במפנה המאה העשרים

גולה וארץ ישראל, ביאליק ועגנון

פורסם: הספרות העברית כגיבורת תרבות (ע. אור שרף), ירושלים: שוקן, 2021



א. יפו: 1908 – 1909

דומה שהמעקב אחר תהליך ההתהווּת הממושך שקדם ללֵידת הרומן סיפור פשוט (1935) ואחר הרעיונות שהזינו אותו מחייבנו לחזור אל שנת 1908 – אל השנה שבָּהּ עלה הסופר הצעיר ארצה ועשה בה את צעדיו הראשונים. שמואל יוסף צ'צ'קס, עלם כבן עשרים, שכבר פִּרסם עד אז סיפורים ושירים אחדים בעיתוני גליציה ופולין, הסתפח כידוע עד מהרה אל המרכז הספרותי הקטן שהתלקט ביפו של שנות העלייה השנייה, וכבר בשנתו הראשונה בארץ ראה אור בקובץ העומר שבעריכת ש' בן-ציון סיפורו הארץ-ישראלי הראשון – "עגונות" – שעליו חתם בשמו החדש "עגנון".


בסיפור מוקדם זה ניתן להבחין בקונפליקט שקרע באותה עת את נפשו ואת נפשם של רבים מצעירי הדור: האם למצוא את גורלם בארץ-ישראל או במערב – באירופה כמו גיבור הרומן סיפור פשוט או באמריקה כמו גיבור הסיפור "שבועת אמונים"? עגנון הוסיף והתחבט בשאלה זו עוד ועוד עד שהכריע סופית לטובת ארץ-ישראל. רגעי ההכרעה התרחשו בקיץ 1924 עת גמר אומר לעזוב את גרמניה, שבָּהּ כונן את חייו והקים את משפחתו ולעלות ארצה בפעם השנייה. הפעם הצטרף לא אל מחנה הפועלים ואל "אחינו המיוזעים בחמסינים", כניסוחו של מיטיבו יוסף חיים ברנר, אלא אל אותם "שומרי שלוּמי אמוני ישראל" שהתגוררו בעיר הקודש ירושלים.


החלטתו לעזוב את גרמניה נעשתה בהשפעת ביאליק. בשנות העשרים המוקדמות אוּלצה כידוע ממשלת רפּוּבּליקת ויימַר לשלם את פיצויי מלחמת העולם הראשונה, וכניעתה גרמה להיפֶּר-אינפלציה של המטבע הגרמני ולעליית כוחה של המפלגה הנאצית. ביאליק, שחזה מִבּעוד מועֵד את העתיד הצפוי ליהודי גרמניה, יצא בזעקה נרגשת אל ידידיו, רובם פליטי המהפכה שנהנו מן התנאים הטובים שהעניק להם אברהם יוסף שטיבּל שתמך במרכז העברי שישב אז בגרמניה. המשורר האיץ בכל ידידיו הסופרים, ובעגנון בכללם, לארוז את מיטלטליהם ולעלות ארצה ללא דיחוי.


ואולם שנות דור לפני עלייתו השנייה התחבט כאמור עגנון הצעיר בין שתי אפשרויות הבחירה – ארץ-ישראל או אירופה – והתחבטות זו מתבטאת בסיפור "עגונות" (1908) בתחומי הזיווּגים: במשיכתה של דינה היפיפייה, בתו של ר' אחיעזר הקצין העשיר מירושלים, לאמן הארץ-ישראלי בן-אורי, בעוד שלִבּוֹ של חתנה ר' יחזקאל, בחיר לבבו של אביה, נתון לפרידלי שהופרדה ממנו ונשארה בארצות הגולה. "פירוד", "קיצוץ", "גירוש שכינה", ויוצא באלה מושגים שמקור נביעתם הוא בעולם הקבָּלי-חסידי החדור אמונה בהשגחה העליונה ובסייעתא דשמיא, שימשו את עגנון בסיפוריו המוקדמים כמטפורות כמו-נאיביות לעניינים אקטואליים מורכבים, חילוניים ומודרניים בתכלית, אישיים ובין-אישיים כאחד.


מִקץ שנה לעלייתו ארצה, נקט הסופר הצעיר צעד נועז ובלתי שגרתי: הוא עמד באביב 1909 בתוך הקהל שצבא על המשלחת שנתלוותה אל "המשורר הלאומי" בביקורו הראשון בארץ, ובידו זר פרחים גדול. כדי לעמוד במחירהּ הגבוה של מחווה זו נאלץ עגנון לוותר באותו יום על מזונותיו. במעמד זה נקשרה שיחה קלה בין הסופר הגדול לעלם הצעיר, שבמהלכהּ אזר עגנון אומץ והציע לביאליק להתלווֹת אליו במסעו ברחבי הארץ ולשמש לו כעין מזכיר או "נושא כלים".


יָזמתו של עגנון להתקרב אל ביאליק לא נשארה בגדר אירוע חד-פעמי, אלא הִמשיכה לתת את פריָהּ גם להבא: גם לאחר שעזב את הארץ לשתים-עשרה שנים, נשא אישה והוליד בת ובן, הוסיף עגנון להתרועע עם ביאליק. הוא אף שִׁכנע את ביאליק בשנת 1922 לעזוב את ברלין (שבָּהּ עשה המשורר תקופת-מה בדרכו מברית-המועצות לארץ-ישראל) ולהעתיק את משכנו אל עיר הקַיִט באד-הומבּוּרג, שבָּה התגורר עגנון עם משפחתו הקטנה בשכנוּת למשפחות שוקן ופֶּרסיץ. לפרק זמן זה, שהיה קצר אך אינטנסיבי, ובמהלכו יצאו שני הסופרים יום-יום לטיול ארוך ברגל וניהלו שיחות ממושכות, הייתה לדעתי חשיבות מכרעת בהתפתחותו של עגנון ובעיצוב הקריירה הספרותית שלו.


נחזור אל ביקורו הראשון של ביאליק בארץ-ישראל באביב של שנת 1909, היא השנה שבָּהּ הוקמה העיר העברית הראשונה לצד יפו הערבית. בשולי עיר הנמל העתיקה נבנו שכונות יהודיות כדוגמת "נווה צדק" ו"נווה שלום", ובשנות מִפנה המאה כבר התבסס בה היישוב היהודי והוקמו בה הגימנסיה העברית של יפו וסניפו הראשון של בנק אנגלוֹ-פלשתינה. עגנון התגורר בשכונת "נווה צדק", ושימש מזכירו של שמחה בן-ציון, ידידו ושותפו לשעבר של ביאליק באותן שנים שבהן ישבו שניהם באודסה. מִמלון "בֶּלָה ויסטה" שביפו, שאליו הגיע המשורר עם בואו ארצה, יצא ביאליק ביחד עם ידידו הוותיק יהושע חנא רבניצקי למסע בן חמישים יום, שבּוֹ תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה וסיירו בעָריהָ, כפריהָ ומושבותיהָ. אל שני הסופרים התלווה עגנון הצעיר.


במסיבת הפּרֵדה שנערכה לכבוד ביאליק ביפו לפני שובו לאודסה, קרא המשורר לפני הקהל קטע מתוך סיפור חדש פרי-עטו – "מאחורי הגדר" – שעדיין לא ראה אור ואיש לא ידע מה צפוּן בו. מזיכרונותיהם ומאיגרותיהם של בני הדור עולה כי היישוב הדל אך הגֵא של ימי העלייה השנייה נשא עיניו בתחינה נרגשת ש"מיתרי כינורו" של המשורר יפיקו שירי מולדת, אשר יבטאו נאמנה את ההוויה החדשה שהֵחֵלה מתרקמת בארץ-ישראל הישָׁנה-חדשה. תחת זאת שמעו הנאספים מִפּיו סיפור חדש על הוויה "גלותית" ישָׁנה-נושנה, שבמרכזו קורותיו של נער יהודי מפרוור של עיירה אוקראינית, בן יחיד להוריו, שנמשך לרועת החזירים האסופית המתגוררת בבית "דודתה" שמאחורי גֶדֶר בית הוריו, סיפור שסופו כרוך במעשה עוולה ואיוולת שאחריתו מי ישורנה.


