ללא תכלית וללא תועלת (מורחב)

עודכן: 13 ביוני

על האידיליה 'כחום היום' מאת שאול טשרניחובסקי

פורסם: תום ותהום- האידיליה של טשרניחובסקי (קובץ מאמרים) ע.בועז ערפלי, זיוה שמיר ועוזי שביט

הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון כץ , 1998.


מאמר זה הוא הרחבה של מאמר, הנושא אותה כותרת עצמה, ונתפרסם ב'עיתון 77', גיל' 91-92 אוג.ספט. 1987
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

א. טשרניחובסקי באידיליה וביאליק בפואמה

את עיקר מניינה של חטיבת האידיליות שלוב שאול טשרניחובסקי בעשור הראשון של המאה העשרים. אמנם, כבר בין ביכורי יצירתו כלול שיר לירי קצר-שורות וקצר-יריעה, שהר בתת-הכותרת "אידיליה", הוא השיר 'מוצאי שבת' (1897);>2 הערה< אך הז'אנר האידילי בהתגלמותו המשוכללת, רחבת-הטורים ורבת-הפרטים, הוא בעיקרו פרי ימי-הלימודים בהיידלברג וההכשרה המקצועית בלוזאן, הרחק מכפר המולדת שעל גבול קרים ואוקראינה. המרחק הגיאוגרפי והריחוק המנטלי נתנו אותותיהם באידיליות של טשרניחובסקי, שלא בו כדי לתקן ולחנך, להטיף ולהורות הלכה, כי אם בעיקר כדי להעלות בזיכרון ולתאר. הישן והרחוק עולים בהן מתוך אהבה ורחמים, עם מנוד-ראש מפוכח של מי שמבחין לא רק באורותיו כי אם גם בצלליו של העולם שנטש. דומה התבוננות זו להתבוננותו של בן, שעזב את ביתו והפליג למרחקים, בתמונת הוריו, שחיוכם הטוב ניבט אליו מבין קמטי הפנים, שכמשו בינתיים ובלו מזוקן. את תחושת האהבה, שיש עמה גם מטעם הדחייה את תחושת החמלה, שיש עמה גם ביקורת כואבת שמתוך רזיגנציה את תחושת הגעגועים, שאינה מבטלת את הפיכחון הריאליסטי - את כל אלה הצליח טשרניחובסקי לטעת באידיליות שלו, שהן לדעת רבים מפסגת יצירתו השירית.


בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים, הוא העשור השני ליצירתו, פרסם טשרניחובסקי כמה וכמה אידיליות במקובץ. את 'הקפות' פרסם בתשרי תרס"ב (1901) את 'ברית מילה'ב בתרס"א ופרסם בתרס"ב את 'לביבות'ב בתרס"ב ופרסם בתרס"ג את 'כחום היום'ב בתרס"ד ופרסם בתרס"ה (את 'ברל'ה חולה' ואת 'הכף השבורה'ב ברוסיה, בחוזרו מלימודיו את 'חתונתה של אלקה'ב ערב עוזבו בפעם האחרונה את אודסה, לאחר המלחמה והמהפכה את ''שמחה לאו דווקא'ב בברלין לאחר שכבר נדפס 'ספר האידליות' שלו). באותן שנים עצמן - שנות מפנה המאה -ב גם ביאליק במקובץ את הפואמות הנודעות שלו, שנתפרסמוברובן ב'השלוח'. עיקר האידיליות של טשרניחובסקי ומכלול הפואמות של ביאליק בו אפוא במקביל בתוך פרק זמן קצר למדי.>3<


עם כניסתו של קלוזנר למע 'השלוח', נתאפשרה גם השתתפותו של טשרניחובסקי, מאוהדי הרצל ודרכו ה"מדינית", בבמה המרכזית של הציונות האחד-עמית. את 'לביבות' ו'כחום היום' כבר שלח טשרניחובסקי לביאליק, שנתמנה בתרס"ד לעורך המדור הספרותי של 'השלוח'. למרות היותו צעיר מביאליק, היה טשרניחובסקי בקי לא פחות מעורכו במבוכיה של "קרית ספר". השניים החלו דרכם בראשית שנות התשעים, אך בשלב זה של התפתחותם היצירתית, כבר זקף טשרניחובסקי לזכותו שני קובצי שירה, ואילו ביאליק זה אך פרסם את בכור ספריו, לאחר שנים רבות של דחיות ועיכובים.


ביאליק עקב בדאגה אחר התפתחותו המדהימה של מתחרהו, ואף שחש עצמו בוגר ובכיר ממנו (ותעיד על כך מסתו 'שירתנו הצעירה', שבה מוצג טשרניחובסקי - הגם שבעקיפין - כנציגה של משמרת צעירה ומהפכנית יותר), הוא הרגיש מפעם לפעם שרעהו הצעיר ממנו עלול לערער את מעמדו ולגזול ממנו את ר. בב לקלוזנר מ-1903, כתב ביאליק: "'לנכן התופרת' - לא בא כבושם הזה. אמור נא למזיק זה, טשרניחובסקי, שמזיק הוא. ראה ניבאתי: עתיד הוא מזיק זה לשים בידו אתר המשוררים על בלוריתו - ואזי אכוף אני את קרחתי העלובה ואקרא ראשון לראשונים: יחי המלך!".>4 הערה< ובסיפא של האיגרת ביקש ביאליק מקלוזנר להודיעו אם טשרניחובסקי מרבה וב לאחרונה, והחשש מפני המתחרה גלוי לעין, למרות ההומור הקונדסי ולמרות האירוניה העצמית, שיש בה יותר מקורט של הערכה עצמית.


מבקרי הדור מיהרו לראות בשניים את גילוייה המנוגדים של ספרות התחייה: ביאליק משורר, שרגליו עדיין נטועות בבית-המדרש הישן, והוא משורר הקדרות, העוני וצער הגלות ואילו טשרניחובסקי משורר החיים, האור והאהבה, שפרק את נטל המורשה מעלפיו החסונות, וערכיו הם ערכי ההלניות - היופי והגבורה. כדרכן של הכללות חפוזות, גם הדיכוטומיה החדה, שנשתררה כביכול בין השניים היתה במידה רבה מדומה. אמנם צדה הגלוי של יצירתם עודד הכללות מעין אלה, ההופכות את ביאליק ל"הבראיסט" ואת טשרניחובסקי ל"הלניסט", ואך טבעי היה שהמבקרים נטו להיתפס לצד הגלוי והבולט ביותר לעין. אך מי שיכרה אוזן ליצירתם מאותם הימים, יגלה גם בביאליק הצעיר ריבוי של צדדים הלניים, שנסתננו לתוך ארון הספרים של בית-אבא עוד בטרם הפכה תורת ניצשה לאופנה שלטת בקרב צעירי הדור, ואילו בטשרניחובסקי הצעיר גם את צד ה"גירסא דינקותא" שלו מימי לימודיו ב"חדר". ואפשר שדווקא ההתרחקות של טשרניחובסקי באותם הימים מן הבית וממנהגיו קירבה אותו אל אותם ערכים, שאלמלא נתרחק מהם היה רואה אותם בוודאי בעין ביקורתית יותר. דמותו של "היהודי הכשר", אותו יהודי פשוט של כל ימות השנה, מצוייר באידיליות שלו בעין סלחנית ולא שופטת, עינו של מי שיודע שהחדש עומד לרשת את הישן, וכי עוד מעט ייעלמו הערכים הישנים כלא היו.


