top of page

לא אשכח זאת רֵעי איך על גב נשאתני

לרגל יום הולדתו ה-100-

על סולם-ערכיו של אנדד אלדן – בחיים וביצירה

לא אשכח זאת רֵעי איך על גב נשאתני-2
.pdf
הורידו את PDF • 1.13MB



את כותרת רשימתי שָׁאלתי מִשיר לא-שגרתי מהמחזור "שירים על רְעוּת הרוח" (פורסם לראשונה ב"מחברות לספרות", 1941): "לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת רֵעִי, אֵיךְ עַל גַּב נְשָׂאתַנִי,/ וַתִּזְחַל אִתִּי הַר וָגַיְא./ לֹא אֶשְׁכַּח לְךָ זֹאת אֵיךְ לָמוּת לֹא זְנַחְתַּנִי,/ בְּחַבְּקִי צַוָּארְךָ כְּחַבֵּק אֶת חַיַּי". זוהי צוואתו המדומיינת והכמו-אבּסוּרדית של פצוע גוסס, המפציר ברעהו לוותר על ערכי הרֵעוּת, להפקירוֹ, לברוח ולהציל את נפשו מבעוד-מועד.


אלתרמן היה כמדומה הראשון שטָבע את המושגים 'רֵעִים' ו'רֵעוּת' כשווי-הערך של 'comrades', 'comradeship' הקשורים בשדה-הקרב). מאלתרמן קיבלו משה שמיר ושלמה טנאי את ההשראה לכּוֹתרת "ילקוט הרֵעים" (1946-1942), ומשם נתגלגל המושג ל"שיר הרֵעוּת" (1949) של חיים גורי.


ואולם, המושגים 'רֵעוּת', 'אחוות-לוחמים', או 'פטריוטיזם' הסתאבו כתוצאה משימוש מעוּות שנעשה בהם בימי שלטונם של המִשטרים הטוטליטריים. את אָבדן ערכי העבר מבַכּים רבים משירי אנדד אלדן [להלן: א"א], המלַווים את הארץ ואת תהפוכות-גורלה זה ארבעה דורות..


נצטט מִמסמך אוטוביוגרפי (גנזים822) שחיבר המשורר, שנולד בפולין ב-22.7.1924, גדל בחֶפְצִיבָּה והצטרף לקיבוץ בְּאֵרִי ב-1960. קיבלתיו מאורנה רוזין, העוסקת בהתנדבות בסידור ארכיונו הגדול של א"א ב"גנזים" (שבניהול הסופרת אדיבה גפן): "בקיבוצים של שנות השלושים לא המשפחה הייתה במרכז אלא חברת הילדים. [...] מייסדי חֶפְצִיבָּה היו יוצאי צ'כיה, ידידים של פרנץ קפקא [...]התגייסתי לגדוד השלישי של הפלמ"ח. סיירנו הרבה ברחבי הארץ. הייתי סייר ומדריך. הכרתי כמעט כל אבן [...] ב-1946 הצטרפתי כשליח התנועה לארגון 'הבריחה', שעסק בהברחת יהודים ניצולי השואה. זה היה פרק מכונן בחיי. הובלנו ניצולים ממינכן ומווינה דרך האלפים המושלגים לאיטליה. באחד המסעות המפרכים בשלג כשל יהודי קטוע רגל ולא יכול היה להמשיך בדרך. נשאתי אותו על גבי [...] לא אשכח זאת עד אחרון ימי". האם מתכתבות המילים "לא אשכח זאת" עם מילותיו של אלתרמן?


על אָבדן "הרֵעוּת" ששררה בימי המאבק על עצמאות ישראל קונן א"א בשירו היפה "פַּעַם שַׁרְנוּ" שבקובץ-שיריו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִּׁירָה" (2006):  


כָּמוֹךָ שַׁרְנוּ –

יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ –

לִי נִדְמֶה הַיּוֹם,

כָּל גִּבְעוֹל כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ אַחֶרֶת,

נִדְמֶה, כָּל גִּבְעוֹל בְּעִתּוֹ,

וְלוּ מְאֹד סְמוּכִים

כְּדָם אֶל דָּם. כְּמוֹ הַחֲבוּקִים –

כָּל אֶחָד זוֹרֵם לִפֹּל אַחֶרֶת--

בִּזְרוֹעוֹת הָרוּחַ,

הַהוֹלֶכֶת מִיּוֹם אֶחָד

אֶל יוֹם אַחֵר

לְנַסּוֹת אֶת הַכֹּחַ בְּעוֹרְקֵי גְּדִילָתָם.

