁוְיוֹנוֹ / וְעִקְּרֵי הֶבְדֵּלָיו שֶׁל הַטַּעַם"). במעשייה דירה להשׂכּיר הכורח להשיג קורת-גג מְגַשר על פני פערים של טמפרמנט ושל רקע תרבותי, ובמעשייה מה אבשל לארוחת צהריים הכורח להשיג אוכל לצורכי האדם ומשפחתו מְגַשר על פני פערים של טעם אישי. כאן וכאן הכורח בצורכי קיום בסיסיים מחייב למצוא מיני הסכמים על ויתורים ועל פשרות.


כפי שנראה להלן, אין אלה המעשיות המחורזות היחידות מן הספרות הרוסית והסובייטית שעמדו לנגד עיניה של ל"ג – בשפת המקור ובתרגום עברי – עת חיברה למען משמר לילדים את המעשייה דירה להשׂכּיר. בהמשך נראה שמסריה של יצירה זו עלו בקנה אחד עם מוּסר ההשׂכֵּל של רבות מהיצירות הללו – הרוסיות והסובייטיות – המעלֶה על נס את פילוסופיית החיים של היונה: התעלמות מחסרונות הזולת, הדגשת הטוב שבכל הברואים, גישור על פני סכסוכים וקונפליקטים שמקורם בהבדלי תרבות, בדעות קדומות ובאמונות תפֵלות, תוך ניהול מדיניות של "הבלגה" ולא של "תגובה". היתרונות במעשיות כאלה נעוצים בערכים ההומניסטיים הנעלִים שהן מקַדמות. החסרונות נעוצים בחינוך ל-Realpolitik מעשִׂי ופרגמטי, המעמיד פנים ש"הכול בסדר", גם כשהמציאוּת קרועה ושסועה. דומה שילדים המקבלים את "פילוסופיית החיים" של היונה בלי הִרהור ועִרעור עלולים לאבד את שיקול דעתם בזיהוי סכנה, לאבד את ערנותם ולבטוח בזולת, ב"זָר" וב"אחֵר", ביטחון חסר סייגים. לחלופין, הם עלולים להתרשם שמוטב להעמיד פנים ש"הכול בסדר" מאשר לנסות לתקן את המציאוּת, לרַפּאהּ ולשפּרהּ.


כעשור שנים ויותר לפני פרסום המעשייה דירה להשׂכּיר פרסמה ל"ג (בחתימת "לאה")9 בעיתון משמר לילדים מעשייה בשם "הדגל האדום",10 שנכתבה לכבוד חגיגות אחד במאי (בפרק הראשון ראינו כי ל"ג מיעטה לכתוב בעיתוני הילדים שירים לחגי ישראל, אך כתבה גם כתבה שירים לאחד במאי). מעשייה זו מסַפּרת את סיפורו של הדוב הלבן היושב על הקוטב הצפוני ומחכה לדגים שיעלו בחכתו. לפתע שט אליו דג אדום גדול ודגל בידו, שעליו כתוב לאמור: "לכל ילדי העולם מקוטב עד קוטב! לחגיגת אחד במאי. ילדים כַּבּדו את העבודה. חֲיוּ בשלום ביניכם ושִׁמרו על השלום בין כל העמים, וִיהי שלום על הארץ מקוֹטב עד קוֹטב, בין אדם, חיה ובהמה". באותיות קטנות גם נכתב עליו: "נא למסור את הדגל לילדי כל העולם".


הדוב הלבן לוקח את הדגל, רץ אל מאוּרתו, מוצא בה את בנו הקטן משֹחֵק עם פינגווין בכדורי שלג, ונותן לו את הדגל. הדוּבּוֹן אינו מעוניין לקרוא כי אם לשחק. הדוב גוער בבנו, ומבקש ממנו שיָּרוּץ אל ילדי האסקימואים. "טוב, ארוץ ואטרוף אותם", אומר הדובון. שוב גוער הדוב בבנו, ומכנהו "טיפש ועצלן". רץ הדובון אל האסקימואים, מוסֵר את הדגל ובורח. קוראים הילדים את הכתובת, שמחה אוחזת בהם והם מחליטים לבטל את לימודיהם בבית-הספר ולחוֹג את "חג אחד במאי". אחד הילדים רוכב על הכלב, משיג את הדובון ונותן לו במתנה נֹאד שמן דגים כתודה על הבשֹורה הטובה – בשֹורת חג העבודה והשלום. מִשָּׁם נשלחת מִשלחת להביא את הדגל לילדי היקוּטים בסיביריה. היקוּטים מעבירים אותו למנג'וּרים, המנג'וּרים לסינים, הסינים ליפנים, היפנים להודים, וגו'. כך עובר הדגל כמעט בכל העולם כולו, ויש אומרים כי בקרוב יביאו אותו גם לארץ-ישראל.