לכאורה, חילקו שני המשוררים בינם לבין עצמם את הטריטוריה, כמתוך התחשבות הדדית: זה כותב פואמות וזה אידיליות, ואין האחד דורך בחלקתו של השני. ואולם, הטעמים להתגדרות הז'אנרית הזו נעוצים בהבדלים אידיאולוגיים מהותיים ומושרשים-היטב, ולא בחשש מפני הסגת-גבול גרידא. ביאליק לא יכול היה וב אידיליה, כי ז'אנר זה התנגש התנגשות חזיתית עם השקפת עולמו הלאומית - עם תפיסתו, האחד-העמית ביסודה, את הקיום היהודי בגולה. כשהציג את טשרניחובסקי, באיגרת שצוטטה לעיל, כבעל בלורית עטורתר-זהב לעומתו השחוח והקרח, לא היה בכך רק משום ציון עובדה פיזיולוגית: התקרחותו בגיל צעיר, שגרמה לו רגש נחיתות, בהשוואה לבלוריתו השופעת של מתחרהו, הצעיר והשעיר. הבלורית היא סימן-היכר של אומות-העולם, ובמקורות העבריים הקדומים נאסר על בני-ישראל לגדלה. לעומת זאת, ביאליק לבן-המצח מגלם בהופעתו החיצונית את יהדותו, יהדות של בית-המדרש האחד-העמי, הבז לסממני ניכר.


טשרניחובסקי ה"יווני" ייהד את האידיליה - ז'אנר יווני גרמני - או, לחלופין, הביא להתייוונותם של גיבוריה, שהרי לפנינו יהודים-"גויים", שאינם יודעים מה בין צלב לבין אל"ף. כתיבתו רחוקה מכל מגמתיות גלויה לעין, אך, במשים או שלא במשים, הוא הראה שאפשר וב אידיליות גם על יהודים, בתנאי שהם קשורים בטבורם אל הטבע, ולא ניתקו עצמם כיהודי הגטו מן הצינורות הוויטליים של החיים. הואב אידיליות, שרוב גיבוריהן ילדים וזקנים, שני קצותיו של מעגל החיים, כי כרופא, כאיש מדעי-האדם וכדרוויניסט, הראתה יצירתו את חוקי ההישרדות וההיכחדות שבטבע. בדיעבד, ניתן לומר שיצירתו מוכיחה כי אותם כללים, השוררים בטבע לגבי כל היצורים, חלים גם על היהודי, שאינו שונה משאר הברואים. כשהיהודי יושב בחיק הטבע הנוכרי, הריהו מידמה לסביבתו, וסביבתו קולטת אף היא ניחוחות מתרבות ישראל: באידיליות של טשרניחובסקי יש יהודים סוחרי סוסים וגנבים וילדי-כפר בורים כמו ברל'ה וולול'ה, שאינם חובשים את ספסלי ה"חדר" ודומים לחיות פרא קטנות באידיליות שלו יש גם "גויה" כדוגמת יבדוכה, המזכירה ל"שקצים" הקטנים לומר תפילה וללבוש טלית קטן.


כיהודי מערבי, שאפילו נשא אשה נוכרייה, הראה טשרניחובסקי באידיליות שלו, שהיהודי יכול להתערות בטבע, להפריח יונים ולגדל בלורית, ממש כבני ה"גויים", הגם שלא עשה כן מתוך מגמה משכילית רפורמטורית כסופרי ההשכלה בשעתם. ביאליק לאב אידיליות, אך כשהעביר את כל דפוסי האידיליות של טשרניחובסקי לתחום הסיפורת, ותיאר בסיפוריו יהודים החיים במחיצת "גויים" במציאות פסידו-אידילית, עשה כן במטרה הפוכה: לא כדי להראות שהיהודי יכול להתערות כאזרח בסביבתו ולהידמות לה, אלא כדי להראות ש"לא זה הדרך". ככל שהתמונה תיראה שלווה ואידילית, כמו בפתיחת 'החצוצרה נתביישה', למשל, בבוא היום ייאלץ היהודי לנטוש את ביתו ולצאת לנתיב הנדודים הנצחי. תיאוריו של ביאליק הם ברוח מאמריו של אחד-העם ב'על פרשת דרכים', ובאופן מיוחד מאמרו 'עבדות בתוך חירות', שהואב-קטרוג על נסיונות-הסרק של היהודי להתערות כאזרח בחברה הנוכרית.


בשירה, להבדיל מפרוזה, כמעט שלא עסק ביאליק ביחסי יהודים-"גויים", אלא בעקיפין ובשולי הדברים (בעיקר בשני שירים שכותרתם 'יעקב ועשיו' - האחד שיר-בוסר גנוז, בעל אופי דראמטי, והאחר מאוחר, בעל אופי "עממי" ופזמוני). את עיקר מאמציו הקדיש לכתיבת פואמות הגותיות, שבמרכזן תיאור המצב הלאומי ש"מבית", ולא לכתיבת אידיליות, שבמרכזן תיאור הווי חייהם של יהודים המתערבים באומות-העולם ומידמים אליהם. לחובר ופיכמן, ובעקבותיהם גם אחרים, דיברו על שאיפתו של ביאליק לכבוש את השיר הגדול, את האפוס;>5 הערה< אך לא הושם לב לכך, שביאליק, חרף התפעלותו מן האפוס, לא האמין כלל שבדורו - "דור המדבר" שבין גולה לגאולה - ניתן וב אפוס בעברית, שבמרכזו "המצב היהודי" בתפוצות הגולה. את הסיבה לכך ניתן למצוא בשירו הלירי הקצר 'שירת ישראל', שבו טען כי בגולה - באין לעם גיבורים ועלילות גבורה - כל יצירי-רוחו נובלים במרתף, בלי אור ובלא אוויר. בהרצאותיו על תולדות הספרות העברית, הרחיב ביאליק וטען: "יש לציין חוסר פרוזה בספרותנו מהזמן שאחרי התנ"ך, כלומר, לא ראינו מאז אצלנו שום יצירה אפית. עם חתימתבי-הקודש כאילו נפסק כוח היצירה האפית. אין אנו מוצאים אף ספר אחד שבו יסופר לנו סיפור שלםין הסיפורים שבתנ"ך. אם בתלמוד אנו מוצאים לפעמים סיפורים קצרים, הרי סוף-כל-סוף אין זה אפוס ראוי לשמו, מעין אותו שמוצאים אותו בספר רות. באמת, כמעט שאבד הכשרון מעם ישראל לחבר סיפורים כאלה. כנראה, לעם שרוי בגלות אי-אפשר שיהיה לו כשרון יצירה אפית./.../ מי שחי ברצון עצמו ובכוח עצמו יברא בקרבו את היסוד האפי, כי אין אפיקה מבלי מעשים ופעולות, בלי אקטיביות ואיניציאטיבה/.../ עמנו היה פסיבי, תמיד נגרר אחרי המאורעות ובעצמו לא פעל, לא עשה אותם. לפיכך נפסק כשרונו זה, היונק מהטבעיות והאקטיביות".>6<


מאחר שעם שאינו חי על אדמתו אינו יכול להוציא מקרבו אפוס של ממש, ואפילו טשרניחובסקי ה"יווני" מתרגם מן האפיקה של אומות-העולם ואינו יוצר אפוס עברי, כל ה"שירות" של ביאליק - למן 'יונה החייט' ו'המתמיד' ועד ל'בעיר ההרגה' ו'מגילת האש' שייכות למעשה לז'אנר של האפוס הפארודי (MOCK HEROIC).>7 הערה< כי אלה הם שירים, המנסים להבין את "המצב היהודי" בגלות, ומצב זה אינו הרואי, כי אם אנטי-הרואי וחסר-תוחלת. יונה ה"חטוף" ששירת בצבא הצאר המיר את הכידון של החייל במחט הבלתי-הרואית של החייט המתמיד חזק אמנם משמיר ומחלמיש, וכשהוא נפתל עם סוגיה תלמודית קשה, הוא מתעלה למדרגת אביר, "והיה בעיניו כמוריד עיר בצורה", אך למעשה אין הוא אלא נער חיוור פנים ולבן מצח, הזורה את אנחתו לרוח. מתי מדבר הם גיבורי קדומים ענקים, שהמשורר שם בפיהם דברי רהב נועזים, אך הם גם פגרי אדם מובסים השרועים לנצח בין חולות המדבר הצהובים. האל ב'בעיר ההרגה' היה בעבר אל כל-יכול, ומאמיניו גידלו כבודו וקידשו שמו ברבים, ואילו בהווה אינו אלא בעל-בית עלוב, שירד מכל נכסיו, עד שהוא משלח את עבדיו-נושיו ריקם, מבלי שיוכל לפרוע את חובותיו כלפיהם. בפתח 'הברכה' מתואר היער כשמשון המתרפק בחיק דלילה, הפורשת עליו רשת זהב והוא מקבל את אסוריו בחיבה, אלא שבפתח אורבת הסכנה - היהפכו של שמשון הגיבור לעיוור רפה-כוח ואנטי-הרואי, שבטחונו באהובתו עתיד להיות מושם לאל. ב'מגילת האש' מתואר אל הרואי, עטורר ועדוי באדרת מלכות ארגמנית, אך אל זה מוצג, כמו נרון קיסר, ברגע שבו נשתבשה דעתו עליו, והוא מביא חורבן על סביבותיו, והופך את היכלו למאכולת אש, בעודו יושב שלו ונורא בין הלהבות והחרבות.


