הֵדים מאגדות הנס כריסטיאן אנדרסן בקלסיקה העברית

לציוּן ה-4 באוגוסט – יום פטירתו של גדול מסַפּרי האגדות והמעשיות

הנס כריסטיאן אנדרסן נולד כידוע להורים עניים מתחתית הסולם החברתי, וילדותו עברה עליו ברובע דלי העם של אודנסה (Odense), אחת מעריה הגדולות של דנמרק. את ביקורתו המתמקדת בנושאי הפערים החברתיים-המעמדיים הטמיע אנדרסן ביצירות המיועדות לכאורה לילדים, אך אלה מתאימות לאמִתו של דבר גם לקוראים הבוגרים שבכל עת ובכל אתר. אמנם הסיפורים מסופרים בדרך-כלל בשׁוּבה ובנחת, בהתחשב בהעדפותיו של קהל-היעד הילדי וביכולת הקליטה שלו, אך מתחת לפני השטח מבעבעים בהם רגשות סוערים של זעם ותסכול שנבעו מתחושת-הקיפוח של המסַפּר ידוע-הסבל.

מעשיותיו הנעימות והמכאיבות כאחת של אנדרסן מקורן בביוגרפיה הקודרת שלו, שהעמידה אותו לא פעם בפני הכרעות קשות. במציאוּת בת-ימינו, שבָּהּ הורים מציבים את ילדיהם במרכז-עולמם, קשה להבין איך ילד קטן לא זכה ליד מנחמת, ואיך הצליח להתמודד עם קשייו ללא תמיכתם של הורים ומורים. אביו הסנדלר, שהתגייס למלחמות נפוליון כדי לפרנס את משפחתו, נפטר כשהנס בנו היה בן 11 בלבד. כשהיה הילד בן 8 – 9, במקביל ללימודיו בבית-הספר העממי, הוא נאלץ לעבוד לפרנסתו, ושימש שוּליה של אורג שהעבידוֹ בתנאים מחפירים. לאחר מות אביו הפסיק הילד המוכשר לפקוד את סִִפּוֹ של בית-הספר, מאונס אך גם מרצון, והתחיל לפלס לעצמו לבדו דרך עצמאית, מלאת esprit וכושר-המצאה יצירתי. לצורכי פרנסתה של אִִִמו השתיינית, שנשארה לאחר מות בעלה בחוסר-כל, הוא בנה תאטרון בובות, חיבר מחזות ודובב בהם את כל תפקידי "הנפשות הפועלות" תוך הפעלת בובות שהכין במו-ידיו (גם את הבובות, גם את התלבושות שלהן וגם את התפאורה שהקיפה אותן).

בגיל 14 החליט הנער לעבור לקופנהגן כדי לממש את שאיפותיו, להיעשות שחקן ולהתפרסם ברחבי ארצו. הוא לא שיער ששמו יוּכּר בכל העולם כולו, אך לא בזכות הקריירה התאטרונית קצרת-המועד שלו, אלא בזכות כתיבתו הנפלאה, רבת הדמיון וההגות. בגיל 30 פרסם את ספרו האוטוביוגרפי "המאלתר" – סיפורו של ילד עני העושה את דרכו אל התהילה ואל היכלי החברה הגבוהה. הספר, שהעלה (אולי לראשונה בספרות העולם) את דמות ה-"self-made man", זכה להצלחה אדירה, ושינה את חיי מחברו מקצה אל קצה. בעקבות הפרסום וההצלחה טבע אנדרסן את המימרה: ״החיים עצמם הם סיפור האגדה הטוב ביותר״.

בל נשכח: הסופר הדֶני התחיל את הקריירה שלו זמן קצר אחרי המהפכה הצרפתית בתקופת "הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה" תחת שלטונו של מלך מבית אוראנז'-נסאו (בהולנדית: Huis van Oranje-Nassau). המהפכה שאמורה הייתה לבטל את הפערים המעמדיים בארצות השפלה ובשכנתן שבדרום סקנדינביה, רק העמיקה אותם והעצימה את שיעורי הרווחה של העשירים (ובמקביל, רוששה את דלי-העם). יצירותיו של ה"כ אנדרסן שהדגישו את ניצולן של השכבות העניות ואת אי-הצדק הנובע מן הפערים המעמדיים העוברים ללא ערעור ומרי מדור לדור, השפיעו על רבים, והרימו תרומה חשובה לדמוקרטיזציה של החיים ולירידת קרנה של המונרכיה.

נתבונן כאן, לשם דוגמה, במעשייה "רועֶה החזירים", שנכתבה ב-1841. סיפור זה הידוע בשמו המקורי "Svinedrengen" (באנגלית: "The Swine Herd") מסַפּר על נסיכה גאוותנית שלא שעתה לחיזוריו ולמתנותיו של נסיך מרושש שהתאהב בה עד שראשו נסתחרר מרוב אהבה. ואולם,הנסיכה היהירה ציפתה שמחזריה יעתירו עליה שׂכיות חֶמדה – תכשיטים נדירים ויקרי-ערך, מעשי-ידי-אמן – ואילו הנסיך המרושש, שנפשו העשירה עלתה על גדותיה מרוב רגשי-אהבה וכשרונות, לא הביא לה אלא מתנות "פשוטות" שמציע הטבע בחינם: את השושן הרענן ואת רינת הזמיר.