סְמוּכִים מְאֹד כְּדָם אֶל דָּם

אַחַר סְגוּרִים לְבַדָּם.

בִּזְרֹם אָדָם נִסְחָף

בְּקוֹל הָמוֹן.

פַּעַם שַׁרְנוּ – יָם הַדָּגָן –

לִי נִדְמֶה,

הַיּוֹם כָּל גִּבְעוֹל כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ אַחֶרֶת.


שיר זה שנכתב לפני יוֹבֵל שנים ויותר פורסם מֵחָדָש כחודשיים אחרי מתקפת הטרור הרצחנית של ה-7 באוקטובר על-ידי ידידו של א"א, המשורר-האתלט איליה בר-זאב ("חדשות בן עזר" [להלן: חב"ע], 11.12.2023), והוא רֶלֶוונטי כביום היוולדו. כלכלתו של קיבוץ בארי מושתתת כידוע על ענף הדפוס (כמה סמלית עוּבדה זו במָקום הנושא שמו של עורך "דבר" והוגה-הדעות הסוציאליסטי ברל כצנלסון!). גם לאחר הטֶבח ואָבדן כמאה מחברי הקיבוץ, הוחלט בצעד אמיץ לפתוח מחדש את בית-הדפוס, "למען החוסן של הקהילה השבורה והרצון להמשיך בחיים למרות הכול", החלטה שניתן לראות בה גם מימוש של הצהרת "אף-על-פי-כן" של ברנר.


א"א, שחיבר לפני כשלושה דורות את טקסי העומר בחֶפְצִיבָּה (כמסופר במכתבו לאברהם שפירא מיום 14.11.1970 – גנזים 422) השתמש בשירו "פַּעַם שַׁרְנוּ" בחומרי חייו האותנטיים מימי-עלומיו כדי לִבנות מָשָׁל סוציוֹ-פואטי על מציאוּת חיינו כאן ועכשיו. הוא "התכתב" כאן עם "עמק" (1934) של אלתרמן ("בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ [...] יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ") ועם "ים השיבולים" שבביצוע "הגבעתרון". בעקיפין עולה מנבכי העבר תחושת הרֵעוּת הקולגיאלית של "דור הפלמ"ח", עת פעלה החבורה מתוך סינֶרגיה כשדה-שיבולים הנע כגל ברוח. לפי א"א, כיום "כָּל גִּבְעוֹל כּוֹפֵף רֹאשׁוֹ אַחֶרֶת". אָבדה תחושת ה"צוותא" ושותפות-הגורל שאפיינה את שנות המאבק על השגת הריבונות.


הזכרנו קודם את מעשי-הגבורה של א"א שנשא על גבו ניצולים כדי להביאם לחוף מִבטחים. על ניצולים אלה וכאלה כתב אלתרמן את השורות הבלתי-נשכחות בשירו "דף של מיכאל", שיר-המַפתח של "עיר היונה", שעוד יתחולל אצלנו מאבק ארוך, שיחרוץ "אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין/ אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם", כלומר, אין לדעת לפי שעה אם "כור ההיתוך" יבלע את היסודות הזָרים שמביאים עִמם העולים החדשים ויבליע אותם בהוויה שנוצרה קודם בואם, או שישתלטו היסודות הזרים על הגרעין הארץ-ישראלי ויתבעו את הבכורה. לפי אלתרמן הסינתזה תיעשה מעצמה ותארך ימים רבים ("הָעָם יִרְבֶּה, יִשְׁטֹף, אַשְׁרֵי זוֹכֵי לִרְאוֹת אֶת תֹּהוּ צוּרוֹתָיו בְּשֹוֹא יוֹמוֹ, […] וְרוּחַ יָם וּמֶלַח-צוּק-מִדְבָּר וְעִיר עִבְרִית יִתְּנוּ אֶת טַעֲמָם בְּטַעֲמוֹ").


בניגוד לקסֶנוֹפוֹבּיה של רטוש ולסלידתו המוצהרת מן הפליטים ה"עלובים", שפָּלשו לתוך ההוויה הילידית ה"טהורה" שביצרו לעצמם הוא וחבריו, התרחק אלתרמן מכל עמדה סתגרנית כזו. הוא תיאר את התופעה מנקודות-מוצָא שונות, כב"ראשוֹמוֹן", גם מתוך צידוד ב"שינוי הערכים" המהיר מבית מדרשם של בִּן-גָריון (מ"י ברדיצ'בסקי) ודוד בן-גוריון, שוללי הגולה וערכיה, אך גם מתוך עִרעור עליו.