לקהל שציפּה לבואו של ביאליק ארצה כלביאת המשיח והצטופף לשמוע את דבריו גרם ביקור זה רק רוגז ואכזבה. איש לא הבין מדוע לא קשר המשורר כתרים למפעל הציוני שהלך וקָרַם עור וגידים בזכות עמלם ההֶרואי של החלוצים. איש לא הבין מדוע מצא ביאליק לנכון לקרוא לפני המסוּבּים סיפור "גלותי" שגיבורו הוא צעיר שנכנע ליצָרָיו ומרד בהוריו ובמוריו. האם איבד המשורר את הקשר ללִבָּם של אֶחיו "הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים" שעליהם שר את שירו הראשון "אל הציפור"? האם איבד את הקֶשב למשאלותיהם של אותם חלוצים "הָעוֹבְדִים בֵּית אִמִּי", שאותם בירך בסוף שירו "בשדה"?


את התשובה לשאלות אלה ניתן כמדומה למצוא בין שיטי המכתבים ששיגר ביאליק לרעייתו מאניה אשתו שלא הצטרפה אליו למסע ונשארה בביתם שבאודסה. במכתב שנשלח בערב פסח תרס"ט כתב לה המשורר כי אחרי הביקור בפתח-תקווה עתיד הוא לנסוע למושבה רחובות שבָּהּ ייערך מֵרוץ סוסים (איגרות ביאליק, ב, עמ' צ); וביום כ"ד בניסן תרס"ט תיאר את האירועים במושבה ראשון-לציון ובהם ריקודים וקפיצה מעל למדורה (שם, עמ' צב). לאחר ביקור בעין-גנים תיאר את צעירי המושבה, והעיר שה"רוכבים טובים ויודעים לִירות". אל זכרון יעקב הגיע בלוויית "מניין" צעירים "בעלי לב חם, שרכבו על על סוסים מוּרתחים ויָרוּ ושרו שירים" (שם, עמ' צו). בקצרה, צעירי הארץ, ובמיוחד אנשי הארגונים "בר גיורא" (1907 – 1909) ו"השומר" (1909 – 1920), הצטיינו בירי ברובים וברכיבה על סוסים, כמו גיבור סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", המתואר בסוף הסיפור כצעיר יהודי יפה-תואר היודע לרכב על סוס כמו "קוזק בן חיל" ומצליח להפעים ברכיבתו המרשימה את לִבָּן של כל בנות השכונה.


אך האם לנער הזה התפללנו? ביאליק פנה כאן במשתמע הן לצעיר היהודי שעדיין חיפש את עתידו בארצות הגולה, הן לזה שעלה ארצה ועבד את אדמת המולדת. לשניהם רמז שבכדֵי לערוך שינוי יסודי שיהפכהו ל"יהודי חדש" אין די בסוס מהיר, בבלורית מרשימה ובאש הנוער. מרד נעורים מהיר ונמהר כמו זה של נֹח, נאמר כאן בין השורות ׁ(ברוח תורתו האֶבוֹלוציונית של אחד-העם), נגזר עליו מראש להיכשל כישלון חרוץ, שכּן למען השגת השינוי נדרשת פעולה חינוכית ממושכת – "הכשרת לבבות" אִטית ויסודית – שאי אפשר להשיגהּ בִּן-לילה.


השמרניים שבקרב קוראי הַשִּׁלֹחַ נאנחו אולי בהגיעם לסוף הסיפור "מאחורי הגדר" אנחת רווחה על שהנער היהודי ניצַל מאחיזת ידה של ה"שִׁקצה". אולם חבריו הסופרים, בני חוגו של אחד-העם, נאנחו ללא ספק אנחת אכזבה והפטירו בחשאי: "לא זה הדרך!". בסוף סיפורו רמז ביאליק ש"לאחר רדת המסך" עתיד נֹח לנהל אותם חיים יהודיים טיפוסיים מן הנוסח הישָׁן שאותם ראה כל ימיו בבית אבא, והרי לא לשֵׁם כך מָרד בהוריו ובמוריו.


בסיפור התבגרות זה שבמרכז דיוננו מימש כביכול ביאליק את המלצותיו החינוכיות של אחד-העם שטען: "רב לנו להשתעשע כילדים בדברים שאינם במציאוּת אלא בדמיון בלבד, לקרוא למקל 'סוס' ולרכב עליו בקול ענוֹת גבורה. נניח לאחרים את המליצות הריקות על דבר ספרות חדשה, עברית ואנושית, מדעית ואמנותית וכו'" (במאמרו "אחר עשר שנים"). נֹח שהפך כביכול בּן-לילה ל"יהודי חדש" חוזר בסוף "בתנועת בומרנג" של מאה ושמונים מעלות אל נקודת המוצָא הנמוכה שממנה יצא ושאותה ביקש לזנוח. בהגיע שעתו לקטוף את פריוֹ של המרד הנועז, מתגלים קוצר ידו ומורך לבבוֹ, והוא זונח את ה"שִׁקצה" היפה לאנחות. למעשה, הוריו המודאגים מצליחים לִתלוֹש אותו מִחיקהּ של בחירת לִבּו היפה ולשדך לו את בחירת לבבם: בִּתו של מוכסן יהודי עשיר שאותה כנראה לא הכיר ולא ראה עד ליום החוּפּה. מעתה ואילך יחיה נֹח חיי פרנסה טרודים ודאוגים, חייו של "יהודי של כל ימות השנה" – "מהדורה שנייה", או רֶפּליקה מדויקת, של חיי אביו סוחר העצים, המזיע ללא הרף לאורך הסיפור זיעה ממשית ומטפורית (תוך מימוש הפסוק "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"; בראשית ג, יט). במונחי חבריו העגלונים עתיד נֹח להפוך עד מהרה מ"סוס מֵרוץ" יפה ואצילי ל"סוס עבודה" מוזנח ונרפה.


"מאחורי הגדר" הוא לכאורה סיפור אהבה פשוט, אך למעשה כלולים בין שיטיו הרהורים היסטוריוסופיים מרחיקי לֶכֶת ומרחיקי ראוּת בדבר טיבו של "היהודי החדש" שבְּעֵת היכתב סיפור זה היה עדיין עתידו לוּט בערפל. כינויו של נֹח בפי מרינקא הוא "נוי", ולא מחמת צליל החי"ת של השפות השמיות המשולב בַּשם "נׂח", שהרי צליל זה מצוי גם בשפה הרוסית: בעברית רומז השם "נוי" לאהבת האסתטיקה "היוונית", המאפיינת את "הצעירים" הניטשיאניים המתמערבים, של שנות מִפנה המאה העשרים שביקשו לחולל "שינוי ערכים" גמור בחייו של עם ישראל. בגרמנית רומז שם זה לשאיפתו של נֹח להיות "יהודי חדש" (Neu), שונה בתכלית במראהו ובערכיו מהוריו קשֵׁי היום, המנהלים את חייהם הקדחתניים, הדאוגים וחסרי החן בין שכונת היהודים לבין השוּק ובית המרזח של האיכרים האוקראיניים.