ל"ג חתרה אפוא בכל מאודה לחנך את קוראיה למנוע את השימוש בכוח – להרגיע את האווירה ולהבליג אפילו על מעשי עוולה ואיוולת. באותה עת נמנתה ל"ג עם בני אותו מחנה פּרוֹ-סובייטי שביקש לראות את המדינה שבדרך כמדינה סוציאליסטית שעתידה להתייצב תחת הדגל האדום ולהתרחק מן המעצמות "האימפריאליסטיות" שבמערב, שלדבריה לא הִשׂכּילו למנוע את מֵרוֹץ החימוש והשליטו ברחבי העולם אווירת מלחמה. נצטט מתוך הסדרה "דן ודינה על עסקי המדינה" שפרסמה ל"ג בעיתון הילדים משמר לילדים בשנות הארבעים:


דינה: הנכון שבאנגליה יש ממשלת פועלים?

דן: נכון!

דינה: ומדוע אין גם להם דגל אדום?

דן: גם לאנגלים יש דגל אדום, אבל הם העבירו עליו קווים לבנים!

דינה: מדוע לבנים דווקא?

דן: כי את הקו שלהם הם לקחו מ"הספר הלבן"! [...] כי "הספר הלבן" כבר הֶאֱדים ממילא מִדם... [...] אני חוששת שמֵאו"ם לא יצא מאום. הם רק ישלחו ועדת חקירה [...] צריך שבעולם ינצח הדגל האדום, ואז גם בארץ ינצח הדגל התכלת-לבן את הספר הלבן.11


ראוי לציין כי שירים וסיפורים פָּציפיסטיים מן הסוג של דירה להשׂכּיר התפרסמו בעיתון משמר לילדים חדשים לבּקרים. כך למשל התפרסם בשנת 1946 שיר סיפורי ארוך מאת סמואיל מרשק (שלא סר חִנו בעיני קברניטי המשטר הסובייטי ושאת יצירתו "המפוזר" [Вот какой рассеянный] פרסמה ל"ג כידוע בשם המפוזר מכפר אז"ר), בתרגומה של חיה קופמן-קדמון, פעילת שמאל שהצטרפה בשנת 1954 למק"י ופרסמה משיריה, מתרגומיה וממאמריה בקול העם. שיר פָּציפיסטי זה, שכותרתו "היונים", פותח במילים: "בִּקְרוֹן מַשָּׂא רָעוּעַ / שָׁם בַּדֶּרֶךְ לְבֶרְלִין / מַעֲשֶׂה מְאֹד תָּמוּהַּ / כָּךְ סִפְּרוּ לִי חַיָּלִים. // אִם אֱמֶת הוּא אוֹ דְּבַר פֶּלֶא / וְאוּלַי סְתָם אַגָּדָה / נָא קִרְאוּ דִּבְרֵי-שִׁיר אֵלֶּה / בָּם הַפֵּשֶׁר יִוָּדַע". זהו שיר סיפורי ארוך על אויב שגזל את תנובת המולדת, והִגלה את כל החיות, בהן להקת יונים בכלוב ("נֶעֶזְבוּ יוֹנִים בְּלִי רֵעַ / עַל אַדְמַת אוֹיֵב ./ לְאוּקְרַאיְנָה וּכְפָרֶיהָ / קוֹל הַקְּרָב קָרֵב"). בסוף המלחמה כל החיות בונות מחדש את בתיהן, "אַךְ דְּמָמָה עוֹדָהּ שׂוֹרֶרֶת / שָׁם בְּשׁוֹבַךְ הַיּוֹנִים / שַׁלָּמָּה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת / הֶמְיָתָן כְּמִלְּפָנִים?". בסופו של דבר, היונים מנהיגות את כל החיות ("וְשֶׁל מִי הָיְתָה הָעַיִן / שֶׁהִדְרִיכָה נְכוֹנָה? / שֶׁל יוֹנָה לִבְנַת כְּנָפַיִם / שֶׁל צְחַרְחֹרֶת-הַכָּנָף"). אקורד הסיום של המעשייה המחורזת של סמואיל מרשק בתרגום חיה קופמן-קדמון, ובו היונה מנהיגה את כל החיות המשקמות את בּתיהן אחרי המלחמה, מזכיר את סיפורה המחוֹרז של ל"ג דירה להשׂכּיר, המסתיים בהמיית היונה על רקע השלום והשַׁלווה שהצליחה להשכין בין שכניה במגדל בן חמש הדירות.12 ובל נשכח: יונת השלום עם עלה הזית, הלקוחה מסיפור המבול שבספר בראשית, הפכה בציורו של ענק הציור המודרני פבלו פיקאסו, בעל השקפת העולם הקומוניסטית, לסמלו של "מחנה השלום" שבהנהגת ברית-המועצות.