למעשה, כל הפואמות ה"קאנוניות", שנכללו במדור ה"שירות", לרבות 'הברכה' הנראית לכאורה כמעשה "אמנות לשם אמנות", מכילות רובד אידאי נכבד, רב היקף ויומרה: עניינן המצב הלאומי (ה-CONDITION ֺUIVE ), שורשיו הנעוצים בעבר וגלגוליו המחזוריים, שבכל הדורות. הפואמה הביאליקאית מתבררת, ככלות הכול, חרף החזות הסיפורית או התיאורית שלה, המשכנעת והאותנטית, כיצירה שתכליתה העיקרית, ועל כן גם המורכבת ביותר, היא התכלית ההגותית. יסוד העלילה בפואמה הביאליקאית דל באופן יחסי, ואילו הצד האידאי עשיר ובלתי ניתן למיצוי, כיאה ל"אפוס" עברי - "שירת ישראל" - שירתו של עם, שדורות רבים לא חי על חרבו ולא שלח ידו להלמות עמלים, עם שגיבוריו הם גיבורי הרוח. לכן בתחומי האפוס והבלאדה, המצטיינים בעלילה חיצונית, לא התנסה ביאליק, וגם אידיליות, המתארות חיים שאננים בחיק הטבע, לאב מעודו.


בנסיונו של טשרניחובסקי להפגיש את העברית עם רוח האפוס ההומרי והאפוס המודרני של אומות-העולם, היה משום ניסיון ערכי, גם אם לא מגמתי או רפורמטורי-במודע, של ציוני הרצלאי להביא מ"יפיפותו של יפת" ל"אוהלי שם" להביא לידי כך שגם יהודי יוכל ליהנות מאפוס בחדר-משכיתו, ואחר-כך - עם שובו אל ארצו ואל מולדתו שמקדם - גם לברוא אפוס משל עצמו במציאות שמחוץ לדל"ת אמות. גם הבלאדות, ז'אנר שבו הצטיין במיוחד, מדגישות כמובן את העלילה החיצונית, עלילת גבורה, הגם שגבורה יהודית היא, ובדרך כלל גבורה טראגית של אין-ברירה, של קידוש השם, של עלייה למוקד ב"אחד". גם באידיליות הראה כאמור את יסוד ההתקרבות של היהודי לטבע וההידמות שלו, אגב ישיבתו בחיק הטבע, לסביבה הנכרית. כך איחד טשרניחובסקי באידיליות שלו שלוש מגמות לפחות: ראשית, את מגמת ההנצחה של דפוסי חיים ההולכים ובטלים מן העולם, כפי שיוכיחו דבריו המפורשים בפתח האידיליה המאוחרת 'חתונתה של אלקה' שנית, את המגמה הרומאנטית של כתיבה שמתוך התנסות אישית - שירת החוויה והניסיון - שהרי באידיליות שלו תיאר את מחוזות ילדותו בטאבריה הדרומית, ותיאר טיפוסים ואורחות חיים שהכיר היטב, מתוך ידע אישי אינטימי שלישית, את המגמה האידיאולוגית המובלעת והבלתי-מפורשת, אף אולי הבלתי-מודעת לעצמה, שיש בה כדי להוכיח שז'אנר הלני - יווני או גרמני - כדוגמת האידיליה יכול לתאר גם את חיי היהודים, ושיהודים יכולים להתערות כאזרחים בסביבתם הנוכרית, עד כדי כך שהמשרתת הנכרייה הגרה בביתם תיאלץ להזכיר להם בחיי היומיום, שעליהם לדקדק במצוות. את שתיאר טשרניחובסקי מתוך אהבה ומתוך הומור סלחני, שאנן למדי, העלה ביאליק בסיפוריו במגמה שונה לחלוטין, מתוך דאגה, אפילו חרדה, מפני הבאות, תוך שהוא רומז לעמו הנמצא על פרשת דרכים, ברוח אחד-העם, ש"לא זה הדרך". באומרנו "מגמות" אין הכוונה לכך ששירת טשרניחובסקי מגמתית היא. נהפוך הוא, כפי שנראה להלן, אחד החידושים, שניכרו לאלתר בכתיבתו של טשרניחובסקי, היה שחרורה מן הסד המגמתי, שבו היתה נתונה ספרות "התחייה" לפלגיה.



ב. אידיליה השוברת את כל המוסכמות

כאמור, בפתח אחת האידיליות המאוחרות שלו - 'חתונתה של אלקה' (1921 - הקדים המשורר דברי הסבר על המגמות, או הכיוונים, שהדריכוהו בתיאור הווי משכבר הימים של יהודי הכפר מן הנוסח הישן, בדרומה של רוסיה:

אידיליה זו כתבתי על יסוד כמה וכמה זכרונות מימי ילדותי וזכרונות משפחה. אני ניסיתי לתאר בה ממנהגי אבותינו בטאבריה בדור שקדם לנו איזה עשרות שנים./.../ בהנחת השמות נזהרתי להשתמש דווקא באותם השמות שהיו נהוגים באמת באותו זמן ואם אפשר גם באותם הכפרים. אילו הייתי אני וולטר סקוט, ונכדיהם של אלה - אצילים שייחוסם חביב עליהם - ודאי שהיו מחבבים גם את פסוקי שירי.


מגמת התיעוד והשימור של עממיות אותנטית זו, ההו ונעלמת מן העולם, מבצבצת גם מאחדות מהאידיליות הראשונות, שאמנם אינן מרוחקות מרחק של זמן מן הזמן המסופר, אך פיזית ומנטלית היה כותבן מרוחק מן ההווי שבהן מרחק שנות דור. ביאליק, לעומתו, לא נתרחק ממרכזי התרבות העברית, ובביתו המשיך לשמור על הערכים הישנים, ערכי "ישראל סבא", אך גם הוא חש בתמורות הגדולות ההולכות ומתרגשות על בני העם. גם הוא חש, שעליו לשמר ביצירתו את תמונת העולם הישנה, ההו ובטלה, ואף הוא היה נתון במ של ניסיונות (ברובם ניסיונות כושלים אמנם לתאר את העולם החרב, שצינורותיו נידלדלו ונסתתמו. למ זו שי סדרה של מונולוגים דרמאטיים, שעיקרה נגנז, וטיפוסיה מגלמים את "דור המדבר", שכבר ירקב בעמק הבכא למ זו שי גם סדרת שירים גנוזים משנת תרנ"ט, המתארם את היהודי המוזג בבית-המרזח הישן, שמלפני "שלושים או ארבעים שנה" וכן סבך של סיפורים גנוזים, שבמרכזם דמויות טיפוסיות מ"פרבר העצים", המגלם את הקיום היהודי הגלותי, שהוא בבחינת צמח בל יעשה קמח.