לפנינו תיאור גורלו של בן הדור החדש, שנטש עול מלכוּת שמים, ופרץ את כל סייגי הדת, הלאום והגזע. אילו חי נֹח במציאוּת קְדם-מוֹנוֹתאיסטית, כמו הגיבור המקראי שאת שמו הוא נושא, היו מעשיו מתקבלים בברכה. נישואים עם נשים זרות היו חלק בלתי נפרד מן המציאוּת השבטית הקדומה, ומנישואים כאלה נולד אפילו גדול מלכיו של עם ישראל, נעים זמירות ישראל. שמו של נֹח מרמז על התקופה האלילית, שבָּהּ עדיין לא נתגבהו מחיצות של דת ושל גזע בין כל הנבראים בצֶלם. גיבורו של ביאליק מבקש לִחיות באותה מציאוּת בראשיתית-קמאית של ימי התנ"ך, בטרם השתלט "הסֵפר" על "החיים". ואולם החיים האמִתיים טופחים על פניו, כי אליבא דביאליק בעת החדשה אין לחלומו של נֹח כל סיכוי להסתיים ב"סוף טוב", וגם אין בו סיכוי למימוש חלומותיהם האוּטוֹפּיים של "הצעירים", בני חוגו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הנישאים מעלה מעלה על כנפי דמיונם. בתקופת בניו של נֹח המקראי נפרדו הגזעים זה מזה, וגם בניו של נֹח המודרני – בְּנו שיגדל כאסופי מאחורי הגדר ובְנו שיגדל בתוך עמו – עתידים להשתייך לבתי-אב עוינים ולהילחם זה בזה ללא תִּכלה וללא תוחלת.


במעגלים רחבים יותר הסיפור מתאר אותה איבה ההולכת ונמשכת דור אחר דור מימי קדם ועד ימינו בין עם ישראל לבין שונאיו וצורריו: התפלגותם של הגזעים משלושת בני נֹח, גירוש הגר וישמעאל מבית אברהם, גזֵלת הבכורה מעֵשָׂו וצליבת יֵשׁוּ בידי אחיו, בני עמו. מרינקא, שהתעלסה מאחורי הגדר עם נֹח, בנו של סוחר עצים יהודי, לובשת בסוף הסיפור את דמותה של מרים שמִן האֶוונגליונים, האוחזת בזרועותיה את התינוק – את "בן הנגר", שהביא לאנושות תורה חדשה. מעשה עוול שאירע לפני אלפיים שנה גרר אפוא בעקבותיו שנאה עזה, שֶׁמַים רבּים לא יכַבּוהָ. ואף זאת: אלמלא גירש אברהם את בנו בכורו, ייתכן שגם שנאתם של בני ישמעאל לבני עמנו הייתה שוככת, ואפשר שהם היו מבינים ש"אָב אֶחָד לְכֻלָנּוּ" (מלאכי ב, י).


הטענה כאילו לא מִילא המשורר בביקורו בארץ את רצון שומעיו ולא העניק להם את מבוקשם התבססה אפוא על טעות בהבנת הטקסט הביאליקאי. ביאליק קיווה ככל הנראה שהקהל יבין שדבריו מכוּונים כלפי עתידם של החלוצים הצעירים, שאינם שונים שוני רב מזה של נֹח, אחיהם שנשאר בגולה. חלוצים אלה עלולים לשכוח שראוי להם שימַזגו את הערכים היהודיים שעליהם נתחנכו ב"חדר" וב"ישיבה" עם הצרכים הארץ-ישראליים החדשים שעיקרם גבורת הגוף ועבודת הכפיים. הם עלולים להשליך את כל יהבם על ערכי "יהדות השרירים" ולשכוח את "הספר" ששמר עליהם ועל עַמם עד למהפכה הציונית. כוונתו לא הובנה, ובעיתון הצבי מיום 28.5.1909 דיווחה באירוניה עיתונאית בשם "כפרייה" שהסיפור וגיבוריו לא עניינו כלל את הקהל ושביאליק קרא מה שקרא כי היה צורך לאסוף כסף למען איזו אגודה העומדת להיווסד ("כן, הכסף מטהר את השרץ בק"ן טעמים"). דבריו של ביאליק כוּונו גם לרמוז ליחסים שעל היהודי לכונן עִם שכניו החדשים, בני עַם הארץ, וזוהי שאֵלָה אקטואלית שכמעט שלא נדונה בכתביו של בנימין זאב הרצל. מבּין אבות הציונות היה זה אחד-העם, אביו הרוחני של ביאליק, שנדרש לה ברצינות בסִדרת מאמריו "אמת מארץ ישראל", המשַׁקפים את הגותו המדינית בשאלות היישוב. גם רמז זה לא הובן.


סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", המעמיד במרכזו את הצעיר היהודי של שנות מִפנה המאה העשרים והתוהה על המהפך שהתחולל בשנים אלה בחֶברה היהודית במעברהּ מִדור "האבות" לדור "הבנים", השפיע רבות על עגנון. דומה שתהליכי הגֶנֶזִיס הממושכים של ספרו סיפור פשוט התחילו עוד ב-1909, כאשר שמע עגנון הצעיר מפי ביאליק את סיפורו של נֹח, נער יהודי שעבר תהליכים מואצים של מודרניזציה וחילוּן והתרחק כביכול ת"ק פרסה מן הכיעור וההזנחה השׂוררים בבית אבא.


סיפורו של נער זה אשר הופרד ביד קשה ובזרוע נטויה מאהובתו הועמד תחת החוּפּה עם בִּתו של כפרי עשיר, שבחרה בעבורו אִמוֹ משיקולי מעמד וממון, שימש בסיס לכתיבת ספרו סיפור פשוט. גם ספרו של עגנון מתאר צעיר שאִמו המודאגת מפרידה אותו מאהובתו ודוחפת אותו לחוּפּה חטופה עם בִּתו של איש כפר יהודי עשיר. בשנת חייו האחרונה של ביאליק פרסם עגנון פרק מתוך הרומן החדש סיפור פשוט תחת הכותרת "בסוּכּה", וכשנה לאחר מות ביאליק פרסם את הרומן במלואו. סיפורו האהוב ביותר של ביאליק מילט לדעתי מתוכו את הניצוץ שהצית את הרעיון ואת הדחף לכתיבת סיפור פשוט שהוא כמדומה הפּוֹפּוּלרי והאהוב ביותר מִבּין הרומנים של עגנון.



ב. אודסה 1911

לכאורה לא הניב ביקורו הראשון של ביאליק בארץ-ישראל יצירות כלשהן, ופרט לאיגרות אחדות שכּתב לרעייתו לא הותיר המסע לארץ כל רישום בכתביו. תמונה עגומה, אך שגויה, זו היא מן המפורסמות. לימים הוצגה תמונה עגומה ושגויה לא פחות שלפיה לא הצליח ביאליק לכתוב בבית שבָּנה בתל-אביב אפילו שיר אחד. האוּמנם נשאר ביאליק בביקורו הראשון בארץ ב-1909 אדיש לגילויי התחייה שנתגלו לנגד עיניו בשעה שמאמצי החלוצים לכיבוש העבודה העברית החלו לקרום עור וגידים? האם לא זע לִבּוֹ למראה מושבות הבָּרון והשכונות החדשות בערי הארץ ולנוכח הניסיון ההֶרוֹאי של הקוֹמוּנה (ה"קבוצה") העברית הראשונה, שעלתה באותה שנה על הקרקע? האם לא התפעל ממראה הצעירים הארץ-ישראליים, אנשי "השומר", חובשי הכּאפייה ולבושי החולצה הרוסית הרקומה, שרכבו על סוסים בשדות עמק יזרעאל? האם לא התרגש למראה חפירת הבאר והכשרת הקרקע שקדמו להקמת העיר העברית הראשונה, שמִגרשיה הוגרלו בחול המועד פסח תרס"ט, בעודו מבקר בארץ? לכאורה, שמץ מכל המראות והאירועים הללו לא נסתנן ליצירתו. כך חשבו מתעדי התקופה, שמיהרו להביע את אכזבתם מאדישותו של "המשורר הלאומי" למראה ניצני החיים החדשים המבצבּצים בארץ-ישראל.