ג. השלום לפי אלתרמן ולפי לאה גולדברג

לא קשה להיווכח שהמעשייה דירה להשׂכּיר היא יצירה אלֶגוריסטית, או "מְשל חיות" פתוח, שנמשליו רבים ומגוּונים. יהיו שיראו במִגדל בן חמש הקומות את מקבילו של "הבית המשותף" – פתרון הדיור הפופולרי של המאה העשרים – אשר נולד עקב בעיית הפּליטים שנתהוותה באירופה אחרי מלחמות העולם, ובארץ – עקב עליית ההמונים ממזרח וממערב. יהיו שיראו בה משל לקיבוץ הגָּלויות בארץ-ישראל, שחִייב קיום משותף בשלום של טיפוסים שכּל אחד מהם הִגיע מֵרקע שונה וניהל את חייו לאורם של מנהגים שונים ואֶתוס שונה. אפשר שלפנינו אלגוריה על הקומונה העברית – הקבוצה או הקיבוץ – שמייסדיה שאפו לבססה על ערכים של שוויון ושיתוף רעיוני, שלפיהם כל אחד תורם לכְּלל כפי יכולתו ומקבל מן הקופה הציבורית לפי צרכיו. במציאוּת הסובייטית, שממנה שאבה אז ל"ג את מעשיוֹתיה, הוא יכול לסמל את קיומם בשלום של עמים ועממים שונים בברית-המועצות, ובמציאוּת הישראלית הוא יכול לסמל את ישראל הצעירה שפָּניה לשלום, המוקפת בארבע שכנותיה. במציאוּת הגלוֹבּלית הוא יכול לסַמל את האנושות כולה – שמִיָּם ומִקדם – על חמש יבּשותיה ועל חמשת גזעיה (הניסיונות המדעיים הראשונים בתורת הגזע שערך החוקר ריצ'רד ברדלי [Bradly] חילקו את האנושות לחמישה מינים על פי צבע עור, סוג השֵׂער וצורת הגולגולת).


היצירה מאוכלסת בדמויות נשיות למכביר – חתולה, תרנגולת, קוקייה, סנאית, נמלה, ארנבת ויונה – שכּל אחת מהן מייצגת מודל נשי שונה (ובצִדן "גברים" מעטים – עכבר, חזיר וזמיר – המייצגים אף הם מודֶלים של טיפוסי גברים). יצירה נודעת זו זכתה לפירושים אחדים – בהם פירושים חברתיים ופמיניסטיים13 – אך קשה שלא להבחין בכך שמרכז הכובד שלה מצוי בסוֹפהּ – במֶסר הפָּציפיסטי העולה ובוקע מנאום היונה שבשׁוּרות הסיום. מנאום היונה מתברר כי היא בוחרת להתגורר בבית לא משום שהוא מרוּוח ונאה. אדרבה, חדריו צרים, המִטבח אינו מרוּוח דַיו וגם המסדְרון אפל, אך השכנים טובים בעיניה. מתברר שהיא רואה את מעלותיה של כל אחת משכֵנותיה, וזאת בניגוד לאחרים שחיפשו ומצאו את מגרעותיהם של כל שָׁכֵן ושכֵנה. ל"ג נזקקה כאן למין הנשי, כי היצירה כולה חותרת לאותו מוּסר השׂכּל שמביאה אִתה היונה (היונה, ולא התוֹר, היא סמל השלום, ועל כן כתבה ל"ג מעשייה על דמות "נשית", ואף הִקיפה את היונה בשלל דמויות "נשיות"). אין זאת כי ביקשה המשוררת ללמד את קוראיה הצעירים שניתן לכונן דו-קיום בשלום בין שכנים, ולא רק בין שכנים בשר ודם, אלא גם בין אומות ומדינות.


מועד פרסומה של היצירה – חודשים אחדים אחרי הקמת המדינה שבמהלכם שמרה ל"ג על שתיקה תמוהה ופסקה מן הכתיבה האינטנסיבית שלה לילדים שהפיקה מדי שבוע שתיים-שלוש יצירות לכל הפחות – מעיד שלפנינו משל שאינו נטול מסרים פוליטיים. גם סימנים שונים הפזורים בטקסט מעידים על מגמה זו. כך, למשל, לאורכה חוזרת ונשמעת השאלה "הֲטוֹבָה הַדִּירָה בְּעֵינַיִךְ?" הדומה לשאלה שהופנתה אל המרגלים שהוציאו את דיבַּת הארץ רעה ("וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִיא [...] הֲטוֹבָה הִיא, אִם-רָעָה? וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם-רָזָה", במדבר יג, כ). יצירתה של ל"ג אינה מצהירה שהדירה והבית – עיר מגוריה והארץ כולה – טובים בעיניה, והיא בוחנת אותם בעיניים חדות וביקורתיות. היא מתמקדת בשכנים ובהרגליהם יותר מאשר ב"תנאי המגורים" הפיזיים.


יצירה כזו, שנתפרסמה זמן קצר לאחר הקמת המדינה (למעשה הייתה זו יצירת הילדים הראשונה של ל"ג שנתפרסמה אחרי קום המדינה, לאחר שתיקה בת חודשים אחדים שיש בה כדי להעלות תמיהות וסימני שאלה לא מעטים) יכולה להתפרש גם כהמלצה למדינה הצעירה כיצד לִחיות עם שכנותיה: לפתח מזג "יוֹני" ולהתעלם מן "הרעשים" הלא נעימים של השכנים. הרי לנו דוגמה מובהקת לכך שאפילו ספרות הילדים אינה מנוטרלת כל עיקר מהשקפת העולם הפוליטית של יוצריה. עוּבדה זו אינה צריכה להתמיהנו. גם שיריו של ביאליק לילדים ו"אגדות העם" שלו לבני הנעורים, כמו גם יצירותיו של אלתרמן לילדים, טעונות במסרים פוליטיים.