כשקיבל ביאליק העורך לידיו את האידיליה 'כחום היום', יכול היה להיווכח על נקלה, שלפניו לא רק אחת מיצירות המופת שבו עד אז בעברית, אלא גם יצירה שכמוה טרם בה בעברית. אמנם העורך השלים, כך עולה ב-היד ששרד בארכיון טשרניחובסקי, חלק מתיאור בית האסורים,>8 הערה< אך אין בכך כדי להעלות או להוריד באשר לחידוש המופלג שנתחדש ב'כחום היום'. החידוש היה בעצם עיצובו של סיפור ללא תכלית. טשרניחובסקי לא נתכוון אלא לספר סיפור ולתאר תיאור, ולא להתחבט בבעיה לאומית או מוסרית או היסטוריוסופית. השירה של התקופה, לרבות שירתו של ביאליק, היתה "שירה של תיזה". גם אם השתחרר ביאליק מן המגמה הרפורמטורית של יל"ג, הוא לא יכול היה לכתוב יצירה, שאינה משקפת לפחות את פרשת הדרכים, שעליה ניצב העם "בשעה זו", ואת ההתלבטות של ה"אני" כנציג דורו. לעומת זאת, 'כחום היום' הוא סיפור ללא תיזה וללא תכלית, לפחות למראה, כשם שחייו של וולוולה ומותו שרירותיים היו וחסרי משמעות, וכשם שרדיפתו אחר שקיעות יפות, אחר פרחי-דגן יפים ואחר יונים מכל הסוגים היתה חסרת "תכלית". במקביל, גם שחזורם האמנותי לא בא אלא לשם עצמו ולא לשם תכלית כלשהי.


מהפכנותה של היצירה אינה בולטת לעין, וזאת מן הטעם הפשוט: היא בליל של חומרים מוכרים, השאובים מן המעשייה העממית היהודית ומאוצר המוסכמות השחוק של ספרות העולם: ילד נולד להוריו לאחר שנואשו כבר מפרי בטן הילד הוא "איש חלומות", שהמעשיות הפרגמטית ממנו והלאה,ין טרנספורמציה של דמות המשורר הילד הוא "ילד טבע" ו"פרא אציל", שאינו נוטהף לעול ולמוסרות הילד מת מיתה חטופה, שכן אין בעולמנו המסואב מקום לנשמות יתרות כמו אותם נערים-עלמים מן המיתולוגיה (תמוז, אדוניס, יקינתון ועוד הוא נלקח מן העולם הזה בטרם עת, בעצם פריחתו.


עיון בוחן ב'כחום היום' יגלה, כי אין מוסכמה שלא נהפכה כאן על פיה, שאין כאן תגובת-קבע (STOCK RESPONSE), שלא הופרה והופרכה, שאין מוטיב שלא נופץ כאן והורכב מחדש מרסיסיו. למרות שהיצירה מסופרת במין שלווה עילאית, כאילו לא יצירה מהפכנית ושוברת מוסכמות לפנינו, כי אם מין סיפור עם, שכמוהו כבר שמעו אוזנינו, אין השלווה אלא מסווה ואחיזת-עיניים. לפנינו יצירה שהיא, כמו יצירה מוסיקלית הנשמעת ממרחק, ורק הד קולה מגיע אל האוזן או - אם נברור מטאפורה חזותית - כמו אריג שהפכוהו לצדו השני, וצבעיו החיוורים, הנגלים לעין המתבונן, מעידים אך במעומעם על הדגם הבסיסי של הצד "הנכון". כל מה שהוא מרכזי בעיני קוראה הפוטנציאלי, בא ביצירה לידי ביטוי בצורה שולית וחיוורת ולהיפך, כל מה שהוא טפל וחסר-משמעות בעיני הקורא הפוטנציאלי, מקבל ביצירה הדגשה יתרה. כך, למשל, כל ענייני הציונות ועסקניה, שהם במרכז עולמו של קורא 'השלוח' ושל היהודי האינטלקטואלי בן-הדור, תופסים כאן מקום מועט בשולי הסיפור (בציור דמותו של המשולח, שניחן בפה "מפיק מרגליות", ושגרם בשוגג ובלא-יודעין למותו של וולוולה). לעומת זאת, צביעת התריסים בבית-האסורים, או ציד העכברים בפתח בית-הפקידות, זוכים כאן לתיאור שהוי ומפורט. בקצרה, המרכזי והחשוב הופכים כאן פריפראליים, ולהיפך. וזהו אך ורק פראדוקס אחד מני רבים, המבריח את היצירה כבריח, כי מכל מישוריה עולה "עולם הפוך", שסדריו וערכיו נשתבשו ונתפוררו.


אף שכמה מן המוטיבים שב'כחום היום' עשויים להיראות כמוטיבים מוכרים ושחוקים מן הספרות היהודית העממית ומספרות העולם, טשרניחובסקי עשה בהם שימוש שונה וחדש, עד כי לא הותיר בהם כמעט אבן על אבן. גם אם יתברר שאין באידיליה זו ולו גם מוטיב אחד חדש, כולה אומרת מקוריות וחידוש. לכאורה, לפנינו חייו של האדם הפשוט בחיק הטבע, שהספרות דרשה ודשה בהם לאין קץ אך בניגוד לקונוונציה הרומנטית, המעלה על נס את החיים הפשוטים וההרמוניים בחיק הטבע ומתארת אנשים שלווים ומאושרים, כאן הכפר מלא דמויות מעוותות ומושחתות תרתי-משמע (וראש להן "הצלוי", שניצל אמנם מן האש, אך גופו ניזוק והושחת). כביכול, רומז לנו המחבר בסמוי כי נאיביות מרובה גלומה ברעיון הרומנטי בדבר מוסריותו ושלמותו של האדם הפשוט, החי בחיק הטבע. בכפר האוקראיני שב'כחום היום' יש גם מן הטוב וגם מן הרע: יש בו ילדי טבע פראים ויפי-נפש, הצומחים מאליהםשב וכחיות השדה, ויש בו גם רשע ומרמה, מכורח ושלא מכורח (ומכאן ההבדל היסודי בין תרמיתם הקטנה והקטנונית של אחיו החנוונים של וולוולה, הנעשית בשל תנאי-החיים הקשים, לבין גניבת הסוסים של וסקה המיתמם, שינו רואה שום פסול במעשיו). יש בו בכפר פשטות ותמימות, אך אלה אינן ערובה לחיים הרמוניים ומאושרים. סיפורו הנוגה של ר' שמחה, ששכל את בן זקוניו בנסיבות סתמיות ושרירותיות, הוא הדגמה לכך שהחזות האידילית היא אך מראית-עין.


המוסכמה הרומנטית מעלה את התמימות (תום ושלמות על נס: תמימותו של הילד ושל האדם הפשוט היא יתרון, שאותו מאבד האדם עם ה"נפילה" הגדולה מן המצב הפריסטיני, הגן-עדני, וכניעתו לחוקי התרבות. ברם, בסיפור שלפנינו, תמימותו של וולוולה היא מטרד, שהסביבה בורחת מפניו כמפני האש. עמידתו שאינה במקומה לצד הצדק והיושר ולצד הלקוח, וכן רדיפתו אחר דברים חסרי-תכלית וחסרי-תועלת (פרחים בני-חלוף ובעלי-חיים פגועים ונוטים למות מרחיקות אות ומאחיו, מסביבתו, מן המציאות. תיאור הטבע שבפתח השיר מרמז כביכול על קיומה של איזו יד מכוונת בטבע, הדואגת לשימור האנרגיה ומניעה את הבריאה מעונה לעונה, משנה לשנה. אולם, מותו בטרם-עת של וולוולה מקרי ושרירותי הוא, ועם זאת, כפי שנראה, הוא עולה בקנה אחד עם חוקי הטבע הנצחיים. וולוולה אינו נענה לחוקי ההישרדות הטבעיים, והוא, כשמו כן הוא, חית-טרף קטנה, שלא חוננה במלתעות ובציפורניים, שיכשירוה למלחמת-החיים, ועל כן סופה המר הוא צפוי ומחוייב המציאות. חמוטל בר-יוסף, במאמרה על אידיליה זו, הדגישה את את הרלטיוויזם המוסרי ביצירת טשרניחובסקי, שבה האתי והאסתטי הם יישות אחת, ועל כן אין לדעת בה בבירור מיהו ה"אשם" במותו של וולוולה ומיהי הדמות הטרגית באידיליה. את דבריה סיכמה כלהלן:

הרלטיביזציה של העוול שנעשה לוולוולה, והיכולת לראות אותו בפרספקטיבה, אינן מבטלות את הצער על אןובדנו/.../ אך טשרניחובסקי מתרפק כאן בנוסטלגיה גם ובעיקר על יכולתם הנפשית של יהודים מהדור הישן לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה/.../ בהזדמנות זו הוא פותח לז'אנר האידילי אפשרות המשחררת אותו מהתלות בריאליה מבחינה אחת ומחברת אותו על הריאליה מבחינה אחרת.>9<


ניתן להרחיב את דבריה הנכוחים של חמוטל בר-יוסף ולטעון, שנפתח כאן גם פתח לשחרור המציאות היהודית, הכבולה בסבך של מוסכמות, מן התלות ב"תכנית האלוהית", או ב"השגחה העליונה", ולחיבורה לתכנית אחרת, המכוונת את חוקי הטבע. אך טבעי היה אילו מותו הסתמי של וולוולה היה גורר זעקה מאשימה כלפי מעלה, הטחה כלפי ההשגחה העליונה, שאינה משגיחה על ברואיה הקטנים ומפקירה אותם לגורלם השרירותי והמר. כך, מותר לשער, היה נוהג סופר אחר מבני הדור, לרבות ביאליק, אילו סיפר סיפור דומה. והנה, ברגע המרגש ביותר, שבו טבעי היה לו הציף גל של דמעות את עיני הקורא והנפשות הפועלות, נגמרת היצירה באחת, בסוף שרירותי ובלתי-צפוי, שיש בו משום הרפיה קומית וריחוק מכוון: יוכים השומר מאיץ בווסקה להיכנס לבית-הכלא, כי עוד מעט יבוא הלבלר לביקורת, "ולא יאה לאסיר להיות יושב בחוץ".


בפואמה העברית שמיל"ג ועד ביאליק נרמזת בעצם ההטחה כלפי שמיים לא רק הכפירה באל אלא גם האמונה בו, כי ביישות שאינה קיימת אין מורדים. יצירתו של טשרניחובסקי היא אולי היצירה הראשונה בספרות העברית, שבה אין מקום כלל להתרסה כלפי שמיים על העוול שנעשה לוולוולה ולאביו, כי אין בה אמונה מחילה. אין לפנינו עולם שנתרוקן מאמונה, כביצירת יל"ג או ביאליק, כי אם עולם שחוקים דרוויניים מכוונים אותו, ולא "ההשגחה העליונה". על-כן אין כאן מקום לזעקה על העוול, כי העוול אינו חלק מתכנית אלוהית של שכר ועונש, כי אם חלק מן החוקיות שבטבע, לפיה רק "המחוננים ישרדו". על-פי חוקים אלה, גם הכליה והמוות הם חלק מן התכנית הכוללת של הטבע, ועל-כן סופו של וולוולה הוא גם סוף סתמי ושרירותי וגם סוף טבעי ומובן-מאליו, שחוקי-הטבע הנצחיים כאילו יבו אותו מראש.


היצירה מלאה בדמויות, שהצליחו לשרוד במלחמת החיים: משה-אהרון ה"צלוי" ניצל משריפה, ווסקה ה"גוי" ניצל מחבל-התלייה, אחיו של וולוולה למדו להילחם בגזירותיה של הרשות במעשי מרמה קטנים. רק וולוולה, נשמה ש"אינה מעלמא הדין", לא חשף טלפיים וציפורניים, ולא למד את כללי מלחמת-החיים, שבה הכול מסתאבים ומזדאבים. 'כחום היום' היא אפוא יצירה של פראדוקסים ושל "עולם הפוך": המרכזי טפל בה והטפל מרכזי היא יצירה רומנטית על "ילד טבע", אך גם אחת היצירות האנטי-רומנטיות ביותר, שידעה הספרות העברית, ובה התמימות מחישה את הקץ וההסתאבות מסייעת להישרדות. סופו של וולוולה הוא סוף סתמי ושרירותי, אך גם סוף שנענה לחוקי הטבע הנצחיים. דווקא הוא, ששמו מעיד עליו כי הוא גור-זאבים (צורת ההקטנה של "וולף"), אינו מזדאב כאחיו, אנשי התוך והמרמה, ובכך הוא חורץ את גורלו במו ידיו. המחבר המובלע אינו מצדד בחוקים הדרוויניים הללו או כפר בהם, אינו נוקט עמדה גלויה כלפי הדמויות, אינו סופק כפיים למראה אסונו של וולוולה או מגנה את סובביו, כי אם מספר את סיפורים מתוך ריחוק, מתוך אנחה ואמפתיה.


הפראדוקסליות הטבועה בתשתיתה של היצירה מחלחלת גם אל יחידותיה הקטנות: לפנינו "עולם הפוך", שבו שכיר-היום צריך לשחד את נותני העבודה שלו, הזקוקים בעצם למלו לא פחות משהוא זקוק להם. לפנינו עולם, שבו הגנב יושב חופשי מחוץ לבית-הכלא, ושומרו מניח לו לשמור על עצמו. לפנינו עולם, שבו הבנים המוצלחים עושים בחנוונות ולא ברבנות, ואילו את הבן הלא מוצלח, שאינו יודע צורת אל"ף, שולחים אל ספריו ותלמודו, כדי שלא יכשיל את המסחר ביושרו המוגזם. לפנינו עולם, שבו האחד ניצל מן השריפה, ואילו השני בוער כאש מן השלג עולם שבו המקום המוצל והנעים ביותר, המשמש מפלט מפורענות החום, הוא בית-האסורים.


ובמקביל, גם המוסכמות הספרותית נהפכות כאן על פיהן: הספרות העממית מלאה במעשיות על ילדים, שנולדו להוריהם לעת זקנה, לאחר שנואשו מבנים. גם וולוולה הוא בן-זקונים, שבא "לאחר ייאוש של בנים", אך אין הוא נולד להורים חשוכי-בנים, הרוצים ביקרו של הרך הנולד, כי אם להורים שנתברכו בבנים מוצלחים, ואילו בן-הזקונים הוא להם כמין "ספיח" וסרח-עודף קשה-תפיסה ומיותר. הספרות העממית מלאה בסיפורים על חולים שנרפאו בדרך-נס ממחלות חשוכות-מרפא, ואילו כאן הילד הטקן בוער שלושה ימיםנור, אך - בניגוד לציפיות הקורא - שום נס אינו מתרחש (כזכור, גם החלמתו של ברל'ה באידיליה 'ברל'ה חולה' סתמית וטבעית היא לחלוטין, ואינה קשורה כלל לכל מעשי-הקסמים המרשימים של רופאת-האליל הכפרית). הסרפרות העממית החסידית אף מרבה בסיפורים על "קפיצת הדרך", על נסים שונים שאירעו למי שגמרו אומר לעלות לארץ-ישראל, ואילו כאן מתרקם כל הרקע המתאים להתרחשותו של נס, על-פי תבניותיה הקבועות והקפואות של הספרות העממית, אך הנס אינו קורה.