כך נכתב גם בספרי הזיכרונות של בני הדור, מבלי שמחבריהם יבינו שאפשר גם אפשר לכתוב על תופעות אקטואליוֹת בעמקוּת מחשבה וברגש גם אם אין מזכירים אותן בשמָן המפורש. ואף זאת: אירוע כה מכונן כמו ביקור ראשון בארץ טיבו שאינו מוליד תגובה פיוטית "על אתר". לא אחת זקוק הסופר לתקופה בת שנה-שנתיים לפחות כדי להַפְנים את האירוע ולעבּדוֹ בתוך הנפש פְּנימה. בעת הכנת ספרי לנתיבה הנעלם (2000), שחלקו עוסק בפרק הארץ-ישראלי של ביאליק, התברר לי שכשנה-שנתיים לאחרי שובו של ביאליק לביתו שבאודסה הוא כתב ב-1911 את שירו הנבואי "ויהי מי האיש", שבּוֹ ניסה להעלות בדמיונו את דמותו של הצעיר היהודי החדש שעתיד לצמוח עם המעבר מלימודי קודש לעסקי חולין (על שיר זה ועל המוטיבציה לחיבורו הרחבתי בספרי צפרירים שראה אור בשנת 2013 ובשני מאמרים שקדמו לו). העסיקה אותו השאלה מה תהא דמותו של הצעיר היהודי לאחר שיעזוב את ה"ישיבה" ואת בית המדרש, יעסוק במלאכת-כפיים ויבחר לחזק את שריריו מִבּלי שיחדד את מוחו.


מתברר שאמִתות שנשתגרו ונקבעו בתודעה כאקסיומה שאינה צריכה ראָיה, צריכות להיבחן לפעמים מחדש. כאמור, הביקורת טענה שמסעו הראשון של ביאליק לארץ לא הוליד יצירה כלשהי, והנה לפנינו שיר ארוך למדיי ובו תיאור אָנָליטי מורכב של דמות "היהודי החדש" והתמודדותו עם מורשת הגולה. שיר זה שהתפרסם בכתב-העת השִלֹח כרך כד, חוב' ה (סיוון תרע"א), ממשיך בעצם את הקו שבּוֹ פתח ביאליק בסיפוריו הראשונים "אריה בעל גוף" ו"מאחורי הגדר". השיר ההגותי, כמו סיפוריו הראשונים של ביאליק, עוסק במשתמע בשאלה: מה דמות תהיה לו לצעיר היהודי לאחר שעַמו ישַׁנה את כל ערכיו ואורחות חייו ויהיה עם "ככל העמים".


לכאורה אין שיר זה מעלה אלא מסכת אישית של הרהורים ותחזיות על אודות אותו צעיר שיעלעל בזמן מן הזמנים בכתביו של המשורר, ויגלה בהם את המדווים והמכאובים שהולידו את יצירתו וטווּ את עלילת חייו. לכאורה השיר הוא צוואתו של משורר-נביא, המביע את תקוותו ואת אמונתו כי גם בעתיד הסמוי מן העין יבקיע סִבלו דרך אל לִבּותיהם של אותם קוראים, שהתנתקו מסבל הירושה של עַמם הדל. לכאורה לפנינו שיר-משאלה אישי של משורר ששיריו, אשר נחצבו מלבבו ונוצרו תחת פטיש צרותיו הגדולות, ככתוב בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר", לא יישכחו ולא יירמסו.


אולם, כרגיל בשירת ביאליק ה"אני" האישי והלאומי פתוכים ומשולבים זה בזה עד לבלי הפרֵד. אין זו רק נבואתו של המשורר, אלא צוואתו הקולקטיבית של עַם שלם, ששירת חייו רצופה מכאובים ועלבונות, ועתה הוא משַנה את פניו עד לבלי הכֵּר, בתהליכי מטמורפוזה מהירים, המבקשים לִמחוֹת באחת את שרידיה של הגולה ואת מעוָותיה. לפנינו משאלה שפֶּרק הגלות בהיסטוריה הלאומית לא יימחה מספר החיים, ולא יהיה ללעג ולבוז בעיני "היהודים החדשים", בניו של הדור הצעיר, שאינם מסתפקים בחיי רוח ומחפשים ערכים חדשים ברוח האידֵאלים החדשים: "וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, / בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, / עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר [...] חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָי" (ראו שירו של שאול טשרניחובסקי "אני מאמין").

בניגוד למצופה, ביאליק לא שר כאן שיר הַלל לתמורה המדהימה מזִקנה לצעירוּת המתחוללת בחיי העם, ולא העלה את "היהודי החדש" על כַּן גבוה. כל דבריו נוסחו במתינות זהירה, אגב הצבת תנאי על גבי תנאי: "וִיהִי מִי הָאִישׁ…. וְאִם... וְאִם… וְהָיָה כִּי... וְכִי... וְכִי...". המסקנה המהוססת העולה מן השיר תלויה בתנאים רבים, ורק אם יתמלאו תנאים אלה במלואם, תלך ותתגבש דמותו של "יהודי חדש", בן חורין וישר קומה, שחייו יִהיו יפים שבעתיים מחייו של היהודי הגלותי.


אליבא דביאליק, "יהודי חדש" זה, חרף רתיעתו ממה שיתגלה לנגד עיניו ב"ספר חייו" של עמו השׂב, לא יבוז לַגורל היהודי ויגלה כלפיו חמלה ואֶמפתיה. ביאליק הביע כאן את תקוותו שהעם בגלגולו הארץ-ישראלי החדש לא יתנתק לגמרי מן הספרים שהיו לֶחֶם חוקו באלפיים שנות גולה. הוא קיווה שהיהודי החדש יֵדע למזג את הגבורה ואת כוח השרירים הנדרשים במולדת עם כוח החשיבה והניתוח שהיה עליו להעלות ארצה מן ה"חדר" וה"ישיבה" שבגולה.


בשיר "ויהי מי האיש" מופיעה דמותו היהירה של "היהודי החדש" עם "ניצוץ הבּוּז" הניטשיאני בעיניו, ניצוץ קל הניצת לרגע קל בעיניו ועד מהרה דועך וכבֶה (והשוו לתיאור האריה הניטשיאני בפואמה הביאליקאית "מֵתי מִדבּר"). ביאליק ניבא אפוא את היהירוּת שתתפתח בקרב ילידי הארץ וחניכיה כלפי ההוויה הגלותית העקמומית והמעוּותת, אך גם ידע היטב כי בחלוף הזמן יִלמד "היהודי החדש" לשלב בהתנהגותו גאווה וענווה.


סימני ההֶכֵּר הגלותיים יהיו אמנם לבוז, מנבא כאן המשורר, והצעיר הארץ-ישראלי יניס את עיניו הצִדה מהם, "אֶל פֶּתַח אָהֳלוֹ". שם בפתח האוהל הלאומי, אוהלו השח של החלוץ הארץ-ישראלי שהוא גם "אוהל שֵׁם" של חברו שנשאר עדיין בבית-המדרש שבגולה, תעמוד הנפש הגלותית הדווּיה בכל נגעיה, ותעיד על עצמה כאישה זנוחה: "רְאֵה, הִנְנִי לְפָנֶיךָ. רְאֵה מֶה הָיוּ חַיַּי וְטִיבָם / וְכֹחִי מָה, וּמָה אֱמוּנָתִי וּמִרְיִי". ברגע התוודעות זה, יבליח ניצוץ של הבנה אצל בני הדור הצעיר – אנשי "דור בארץ" כניסוחו של טשרניחובסקי בשירו "אני מאמין" – והם יגלו להוותם את גלגוליו האיומים והנוראים של הגורל היהודי. ברגע זה אף יכבה ניצוץ הבוז שניצת בעיניהם, ויהפוך לדמעת סתרים של רחמים (בכפל משמעיה של מילה זו: אהבה וחמלה).