לאחר שדחתה את חיזוריו, ביקש הנסיך המרושש להיפרע מהנסיכה הגאוותנית: הוא רצה אמנם לִזכּות באהבתה ובנשיקות-פיה, אך גם רצה להענישהּ על יהירותהּ. לשם כך, התחפש לרועה חזירים, והצטרף לסגל העובדים בארמונו של המלך, אביה של אהובת-לִבּוֹ. מתוך צריפו הדל שבפאתי גן-הארמון בקעו ועלו אל חלונה של הנסיכה צלילי לחניהָ של תיבת נגינה, מעשה-ידיו, ואלה נעמו לאוזניהָ. אחוזת תשוקה עזה לִזכּוֹת בתיבה בכל מחיר, שכחה הנסיכה את הדר שמלותיה, והתחילה לעשות את דרכה בדרך הבוצית והמרופשת שהובילה אל צריפו של "הרועה", אף הסכימה לנַשקוֹ עשר פעמים בתנאי שייתן לה במתנה את תיבת הנגינה.

לאחר-מכן הכין "הרועה" מין רעשן מנגן, שגם בו חשקה הנסיכה ובתמורתו נישקה את רועה החזירים מאה פעמים. אפשר שבאווירה אחרת ובנסיבות אחרות היה הנסיך המרושש, שהתחפש לרועה חזירים, מצליח לכבוש את לִבָּהּ של אהובתו ולשאת אותה לאישה, אך לא כך התנהלו הדברים בעולם שבו שולטים כללים מעמדיים ודעות קדומות. המלך, ששמע על מעשיה המחפירים של בִּתוֹ, גירשהּ מארמונו, והדיר אותה מכל נכסיו.

בינתיים גם "הרועה" שהבין שכל הנשיקות לא היו אלא תכסיס להשגת כלי הנגינה, ולא נבעו מאהבה, נפגע מחמדנותה של הנסיכה שגחמותיה האֶגוצנטריות לא ידעו שָׂבעה. הוא נרפא מאהבתו לצעירה הקפּריזית, אף חזר בו מנכונותו לשאתהּ לאישה. מעתה נשארה הנסיכה "קירחת מכאן מכאן" – לא עוד צעירה יהירה, הבטוחה ביכולתה להשיג את כל משאלותיה, אלא אישה אומללה, נטושה ומנושלת המבַכּה כל הימים את מר-גורלה.

*

סיפורים כאלה על רומן בין-מעמדי של צעירה מרוּם היחשֹ ושל רועֶה (גנן, או שומר-יערות) רווחו באירופה למן קובץ המעשיות "Pentamerone"  (1634) מאת ג'מבטיסטָה בַּזִילֶה  (Basile) ועד "מאהבה של ליידי צ'טרלי" (1928) מאת ד"ה לורנס. סיפוריה של אהבה בין-מעמדית רווחו גם בז'נר הקרוי "פסטורלה" שהיה פופולרי בחצרות-המלכים בתקופה שקדמה למהפכה, ושורשיו נעוצים בסיפורי התנ"ך ובמיתולוגיה היוונית. בהתאם למגמותיה המלוכניות של הספרות הקלסיציסטית, רוב הרועים ביצירות אידיליות אלה לא היו אלא נסיכים שהתחפשו לפשוטי העם, ובהגיע יום הכלולות נתגלה לכולם שמדובר בשידוך ראוי של "ענבי הגפן בענבי הגפן" ולא ענבי הגפן בענבי הסנה" (פסחים מט ע"א). הנס כריסטיאן אנדרסן העניק למוטיבים הקונבנציונליים הללו, שרווחו בכל ספרויות אירופה, גוון חדש ומעודכן. ניכּר שהוא הפיק הנאה מיכולתו לגרום לערטולהּ של האצולה תוך הצגת חולשותיה הפשוטות באופן מביש ומעליב.

בתקופה שבָּהּ התחיל לפרסם את מעשיותיו, שנים ספורות אחרי המהפכה הצרפתית, התחילה הספרות במערב אירופה לספר את סיפוריהם של "עלובי החיים", ולא רק את עלילותיהם של מלכים ורוזנים. ה"כ אנדרסן למד עד מהרה שקוראיו הצעירים מפיקים הנאה רבה מניצחונו של האנטי-גיבור חסר-ההילה, על גיבורים גדולים, חכמים, עשירים ויפים ממנו (ומכאן הדגם הסיפורי הטיפוסי של "הברווזון המכוער" שרָווח ביצירתו לסוגיהָ). לימים נטל ביאליק את הדגם הזה של ניצחון החלש והבזוי על הגיבור המהולל, ו"תִרגם" אותו באגדותיו לניצחונו של עם חלש וקטן ומבוזה, המתגבר על אויביו ומצליח נגד כל הסיכויים לשרוד ולהגיע להישגים.