האידיליה 'כחום היום' היא לכאורה היצירה הפחות אידילית מבין האידיליות של טשרניחובסקי. יש בה סיפור חיים מלא, המתאים לפואמה סיפורית טראגית יותר משהוא מתאים לאידיליה חלקיה השונים מתקשרים זה לזה בקשרי אנלוגיה וקונטרסט מורכבים וניתן אפילו למצוא לה משמעות כוללת, שבדרך-כלל קשה למוצאה באידיליה הטיפוסית: פתיחת השיר מרמזת על חוקיות הטבע הנצחית של הגרעין הנחבא באדמת הקיץ החרוכה ושעתיד ללבלב בחלוף העונות, חוקיות המתגלמת במיתולוגיה היוונית והמזרחית בסיפורי אדוניס והתמוז. ואולם, גם בסיפור הארכיטיפלי השגור ערך טשרניחובסקי שינוי מעניין: לפנינו לא תמוז או אדוניס, שפרח לבלב על גל קברו, כי אם נער מת, שאביו מהסס אם ראוי לו שינהג כמנהג הגויים ויניח פרחים על קברו - על קבר הבן שאהב פרחים ושאר דברים חסרי "תכלית" וחסרי "תועלת". לפנינו לא סיפור של מוות ותחייה, כבמיתוס הקדום, כי אם סיפור ריאליסטי מודרני ועתיק כאחד, על מוות שרירותי וטבעי כאחד, ששום נס לא הציל ממנו, כמו אולם "השרוי בלא נס" בשירו של טשרניחובסקי 'מות התמוז'.>10 הערה<


ג. השפעת האידיליה של טשרניחוסקי על ביאליק

את רישומה של האידיליה 'כחום היום' ניתן למצוא לא בשירי ביאליק כי אם בסיפוריו. בסיפורו 'מאחורי הגדר' עיצב גם ביאליק מין "עולם הפוך", שבו כל המוסכמות מנופצות והסטריאוטיפים מהופכים. ילדי היהודים ברבה העצים ש"נתייהד" מתוארים כ"גויים" לכל דבר, הן במנהגיהם והן בצורתם החיצונית. הם מתעללים הגויה, החיה חיי מצור מאויימים במין "גטו", שבנתה לעצמה מפחד היהודים. גם צורתם של אלו כצורת "שקצים" אוקראיניים, בעלי פרצוף רחב ושיניים סוסיות.>11 הערה< דמותו של וולוולה, שחרתה את השפעתה על יצירת ביאליק, נתפלגה בסיפוריו לשתי דמויות לפחות: לדמותו של נוח ב'מאחורי הגדר', שהוא מין "ילד טבע" פראי וחייתי, המתרועע עם ילדי ה"גויים" ונמשך אל החי והצומח, ולדמותו של שמואל'יק ב'ספיח', שהוא בן-זקונים ובעל חלומות, המתקשה בלימודיו. כגיבורו של טשרניחובסקי, אף הוא מתבונן בענני השקיעה האדמוניים ובבעלי-הכנף שבשובך, ואף הוא מערב פרשיות מן החומש באירועים שמענייני דיומא מסביבתו הקרובה.


נוח, גיבור 'מאחורי הגדר', מתואר כמי שנענה לחוקי-הטבע בלבד, כאילו לא נבראו כלל חוקי המוסר החברתי, כאילו לא נתגבהו מעולם מחיצות של דת ושל גזע בין בני-האדם. הא אף נושא את שמו של אבי כל הגזעים, כמי שאינו מבדיל בין כל הנבראים בצלם, ומתרועע עם האסופית ה"גויה" ועם ה"שקצים" הערלים. כוולוולה של טשרניחובסקי הוא מין "גוי", שאינו יודע צורת אל"ף. על וולוולה הבור הכפרי נאמר כי "גם באלפא ביתא/.../ הלך ונכשל, כהולך על גבי כלונסאות", ועל נוח, המתקשה בלימודיו ב"חדר", נאמר כי טרם למד "מה בין צלב לאלף". אמירה זו על נוח מבוססת אמנם על מימרה יידית נודעת,>12 הערה< אך בסיפורו של ביאליק היא מקבלת משמעות מעובה יותר משיש לה במקור, וכמה פנים לה: היא מרמזת על התפתחותו המוטורית הירודה של הילד המגודל, שאינו יכול לשרטט צורת אל"ף כהלכה, ומוציא מתחת ידיו מין צלב מסורס היא אף מרמזת להתקרבותו של נוח אל ילדי ה"גויים", שאף הוא כמותם מין "שקץ" יפה-תואר, הרחוק מן היהדות ומערכיה היא אף מרמזת על סלידתו של נוח מערכי היהדות ומן הלמדנות הפרושית, ועל הימשכותו חסרת-השליטה אל ה"גויה" שמאחורי-הגדר ואל עולמה המפתה והמאיים כאחד. בסיפור 'ספיח' התרחב הניב היידי, שעבר תהליך של ריאליזציה והמחזה, והפך לסיפורו של הילד בעל החלומות, הרואה באות אל"ף את דמות דיוקנה של שואבת המים הנוכרייה, הנושאת אסל ושני דליים.


במימושו ובהמחזתו של הניב היידי השגור ("ניט וויסן קיין צלם פאר קיין אלף" אין רק משום שכלולה של האמירה על וולוולה, שלא ידע צורת אות, כי אם גם משום שימוש מורכב באחד ממאפייני הסגנון של טשרניחובסקי באידיליות שלו. גם הוא כיל"ג וכמנדלי, וכממשיכם ח"נ ביאליק, הרבה במימושם ובהמחזתם של ניבים עממיים, מתוך התעלמות כביכול מצדם הקולקטיבי והסטריאוטיפי של ניבים אלה. כך, למשל, הוא השתמש באידיליה 'ברל'ה חולה' בניב היידי העממי "א שיקסע ביי א רב קען אויך פסקענען א שאלה" (גויה אצל רב יכולה אף היא לפסוק הלכה).>13 הערה< יבדוכה, האומנת ה"גויה" של ברל'ה, מתנצחת אתו בהלכה, וגוערת בו על שהוא גדל "לשמד" (תוך שהיא מזדהה, כמובן, עם נקודת-התצפית היהודית ועם מע-הערכים האליטרית, שלא לומר גזענית, של מעסיקיה היהודים). במאמר מוסגר מגלה המספר לקוראיו: "שמונה-עשרה שנה שימשה בבתי יהודים/ ועמדה על כל דין ודין והיטיבה לדבר 'יהודית'".>14<


כמו וולוולה של טשרניחובסקי, הדומה לילדי ה"גויים" ומתרועע עם ונקה וטימושקה ה"שקצים", גם נוח של ביאליק מגלה קרבה יתרה אל הטבע, למגינת לבו של אביו, התמה מניין באה לבנו ידענות זו, האופיינית לבני הערלים. הוא מגדל בחצרו גן-ירק קטן, מין בבואה מוקטנת של הגן שמאחורי הגדר, המסמל את העולם ה"גויי" (האכזרי יותר מן העולם היהודי החנון והרחום, אך גם אסתטי יותר מן העולם היהןודי, שכולו כיעור וערבוביה). הוא מגדל כלבלב קטן ולבנבן, מין בבואה מוקטנת של שקוריפין, הכלב הגדול והאימתני הגדל בחצר ה"גויה" (הסטיאוטיפ קובע כידוע, כי יהודים פוחדים מן הכלבים, שה"גויים" משסים בהם, ולעולם לא יגדלו בביתם כלב). נוח אף מוסיף חטא על פשע, וכמו וולוולה הוא מגדל בחצרו יונים, במקום ללמוד ב"חדר", והרי הפרחת יונים, כמו משחק בקוביא, למשל, אסורה על אדם מישראל ופוסלת אות לעדות (סנהדרין ג, ג). ואין לשכוח את חיבתו היתרה של וולוולה - המודל המוקדם לדמותו של נוח - ליונים מכל הסוגים. גם וולוולה מתרועע עם ה"שקצים", ולומד מהם להבדיל בין כל סוגי היונים, ועליו מעיר המספר באירוניה: "שמא ראיתם יהודים מפריחי יונים מימיכם?".