אמרנו שֶׁל"ג העלתה על נס את פילוסופיית החיים של היונה המתעלמת מחסרונות הזולת, מנסה למצוא את הטוב שבכל הברואים, ומשתדלת לגשר ולפשר על פני סכסוכים וקונפליקטים שמקורם בהבדלי תרבות, בדעות קדומות ובאמונות תפלות. אם אך ננהג כיונה, רומזת היצירה לקוראיה, יוכלו כל השכנים "לִחְיוֹת בְּיַחַד בְּחֶבְרָה טוֹבָה, בְּשָׁלוֹם וּבְנַחַת". לא כולם חשבו כמוה. בתולדות תרבות המערב ניתן למצוא אמירות אירוניות המטילות ספק בתמונה האוּטוֹפּית של "וגר זאב עם כבש". אחת מהן מיוחסת למדינאי האמריקני הנודע בנג'מין פרנקלין שאמר בסגנונו הסרקסטי: "Democracy is two wolves and a lamb voting on what to have for lunch" ("דמוקרטיה פירושהּ הצבעה של שני זאבים וכבשה אחת שלפיה יוחלט מה ייאכל לארוחת צהריים"). ידועה גם מימרתו המפוכחת של איש הרוח היהודי-האנגלי ישעיהו ברלין, שלפיה "חופש לזאבים פירושו מוות לכבשים" – "Liberty for wolves is death to the lambs"; ומימרה אחרת טוענת בציניוּת טענה דומה, ולפיה ניתן בהחלט שיָגורו זאב עם כבש בדירה אחת, או בדיר אחד, וזאת בתנאי שבכל יום יובא למקום כבש חדש...


האם העובדה שבאוקטובר 1948, בעוד קרבות מלחמת העצמאות בעיצומם, פרסמה ל"ג משל עם סיגור פָּציפיסטי כה מעוגל וחסר ספקות, מעידה שהיא הייתה מנותקת מן המציאוּת? שמא לא ראתה את המציאוּת במלוא מורכבותה? ואולי היא היטיבה לנתח את המציאוּת אך בחרה להגיש לקורא הצעיר תמונה יפה ומעוגלת? העובדה שהיצירה מדברת על השׂכּרת דירה, ולא על קניית בית, מלמדת אף היא על עמדתה הנפשית ביחס למקום שאליו הגיעה (בביתה בליטא הקפידו לקרוא לארץ "פלשתינה", ולא "ארץ-ישראל" כשם שנהגו להגות את שמה של הארץ בהגייה אשכנזית בבתים ציוניים, וכך קוראים לארץ גם גיבורי הרומן אבֵדות). במרחבי כתיבתה של ל"ג אין כמדומה אִזכּור שמה של "מדינת ישראל", או אִזכּור של מושגים לאומיים כגון "מלחמת השחרור" או "מלחמת העצמאות". כאשר נדרשה ל"ג לטענה ממשית, או היפותטית, שהופנתה אליה על שלא חיברה "שירי מולדת", היא עונה למשיגים: "אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר צִיּוֹן עַל אַדְמַת צִיּוֹן /  וְעוֹד  לֹא הִתְחַלְנוּ לִשְׁמֹעַ" (בשיר הראשון של המחזור "משירי ציוֹן" שבקובץ מוקדם ומאוחר,  1959).


דומה שאת הצירוף "שיר ציוֹן" בהוראה האקטואלית (להבדיל ממקורו בתהלים קלד, ג) שָׁאלה ל"ג ממאמרו הציני של אברהם שלונסקי ("הנה  זה  שנים על שנים שהמשורר העברי נתבע למלא אחרי  הזמנה  לאומית-סוציאלית: 'שירה לנו משירי ציוֹן!  חרוז נא חרוזיך על צווארי הגמל, על מלכות בית דוד, או על הפָּרָה הנחלבת בגלבוע'").14 השימוש האירוני במקצת במליצה "שירי ציון" אִפשר הן לשלונסקי והן לל"ג להתחמק מן השימוש במטבע "שירי ארץ-ישראל", או במטבע "שירי מולדת", שלא תאמו את השקפת עולמם. את עמדתה בסוגיה זו ביטאה גם בשירהּ "אילנות" ("אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב הַשֶּׁלֶג") וגם בשירהּ "אני מִשָּׁם", ששניהם מעידים על שייכותה לנופי הצפון: "אֲנִי יְרֻקָּה [...] מִיַּעַר אֲשֶׁר לִמְּדַנִּי לִנְשֹׁם [...] עַל גִּבְעָה אַחֲרוֹנָה שָׁם עָמְדָה טַחֲנַת הָרוּחַ [...] אֲנִי מִשָּׁם".