בסוף אותה שנה (אוקטובר-נובמבר 1911) פִּרסם עגנון בארבעה המשכים את הסיפור "תשרי", תקדימו של הסיפור "גבעת החול", שבּוֹ תיאר בפעם הראשונה אותם צעירים וצעירות בני גילו שנטו את אוהליהם בארץ-ישראל של ימי העלייה השנייה והתרחקו ת"ק על ת"ק פרסה מן ההוויי של בית-המדרש הישָׁן. כאן תיאר גם את ביקורו הראשון של ביאליק בארץ. במרכזו של סיפור זה ניצבת דמותו של הסופר הצעיר חֶמדת, שצעירה ארץ-ישראלית נועזת יוזמת קשר רומנטי-ארוטי אִתו. שמהּ של הצעירה, יעל, מרמזת שהגבר הצעיר והפָּסיבי, כמו המצביא המקראי ברק, זקוק לאישה שתיזום את המהֲלָכים ותוביל אותו בעקבותיה. תיאורו של ביאליק דרך עיני יעל הוא גולת הכותרת של הסיפורים "תשרי" ו"גבעת החול", אך כפי שנראה בהמשך, תיאור זה נמחק מן הרומן תמול שלשום, שתיאר את התקופה ואת גיבוריה.


יעל הצעירה והנאה שמוטיבים אחדים קושרים אותה לגיבורת הרומן העגנוני שירה (תכונותיה הגבריוֹת, אופיה הדֶמוני, ידה הכֵּהָה המרמזת על מחלת הצרעת, דירתה חסרת הנוי ועוד) דומה בהֶבֵּטים אחרים גם לבלומה, גיבורת הרומן סיפור פשוט: כמו בלומה גם יעל היא בִּתו של אב שהתרושש ומת בטרם עת, וגם ממנה מצפה הגבר החושק בה שתעשה את הצעד הראשון. חֶמדת, כמו הירשל, מחכה שאשת חלומותיו תיזום את הקרבה ביניהם, וכשהוא מֵעֵז סוף סוף לאחוז בידה והיא אינה נענית (עמ' שעט), אין הוא מנסה את מזלו שֵׁנית. תיאורו של הגבר הצעיר חֶמדת, גיבור "גבעת החול" כמי ש"נגרר אחריה [אחרי יעל – ז"ש] ידיו מרושלות ופיו בלום" (עמ' שעח) הוא רמז מקדם ליחסי הירשל ובלומה, גיבורי הרומן סיפור פשוט.


הסיפור "תשרי", וביתר שאת הסיפור "גבעת החול" שנולד ממנו, נושא את חותמו של ביאליק ו"מתכתב" עם יצירותיו הנודעות. לא זו בלבד שדמותו החוץ-ספרותית של ביאליק "מככּבת" כאן בין הנפשות הפועלות, אלא ששימושי הלשון של סיפורים אלה עומדים אף הם בסימן השפעת ביאליק ולשונו. כך, למשל, תיאורו של הזוג שושנה ומושלם הנישאים בחוּפּה חטופה: כזכור לאה גיבורת הדיבוק (מחזהו של אנ-סקי שבתרגומו של ביאליק) עומדת להיכנס לחוּפּה ומתה מיתה חטופה, ומרינקא, גיבורת "מאחורי הגדר" מנשקת את מגפו של הדוד סירפים נשיקה חטופה, ואהוב לִבָּהּ נֹח נכנס לחוּפּה חטופה עם בחירת לבבם של הוריו. תיאור העָלֶה היָבֵש ש"רוח נשאה אותו" (עמ' שפח) רומז לשירי הבדידות של ביאליק "לבדי" ("כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ") ו"צנח לו זלזל". המַלָּחים שבנמל מתוארים כשהם "מהלכים קוממיות, כל חזה בולט כמו לאמץ בנות הארץ אל לבם בחָזקה ועיניהם הרעבות תארובנה אחרי כל אישה" (עמ' שעג), מתוך "התכתבות" עם שירי החשק של ביאליק "העיניים הרעבות" ו"הלילה ארבתי" (האחרון התפרסם בשנה שבָּהּ פרסם עגנון את סיפורו "תשרי", תקדימו של "גבעת החול").


אשר למילה "קוממיות" המשולבת במובאה שלעיל והמופיעה שוב בתיאורה של יעל שלקראת סוף הסיפור (עמ' שפח): מדובר במילה מקראית יחידאית בעלת הוראה חיובית, המציינת במקורהּ המקראי את הליכתם הבוטחת של בני ישראל בעת שיצאו ממצרים וזקפו את קומתם ("אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת"; ויקרא כו, יג). ואולם, אצל ביאליק עברה מילה זו תהליכים של פיחות והסתאבות, ובמקומות אחדים במרחבי יצירתו מבטאת המילה "קוממיות" יהירוּת המזדקרת ללא כל בושה וללא סוּבּלימציה. המילה "קוממיות" נקשרה אצל ביאליק לא עם בני ישראל אלא עם מצבם השלֵו והבוטח של הגויים, בני "גזע האדונים". לא ייפלא אפוא שבסיפור "מאחורי הגדר" מתואר הכלב שקוריפין, הגדול בכלבי השכונה, שעל-שמו קרויה "הערלית" המרשעת, כלב שלִבּוֹ רע תמיד כברדלס העומד לדרוס בני אדם, כשהוא מכרכר לפני נֹח "קוממיות" ("מאחורי הגדר", פרק ו; ובמקומות רבים נוספים). ממילה חיובית המתארת את השינוי של בני ישראל בהָפכם מגזע עבדים לעם זְקוף קומה, הפכה מילה זו ביצירת ביאליק, ובעקבותיה גם ביצירת עגנון, למילה המבטאת התנהגות אדנותית, שחצנית ויהירה, שאינה יאה לבני ישראל. בל נשכח: השם יעל במקורו המקראי הוא שְׁמהּ של אישה זרה משבט הקֵיני, צאצאי קין, ולא שמה של "בת ישראל כשרה". באמצעות שמה ה"זר" של הצעירה הארץ-ישראלית, שֵׁם שהתחיל להתאזרח ביישוב בימי העליות הראשונות, אִפיין עגנון את בת-זוגו של "היהודי החדש", הנוהגת בעולים החדשים מן הגולה בבוז, ביהירות ובהתנשאות.


גיבוריהם הצעירים של סיפורו הארץ-ישראלי של עגנון "גבעת החול" ושל תקדימו "תשרי" אינם חלוצים סוללי כבישים ומייבשי בִּיצות העובדים את אדמת המולדת. הגיבור הראשי חֶמדת, שדמותו מזוהה פחות או יותר עם דמותו של עגנון הצעיר, הוא סופר וידיו עדינות כידיים של עלמה (עמ' שסג). פזמוני הוא משורר הרוצה לעזוב את הארץ כדי לקנות השכלה אקדמית, וליתר דיוק: ללמוד זוֹאוֹלוגיה באוניברסיטה אירופית. דרבן אף הוא משורר, ושמאי הוא תלמיד בקולג' האמריקני בבירות, שאביו האמיד משלם את שכר הלימוד שלו. אין מדובר ב"יהודים חדשים", זקופי קומה וגֵו, אלא בגלגול חילוני של האינטלקטואל היהודי התלוש, שכבר עזב את לימודי הגמרא ואיבד את חדוּת מחשבתם של תלמידי-חכמים, אך עדיין לא מימש את שאיפתו לרכוש השכלה סדורה במוסד אקדמי ראוי לשמו.


יעל, שאביה מת בטרם עת, חיה ביפו חיי עוני ומחסור, ולעִתים קרובות היא סובלת חרפת רעב. יהירותה גורמת לכך שהיא מתביישת בעוניהּ ואינה מוכנה להודות בו (כשחֶמדת מציע לה לאכול אִתו פת על שולחנו, היא מסרבת ומוכנה להסתפק בכוס מים). על רקע הדלוּת הכלכלית והרוחנית של צעירי היישוב בולט תיאורו של ביאליק דרך עיניה של יעל חיוּת, צעירה שגדלה פרא, ללא הורים ומורים, על גבעת החול שעל שפת הים של יפו ותל-אביב. צעירה זו, המתוארת כאמור תכופות במונחים חייתיים, מעריצה את "המשורר הלאומי" שהגיע לראות את ניצני ההוויה הארץ-ישראלית, אך מדברת עליו ועל הספרות כולה בידענות-חושפת-בּוּרוּת.


