כל אשה והאמת שלה
עודכן: 14 ביוני
על - אשתו המנודה (רומן) אידה צורית, הוצאת כתר
פורסם: מאזנים / 9 תמוז תשנ"ח, יוני 1998
....את נקודת המבט הנשית מספקת אידה צורית באמצעות "יומניה" של יוליה, ומן הדין להודות שאין היא מביאה את קוראיה לידי הזדהות עם "אשתו המנודה". זו, חרף התלאות והצרות הקשות והבלתי מוצדקות הנופלות בגורלה, אינה יכולה לעורר בקורא "חמלה ופחד", כמאמר אריסטו. מן הרומאן עולה דמות אינפנטילית למדי, המתעניינת בשמלות ובאהבהבים יותר מאשר בעולמו הרוחני של בעלה (גם דמותו אינה יוצאת כאן אמנם נקייה ממומים קטנים כגדולים). אכזבה דומה ניתן לחוש כשקוראים ביוגראפיות של נשים אחרות של גדולי רוח מבני הדור ההוא (את יומנה של קתה מאן, אשתו של תומס מאן, או את זיכרונותיה של מאניה, אשת ביאליק)....
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
כל אישה והאמת שלה
אידה צורית. אשתו המנודה (רומאן), הוצאתר, סדרת כותרים, 317 עמ'.
כשבעים שנה לאחר הופעת הרומאן המהפכני של יהודה בורלא 'אשתו השנואה', מן הרומאנים הראשונים שהעלו לתודעה את מצבה העגום של האישה במקומותינו (ומה גם אישה בחברה מזרחית שדיכויה היה קשה שבעתיים משל אחיותיה שבאו מארצות המערב), רואה אור הרומאן המהפכני של אידה צורית 'אשתו המנודה' העורך מעין רוויזיה דמיונית, אך כלל וכלל לא בלתי אפשרית בעליל, בהיסטוריה הציונית הרשמית, בהסיטו את הזרקור אל אותה פינה חשוכה ושכוחה במתכוון - אל רעייתו ואם ילדיו של חוזה המדינה. את הרוויזיה הוא עורך באמצעות עין אישה, המנסה לפענח את צפונותיה של אישה אחרת, שיומנה קורע את כל המסוות והמסכות מעל לעולם השקר של הממסד הצבוע והאינטרסנטי. עולם האתמול חיבב את המימרה הצרפתית "חפש את האישה", שריח של פטרונות שוביניסטית נודף ממנה חרף העובדה שהיא מצדדת לכאורה באישה ומאמינה בכוחה להניע את העולם. ממימרה זו משתמע שמאחורי כל גבר נודע ניצבת אישה, שמקומה הטבעי שמור לה אמנם בייים (בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה"), אך השפעתה וטביעת ידה ניכרות בכל מעללי בעלה הגדול והדגול. לגבי הרצל, מכל מקום, היה למימרה זו תוקף ומשמעות כפולים ומכופלים. תיאודור הרצל, בעל ההופעה המלכותית והחלומות האוטופיים מרחיקי הראות, ניטלטל ונקרע בין שני מוקדי השפעה נשיים: הוא נדחף אל חזית הזירה על-ידי אמו השתלטנית והגאוותנית, שיעדה לבנה גדולות ונצורות, ונהדף ממנה אל ענייני "יום קטנות", שמהם סלדה נפשו, על-ידי אשתו הקטנונית והבלתי יציבה יוליה הרצל (לבית נשאואר), שהיוותה לגביו אבן נגף ומכשול - כך לפחות טוענת הגירסה הרשמית של ההיסטוריה הלאומית המועידה להרצל תפקיד של מרטיר ושל קרבן. התוצאה של הקונפליקט בין האישה הדומיננטית לאישה התלותית היתה - אף זאת לפי אותה גירסה רשמית שפרנסה את המיתוס הלאומי במשך דורות אחדים - מחלת לב בטרם עת ומוות חטוף, בעיצומו של משבר גדול שפקד את התנועה הציונית, הריהו משבר אוגנדה. מותו העמיק את הקרע, וריפה את ידיהם של רבים מן הרעיון הציוני.