ההתחמקות מֵאמירה ישירה וכנה באשר לדעותיה ולהשתייכותה האידֵאולוגית הפכה אצל ל"ג לטבע שני. היא מעולם לא ענתה בגלוי על שאלות ישירות שהופנו אליה בראיונות עיתונאיים, ותמיד מצאה את הדרך המתאימה ללבוש מסֵכה ולהישמע כראוי – – comme il faut גם כשהכול מסביב היה קרוע ושסוע. אמרנו שהיא לא כתבה על מלחמת העצמאות, אך לא דקנו פורתא. כך למשל, התפרסם שיר שלה בשם "לִפנות ערב" באביב 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, ובו היא מתארת איך הילדים ליד ביתה מתפארים. זה יודע לירות בתת-מקלע, וזה מתפאר כי יסע במשוריין, וכולם צוחקים וצוהלים משמחה ומגאווה, ועל כך מעירה המחברת: "וַאֲנִי בְּעַד הַצֹּהַר / מִסְתַּכֶּלֶת לִי בַּנֹּעַר, מִתְקַנְּאָה בָּם מֵרָחוֹק / גַּם אֲנִי רוֹצָה לִצְחֹק".15 האמירה הרב-משמעית אינה מגלה את עמדתה כלל וכלל. ייתכן שהיא אומרת שהמלחמה אינה צחוק ואינה משחק ילדים; ייתכן שהיא רואה למרחוק את תוצאותיה הקשות של המלחמה, הגובה מחיר דמים.


אלתרמן העניק לילדים מסר אידֵאליסטי במסווה של מסר פרגמטי בעוד שֶׁל"ג העניקה להם מסר פרגמטי במסווה של מסר אידֵאליסטי, ולמעשה, לפי מבחר מיצירותיה של ל"ג, אם רצונך לחיות בשלום ובדו-קיום בין שכנים עוינים, די אם תזהה את מעלותיהם, תתעלם מחסרונותיהם ותדון את כולם לכף זכות. היא נטעה בקוראיה את התחושה שאם רואים את "חצי הכוס המלאה", כמו היונה, אפשר לחיות תחת קורת-גג אחד ללא סכסוכים, שעה שכּל אחת מהחיות השונות (שאינה דומה לחברתה באופייהּ ובמִטענה הגֶנֶטי חיה את חייה באין מפריע). היא לא דיברה על "מיזוג גָּלויות" ועל אינטרסים משותפים, כי אם התירה לכל "שכן" לעשות בדירתו ככל העולה על רוחו. ל"ג לא דיברה כאן על הרמוניה של כלי נגינה שונים בתזמורת, שכּל אחד מהם מוסיף את קולו הייחודי שלו למנגינה הכללית (כך תיאר ביאליק את "מיזוג הגָּלויות" בארץ). האידֵאל שעליו המליצה ל"ג הוא אותו אידאל מערבי של חוסר מעורבות שעליו ממליץ הפתגם האנגלי "Good fences make good neighbours", העומד בבסיס סיפורו של עגנון "מאויב לאוהב". השכנים במעשייה דירה להשׂכּיר מגיעים לכעין "מוֹדוּס ויוֶונדי": הם אינם חיים יחדיו למען מטרה משותפת כלשהי, וכל מה שנדרש מהם הוא לא להפריע איש לרעהו לחיות את חייו. יצירתה של ל"ג מלמדת את קוראיה איך להתנהל, איך להיות politically correct איך לא להעליב את הזולת, להכיר במעלותיו ולהתעלם מחסרונותיו.


אם נשווה את המעשייה המחוֹרזת דירה להשׂכּיר (1948) עם המעשייה המחוֹרזת לילדים של נתן אלתרמן מעשה בפ"א סופית (בתוך ספר התיבה המזמרת, תל-אביב 1958), יתגלה ההבדל בין חינוך הילד להבנת הדינמיקה האמִתית של תהליכי פיוס ושלום במישור הפרטי, הלאומי והאוניברסלי, לבין אינדוֹקטרינציה אוּטוֹפּיסטית כעין זו שלה הִטיפה ברית-המועצות שכמוה כהטפה דתית שאינה מפעילה את החשיבה הביקורתית ואינה מעודדת אותה. אלתרמן לימד ביצירתו את הקורא הצעיר איך להגיע לשלום ואיך להתייחס אליו בראייה ביקורתית, בחינת "כַּבְּדהו וחָשדהו". ל"ג מגישה לו "תזות" ו"רזולוציות" מוכנות מראש שהקשר בינן לבין המציאוּת רופף ומסופק. יצירתה של ל"ג מסתיימת בסוף טוב – נאיבי לכאורה ואינטרסנטי למעשה. כמו המעשיות הרוסיות שעל בסיסן נוצרה המעשייה דירה להשׂכּיר, ל"ג מלמדת את הקורא הצעיר לוותר, לעצום עין, להתעלם מחסרונות הזולת ולהתמקד בהשגת התנאים הטובים. החיות אינן צריכות לאהוב זו את זו. די להעמיד פנים שאינך מוטרד מן הרעש שמעלה שכנך. די להיות politically correct, ולא "למות צודק". ל"ג אינה מחפשת אמת וצדק. היא תרה אחר "שקט תעשייתי" המאפשר חיים נוחים , גם אם הצדק מהם והלאה.