בשנת תרנ"ו (1896) תרגם דוד פרישמן את אגדות הנס כריסטיאן אנדרסן לעברית, ובמבוא לספר זה השמיע את קריאתו הפרוגרמטית: "בִּראו-נא ילדוּת לילדי בני ישראל!". לדבריו, כוונתו הייתה להכניס את הילד העברי אל הארמון הקסום של האגדה. מאז פרישמן קמו לאגדות אנדרסן מתרגמים לא מעטים, ויצירותיו נתחבבו עד מאוד על הקורא העברי. דומה שכיום אין סופר גדול אחד שלא הושפע מאנדרסן. מכל מקום, לא פעם ניתן לגלות בספרות העברית סיפור שנברא בדגם אחת מאגדות אנדרסם – ואין מדובר בספרות הילדים בלבד. הקלסיקה העברית המודרנית, למן פרישמן וביאליק, חיבבה את האגדות הללו ו"התכתבה" אתם לעִתים מזומנות.

אמנם רק בשנת תרנ"ו יצאו אגדות אנדרסן בספר, אך גם קודם לכן, במרוצת שנות התשעים המוקדמות של המאה התשע-עשרה, התפרסמו תרגומים לעברית של אגדותיו בספרים, בעיתונות הילדים ובפריודיקה. התרגום הידוע ביותר באותה עת היה אמנם זה של דוד פרישמן, אך התרגום המוקדם ביותר היה של יהודה גור-גרזובסקי, שהוציא את הקובץ "מסיפורי אנדרסן" עוד בשנת תרנ"ד. ביאליק, שישב אחרי נישואיו בקורוסטישוב והתפרס ממתן שיעורים פרטיים לילדיהם של סוחרים עשירים, הביע במכתב לעורכו י"ח רבניצקי מיום 23 באוקטובר 1894 [ג' מרחשון תרנ"ה] את התפעלותו מאגדות אנדרסן: "את שתי החוברות [של כתב-העת לילדים "עולם קטן"]  קבלתי בתודה! תרגום גרזובסקי טוב. בסיפורי אנדרסן צפונים רעיונות נפלאים לגדולים אלא שׁמַעֲטֵה הדמיון אשר יעטם מכשירם גם לילדים. לדעתי טוב יותר לתת לפני ילדים סיפורים כאלה שגם תוכם ראוי לילדים" (איגרות ביאליק, א, עד). למעשה, כשנתיים לפני שהשמיע פרישמן את המניפסט שלו, התחיל ביאליק לתרגם את המיטב שבאגדות אנדרסן למען הוצאת "מוריה", אך הפרויקט לא התממש לפי התכנית המקורית.

לימים, כשישב ביאליק בברלין בדרכו מברית-המועצות לארץ-ישראל, עיבד המשורר בעצמו אגדות לילדים והוציאָן לאור בשנת 1923 בספרו "עשר שיחות לילדים: על-פי אנדרסן, גרים ואחרים", בהוצאה לספרי-ילדים פרי יָזמתו ("אופיר" על-יד "מוריה"). תרגומיו של ביאליק מעידים על כך שהמשורר, שהטמיע ביצירותיו מוטיבים למכביר מאגדות האחים גרים ומאגדות אנדרסן, חש בזרוּת המנשבת בין דפי האגדות הטֶבטוניות והנורדיות, וגמר אומֶר "לייהד" חלק מן המוטיבים או "לגיירם כהלכה". כאן, על קצה המזלג, אנסה להראות איך נטמעה אגדה אחת של אנדרסן – "רועה החזירים" – ביצירה נודעת של ביאליק, שהשפיעה מצִדהּ על יצירה נודעת של עגנון ונטמעה בקרבּהּ.

*

ובכן, עיון בסיפורו הנודע של ביאליק "מאחורי הגדר" מגלה שסיפור זה עמוּס מתחילתו ועד סופו גם בשלל מוטיבים מאגדות אנדרסן, ולא רק מ"רועה החזירים". כזכור, באגדה "המכשפה והחייל" מתואר כלב בעל עיניים גדולות כצלחות, בן דמותו של צרברוס המיתולוגי ששמר על פתחו של גיהנום, השומר את פתח הבּוֹר שבקרקעית גזע העץ. גם אצל ביאליק יש כלב גדול – שקוריפין שמו – השומר על פתחו של "גן העדן" עטור העצים, המשתרע מאחורי הגדר. סיפורו של ביאליק בנוי לכאורה על התמונה הארכיטיפית הבראשיתית של אדם וחוה בגן-העדן, אך נערכו בו טרנספורמציות רבות עד כי אין לדעת מי המפתה ומי המפותה, מי החוטא ומיהו הנענש, היכן נמצא גן-העדן ומי מגורש ממנו.

שמא יחשוב הקורא שהגיהנום מצוי בחצרה של הגויה המרשעת, המכה את בת-חסותה היתומה מכות רצח? והנה, דווקא בחצרם של ה"ערלים" הגן יפה ומטופח, ובו עצים נאים נותני פרי. לעומת זאת, החצר שמאחורי הגדר, חצרם של היהודים, מגובבת בנסרי-עצים ובתִלי אשפה, והכיעור שורר בה בכל פינה.