ברי, גם עגנון, כמו ביאליק, חשש מן המטען הרוחני הדל של הצעיר הארץ-ישראלי שהתנתק במִפנה המאה העשרים מן המסורת היהודית ומקנייני התרבות של עמו. הסיפור "תשרי", וכמוהו הסיפור "גבעת החול" שצמח ממנו, מתאר את הצעירים היהודים בדור של "על פרשת דרכים" כששאלת "לאן?" תלויה על שפתיהם. אין להם מנהיג שיכַוון את צעדיהם וייתן בידם מצפן. בואו של "המשורר הלאומי" מפיח בהם תקווה שסוף סוף יגיעו לארץ מנהיגיו של העם בתחומי הפוליטיקה והתרבות, אך תקווה זו אינה מתממשת כי כל מנהיג שמבקר בארץ חוזר עד מהרה אל ביתו הנוח שבאחת מתפוצות הגולָה.


מעניין להיווכח שביקורו של ביאליק בארץ, שהיה האירוע התרבותי החשוב ביותר במסכת חייהם הדלה של חלוצי העלייה השנייה, אינו כלול כלל ברומן הפָּנוֹרמי תמול שלשום שנכתב ויצא לאור בשנת 1945, במלאת ארבעים שנה לכינונה של העלייה השנייה. ברומן זה נכללו סיפורים מוקדמים על תקופה זו, שראו אור במרוצת השנים, כגון "בארהּ של מרים" (1909), ויש בו גם דמויות היסטוריות אחדות הנזכרות בשְׁמָן המפורש, כגון דמויותיהם של יוסף חיים ברנר ואהרֹן דוִד גורדון, אך ביקורו של ביאליק כלל לא נזכר בו.


למרבה האירוניה, המשורר פזמוני (בן דמותו של המשורר דוד שמעוני כפי שהעיד עגנון עצמו במכתב לאסתרליין אשתו מ-1924) הנזכר תריסר פעמים לפחות בסיפור "גבעת החול" וכן בגלגולו המוקדם "תשרי", סיפורים המתארים את ביקורו של ביאליק בארץ, נזכר גם ברומן תמול שלשום, פעמיים לכל הפחות (עמ' 111, 155). לעומת זאת, במעבר מן הסיפורים הקצרים שנכתבו על רקע שנת 1909 – שנת ייסודה של העיר תל-אביב – אל הרומן רחב היריעה תמול שלשום נשמט פרט אחד "זעיר" הבולט בהעדרוֹ: אותו ביקור שהסעיר את היישוב היהודי הקטן שהתלקט בארץ-ישראל העות'מאנית. ביחד אִתו נמחקו גם כל הזיכרונות האישיים של עגנון הצעיר שנכרכו בביקור היסטורי זה והיו כלֹא היו.


ג. ימי באד הומבורג והעלייה ארצה

אולם הרומן תמול שלשום, ראה אור עשור שנים ויותר לאחר מות ביאליק כשישב עגנון בביתו שבירושלים וילדיו כבר גדלו ועמדו ברשות עצמם. בשנות העשרים המוקדמות עדיין ישב עגנון עם רעייתו ושני ילדיו הפעוטים בביתו הנאה שבבּאד הומבורג המרוחקת מברלין, ועודד כאמור את ביאליק להתנתק מן המרכז העברי בברלין (שבּוֹ עשה המשורר כשנתיים במעמד של "אורֵחַ נטה ללון"), ולעבור לגור בשכנותו בעיר הקיט השלווה ועטורת הירק.


ביאליק, שתקופת ברלין השׂבּיעה אותו מרורים, נענה לעגנון שהפציר במשורר במילים "בּוֹא בְּרוּך ה' / כָּל בֵּיתִי לְפָנֶיךָ", מילים המאזכּרות את שירו הידוע "ביום קיץ יום חום", שבּוֹ רֵעַ מזמין את רעהו, בְּרוך ה', לחסות בצל קורתו (ש"י עגנון, מסוד חכמים: מכתבים 1909 - 1970, תל-אביב וירושלים 2002, עמ' 35 – 36). ביאליק ישב בקרבת עגנון כשנה וחצי, עד שחילופי העִתים דחקו בו לארוז את המזוודות ולעלות ארצה.


ימי באד הוֹמבּוּרג אכן הִצדיקו את המימרה "משַׁנה מקום – משַׁנה מזל". מַעיין היצירה הביאליקאי שנעצר בשל פגעי הזמן חידש את נביעתו, והמשורר כתב הרבה ובהתמדה. את מיטב כוחו השקיע אז בענף ספרות-הילדים – בחיבור שירים ובעיבוד אגדות – וזאת כדי לסייע להוצאת הספרים "דביר" להשתקם בטרם תועבר ארצה ותוקם מחדש בתל-אביב. ענף ספרות-הילדים נחשב לענף רִווחי, וביאליק נהג לומר שאדם מישראל מהסס כשעליו לִקנות ספר לעצמו, אך כאשר מציעים לו ספר בעבור ילדו הוא פותח את ארנקו בחפץ לב וללא דיחוי. פירוק השותפות עם תום זיידמן-פרויד דחה את הופעת ספר שיריו של ביאליק לילדים, ורק בשנת 1934, הלא היא שנת חייו האחרונה, הוציא ביאליק את הספר שירים ופזמונות לילדים בארץ ישראל בלוויית ציוריו הכמו-נאיביים של נחום גוטמן, בנו של שמחה בן-ציון גוטמן, ידידו ושותפו של המשורר. תכניתו להוציא ספר שירים לילדים נתעכבה אפוא עשור תמים בשל טִלטולי הנדודים ומוֹראות החיים.


את ישיבת העראי שלו בברלין ואחר-כך בבאד הומבורג דימה ביאליק לישיבה בסוּכּה. הסוכה הריהי מִשכּן ארעי שנועד לשמש את יושביו לפֶרק זמן קצר בן ימים אחדים, בדומה לאותן סוכות קדומות שבהן גרו בני ישראל בתקופת נדודיהם במִדבּר, בדרכם מִגלוּת לגאולה. ואכן, בין שירי הילדים שאסף ביאליק בתקופה זו כדי להוציאם לאור היו שירים אחדים על חג הסוכות, על הסתיו וראשית החורף, המכניסים ללב תוגה ועצב. שניים מהם ("בנֵכר", "עבים חושרים") נשלחו ב-1925, זמן מה לאחר עלייתו של ביאליק ארצה, לכתב-העת הניו-יורקי עדן (שיצא בין השנים תרפ"ד-תרפ"ו ביוזמת בת-שבע גרבלסקי), אך הם לא נכתבו ככל הנראה בארץ. מכל מקום, טיוטת השיר "בנֵכר" נושאת תאריך מוקדם בהרבה, המשקף את תקופת הנדודים, הנֵכר והניכּוּר, של המשורר ושל חבריו הסופרים לאחר התמוטטות המרכז העברי באודסה.


שני שירי הסוכה האלה וכן שירי הילדים נוספים של ביאליק, כמו "חיבוט עֲרָבָה" ו"קינה על האתרוג והלולב", רומזים שהסוכה ימיה קצרים, ובסוף החג נשארים ארבעת המינים חסרי ערך, כחפץ מיותם ומיותר. הגולה מחייבת את היהודי לדוּר כל פעם ב"סוּכּה" אחרת, מאֵין לו מִשכּן קבע שבו יוכל לִחיות בשלום ובשלווה. השיר אינו נטול יסודות של וידוי אישי, לאתרוג וללולב, השרויים בדרך נדודיהם (ועל כן הם לנים בסוכה, ולא במעון של קבע), אין פרי בטן. העגמומיות השׁוֹרה על השיר אינה תלויה רק בימות הסגריר הקרבים אלא גם בתחושת העקרוּת והערירוּת – בידיעה המפוכחת כי בחלוף החג יתפוגג ריחה של הסוּכּה, יתפורר הקשר שאיחד את האתרוג והלולב לאגודה אחת, והם ייוותרו בשִׁממונם, כאבן שאין לה הופכין. לפנינו בני זוג שטעמם פג וריחם נמַר, זה בעיני זה ושניהם בעיני הסובבים אותם. במעגל הרחב, הלאומי, נרמזת בשיר בעיית הפליטים הקשה של יהודי מזרח אירופה, שהולידה טרגדיות הכרוכות בעקירה, בהגירה ובניסיון הנואש להכות שורש במולדת חדשה. במלחמת העולם הראשונה חרבָה כידוע העיירה היהודית, רבים נעקרו מבתיהם, איבדו את רכושם ונקלעו למצבים של דיסאוריינטציה, אטומיזציה וניכּוּר.


