במפנה המאה העשרים

גולה וארץ ישראל, ביאליק ועגנון

פורסם: הספרות העברית כגיבורת תרבות (ע. אור שרף), ירושלים: שוקן, 2021

א. יפו: 1908 – 1909

דומה שהמעקב אחר תהליך ההתהווּת הממושך שקדם ללֵידת הרומן סיפור פשוט (1935) ואחר הרעיונות שהזינו אותו מחייבנו לחזור אל שנת 1908 – אל השנה שבָּהּ עלה הסופר הצעיר ארצה ועשה בה את צעדיו הראשונים. שמואל יוסף צ'צ'קס, עלם כבן עשרים, שכבר פִּרסם עד אז סיפורים ושירים אחדים בעיתוני גליציה ופולין, הסתפח כידוע עד מהרה אל המרכז הספרותי הקטן שהתלקט ביפו של שנות העלייה השנייה, וכבר בשנתו הראשונה בארץ ראה אור בקובץ העומר שבעריכת ש' בן-ציון סיפורו הארץ-ישראלי הראשון – "עגונות" – שעליו חתם בשמו החדש "עגנון".

בסיפור מוקדם זה ניתן להבחין בקונפליקט שקרע באותה עת את נפשו ואת נפשם של רבים מצעירי הדור: האם למצוא את גורלם בארץ-ישראל או במערב – באירופה כמו גיבור הרומן סיפור פשוט או באמריקה כמו גיבור הסיפור "שבועת אמונים"? עגנון הוסיף והתחבט בשאלה זו עוד ועוד עד שהכריע סופית לטובת ארץ-ישראל. רגעי ההכרעה התרחשו בקיץ 1924 עת גמר אומר לעזוב את גרמניה, שבָּהּ כונן את חייו והקים את משפחתו ולעלות ארצה בפעם השנייה. הפעם הצטרף לא אל מחנה הפועלים ואל "אחינו המיוזעים בחמסינים", כניסוחו של מיטיבו יוסף חיים ברנר, אלא אל אותם "שומרי שלוּמי אמוני ישראל" שהתגוררו בעיר הקודש ירושלים.

החלטתו לעזוב את גרמניה נעשתה בהשפעת ביאליק. בשנות העשרים המוקדמות אוּלצה כידוע ממשלת רפּוּבּליקת ויימַר לשלם את פיצויי מלחמת העולם הראשונה, וכניעתה גרמה להיפֶּר-אינפלציה של המטבע הגרמני ולעליית כוחה של המפלגה הנאצית. ביאליק, שחזה מִבּעוד מועֵד את העתיד הצפוי ליהודי גרמניה, יצא בזעקה נרגשת אל ידידיו, רובם פליטי המהפכה שנהנו מן התנאים הטובים שהעניק להם אברהם יוסף שטיבּל שתמך במרכז העברי שישב אז בגרמניה. המשורר האיץ בכל ידידיו הסופרים, ובעגנון בכללם, לארוז את מיטלטליהם ולעלות ארצה ללא דיחוי.

ואולם שנות דור לפני עלייתו השנייה התחבט כאמור עגנון הצעיר בין שתי אפשרויות הבחירה – ארץ-ישראל או אירופה – והתחבטות זו מתבטאת בסיפור "עגונות" (1908) בתחומי הזיווּגים: במשיכתה של דינה היפיפייה, בתו של ר' אחיעזר הקצין העשיר מירושלים, לאמן הארץ-ישראלי בן-אורי, בעוד שלִבּוֹ של חתנה ר' יחזקאל, בחיר לבבו של אביה, נתון לפרידלי שהופרדה ממנו ונשארה בארצות הגולה. "פירוד", "קיצוץ", "גירוש שכינה", ויוצא באלה מושגים שמקור נביעתם הוא בעולם הקבָּלי-חסידי החדור אמונה בהשגחה העליונה ובסייעתא דשמיא, שימשו את עגנון בסיפוריו המוקדמים כמטפורות כמו-נאיביות לעניינים אקטואליים מורכבים, חילוניים ומודרניים בתכלית, אישיים ובין-אישיים כאחד.