בעשורים האחרונים, בגבור המסורת האיקונוקלאסטית המנתצת את כל אלילי הנעורים ומציגה אותה בערייתם, בו גם ביוגראפיות, המורידות את הרצל, ביאליק ושאר גדולי האומה מן הכן הגבוה שעליו הוצבו בדורות הקודמים, ומציגות אותם באנפילאות. ואולם, ספרה של אידה צורית אינו מסתפק בחשיפת דמותו של הרצל כדמות "בשר ודם, עיתונאי, איש חברה - על תשוקותיו, גחמותיו ויצריו", וב על גב הספר. היא מבקשת שלא להסתפק במתן פרשנות אחרת, אלא חותרת לערער גם על העובדות של הגירסה הרשמית ולערער אותן עד היסוד. לפי הגירסה הרשמית, מתה רעייתו של הרצל בסנטוריום באוסטריה ב-1907 בגיל 39, אפרה נעלם בנסיבות מסתוריות ולא הובא לקבורה בהר הרצל (בנה שכח ככל הנראה את כד האפר בקרון רכבת, והכד אבד). סימני שאלה רבים נותרו מעורפלים ובלתי פתורים: הא כיצד הוטלה משימת העברת אפרה על בנה בעל הנפש המעורערת והרגישה יתר על המידה? מדוע נעלמה או הועלמה הובת הענפה בינה לבין בעלה? אילו פרטים אפלים מחייו של המנהיג הציוני הנערץ השכיחו חוקרי הציונות ואילו מהם "שיפצו" והתאימו למיתוס שנוצר בדמיון העם? לפי הגירסה הדמיונית שבספרה של אידה צורית, הוברחה יוליה לארצות-הברית בהוראת עסקני ההסתדרות הציונית, שביקשו שלא לים את המיתוס הלאומי ואת ההיסטוריה הציונית הרשמית ולתעד בתוכם את תסכוליה ואת ההתפרצויות הקפריזיות של מי שנתפסה כאישיות עצבנית ומעורערת. לפיכך, אשפזו עסקנים אלה את יוליה - שהוגדרה כחולת נפש - בסנטוריום במחוז וסטצ'סטר שבמדינת ניו יורק, וגזרו עליה אנונימיות גמורה עד יום מותה. עובדת התאבדותם של שניים מילדיה הועלמה ממנה כדי שלא להחמיר את מצבה הנפשי וכדי לשמור על קשר השתיקה שנרקם סביב הרעיה שלא התאימה באופיה הסוער והאימפולסיבי למיתוס הלאומי.
מאז אגדת דוד המלך במערה וסיפורו של פרידריך ברברוסה, צצים מדי פעם סיפורים על גיבורי תרבות שמתו רק לכאורה: כוכב רוק נודע שמת ממנת-יתר או נסיכה אהודה שנהרגה בתאונה, שהדמיון העממי מקים אותם לתחייה מזמן לזמן, וכך מעניק להם כעין חיי נצח. אשתו של הרצל לא היתה מעולם "גיבורת תרבות". להיפך, דמותה כאמור הוצנעה ככל שניתן היה, בידי בעלה, הביוגראפים שלו וכותבי תולדותיה של הציונות. אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, בחרה בה אידה צורית כגיבורת הרומאן הדמיוני שלה הבנוי משני חלקים נפרדים: הראשון - "העולם החדש" פותח בדפי וידוי, שבו בידי יוליה נש (ג'ולי נשאואר-הרצל והופקדו למשמרת בידי עיתונאית צעירה, בת טובים, המתעדת את פגישותיה עם אשת המנהיג הדגול. החלק השני מכיל את יומניה של יוליה מן השנים 1922-1925 עד תום השהות בסנטוריום והיציאה אל אוויר העולם,גל לא לומד,ינוק העושה את צעדיו הראשונים. וכי מה תעשה יוליה-ג'ולי עם החופש שניתן לה, באין לה כלים ומשאבי נפש להתמודד עם הבלתי נודע?!