גם סופו של הסיפור מושך את חוטי המוטיביקה שלו מאגדות אנדרסן. הוא בנוי אמנם על הדגם של אגדת "הברווזון המכוער", אך משַׁנה את סופהּ של עלילת האגדה מקצה אל קצה: נֹח, גיבורו של ביאליק, אינו הופך, כמצוּפּה, מברווזון השייך להוויה כעורה ומעופשת לברבור מרהיב-עין. בניגוד למצוּפֶּה, הוא הופך מברבור יפה-תואר לברווז מכוער. אם ננקוט את לשונו המטפורית של הסיפור, לשונם של עגלונים ופרחי עגלונים, נוכל לומר שנֹח הופך מסוס-פרא אצילי לסוס-עבודה פשוט הרתום לעגלת המוסכמות החברתיות של אבותיו.

לכאורה, רק מרינקא נענשת על שנכנעה ליצריה והסכימה להתעלס עם בן-השכנים היהודי (ובכך גָזרה מבלי-דעת על בנהּ להיות בן-בלי-אב, כמוה). אך גם נֹח נענש ו"קולל" על מעשיו הנואלים: נגזר עליו להמשיך באורַח החיים הישָׁן שממנו ביקש להיחלץ, ולזנוח את אהובתו ואת בנו-בכורו. אדם וחוה נצטווּ לעזוב את הגן ולפתוח פרק חדש בחייהם, ואילו נֹח ואשתו היהודייה ימשיכו את חייהם הכעורים והמסורסים של הוריהם, בני הדור הקודם. סיפורו של ביאליק מראה שכל המרד של נֹח בהוריו נכשל – זָרע רוח וקָצר סוּפה. נֹח סיים את מאבקו בנקודת המוצָא הנמוכה שממנה יצא אל המרד, אם לא למטה ממנה.

ואולם, לאמִתו של דבר, עיקר הדיאלוג עם אנדרסן נערך כאן כאמור עם מעשיית "רועֶה החזירים", המתמקדת בתחום החברתי-המעמדי. בשני הסיפורים לפנינו אהבה בין-מעמדית של נסיך/ה ורועה/ת חזירים (רועֶה בתחפושת אצל אנדרסן ורועָה אמִִתית אצל ביאליק), ובשניהם אין האהבה מגיעה לכלולות, אלא מסתיימת בנטישת האהובה הצעירה לאנחות. אצל אנדרסן מדובר אמנם בצעירה מרוּם היחשׂ, ואצל ביאליק בצעירה שמתחתית הסולם החברתי, אך גם הנסיכה בסיפורו של אנדרסן נזרקת מן הארמון ומאבדת את מעמדה.

בשני הסיפורים זוג-האוהבים הצעירים יוצא נגד תכתיביהם של הורים ומורים, אך המרד האנטי-מִמסדי שלהם נכשל מסתיימת בלא-כלום. כאן וכאן נרמז שאת הפערים המעמדיים ואת התכתיבים החברתיים אי-אפשר לבטל בִּן-לילה, כי החֶברה מורגלת בהם ומתקשה להיפטר מהם. בסיפורו של ביאליק מקנן רעיון "הכשרת הלבבות" מבית-מדרשו של אחד-העם: בלי חינוכו מחדש של הדור, לא ייתכנו שינויים של ממש שיעקרו את היהודי מערכיו הישנים וממוסכמות מעמדיות שנקבעו באלפיים שנות גלות.

האם הנסיך המרושש במעשייה של אנדרסן נחוּת מהנסיכה הגאוותנית? לאו דווקא, שהרי הוא מוכשר ממנה ונבון ממנה, והתנהגותה הקפריזית וחסרת האיפוק של האריסטוקרטית הצעירה אינה מעידה על נימוסים ועל מידות של נאצלות. כמו במעשייה של אנדרסן גם אצל ביאליק קשה לדעת מיהו האריסטוקרט ומיהו הפּלֶבֶּאי. ב"מאחורי הגדר" מתוארת אהבה בין נער לנערה שפערים אֶתניים, לאומיים, דתיים ומעמדיים פעורים ביניהם: הוא נולד למשפחה מבוססת של סוחרי-עצים, ואילו אינה אלא אסופית, רועת חזירים, משפל המדרגה.

ואולם, האם נֹח הוא "נסיך" יהודי? האם מרינקא "הערלית" משתייכת לפשוטי העם ונחותה מאהובהּ? לאו דווקא. בסיפורו של ביאליק לא קל לקבוע מסמרות, כי הנושא המעמדי פתוח לפירושים שונים, אפילו מנוגדים. מריקנא רועת החזירים איננה בהכרח שפחה משפל המדרגה: היא יפיפייה וטובת-לב, ו"דודיה" המעניקים לה חסות הם מאדוני הארץ, ואילו נֹח הוא בנם של סוחרים יהודים, היושבים על אדמתם של הגויים בחסד, ולא בזכות. במונחים ניטשיאניים, דווקא הצעירה האסופית שייכת ל"גזע האדונים" ואילו נֹח היהודי שייך ל"גזע העבדים". הוריו, הסוחרים היהודיים, משולים לערמת העצים הכרותים שבחצרם, המשמשת אותם לצורכי מסחר. הם ועציהם אינם דומים כלל לעצים היפים והמניבים, הנטועים בחצרם של ה"ערלים".