לקראת סוכות תרצ"ד פרסם עגנון בעיתון את סיפורו "בסוכה" (דבר, יום א, י"ד בתשרי תרצ"ד; 23.9.1934, במדור "מוסף לשבתות ולמועדים") שהוצג בתורת פרק מספר חדש שנכנס לדפוס בהוצאת שוקן. היה זה חלק מפרק 17 של הרומן סיפור פשוט. בכל שמחת תורה היו מעגלים של ריקודים בחצר בית ביאליק וברחבה שלידו, אך בשלב זה התרחק עגנון מביאליק והשתדל שלא לבקר בביתו של המשורר. בכותרת "בסוּכּה" טמון היה כמדומה רמז אישי לאותה תקופה שבָּהּ גרו השניים בשכנוּת טובה בבּאד המבורג. גם סיפורו של עגנון רומז שסוכתם היפה של משפחת צימליך איננה אלא סוכה, וכי כל הווייתם השלֵווה והבוטחת נתונה בסכנה (ואכן אבי המשפחה מהרהר לא אחת בדאגה שמא יתהפך הגלגל והגורל הטוב שנפל בחיקו ישתבש וישתנה לרעה).


כאמור, סיפורו של עגנון "בסוכה" אינו אלא פרק מתוך סיפור פשוט, שנכתב בעקבות סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר". היה זה tour de force של הסופר הצעיר שעדיין נתון היה תחת השפעת ביאליק, אך גם ניסה והצליח להפליג ממנה אל מחוזות אחרים, להרחיב את היריעה ולהעשירה בפרטי מציאוּת חדשים שהפרוזה של ביאליק לא הגיעה אליהם.


שתי היצירות, המתרחשות על רקע העשור הראשון של המאה העשרים, מתארות את הלבטים שטלטלו את לִבּם של רוב צעירי הדור: היכן יחיו ועם מי ראוי שיקשרו את עתידם. האם עליהם לדבּוֹק בכל מחיר בארץ-ישראל המִדבּרית והקשה, או ליהנות ממה שיכולה להציע להם תרבות המערב. האם עליהם לשאת אישה שלִבּם מתאווה לה ונוהה אחריה, או שמא כדאי להם שיבחרו בנישואי נוחוּת שיבטיחו את עתידם הכלכלי. שתי היצירות מתארות את ההתמודדות של צעירים אלה עם שאלת היחסים בין המינים, שְׁאֵלה מושכת ומפחידה כאחת שלא העסיקה כלל את אבותיהם שנישאו בנישואי שידוך, ולא בנישואי אהבה.


כאן וכאן לפנינו אֵם ש"עיני רנטגן" לה, והיא רואה ומבינה גם את מה שניסה בנהּ להסתיר מעיניה. גם אִמו של נֹח וגם אִמו של הירשל יודעות שהאישה שאליה נמשך בנָן היחיד משיכה פיזית ונפשית היא צעירה שאינה כערכו. שתיהן מנסות להחיש רפואה למכה ולהשיא את "הבן היחיד" שלהן (במרכאות ובלעדיהן) בחיפזון לאישה עשירה, בשידוך ובקידושין, כדת משה וישראל. התערבות המוח בעניינים שהלב מופקד עליהם זורעת מהומה בלִבָּם של שני הצעירים. חייהם זורמים כביכול על מי מנוחות, אך המנוחה והנחת מהם והלאה.


ד. מקורות ההשראה וההשפעה של סיפור פשוט

הרומן הקצר סיפור פשוט ינק בוודאי ממקורות השראה והשפעה רבים – עבריים ונכריים. כך, למשל, אפשר להשוות את תיאורי הארוחות בספרו של תומס מאן בית בודנברוק לתיאורי הארוחות בסיפור פשוט, וכן את תיאור חלוק הבית של טוני ואת תיאור כתונת הלילה של מינה ושל חברתה סופיה גילדנהורן. הדיאלוג בפרק 28, שבּוֹ מפיקה צירל תועלת משתיקתה ומדברנותם של מחותניה, מעוצבת ברוח השיחה שבפתח הרומן בית בודנברוק, שבָּהּ גרינליך הסוחר מפיק תועלת משתיקתו, וזוכה בטוני ובנדוניה גבוהה מן הצפוי.


כאן נַפנה את הזרקור רק כלפי מקור אחד ממקורות ההשפעה וההשראה שניתן לאתר בספרו של עגנון: יצירת ביאליק (וליתר דיוק סיפורו הנודע של ביאליק "מאחורי הגדר" ושירו הנודע "שירתי"). כפי שנראה להלן, שתי יצירות אלה קבעו לא במעט את מהלכו של סיפור פשוט, והכתיבו את עיצובו ואת מבנהו. כאשר משפחות החתן והכלה – משפחות הורביץ וצימליך – נפגשות לאחר שפשטה השמועה שהירשל לקה בנפשו, מתרעמת ברטה צימליך בטרוניה ראוותנית של מתעשרת חדשה, המכירה בערך עצמה ובערך ממונה, וקובלת לפני המחותנת צירל: "כלום בתי שלי נולדה אחורי הגדר חס ושלום".


ברי, מינה איננה מרינקא, רועת החזירים האסופית שנולדה מאחורי הגדר מסיפורו של ביאליק. מינה היא בת יחידה להורים עשירים, שהתחנכה ב"פנסיון" ברוח התרבות הגרמנית, ועל-כן היא מושכת את בעלה הצעיר אל העולם המתבולל-למחצה של סופיה גילדנהורן וחברותיה (לאחר נישואיו למינה, המושכת אותו אל עולם המינות, הופך הירשל ל"היינריך"). אף הוא, כזכור, בן יחיד להורים עשירים, הרוצים לראות את בנם משודך לאישה כערכו. בשני הסיפורים לפנינו אפוא "בן-מלך" יהודי, בן יחיד להוריו, שהגיע לפרקו, והוא מתאהב בנערה "אסורה", קרובה-רחוקה, למגינת לב הוריו המבקשים לחַתְּנוֹ עם כלה כלבבם.


ברי, עגנון סיבך את הקונפליקט פי כמה, שכּן הפער בין הירשל לאהובת לִבּוֹ בלומה איננו גדול ובלתי ניתן לגישור כמעט כבסיפורו של ביאליק (שבּוֹ מרינקה היפה היא אסופית, ממזרה, גויה ורועת חזירים). בשני הסיפורים מציבה החֶברה הממוּסדת מכשולים ומשוכות בדרכם של האוהבים "הטבעיים", ומאלצת את הצעיר היהודי לקשור את גורלו עם אישה עשירה, המשודכת לו מבלי שיכּירנָהּ, תוך זניחת אהובתו דלַת האמצעים שלִבּוֹ נוהה אחריה. את נׂח והירשל כמעט שהיו ליהודים חדשים, ההולכים אחר צו לבבם (נישואי אהבה הם מוסד חדש בחייו של אדם מישראל במִפנה המאה העשרים), מסיג הגורל לאחור, כי הוריהם מאלצים אותם לציית לכלליה הקבועים והקפואים של החֶברה היהודית בדורות עברו – חֶברה המשדכת כסף לכסף, ייחוס לייחוס.