ב"דף של מיכאל" נאמר במפורש, כי "לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר", כלומר, אין לדעת איזו תרבות – בת הגלות או בת הארץ – תתרום יותר לתרבות המתהווה (בהשתמשו במילים מתוך הפיוט "נְתנה תוקף" – "מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר/ מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם" – רמז אלתרמן שמדובר בעניינים הרי-גורל וסמויים-מן-העין, שהם בבחינת "במופלא ממך אל תדרוש"). הוא חזר וטען שאין לדעת מה תהיינה תוצאות מלחמת-התרבות, שתתחולל בארץ בין היסוד ה"ילידי" ליסודות הגלותיים ה"זרים", אף הִמליץ שלא להתערב בה התערבות מִמסדית כלשהי. בל נשכח: אלתרמן האיש היה במציאוּת החוץ-ספרותית כאיש-ביניים, שנחשב בעיני העולים-החדשים כישראלי הקרוב לעילית השלטת, ושנחשב בעיני ה"כנענים" כטיפוס גלותי, שאינו ממיר את שמו הלועזי בשם עברי. גם א"א עמד ברגל אחת בתרבות יידיש של בית אבא-אימא וברגל אחת בתרבות "הכנענית" של חבריו הצַבָּרים, לוחמי תש"ח.


באותן שנים הלכו ונקבעו "עוּבדות בשטח": בלילה בין החמישה לשישה באוקטובר 1946 הוקמו כידוע 11 נקודות, בניגוד להוראות ממשלת המנדאט. על מבצע-הבָּזק הזה כתב אלתרמן את טורו "הנקודה היהודית", ("דבר", 11.10.1946), ובו נקבע ש"דַּוְקָא עַל-אַף הַקָּמִים לְהַשְׁחִית/ מוֹפִיעָה הִיא תָּמִיד/ הַנְּקֻדָּה הַיְּהוּדִית".


ובטור "צריף בנגב" (שמו הראשון: "בשולי טלגרמות"), שראה אור כשלושה חודשים אחרי מבצע ההתיישבות הנועז של 11 הנקודות, כתב אלתרמן על נערה מקיבוץ כפר-דרום היושבת וקוראת בלילה בספרהּ: "גַּם לְלוֹנְדוֹן הָיָה בַּמִּזְרָח הַתּיכוֹן קַל יוֹתֵר,/ לְלֹא הִיא וְסִפְרָהּ שֶׁצָּנַח. /עֵת רָאשֵׁי מֶמְשָׁלוֹת עוֹצְמִים עַיִן לִישֹׁן,/ אוֹר חַדְרָהּ מְשַׁנֶּה אֶת מַפַּת הַמִּזְרָח" ("דבר", 10.1.1947).


ימים אחדים אחרי אותה שבת ארורה של ה-7.10.23 סיפר ישראל ויסלר (פוצ'ו), שהתגייס ב-1948 לפלמ"ח, "על בארי של פעם": "במלחמת העצמאות יצא לי להיות שבועיים במשלט הגופרית אשר מול בארי, שהיה אז קיבוץ צעיר בן שלש שנים [...] אותם שבועיים נתנו לי להבין, שהגיבורים האמיתיים של המלחמה, הם לא אותם פלמ"חניקים מהוללים, אלא חברי הקיבוץ עלומי שם שאחרי לילות של שמירה, לא הלכו לישון כמונו הלוחמים, אלא לקחו טוריות או כלי עבודה אחרים ויצאו לחפור תעלות, או לתקן צריפים שניזוקו בהפגזה". לכבודם כתב פוצ'ו גם את שירו-פזמונו "עשר נקודות ונקודה", המסתיים במילים: "אַךְ הֵם דָּבְקוּ לָזֶה הַנֶּגֶב, הַצָּחִיחַ וְהַדַּל/ וְחָשְׁבוּ שֶׁנּוֹף יָפֶה מִמֶּנּוּ לֹא קַיָּם בִּכְלָל./ הֵם מָסְרוּ לוֹ אֶת הַכּוֹחַ וְהָרוּחַ וְהַדָּם,/ כִּי יָדְעוּ שֶׁכָּל הָאָרֶץ, כָּל הָאָרֶץ הִיא אִתָּם" (חב"ע, 16.10.2023).