ב'כחום היום' מתוארת חברה היהודית כחברה של חנוונים וסוחרים קשי-יום, הלהוטים לראות צורת מטבע, ונוח כ"ילד טבע" יפה-נפש, שנפשו כמהה מעצמה, גם בלא שלמד ושנה, אל שילובם של האתי והאסתטי (או ה"הבראיסטי" וה"ההלניסטי" במונחיהם של מתיו ארנולד וניצשה). הוא, שחרג בלא כוונה ובלא יודעין ממוסכמותיה של החברה היהודית ההו בתלם, שילם על חריגה זו בחייו, כי במלחמת הקיום, שחוקי הג'ונגל שולטים בה, אין מקום לנשמות יתרות, שאינן יודעות לקבל את הנורמות המושחתות והמסולפות של בעלי הפרקמטיא הפרגמטיים. ב'מאחורי הגדר' החברה היהודית מתוארת כעולמם של עגלונים קשי-יום, המוצאים את פרנסתם בדוחק. על רקעה, נוח מתואר כאביר יפה-תואר, שחרג ממוסכמות החברה ובעט בה ובערכיה. אולם נוח, שלא כוולוולה ששימש לו מודל, עובר במרוצת הסיפור תהליך של ריסון והשחתה. כללי "המוסר הטבעי", השולטים בו בילדותו, מתחלפים בכלליו של "המוסר החברתי", שאליהם הוא נכבל בהתבגרו. מסוס פרא אציל ומ"ילד טבע" חופשי ומאושר, הוא הופך יהודי מן השורה, המוכן לשאת בעול החיים - ליצור כנוע ומאלף, שעל גבו רתמה ומוסרות. הוא ממשיך בדרך עבותיו, ונרתם לחיי פרנסה נטולי חן וחסד, חיי מהומה ואנדרלמוסיה, דאגת-יום ומרירות-לב, ממש כאביו חנינא ליפא, הנוטף כל הימים זיעה ממשית ומטאפורית (מימוש הפסוק "בזיעת אפיך תאכל לחם"). הוא אף נושא לאשה יהודייה כשרה, שתהא מן הסתם במרוצת הזמן "אם יהודייה" טיפוסית, כאמו ציפא-לאה הדאגנית והרוטנת, ואינו הולך אחר צו לבבו ובורח למרחקים עם רועת-החזירים זהובת-השיער, שהיא הטבע בהתגלמותו.


האידיליה 'כחום היום', המתארת את שדמות אוקראינה, שחמתו של תמוז שפוכה על פניהן, בה בתרס"ד ונתפרסמה בתרס"ה. האם אך מקרה הוא שבתמוז תרס"ד קבר העם הזקן את צעיר בניו, בנימין זאב (שמו של וולוולה היא צורת הדימינוטיב של זאב), שלבו נשבר "בדרך אפרתה", באמצע הדרך והחלום, חלום ארץ-ישראל, שאותו אמר להגשים לאלתר, ולא בדרך "הכשרת הלבבות" הממו, שעליה המליץ אחד-העם? האם במקרה בחר טשרניחובסקי להתמקד בדמותו החריגה של וולוולה, צעיר הבנים, זר ומוזר לאחיו הסוחרים, שלבו היה לב זהב, והוא שהתעהו להאמין לדברי ה"משולח" ולנסות לממש את חלום ציון ב"קפיצת הדרך"? מותר כמדומה להניח, שטשרניחובסקי, שהיה קרוב ברוחו ל"צעירים" הניצשיאניים, אוהדי הרצל, שיקף כאן במוקטן ובמעומעם, כאילו מתוך נתק וריחוק, את אחד האירועים הטראומטיים בתולדות עם ישראל בעת הב השיר: מותו החטוף של הרצל הצעיר. כביאליק, ב את בשלהי תרס"ד את 'דבר' בעקבות האירוע הטראומטי, רמז בתמונת הלב השרוף ללבו של הרצל,>15 הערה< שלא עמד במעמסה ונשבר באמצע החזון, כך רמז גם טשרניחובסקי ללב הרחב והאצילי של מי שהקריב עצמו בשל חלום ציון, ולא שעה לדברי המקטרגים ("אך לבו היה לב-זהב, / זהב מזוקק וללא לב/.../ מרה לא היתה אף טיפה בלבו, לב זהב, ותרני"). כאמור, בחר טשרניחובסקי באידיליה שלו לעמעם את החשוב ולהדגיש את הטפל, וכך - לאחר מותו הסתמי והמקומם של וולוולה - במקום לזעוק מרה על הרעה, מתדיין אביו עם עצמו, במין ANTICLIMAX שכביכול אינו במקומו, אם ראוי לו לשים פרחים על הקבר הרענן, כמנהג הגויים, במקום אבנים, כמנהג היהודים.>16 הערה< הוא שאמרנו, באידיליה של טשרניחובסקי אין השלווה אלא מסווה ואחיזת-עיניים. לפנינו יצירה שהיא, כיצירה מוסיקלית, שרק בת-קולה מגיע אל אוזנינו, או כאריג שהפכוהו לצדו השני, וצבעיו החיוורים, הנגלים לעין, מעידים אך במעומעם על צבעיו האמיתיים. העיקרי והמרכזי הופכים באידיליה לפריפראליים, ולהיפך, אך רק להלכה, ולא למעשה. בסופו של דבר, ההייררכיה האמיתית של עיקר וטפל מצטיירת מבין השיטין, גם אם במטושטש. גם היסוד האידילי מתברר, ככלות הכול, כמעטה דק, שמאחוריו מסתתרים תהומות של טראגיקה ואימה.>17 הערה<


הערות:

  1. מאמר זה הוא הרחבה של מאמר, הנושא אותה כותרת עצמה, ונתפרסם ב'עיתון 77', שנה י"א, גיל' 91-92 (אב-אלול תשמ"ז; אוגוסט-ספטמבר 1987), עמ' 32-34.

  2. 'חזיונות ומנגינות', כרך א, ורשה תרנ"ט, עמ' 57-60.

  3. על העובדה, שביאליקב את כל הפואמות שלו במקובץ ובתוך פרק זמן קצר, העמידני פרופ' עוזי שביט.

  4. איגרות ביאליק, כרך א, עמ' קפג.

  5. לחובר, פישל. "אל היצירה הגדולה", 'ביאליק - חייו ויצירותיו', כרך א, מוסד ביאליק ודביר תש"ד, עמ' 186-189 פיכמן, יעקב. 'שירת ביאליק', הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תש"ו, עמ' נז, קפז

  6. שיעוריו של ביאליק משנת 1918, בבית-המדרש למורים מיסודה של "תרבות" באודסה, שרשם מפיו תלמידו אביגדור גרינשפן. המחברת נמצאת בארכיון החינוך באוניברסיטת תל-אביב וצילומה במכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב.

  7. על מעמדו ותפקידו של ז'אנר זה ביצירת ביאליק, עמדתי לראשונה בספרי 'הצרצר משורר הגלות' (תל-אביב 1986), עמ' 134-142. כאן סווג השיר הבלתי-גמור 'עומד ומפשפש' בתורת MOCK EPIC, או MOCK HEROIC, ונפרשה מע זיקותיו עם השיר 'לפני ארון הספרים', תוך אפיונו של השיר המאוחר כשיר סימבוליסטי. דברים דומים ראה גם בספרו של ד' מירון, 'בואה לילה (תל-אביב 1987), עמ' 159.

  8. אפשר לכאורה להניח, שביאליק העורך רק העתיק את הקטע ב-ידו, ולא חיברו, אך מתוך היכרות עם כשרון החיקוי של ביאליק ויכולתו לערוך פארודיות על סגנונות שונים ואימיטציות שלהם, סביר להניח שביאליק הוא מחבר הקטע ולא מעתיקו.

  9. "היחסיות של הרוע החברתי באידיליה 'כחום היום'", 'דפים למחקר בספרות', אוניברסיטת חיפה, תשמ"ו, עמ' 89-96.

  10. על הקישור בין סיפורו המיתולוגי ה"מוגבה" של העלם, שפרח עלה במקום קבורתו (תמוז, אדוניס, יקינתון ועוד), לבין הטרנספוזיציה שלו ב"מודוס החיקוי הנמוך" בסיפורו הריאליסטי של וולוולה, ראה שמיר (תשמ"ז), עמ' 32 33. ראה גם: מירון (תשמ"ח), עמ' 465.

  11. יש כאן גם משום מימוש מימרת חז"ל "עם הדומה לחמור" (יבמות סב, ע"א), שבו עשה ביאליק שימוש פארודי בסיפורו 'החצוצרה נתביישה', משתיאר את סטיופי הרכב דרך עיני הילד היהודי, המתברך בלבבו בגודל השגתו בעניינים שברומו של עולם: "מה יבין זה! מבטלו אני בלבי: עם הדומה לחמור".