ואף זאת: הוריו של נֹח שקועים בעולם המסחר החומרני, ואין בהם אפילו שמץ של רוחניוּת שתעניק להם עליונות כלשהי על ה"גויים" הפשוטים הגרים מאחורי הגדר (סוחרים יהודים אלה ויתרו זה מכבר על ערכיו של "עם הספר", ואין בהם סימן שהם בניו של "העם הנבחר"). הוריו של נֹח חיים כמו שכניהם "הגויים" שמאחורי הגדר, אך מבלי להקפיד על האסתטיקה המאפיינת את חייהם. מה"גויים" למדו רק מידות של אלימות בוטה וגסה (כזכור, אביו של נֹח מכה את בנו עד זוב-דם, ממש כמו שכנתו המתעללת בבת-חסותה היפה ומכה אותה מכות-רצח).

ואולם, אפשר לפָרש את התמונה גם אחרת: ביאליק תיאר בסיפורו נערה יפה, חביבה וטובת-לב, אך יפיפייה זו היא בסך-הכול רועת חזירים פשוטה, בת-בלי-אב. צעירה זו נופלת ברשתו של צעיר יהודי, בן למשפחת סוחרי עצים שעסקיה משגשגים. מאחר שמדובר בבן יחיד, סטטוס נדיר במשפחות יהודיות מ"תחום המושב" שרובן היו מטופלות בילדים הרבה, הוריו רואים בו "בן-מלך". במשתמע, לפנינו כעין פסטורלה שבמרכזה סיפור-אהבים של "נסיך יהודי", בנהּ-היחיד של משפחתו, ושל רועַת חזירים פשוטה (כמו ברובד הנגלֶה של אגדת "רועֶה החזירים" של הנס כריסטיאן אנדרסן, בהיפוך מגדרי ובלי המסכה).

גיבורו של הסיפור "מאחורי הגדר" הוא אפוא, בעת ובעונה אחת, גם פרחח נעוּר מדעת ככל "השקצים" ופרחי-העגלונים שבפרבר (במישור הליטֶרלי), וגם בן-מלך רם-מעלה (במישור המטפורי). הוא נמשך אל הגן היפה שמאחורי הגדר, וחוצה את המחיצה המפרידה בין ההֶמיספירה השייכת ל"יעקב" לבין זו השייכת ל"עֵשָׂו", ומשלם על כך מחיר כבד: המוסכמות החברתיות מאלצות אותו לעזוב את אהובתו "השִׁקצה", הנושאת ברחמה את בנו-בכורו, ולקשור את גורלו עם אישה יהודייה כמוהו, הנטועה בעולם הערכים הישָׁן של בית אבא-אימא שממנו ביקש להיחלץ. מסיפור כזה עולה הלקח הפסימי המלמד שגורלו של היהודי הוא גורל של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מייצרי". בכל מקרה, עתיד הצעיר היהודי לשלם מחיר כבד על בחירתו.

*

את השפעת סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר" על "סיפור פשוט" של עגנון כבר תיארתי במאמר נרחב בספר "הספרות העברית כגיבורת תרבות" (2021), שערך אור שרף לכבוד ניצה בן-דב. במאמר זה ניסיתי להוכיח שההשפעה אינה ניכרת רק במוטיבים ובמהלך העלילה (סיפור על בן-עשירים ומשרתת שמסתיים בנטישת המשרתת ובנישואים של בן-העשירים עם "אישה כערכו"). היא ניכרת גם ביחידות הטקסט הקטנות, המעידות כאלף עדים שלפנינו השפעה מוּכחת ומוּדעת לעצמה. כאן ננסה להראות את האדווה שנוצרה סביב יצירתו המעמדית של אנדרסן "רועֶה החזירים", שהשפיעה על סיפורו של ביאליק, שהשפיע מצִדו על "סיפור פשוט" של עגנון; ומאחר שסיפורו של עגנון השפיע גם על א"ב יהושע ועל אחרים, ניתן לדבר על סִדרה של מעגלים קונצנטריים שהלכה ונתהוותה בסיפורת העברית לדורותיה סביב האגדה של אנדרסן.

"סיפור פשוט" פותח בסגנון נינוח ועממי. קטע הפתיחה, למשל, בנוי ממשפטים פשוטי מבנה ומשמעות, כבמעשייה עממית המתַנה את מר גורלם של בני דלת העם: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה. רופאים ורפואות אכלו את יגיעה ואת החולה לא ריפאו. אלוקים בשמים ידע את מכאובה ונטלה מן העולם. בשעת פטירתה אמרה מירל לבתה, יודעת אני בלומה שאיני קמה מחוליי" וגו'. מרכיבי הסגנון (אוצר המילים, המבנה התחבירי, עיצוב הדיאלוג ועוד) מזכירים את אלו האופייניים לספרי אגדות משנות מפנה המאה העשרים, פרי-עטם של סופרים ומעבדים כדוגמת דוד פרישמן, יהודה גרזובסקי-גור, ישראל-בנימין לבנר, ועוד. הללו הביאו לספרות העברית בשנות תחיית השפה העברית, שהיו גם שנות תחייתו של החינוך העברי במעברו מה"חדר" לבית הספר, את אגדות אנדרסן ואת שׂיאיהָ של ספרות הילדים האירופית.