המעשייה המחורזת של אלתרמן מעשה בפ"א סופית מספרת את סיפורה של אות מזוּלזלת שכמוה כילד לא מקובל שחבריו מתעללים בו. היצור המזולזל והמנודה, שספג קיתונות של לעג ולהג, עד שקָּצה נפשו בכל העלבונות ודברי הבלע, פורש מן הבריות בלי התרעה מוקדמת. בלי לומר מילה, הוא יוצא מן המערכת וטורק אחריו את הדלת. כש"חבריו" נוכחים לדעת שאי אפשר לה לכּיתה (ובמקביל: לחברה, לאומה, למדינה, לתבל כולה) בלעדיו, ובמיוחד מִשהוא מתגלה לחורְפיו כמנצח עטור תהילה, שהעדרו משבּש סדרי תבל, הם מחזירים אותו אל המעגל החברתי, חדלים מלדבּר בגנותו ועורכים לו רהבּיליטציה מלאה. המִמסד (ובמקביל: המורה, המנהל, השליט וכד') מצווה על "נתיניו", הסרים למָרוּתו, שלא להזכיר את המומים הנלעגים של אותו "יצור", שאותו הם ביקשו להקיא מתוכם. כל בני החסות מצייתים להוראה בעל-כורחם, הן מתוך מורך לב, הן מתוך קונפורמיזם ואוֹפּוֹרטוּניזם. כך חוזר לו "הסדר הטוב" ומוּשב על כנו.


בחינה מדוקדקת תגלה שאין זה "סוף טוב" במובן השגור והמקובל של המושג: "חברותיה" של הפ"א הסופית אינן מודות בטעותן, ואינן מגלות את יופייהּ ואת אופייהּ הטוב של "חברתן". הן אף אינן מכות על חֵטא על שהתעללו התעללות מיותרת במי שהפכה בגללן לשָֹעיר לעזאזל. הן רק פוסקות מלהקניט את הפ"א הסופית, וחדלות מלעורר במחיצתה ויכוחים פומביים על ענייני יופי ואופי. אין לשכוח כי השינוי בהתנהגותן של ה"חברות" כלפי "חברתן" הנידחת נתחולל במצוותה של אותה "הסכמה כללית" של המערכת כולה, שהביאה בשעתה למסכת ההשפלות, בחינת "הפה שהִתיר הוא הפה שאסר": אותם גורמים שהתירו את רסן השנאה ונתנו לה להשתולל, עתה אוסרים עליה באיסור חמור, וזאת מתוך אינטרסנטיוּת חסרת בושה, הגלויה לכל עין. מוסכמות החברה ואמִתותיה גמישות הן, רומז אלתרמן בין השיטין בחיוך ווֹלטריאני מוצנע. הן משַנות את טיבן במהירות רבה, עם הִשתנוּת התנאים והנסיבות. וברמת הכְללה גבוהה יותר: מלחמות יכולות לפרוץ בנקל, בשל עניין של מה בכך; רק הכורח ומאזן האימה יכולים להביא את הצדדים הנִצים אל "שולחן הדיונים" – אל אותה הידברות שתוליך אל "הפסקת האש" ואל "חוזה השלום" (ואף אלה הם בסך-הכול הסדרים זמניים, ad hoc, שתקֵפוּתם מסופקת ומוגבלת, וראה "טוּרוֹ" של אלתרמן "הערה פרדוֹכּסלית" שנזכר לעיל).


סופו של השיר אינו אופייני לאותם סיומים מעוגלים ומתקתַקים, המקובלים בספרות הילדים, ואינו מַקנה לקורא הנאיבי את תחושת הסיפוק העולה למקרא סיום מעוגל וצודק, כזה המחזיר את הסדר הטוב על כנו לנצח נצחים. לפנינו סיום בעייתי ומאכזב מן הבּחינה הערכּית והפדגוגית: אמנם אין היצירה מגיעה למסקנה הפסימית שלפיה "כל דאלים גבר" (שהרי האות הנכלמת והמגודפת אינה יוצאת בחרפות ובגידופים, ואינה מורידה את עצמה לרמתם הירודה של מגדפיה). ואולם יצירה זו גם אינה מובילה את קוראיה למסקנה האידילית והאידֵאלית, שלפיה הצדק הטבעי סופו שינצח. היא מסתיימת ומסתכמת במין "מוֹדוּס ויוֶונדי" אפרורי וזמני בהחלט (בחינת "כָּל שָׁלוֹם הָיָה זְמָן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי מִלְחָמוֹת" שבטור "הערה פרדוכסלית"), בלי אותה אמונה תמימה בניצחונו הנצחי של הצדק המוחלט, האופיינית לאגדות הילדים. מאחורי הקלעים עומד לו המחבר המובלע, מחברם של המפוכחים שבשירי הטור השביעי, מתבונן בדינמיקה החברתית בניד ראש רציני ובמנוד ראש ציני. שום דבר אנושי אינו זר לו, וכבר לא יוכל להפתיעו.