את נקודת המבט הגברית לפרשת נישואיו של הרצל לעלמה הווינאית המפונקת, ניתן למצוא ברמז שעוביו כקורת בית הבד בסיפורו של הרצל 'הפונדק של אנילין', הפותח במילים: "היה היה אדם ולו אשת מדנים. והאישה מררה לו את חייו בחליפות רוחה הסוער מיום ליום... בשבתו צופה בשעות דמדומים טובות אל המרחקים, היתה באה האישה ומתנפלת עליו בשצף קטטותיה. אז נקרע לבו לגזרים, והוא ריחם על עצמו ונמלט מן הבית". הרהורי ההתאבדות של הגבר האומלל - פרופסור לפילוסופיה האוהב לשקוע במחשבות ולהתכנס בתוך ספריו - מתחלפים עד מהרה במחשבת גדלות (בשאיפה לבצע איזו חובה גדולה הנותנת תוכן נאה לחיים: "כל אשר לא ירהיבו עוז לעשות בני-האדם הרגילים"), ומחשבה זו היא המאפשרת לו לבעל המסכן ושוחר הטובה לחזור אל כסנטיפה שלו ולשאת בעול החיים.
את נקודת המבט הנשית מספקת אידה צורית באמצעות "יומניה" של יוליה, ומן הדין להודות שאין היא מביאה את קוראיה לידי הזדהות עם "אשתו המנודה". זו, חרף התלאות והצרות הקשות והבלתי מוצדקות הנופלות בגורלה, אינה יכולה לעורר בקורא "חמלה ופחד", כמאמר אריסטו. מן הרומאן עולה דמות אינפנטילית למדי, המתעניינת בשמלות ובאהבהבים יותר מאשר בעולמו הרוחני של בעלה (גם דמותו אינה יוצאת כאן אמנם נקייה ממומים קטנים כגדולים). אכזבה דומה ניתן לחוש כשקוראים ביוגראפיות של נשים אחרות של גדולי רוח מבני הדור ההוא (את יומנה של קתה מאן, אשתו של תומס מאן, או את זיכרונותיה של מאניה, אשת ביאליק). הדור לא הכשיר את נשותיו להיות כלי קיבול לרעיונות גדולים, ולפיכך הסתפקו הללו בדאגות קטנוניות בענייני מזון וממון, לבוש ובילויים, ונותרו אטומות למפעל חייו אדיר הממדים של אותו ענק רוח שבמחיצתו עשו את חייהן. ואולם, בניגוד למאניה ביאליק, שהיתה "בת ישראל" מן הנוסח הישן (היא נישאה לביאליק ב-1893 בנישואי שידוך, מעולם לא למדה עברית ולא קראה ביו של "המשורר הלאומי"), יוליה נשאואר, שהכירה לראשונה את הרצל עשר שנים קודם לכן, וקבעה אתו פגישות אהבים חשאיות בפארקים הקסומים של וינה, היתה צעירה מערבית, משוחררת למדי ביחסים שבינה לבינה, ונישאה לבחיר לבה מתוך אהבה, למרות התנגדות הוריה. עם זאת, אפילו היא - המערבית והמתקדמת - מתגלה כאישה קטנה וצרת אופקים למדי, המתבוננת בהשתוממות בבנות משפחת שפס, האינטלקטואליות והליברליות, המרשימות אותה בהופעתן המודרנית, המשוחררת ממוסכמות, בשמלותיהן הקצרות, בהתנהגותן הטבעית ובצחוקן המשוחרר, חסר המעצורים. משמע, בספרה של אידה צורית לא תמצא דמויות המשורטטות בצבעי שחור-לבן, כי אם קשת רחבה של גוני ביניים, ובה נשים בדרגות שונות של השתחררות מעול המוסכמות ומכבלי הפטרונות הגברית. אפילו גיבורת הספר, שכל מעייניה בלבוש, באהבהבים ובזוטות של יום, מסוגלת לפעמים לשחרר מונולוג דעתני על נטיות לבו האמנותיות של בעלה, המוכיח שאינה ריקה ונעורה מדעת כל עיקר:
תיאודור לא נחשב לאיש האוונגרד התרבותי ספרותי. כאמור, טעמו והשקפותיו האמנותיים היו רחוקים מאלה של ה'יוגנדשטיל' וה'סצסיון' וה'וינר וורקשטטן' (למרות הערצתו את המוסיקה של ריכרד וגנר). כמו כן, הקו השליט של ה'וינר טאגבלאט' היה פרנקופילי מוצהר, ואילו נטיית לבו של תיאודור, כנטיית לבם ש עורכי ה'נויה פראיה פרסה' היתה גרמנופילית מובהקת. (עמ' 212).