אולם כל האגדות והמעשיות האלה, שעגנון מחקה כאן את סגנונן האופייני, נכתבו בפתוס כן ובנימה נאיבית ומרוחקת ("הָיֹה הָיָה..."), למען הקורא הצעיר. לעומת זאת, ב"סיפור פשוט" לפנינו אירוניה מפוכחת, האופיינית לסיפורת המודרנית "הדקדנטית", ובה אי-תואַם דיסוננטי בין התכנים המודרניים לבין כלי הביטוי הנאיביים, פרי העולם הישן.

ההֶבֵּטים המעמדיים ב"סיפור פשוט" סבוכים למדיי: בן האדונים המתאהב במשרתת הוא כידוע מוטיב נפוץ ברומנים אירופיים רבים, "קנוניים" וטריוויאליים. הירשל הורביץ, בנם של בעלי הבית ובעלי "הפירמה", אכן מתאהב כאן במשרתת, אך משרתת זו – כך נודע לקורא מעמודי הפתיחה של "סיפור פשוט" – היא שארת בשר של משפחת הורביץ. מבחינות רבות, מעמדה החברתי אינו נחות משל הירשל: בלומה המשרתת קוראת בספרים לעומקם, בעוד שהירשל בן העשירים רק מרפרף בהם; בלומה היא בת חורין להשתחרר מכבלי צירל מעבידתה, בעוד שהירשל אסור בכבליה של צירל, אמו השתלטנית, ולא בנקל ייחלץ מאחיזת ידה.

בלומה היא בתו של למדן שירד מטה-מטה והיה למלמד אביון, בעוד שהירשל הוא בנו של משרת שעלה לגדוּלה. משמע, כבר מפרק הפתיחה מתברר שמוסכמותיו של רומן בן-האדונים והמשרתת מתנפצות כאן לרסיסים, או לפחות עוברות תמורות יסודיות. במובנים רבים, ממשים ומטפוריים, בלומה היא "בת מלך מרוששת", ולא בתם של אנשים פשוטים מן הדיוטה התחתונה. למעשה, היא נשמה תאומה לזו של הירשל, וכמוה היה אף הוא מן-הסתם נראה ומתנהג, אלמלא נולד להורים עשירים.

לפנינו סיפור אהבה בין-מעמדי שלא התממש, וזאת בשל מכשולים ששמה החברה החומרנית והמעשית בדרכם של האוהבים הצעירים, שראשם אינו טרוד בשיקולי כדאיות. צירל הורביץ, אמו של הירשל, מייצגת את "המִמסד" החברתי, הבוגר והשקול, המעוניין בשימורן של ההייררכיות המקובלות לנצח נצחים (הגם שהנישואים הבין-מעמדיים שלה עצמה, תולדת כתם שדבק במשפחתה, עלו יפה והביאו לשגשוגה של "הפירמה" המשפחתית). הפער המעמדי בין הורי הירשל היטשטש אפוא במרוצת שנות נישואיהם, ובהגיע בנם לפרקו, ניצבים מולו השניים כנציגיה של "החברה הגבוהה", שטעמים רציונליים, כמו כסף ורכוש, להבדיל מטעמים אמוציונליים "ערטילאיים", כמו אהבה וקרבת נפש, מנחים את הכרעותיה.

בנושא זה הסתמנו בחברה היהודית גישות אחדות, פרי שתי תפיסות עולם מנוגדות, שאינן אלא גלגול מודרני של רעיונות מקדמת דנא, שהרי כבר במקורות הקדומים ניכר יחס דו-ערכי כלפי העניים ופשוטי העם. מצד אחד, "עני חשוב כמת", ומצד שני, "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". שתי הגישות המנוגדות האלה מוצאות את ביטוין בסיפורו של עגנון, מבלי שהסיפור ינקוט עמדה ויכריע בין השתיים. עם זאת, כל הראָיות בסיפור מובילות למסקנה שמעמדן "הגבוה" של משפחות קלינגר והורביץ עומד על כרעי תרנגולת, כי אין הם אלא "עשירים חדשים" (nouveaux riches), המעמידים פני אריסטוקרטים.

נרמז כאן כי לפשטות ולייחוס פנים רבות, ואין דומה אריסטוקרטיה של ממון לאריסטוקרטיה של למדנות; ובמקביל, אין דומים גינוני נימוס חיצוניים למידות אציליות מבטן ומלֵדה. בלומה, שידעה חיי מחסור וירדה לדרגת משרתת, לא איבדה את המידות הטובות שהקנו לה הוריה. היא ממשיכה לדבוק בספרים, ממלאת את תפקידה בנאמנות. ברגע שנודע לה דבר שידוכו של הירשל למינה, היא יוצאת את בית הורביץ ללא ופורשת מזירת חייו של הירשל ללא טרוניות וללא דרישות על שנות ניצולה ללא שכר. היא מתגלה כאצילת הנפש האמִתית, היא ולא קרוביה הסוחרים האמידים ומחותניהם בעלי האחוזה העשירים.