האות הכפופה והנלעגת שחזרה אל מערכת האלפבית כמנצחת, כמו יוסף הבן האובד (ששמו מסתיים בפ"א סופית), שחזר לביתו עטור כתרי תהילה, עומדת לה בשקט, בצניעות ובתמימות, כאילו לא נקפה אצבע וכאילו לא הנחילה לאויביה תבוסה ניצחת ("עָמְדָה תְּמִימָה, צְנוּעָה, נוֹחָה,/ כְּאִלּוּ לֹא נָקְפָה הִיא אֶצְבַּע"). עתה, אף לא אות אחת מאותיות האלף-בית מעִזה לפצות את פיה כנגדה ולהקניטה. "תמימותה" של האות (מתוך רמז לצירוף הכבול "כתיבה תמה") מלמדת על חפּוּתהּ ועל אשמתן של אחיותיה האותיות שהתעללו בה וניסו לגזול את תומתהּ. אילו ענתה להן בדברי חֲרָפות, כמתבקש, היא הייתה יורדת כאמור לרמתן הנחותה של אויביה, ומאבדת את כל סגולותיה הייחודיות. עטרה מוחזרת אפוא ליושנהּ, והכתר – לראש האות הנכלמת. בסופו של דבר, כל גורמי-העל המִמסדיים – המיוצגים כאן על-ידי מערכת האלף-בית כולה – מכריזים על "הפסקת אש", ודורשים מכל אות ואות להעניק לאות הנידחת רֶהביליטציה. האם בכך הפכה הפ"א הסופית לאהודה ולמקובלת? לאו דווקא. גם בסוף הסיפור, במעמדה החדש כמנצחת עטורת תהילה, היא עומדת לבדה. לעת עתה, הושגה בסביבתה הקרובה שביתת נשק, אך לא למעלה מזה.16


מוּסר ההשֹכּל העולה מן המעשייה ה"ילדוּתית" הזאת הוא מוּסר השֹכּל דרוויניסטי מובהק, שלפיו, למרבה הצער, "אדם לאדם זאב", ועל כן כל "הרוצה בשלום יִכּוֹן למלחמה". אליבּא דאלתרמן, אדם חייב לעמוד על שלו, לנַצח בזכות עצמו, ולא להיגרר לתגובת שרשרת של חֲרָפות. רק אז יזכּה אולי להערכה מן הסובבים אותו. ניצחונו של אדם משַׁנה את דעת הקהל, בין שדעת הקהל היא זו של ילדי הגן העומדים מול ילד דחוי ובין שמדובר באומות העולם, העומדות מול אומה שנואה ונידחת. למעשה, האותיות, המשולות לילדים רעֵי מזג או לעמים חורשי רעה, אינן משַׁנות כלל את המשפט הקדום שהיה בלִבּן על הפ"א הסופית. ואולם הן מקבלות הוראה "מלמעלה" להתנהג כלפיה בנימוס, ונאלצות לציית להוראה זו. ככלות הכול, אדם ועַם העומדים זקופי קומה מול חורְפיהם, ומלמדים אותם לקח, מתקבלים בכבוד ובהערכה לתוך החברה האנושית ולתוך משפחת העמים (גם אם כבוד והערכה אלה מקורם בצביעוּת). הפ"א הסופית, שהראתה לכול כי אי אפשר להתקיים בלעדיה, נתקבלה גם היא ככלות הכול בכבוד מלכים, בחינת "הכול מכבדין למי שהשעה עומדת לו".


ההבדלים בהשקפת העולם של ל"ג ושל אלתרמן נבעו בין השאר מרִקעם, מחינוכם ומנסיבות חייהם השונות: אלתרמן הגיע ארצה בשנת 1925 עם הוריו, שאיבדו אמנם בשנות מלחמת העולם הראשונה את ביתם, אך הצליחו עד מהרה למצוא את פרנסתם. גם בשנות הנדודים שקדמו לעלייה ארצה – האב כמחנך והאם כרופאת שִׁניים – לא חסרה בכיסם הפרוטה. עם בואם ארצה התערו בני המשפחה בארץ בנקל, ולא נאבקו עם קשיי שפה כמו רבים מהעולים החדשים. נתן ואחותו לאה נקלטו בגימנסיה הרצליה תודות לחינוך העברי שקיבלו משחר ילדותם. משפחתה של ל"ג, לעומת זאת, ספגה מכות פָטָליות הן בשנות מלחמת העולם הראשונה, שעה שגורשה עם יהודי ליטא לרוסיה, שם נפטר אחיה התינוק מדלקת קרום המוח, הן בעת השִׁיבה מן הגלות (שעה שהאב נחקר, עוּנה, איבד את שפיותו ונכלא במוסד לחולי רוח), הן בשנות התעצמות הנאציזם, שעה שהמשוררת ואִמהּ נאלצו לעזוב את אירופה, כמו פליטים יהודים רבים שנפלטו אז מבתיהם וממקומות עבודתם, ולחפש את גורלן בפלשתינה-א"י, והן בשנות מלחמת העולם השנייה, שעה שהאב נספָּה. תהליך ההתאקלמות של ל"ג ואמה בארץ היה קשה וממושך יותר מתהליך התאקלמותה של משפחת אלתרמן. גם לא היו להן קרובים בארץ שיקלו עליהן את הקליטה בצעדיהן הראשונים בארץ.