אכן, בתחושת הקונצנזוס נעוץ העניין כולו: האידֵאליסטים הצעירים, שהקימו בנגב ב-1946 את ב-11 הנקודות (ובהן קיבוץ בארי שאליו הצטרף א"א ב-1960), פעלו מתוך אחווה ורֵעוּת ביָדעם שכל תושבי הארץ מודים להם על מעשיהם הנועזים. לימים ביכר א"א את אָבדן הסולידריוּת: הוא עצמו הקדיש את חייו לעבודה חלוצית – בבנייה קונקרטית ורוחנית של הנגב ובכתיבת מאות שירים נפלאים על נופי-הארץ;  ואולם, לא כל המעפילים הכירו תודה לפלמ"חניקים שחירפו את נפשם כדי להצילם. חלקם עזבו לימים את הארץ, והשאירו ל"תמימים" את מלאכת "הפרחת-השממה".


קשה שלא לעמת את גורלו של משורר צנוע כדוגמת א"א, שישב רוב ימיו בקיבוץ בארי ולא נשא עיניו לגדולות (ובכל זאת שיריו זכו לתרגומים רבים שייצגו את המדינה לא פחות מטובי הדיפלומטים) לבין גורל מורהו-רעהו בנימין הרשב (1928 – 2015), שהעפיל בשנת 1948. א"א לא שכח את המעפילים שאותם נשא על גבו תוך סיכון חייו. לעומת זאת רעהו המלומד שכח, כך נראה, את אנשי הפלי"ם שנשאוהו על גב. לזכותו ייאמר שהוא הקים את החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל-אביב (שבּוֹ למדו א"א ורעייתו שרי אלדן) וטיפח נבחרת תלמידים ראויה לשמה.


לימים התחיל הרשב כותב שירים פוליטיים בתר-ציוניים ופרובוקטיביים בחתימת "גבי דניאל" על דוד בן-גוריון ש"סָלַל [...] אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל דֶּרֶךְ הַבִּירָה יְרוּשָׁלַיִם, בְּעַצְמוּת נְעָרִים מִן הַשּׁוֹאָה". אחר-כך עזב את הארץ והתאזרח בארצות-הברית, אך זוּכּה בכל פרס ישראלי יוקרתי, אפילו ב"פרס ישראל" (האם לא נועד פרס זה להינתן למי שהאומה ועמיתיו מצדיעים לו על תרומתו הסגולית, העולה על תרומתם של אחרים בתחום עיסוקו בארץ, ולא במדינות הים?).


ואולם, א"א מעולם לא דיבר במרירות או בהתמרמרות על גורלו כמשורר "נידח" היושב ב"עוטף עזה", ועוסק בהוראת ספרות. שיריו היפים והחידתיים המשיכו לשאוב את המטפורות שלהם מן הנוף המדברי שהקיפוֹ, כבשיר-הפתיחה של "שָׁנים שָׁמעו שירה": "הָעֵץ אֲשֶׁר עָלָה פֹּה מִן הַסֶּלַע/ בִּבְשָׂרִי אֶת שָׁרָשָׁיו שָׁלַח. [...] הָעַלְוָה תַּפִּיל לִי זִכְרוֹנוֹת כְּמוּשִׁים,/ תַּנְמִיךְ אֶת עֲנָפֶיהָ, תַּאֲפִיל בַּוִּילוֹנוֹת,/ שֶׁאֵדַע כִּי יְרֻקִּים הֵם./ הָעֵץ שֶׁיַּעֲלֶה פֹּה אֶת צַמַּרְתּוֹ אֶל שִׁירִי יִשְׁלַח".


הזכרנו את התפוגגות ערכי הרֵעוּת בשירת א"א. מן הראוי לציין כי במלחמת 2024-2023 נתגלו לא-אחת גילויים של רֵעוּת שנדמה היה שפָּסוּ כבר מן העולם. שוּבהּ של הרֵעוּת מן הסוג העולה ובוקע משירי א"א ומזיכרונותיו השמורים ב"גנזים" מרמז אולי שהגיעה העת ל-restart. שלושה דורות אחרי הקמת-המדינה, ראוי וכדאי להקימהּ מחדש בהתבסס על סולם-ערכים הקרוב יותר לזה של א"א והשונה מזה המאפיין את רוב קברניטיה.



Comments


bottom of page