ביהדות שלא הקימה מקרבה מלכים מאז החורבן, הייחוס נקבע לפי הלמדנות ולא לפי הממון. מנקודת מוצא זו, בלומה אריסטוקרטית מהירשל ומאשתו גם יחד, מהוריהם ומכל מכריהם. על הירשל הן נאמר תכופות כי הוא הורביץ רגיל ופשוט, שאינו מגזע השל"ה. משמע, בהייררכיה הלמדנית-התורנית הירשל פשוט יותר ומיוחס פחות מבלומה, לפי שאביה של בלומה למדן היה, ותורתו הייתה אמנותו ומטה לחמו, ולא סוחר הרחוק מדבר תורה. איש תם וישר זה, מלמד לפי מקצועו ולמדן שלא לשמה לפי נטיית לִבו, הוא שהנחיל לבתו היחידה את אהבת הספרים ואת תאוות הדעת.

חרף בינתה ועָרמתה, צירל החנוונית מתגלה כמקרה קלסי של "חיפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי" (אם לנקוט מטבע לשון של ביאליק משירו "שחה נפשי"). מרוב להיטותה לראות צורת מטבע, היא מאבדת את היקר לה מכול: את שפיותו של בנה היחיד ואת סיכוייו לחוות אושר בחייו. ערכיה של צירל שניטעו ושגשגו בלבו של הירשל הם שמנעו ממנו לממש את אהבתו לבלומה. במקום תרנגול-גבר זקור נוצה וזקוף כרבולת, הוא נסוג לאחור והופך לאפרוח רך, המכורבל בין כרים וכסתות מלאי נוצות. המרד של הירשל במוסכמות החברה המעמדית, המתבטא באהבתו הבלתי-ממומשת לבלומה המשרתת, נכשל כישלון חרוץ כמו המרד של נֹח, גיבור "מאחורי הגדר". גם חמותו של הירשל מציעה לו את מיטתו בכרים רכים, ממולאים בנוצות אווז – סמל לתנאי החממה שהאימהוּת, הבית והשפע הכלכלי עשויים לספק ל"בן יקיר" הרך והמפונק – ובכך היא מסרסת אותו ומסיגה אותו לאחור, לימי הילדוּת הנוחים ונטולי האחריוּת.

על פני השטח, כל כוונותיה של צירל היא סוחרת ממולחת המכלכלת את מעשיה בתבונה ובשום שכל; אולם לא אחת מתברר כי בינתה נהפכת לה לרועץ, וכגודל השגותיה, כן גודל שגיאותיה ומידת חומרתן. את אהבתו של הירשל לבלומה היא מפרשת שלא כדין כאהבהבים קלים עם משרתת, שראוי להעלים מהם עין, כי הם עשויים להציל את בנה מהרפתקאות זולות ומזיקות, קודם נישואיו לאישה כערכו. בנכונותה להעלים עין מסימני ההתאהבות האמִתית, ובפירושה השגוי לסימנים אלה, היא מעמיקה את הקונפליקטים של בנה, ובמו ידיה מחישה את המפנה הקריטי בחייו. מותר אף לשער, כי בנכונותה לוותר בקלות רבה כל כך על בלומה הנאה והנבונה, צירל שומטת מידה ומיד בנה מטבע זהב אמִתי, וממירה אותו בתחליף עלוב: במינה החיוורת, המפונקת וחסרת החיוניות, שההשתדכות עִמה ועם כספה מחלישה את המשפחה ואינה מחזקת אותה. עם התגלות הסימנים הראשונים של מחלת הנפש של הירשל, צירל שולחת את בנה לטייל בחוצות העיר, כדי שיירגע ויחלץ את עצמותיו, ואינה יודעת שבדרך הילוכו נופלת בידו בכל יום ההזדמנות ללכת יחידי עד ביתה של בלומה, ולזרות בכל פעם מחדש מלח על פצעי אהבתו, שטרם הגלידו.

בהחלטתה הגורלית של צירל להרחיק את הירשל מבלומה, גם היא, בעלת הבית העשירה – ולא רק המשרתת המקופחת – יצאה "קירחת מכאן ומכאן". היא הפסידה גם עובדת מעולה, שהשכילה להסיר ממנה את כל עול הבית, וגם כלה טובה, שהייתה עשויה להנחיל לבנה היחיד אושר רב, לחזק את "הפירמה" ולהיות אם טובה לנכדיה. נכדה הבכור הפגום של צירל, הנושא באופן אירוני את השם "משולם", הוא מזכרת עוון לזיווג שהופר – בבואתו של אותו זיווּג שהופר בדור ההורים, משנשא ברוך-מאיר את צירל ולא את מירל.