  12. "ניט וויסן קיין צלם פאר קיין אלף", כלומר, "לא לדעת מה בין צלב לבין אל"ף", ראה סטוצ'קוב נחום, אוצר לשון היידיש, סימן 334.

  13. כנ"ל, סימן 360.

  14. השווה לדמותה של יבדוחה האומנת הזקנה בסיפורו של ביאליק ה'חצוצרה נתביישה' (סוף פרק א'): "אותה הזקנה יבדוחה אמנה בביתנו שלושה ילדים ודבקה בהם ובבית-אבא בכל לבה. מטפלת היתה בילדים באמונה: מאכלתם ומשקתם, מיישנתם ומעוררתם, מזרזתם כאחת היהודיות על לבישת טלית קטן, על כיסוי הראש ועל אמירת 'מודה אני', על תלמוד תורה ויראת שמים, ומרחקתם בחרדה מתערובת כלי בשר בכלי חלב. כשחלה אחד מהם היתה מביאה בסתר צלוחית 'מים קדושים' ומזה עליו לרפואה".

  15. ששמו נגזר מ"הערץ" לב, ומחלת-הלב היא זו שהחישה את קצו.

  16. גם ב'מאחורי הגדר' כלולים הרהורים עקיפים על דרכה וגורלה של הציונות המדינית, ההרצלאית. האם אך מקרה הוא, שנגזר על נוח, גיבור סיפורו של ביאליק, לנטוש את החלומות ה"נכריים" (טבע, יופי, גבורה פיזית, אהבת האדמה ואהבת ה"גויה" זהובת-השיער), ולהרכין ראשו לחוקי החברה היהודית הגלותית?למידו של אחד-העם, לא האמין ביאליק במהפכות, כי אם בשינויים אוולוציוניים אטיים. לפי תורת אחד-העם, מרד נעורים מהיר ונמהר, כמו זה של נוח, נגזר עליו מראש להיכשל, כי כדי להשתנות שינוי טוטאלי ורדיקאלי, אין די בבלורית שחורה ובסוס מהיר. נדרשת הכשרה ממו, וכל שינוי ראוותני, שיושג בן-לילה, גם יחלוף עם הרוח ויהיה כלא היה.

  17. כהנחת קורצוויל, במאמרו הידוע "שורשיו הנפשיים והמטאפיסיים של היסוד האידילי", 'ספרותנו החדשה - המשך או מהפכה'. ראה קורצוויל (תשכ"ה), עמ' 301- 328.


ביבליוגרפיה :

  • אונגרפלד, משה. 'ביאליק וסופרי דורו', הוצאת עם-הספר, תל-אביב תשל"ד, עמ' 132- 137.

  • ארליך, מאיר. "ולוולה בבואה דאברהם: קווים בעיצוב דמות ילד בשירת טשרניחובסקי", 'הד החינוך', כרך לה, גיל' טז-יז, כו בכסלו תשכ"א, 1.12.15.60, עמ' 15-16.

  • ארליך, מאיר. "דמות הילדות אצל ביאליק וטשרניחובסקי", 'הד החינוך', כרך לה, גיל' כג, ט' בשבט תשכ"א, 26.1.1961, עמ' 10-11.

  • בהט, יעקב. 'דרך' (להוראת הספרות והלשון בבית הספר התיכון), חיפה, יובל תשכ"ג, עמ' 58-78.

  • בוסאק, מאיר. "אידיליה ומצוקה", 'למרחב: משא', י"ד בתשרי תשכ"ד, 2.63.1.10, עמ' 5.

  • בוסאק, מאיר. "'הכף השבורה' לשאול טשרניחובסקי, 'דבר', י"ד בתשרי תש"ל, 26 בספטמבר 1969, עמ' 7.

  • בן-אור (אורינובסקי), אהרן. "טשרניחובסקי - אמן האידיליה העברית החדשה", 'תולדות הספרות העברית החדשה', כרך שני, הוצאת יזרעאל, תל-אביב תש"ך, עמ' 318-323.

  • בן-ברוך (שוורץ), שךלום. "טשרניחובסקי באידיליותיו", 'הבוקר', י"ד בתשרי תש"ה, 1.44.1.10, עמ' 3-4.

  • ברזל, הלל. "המהלך האידילי-אלגי: 'כחום היום'", בתוך: 'שירת התחייה: שאול טשרניחובסקי', הוצאת ספריית פועלים, תל-אביב תשנ"ג, עמ' 114-121 152-167 218- 225.

  • בר-יוסף, חמוטל. "היחסיות של הרוע החברתי באידיליה 'כחום היום'", 'דפים למחקר בספרות', אוניברסיטת חיפה, תשמ"ו, עמ' 89-96.

  • גרינבלט, נתן. 'דרמתיות באידיליות טשרניחובסקי', 'מאזנים', כרך ד, חוברת ו (כד), חשוון-טבת תרצ"ו, עמ' 616-618.

  • האפרתי, יוסף. 'האידיליה של טשרניחובסקי', ספרית פועלים, תל-אביב תשל"א.

  • האפרתי, יוסף (עורך). 'שאול טשרניחובסקי: מבחר מאמרים על יצירתו', הוצאת עם-עובד וקרן תל-אביב לספרות ולאמנות, תל-אביב 1976.

  • האפרתי, יוסף. "על תופעת אי-ההתקשרות בשירת טשרניחובסקי", בתוך: 'שאול טשרניחובסקי: מבחר מאמרים על יצירתו', עמ' 255-287.

  • ליכטנבום. 'שאול טשרניחובסקי: חייו ויצירתו', המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית, ירושלים תש"ו, עמ' 86-100.

  • מירון, דן. בודדים במועדם, ספריית אופקים, הוצאת עם-עובד, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 450-467.

  • סדן, דב. "בין תוכחה לאידיליה", 'בין דין לחשבון', ....., עמ' 16-23.

  • פיכמן, יעקב. 'אמת הבנין', מוסד ביאליק, ירושלים תשי"א, עמ' 394.

  • פנואלי , צמח, עדי. "השמש ובית האסורים". 'למרחב: משא', י"ד בתשרי תש"ך, 1.10.16.59. נדפס שוב בתוך: האפרתי יוסף. 'שאול טשרניחובסקי: מבחר מאמרים על יצירתו', עמ' 174-182.

  • קורצוויל, ברוך. "שורשיו הנפשיים והמטאפיסיים של היסוד האידילי", 'ספרותנו החדשה - המשך או מהפכה', הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב תשכ"ה, עמ' 301-328.

  • קלוזנר, יוסף. 'שאול טשרניחובסקי', , עמ' 308-314.

  • קרמר, שאנן, אברהם. "אידיליה או שירת העולם הגוסס?", 'הספרות העברית החדשה לזרמיה', כרך ג, הוצאת מסדה,תל-אביב חש"ד, עמ' 296-309.

  • שאנן, אברהם. שאול טשרניחובסקי: מונוגרפיה. מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל-אביב תשמ"ד, עמ' 176-201.

  • שביד, אליעזר. 'הערגה למלאות ההוויה', שוהם, חיים.

  • שמיר, זיוה. "ללא תכלית וללא תועלת" (השפעתה של האידיליה 'כחום היום' של טשרניחובסקי על ביאליק), 'עיתון 77', שנה י"א, גיל' 91-12 (אב-אלול תשמ"ז אוגוסט-ספטמבר 1987), עמ' 32-34.

  • שמיר, זיוה. "דמות המשורר כ'ילד טבע' וכ'בעל חלומות'", בתוך: 'השירה מאין תימצא: ארס פואטיקה ביצירת ביאליק', הוצאת פפירוס, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 144-155.

  • שמיר, שולמת ורחל שלגי. "להוראת ארבע אידיליות של שאול טשרניחובסקי", 'החינוך', כרך ל, חוברת א-ב, טבת-שבט תשי"ח, עמ' 27-54.