נסיבות חייה של ל"ג הכריחו אותה להדחיק את הרהוריה על גורלה הפרטי ועל הגורל הלאומי, כדי לשמור על שפיותה. בזמן לימודיה בבּוֹן, בתום רגעי הפחד שעה שברחוב צעדו פלוגות הצבא הנאצי והיא סייעה לבעלת-הבית שלה לשרוף ספרים "אסורים", ישבה ל"ג וכתבה לאִמה מכתב שאותו פתחה במילים: "בגן שלנו פורח האפרסק. לִבלובו כל כך ורוד".17 המילים מכסות על החרדה, ומרגיעות כמדומה לא רק את הנמענת, אלא גם את הכותבת עצמה. כשנשאלה ל"ג בספטמבר 1939 אם עכשיו תכתוב שירי מלחמה, היא ענתה: "אני, בספטמבר 1939, רואה אני חובה לעצמי לצאת אל הספרות בפסוק הפותח, נניח במילים אלו: בבוקר אלול, הים בארצנו שקוף וצונן...".18 שתי התשובות האסקֵיפיסטיות הללו אינן אידיליות אלא לכאורה, וכבר לימדנו ברוך קורצווייל כי האידילי והדֶמוני מהלכים תכופות יד ביד.


ל"ג למדה אפוא להסתיר את דעותיה ולעטוף אותן בתיאורי טבע סמליים ובשאר תחבולות של עִמעום ושל הסוואה. בפרק הראשון ראינו כי כשנתבקשה בבחינות הבגרות לכתוב חיבור בעל אופי לאומני על ליטא המתעוררת מכבליה, היא כתבה שיר על אביב בליטא. כך גם באביב 1939 ערב מלחמת העולם, היא כתבה שיר טבע "תמים" לילדים, המתאר את הגן הפורח "מַה גָּבֹהַּ הַבְּרוֹשׁ בְּגַנּוֹ שֶׁל אָחִינוּ / מַה נָּאֶה הָעוֹלָם בְּרֵאשִׁית חֹדֶשׁ מַאי" (רמז ברור לחג הפועלים), על רקע הידיעות המחרידות המגיעות מהעולם ("וּבַבַּיִת יַד אִמָּא רָזָה וְחִוֶּרֶת / וְעֵינֶיהָ כֵּהוֹת לְמִקְרָא עִתּוֹנִים"). השיר כתוב בלשון "אנחנו", ומבטיח כי הקְרב יום אחד ייגמר, ואנו – שנשבענו כי נשיב לַעולם את צחוקו של האדם ונשחרר את הארץ מרשע ודם – נעלה על גבעה ונשקיף אל הגיא ונראה את הים הכחול. השיר מסתיים במילים "מַה יִּשְׂמַח הָאָדָם בְּרֵאשִׁית חֹדֶשׁ מַאי".19 החזרתם לעולם של כל הערכים ההומניסטיים היפים "בְּרֵאשִׁית חֹדֶשׁ מַאי" דווקא מבטאת את אמונתה של המשוררת שרוסיה הסובייטית, החוגגת את ערכיה הסוציאליסטיים הנאורים ביום אחד במאי, תביא לָעולם את האביב ותמגר את כוחות הניצוּל והרֶשע. דווקא שיר ילדים תמים זה, הכתוב בלשון "אנחנו" והמכסה לכאורה את כוונותיו, מגלה אותן בצורה מובהקת וברורה.


כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה כתבה עוד שיר לילדים ובו תיאורי טבע יפים, המעידים על האמונה שהרֶשע לא יכבוש את העולם. לכשיתפזרו העבים, אפשר יהיה לראות בבירוּר כי גם בתקופת מלחמה יש בעולם כוחות שוחרי שלום שאינם מכופפים את ראשם בזמן הסערה: "כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מוֹרִיק הַדֶּשֶׁא / וְעוֹלָה הַחַמָּה וְיוֹרֵד הַמָּטָר. / כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲדָמָה מִתְחַדֶּשֶׁת / וּמַלְבִּין הֶחָצָב וּמַזְהִיב הֶהָדָר. // בְּכָל שָׁנָה נוֹלָדִים אֲנָשִׁים לָרֹב / לִדְמָעוֹת וְלִצְחוֹק, לְאַחְוָה וְשִׂנְאָה, / וְיֵשׁ מִישֶׁהוּ הָרוֹצֶה רַק בְּטוֹב / גַּם הַשָּׁנָה". במילים אחרות, גם תקופת מלחמה לא תמגר את הערכים ההומניסטיים הנעלים שמניעים את החברה אל הקִדמה.20


גם הפָּציפיזם של דירה להשׂכּיר קשור כמדומה בנסיבות חייה של ל"ג, שבגללן הִרבתה לצייר תמונות יפות, מלוטשות ואידיליות מן המקובל. רק כך ניתן היה לשמור על שפיות ולנהל את חייה בעולם כה קרוע ושסוע. לשון אחר, דווקא בתקופה של מלחמה מבית ומחוץ, העמידה ל"ג יצירה שֶׁכּוּלהּ רוגַע, שלום ושלֵמות. דווקא בתקופה שבּהּ שלטה האמירה החצופה והבוטה של שלונסקי, שהתירה באמנות כל דבר "כיעור" ו"צרימה", עיצבה ל"ג יצירה יפה והרמונית, בעלת שלֵמות אדריכלית ללא רבב ותמונת עולמה מלוטשת מן המצוי והמקובל. היא הפכה "בשעה זו" את היצירה לאי של אסתטיקה ושל ערכים אידֵאליים בתוך עולם מתפורר.