אף-על-פי שעגנון מגולל את כל תולדותיו של הירשל הורביץ – מעריסה ועד הולדת בנו השני – אין הוא מתאר אלא שני טקסים בלבד בחיי גיבורו: את חגיגת האירוסין שלו ואת חגיגת כלולותיו. הסיפור פוסח על אירועים מרכזיים אחרים בחייו, דוגמת טקס בר-המצווה שלו או טקס ברית-המילה של שני ילדיו, וזוהי פסיחה האומרת "דָּרשני!". פרשן בעל מגמה סוציולוגית יטען שלגבי החברה המעמדית, שחוקיה הם השולטים כאן, הנישואים הם גולת הכותרת בחייהם של הפרט והעדה, והזיווּג הנכון או השגוי הוא החורץ עתידות וגורלות – הוא ולא עניין אחר זולתו. פרשן בעל מגמה פסיכולוגית יטען,שמתוארים כאן רק טקסי האירוסין והנישואין, שכּן הירשל הפסיבי והמסורס, שנותר כל ימיו צמוד לסינר אמא, הובל לחופה על כורחו, אך מעולם לא התבגר ולא הגיע לחניכה (initiation).

כמו ב"מאחורי הגדר" גם כאן לפנינו צעיר שחזר אל נקודת המוצָא הנמוכה שממנה מצא אל המרד במוסכמות השמרניות של החברה המעמדית. נֹח הופך מברבור יפה-תואר לברווזון מכוער, והירשל הופך כאמור מתרנגול-גבר זקור נוצה וזקוף כרבולת, לאפרוח רך האפוף בכרי פוך. הוא גם הופך מתרנגול-גבר ל"תרנגול כפרות", ותיאור שגעונו ביער יעיד על כך: "פתאום טפח הירשל בראשו וצעק: אני איני משוגע! אני איני משוגע! הביט אילך ואילך ואמר, מנין אתה אומר שאני משוגע, מפני שאמרתי קוקוריקו, שאתה למד מן האמירה, שכל האומר קוקוריקו משמע שמשוגע הוא, אף אני למד מן האמירה, ומאחר שאני אומר שאיני משוגע משמע שאיני משוגע גע גע שמשוגע קורא כתרנגול ואני קורא גע גע גע" ("סיפור פשוט, פרק 27,"על כפות המנעול", עמ' 170). "קריאת הגבר", תרתי-משמע, הופכת לקריאה מבולבלת של תרנגול כפרות. כאשר הוּא מושב הביתה מתעייתו ביער, הוא צועק בבהלה: "אל תשחטוני, אל תשחטוני. אני איני תרנגול. אני איני תרנגול" (שם, עמ' 172).

הירשל אמור להתפתח ולהיעשות גבר בוגר המפרנס את משפחתו ודואג לאשתו ולבניו. תחת זאת, כאמור, הפינוק של אִמו ושל חמותו, העוטפות אותו בכרים ובשמיכות ממולאים בנוצות, הופכת אותו מגבר (תרנגול) לתרנגול כפרות, בן-דמותו של אביו הנתון למרותה של אשתו, כשם שנֹח גיבורו של ביאליק נעשה בן-דמותו של חנינא-ליפא אביו. ולמעשה גם תיאור התהליך הנפשי העובר על יצחק קומר, גיבור הרומן העגנוני "תמול שלשום" (1945), הוא בעצם אותו תהליך של פיחות העובר על נֹח, גיבורו של ביאליק בסיפור "מאחורי הגדר". גיבורו של עגנון מגיע ארצה לפתוח פרק חיים חדש כציוני נלהב, אך מסיים את דרכו באחת משכונותיה החרדיות של ירושלים, כלוא באורַח חיים שממנו ניסה להימלט. את הדגם יכול היה עגנון למצוא בסיפורו של ביאליק: נח מופיע כ"יהודי חדש" (מגדל גינה וכלב, רוכב על סוסים כמו קוזק ומנהל פרשת אהבים חסרת עכבות עם רועת חזירים יפה שמאחורי הגדר), אך חוזר להיות "יהודי יָשָׁן" כמו הוריו, וכל השינויים שערך באורח חייו היו כֹלא היו.

ביאליק נטל אפוא את עלילת "רועה החזירים" וגייר אותה לצרכיו. בסיפורו נער עברי מתאהב בשכנתו, רועת החזירים היפה, אך מאבד את מרדנותו וחוזר אל עולם המוסכמות הישן של אבותיו. וכך נהג גם עגנון בעקבותיו (ועל כך הרחבתי, כאמור לעיל, במאמר הכלול בספר "הספרות העברית כגיבורת תרבות" (2021). גם באגדה "התֵּבה המעופפת" כלול סיפור על צעיר ממעמד הסוחרים, שהתעופף אל גגו של ארמון והתגנב אל חדרה של נסיכה, שהוריה כלאוה משום שחכמי הדור ניבאו לה שעתידה היא להיקלע לפרשת אהבים בין-מעמדית שאינה יאה לה. סיפור זה התגלגל למעשייה הביאליקאית "אגדת שלושה וארבעה", אך זהו עניין התובע דיון נפרד.