האם לפנינו רומאן מן הגל הבתר-ציוני, המרשה לעצמו לזהות את ערלות הלב ואת הציניות שבציונות? דומני שמי שיסווג את הרומאן הזה כך, יטעה טעות חמורה. לא "היסטוריונית חדשה" לפנינו, אלא לכאורה. ברומאן שלפנינו אין ערעור על הרעיון הציוני, כי אם הוקעתו של כל ממסד עריץ, העושה שימוש קר ומניפולטיבי בחלש כדי לקדם את האינטרסים המיידיים שלו. זכויות שניתנות במאוחר לאסיר השבוי בכלאו בעל כורחו שנים על גבי שנים אינן בחזקת זכויות. עבד נרצע מעדיף את בית אדוניו על פני החופש המזומן לו בחוץ, וכך גם אישה שרוב ימיה עברו עליה במחיצת בעל דומיננטי, שגרם לה - במזיד או בשוגג - להתבטל בפניו, להתרוצץ כלביאה בסוגר בין כותלי הבית שהיה לכלא. על אחת כמה וכמה אישה, שנכלאה על כורחה בסנטוריום כדי להגן על המיתוס הלאומי מפני כל רבב.
אידה צורית נטלה על עצמה משימה לא קלה: להתמודד עם דמות של "אנטי-קדושה" (עמ' 283), שקובלנותיה לעתים קרובות יכולות למצוא אוזן קשבת אצל קוראים וקוראות בני-ימינו בשל הפינוק והקפריזיות המלוות כל הגיג ובדל מחשבה. אף על פי כן, דמותה של "אשתו המנודה" יוצאת מתחת עטה וידה על העליונה: אין היא נופלת מבעלה האומניפוטנטי, ולעתים אף עולה עליו. וכך גם בתחומי אמנות הכתיבה: חרף העובדה שלפנינו רומאן כמו-תיעודי, המכיל קטעי יומן (המוותרים כאילו מראש על הספרותיות לטובתה של אותה אמת של אותנטיות בלתי אמצעית וחסרת פרספקטיבה מצויים כאן קטעי תיאור וירטאוזיים כגון זה שבעמ' 271 המעלה באוב את הבית האוסטרו-הונגרי על שלל מראותיו, אבזריו, ניחוחותיו וטעמיו. בספר זה שילבה אידה צורית את המיומנות שרכשה כתיבת ביוגראפיות ('החיים, האצילות' על אמיר גלבע ו'שירת הפרא האציל' על אבות ישורון ואת כישרונותיה הבלטריסטיים, והעמידה חיבור שאיננו בדיוק ביוגראפיה, אף איננו בדיוק רומאן בדיוני, ובעת ובעונה אחת הריהו גם זה וגם זה.