הזיקה בין שתי היצירות ניכּרת אפילו ביחידות המיקרו-טקסטואליות, במיוחד בתיאורי הסוואר (עמ' קכא), הכלבים והרכָּב. כדאי, למשל להתבונן בתיאורו של נֹח בפרק י' של "מאחורי הגדר" המנסה לאחוז בתפוחים (ובמשתמע באיבריה המוצנעים של אהובתו) השלוחים אל חלונו מענפי העץ שבחצר הסמוכה:


האילן הושיט לו בראש שרביט אחד, קרוב ביותר, שני תפוחים אדומים וּבשלים, כמי שאומר: טול, שלך הם. [...] פשט נח ידו, שִׁרבּבה – ולא הגיעה.  עוד כאצבע, עוד כאצבע – היד לא הגיעה.


ולהשוותו לתיאורו של הירשל המנסה לגעת בבלומה:


כמה קרוב הוא לה וכמה רחוקה היא ממנו. [...] אינו צריך אלא לפשוט ידו [...] פשט את ידו וביקש ליטול את ידה [...] לא הספיק לעשות כן [...] כל חללו של החדר ספוג ריחה, כתפוח שנפל מן העץ וריחו נודף (עמ' פב).


וכשנאמר בסיפור פשוט ש"נשמע ריח העץ החדש" (עמ' קנח) ניתן לשמוע מן הדברים הד לתיאור הטבע הביאליקאי "הֲשׁוֹמַעַת אַתְּ רֵיחַ שַׁרְבִיטִים חֲדָשִׁים וִירֹקִים" (בשירו "גבעולי אשתקד"). צירוף מילים זה הנשמע כסינסתזה מודרנית בעלת יופי פיוטי חד-פעמי מבוסס למעשה על צירוף שגור ביידיש שאינו ייחודי או פיוטי כל עיקר ("הערן אַ ריח" – "לשמוע ריח"). ביאליק הוא שנתן כנראה לעגנון את ה"הֶתֵּר" לשלב את תרגום השאילה מן היִידיש בסיפור עברי. שימושו של ביאליק ביִידישיזם נתן כנראה לעגנון גם את ה"הֶתֵּר" לשלב בסיפורו "בסוכה" (פרק 17 של סיפור פשוט) את הצירוף "הסוכה הריחה", אך אברהם אברונין והפילולוגים תבעו ממנו לשנות ולכתוב "הסוּכּה העלתה ריח טוב" (עמ' קסא). מפֶּרק זה עולה שריח הסיכה – ריחו המלאכותי של הבושם – של מינה דוחה את הירשל, אך ריחו הטבעי של סכך הסוּכּה משובב את נפשו. לא ירחק היום, והירשל יעזוב את ביתו ואת העיר על סדריהם הבורגניים ויתפרע ביער, בחיק הטבע הפראי, במקום שבּוֹ יכול אדם לתת פורקן ליצריו. לא ירחק היום וסוכת הסתיו הנאה של גדליהו צימליך תתפרק ומֵעל קורותיה הפרוקים ירבּצו עבי חורף שחורים מאוֹפק לאוֹפק.


הכותרת הביאליקאית "מאחורי הגדר" הן מבוססת על רעיון תלמודי בדבר התעוררות היצר: "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא"  (קידושין מ ע"א). על כך הוסיפו חכמים והביאו את סיפורו של "אדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקַנה עד שתיבָּעל אמרו חכמים ימות ואל תיבָּעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עִמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עִמו מאחורי הגדר" (סנהדרין עה ע"א).


כאשר יצרו של נֹחַ, גיבור הסיפור "מאחורי הגדר", תוכף עליו, אין הוא לובש שחורים ואינו הולך למקום שאין מכירים אותו כדי "לסַפֵּר" עם האישה הזרה מאחורי הגדר. הוא לובש את לְבָנָיו החדשים, ועובר את הגדר כדי להתעלס שם עם שכנתו מרינקא שאותה הוא מכיר עוד מימי ילדותו. והנה, כמתוך אזכור הרעיון שבבסיס סיפורו של ביאליק, כתב עגנון בסיפור פשוט: "בזמן שמחשבותיו של אדם מתגברות עליו ילך למקום שאין בני אדם מצויים שם [...] כל שכּן כשאשתו עִמו, שלא כל השעות אדם עשוי לספר עם אשתו" (עמ' רנ). כך ניתן כאן הצידוק לבריחתו של הירשל אל מעבה היער, אל מקום שאין בני אדם מצויים בו, כל שכּן אשתו התובעת ממנו את עונתהּ ומנסה לסחוט ממנו הצהרות אהבה מזויפות.


ולא רק הבדיקה הטקסטואלית המדוקדקת מלמדת על קרבתו של עגנון לסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר". בשתי היצירות הקורא שואל את עצמו מה היה קורה אילו נשא הצעיר לאישה את אהובת לִבּוֹ, ומה יעלה בגורלה של האהובה שנזנחה לאנחות. בסיפורו של ביאליק התשובה מתרמזת בין שיטי הטקסט: יש להניח שגם בנהּ של מרינקא האסופית יגדל כבן-בלי-אב, כפי שגידלוה הוריה, וכשיגדל הילד, ילדו של נׂח שגדל "מאחורי הגדר", הוא יצטרף לחבריו "השקצים", ויילחם (כאביו בשעתו) בנערי בני-ישראל באותן מלחמות נערים, המהוות בָּבוּאה מוקטנת של מלחמות הדמים "האמִתיות", המתוארות בסיפור בפירוט רב. לאמִתו של דבר, הוא יילחם בילדיו של נׂח, שייוולדו לו מאשתו היהודייה, שאין הוא אלא אחיהם למחצה. גורלו של נׂח יהיה כגורל אבי האומה שהפקיר את בנו שנולד לו מאֲמָתוֹ הנָכרית, ושילחו למִדבּר לצָרפו לאוֹהלי אדום, שונאי זרעו. תמונתה של מרינקא, הניצבת עם התינוק בזרועותיה מעלה גם את תמונתה של האם מרים-מריה והתינוק בזרועותיה. אף תינוק זה נולד יהודי, ונדחק אל מאחורי הגדר על ידי בני עמו שהקיאוהו מקרבם. שוב, התנכרות של עם לאחד מבניו הולידה את אחת השנאות הגדולות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית – שנאה שאת תוצאותיה אנחנו חוזים מִבּשרנו עד עצם היום הזה.


ומה היה קורה אילו התעקש נׂח לשאת את מרינקא לאישה? בימי קדם היה מהלך כזה מתקבל בברכה, ומביא להשבחת הגזע. כזכור, רות שקשרה את גורלה עם עם ישראל, הייתה לימים סבתא רבתא של דוד המלך, וכזכור דוד המלך, נינה של רות המואבייה היה אדמוני עם יפה עיניים, ומאבותיו המואבים ירש אולי גם את כושרו בשדה הקרב. גם ילדם של נׂח ומרינקא יכול היה להביא ברכה לעם ישראל, אילו הסתייע הדבר. מרינקא האסופית לא הייתה צריכה לשכנע את משפחתה כדי לעבור את הגדר, כי לא היו לה הורים ומורים שיאשרו את צעדיה. היא פשוט הייתה צריכה להחליט לקשור את גורלה בגורל עם ישראל ולהסתפח אליו. בימינו, רומז ביאליק, החברה הממוסדת לא הייתה נותנת לנישואים כאלה את ברכתה, והייתה מציבה כל מכשול אפשרי בדרכם של האוהבים.

כבר יהודה ליבּ גורדון הטיח בשירו המהפכני "קוצו של יוד" דברים סרקסטיים קשים על יחסה של החברה היהודית לאהבה ולמשיכה בין המינים: "הַאֲרָמִים הֵם כִּי פִי נַעֲרָה יִשְׁאָלוּ?" או "הֲטֶרֶם תֵּדָעִי / כִּי אַהֲבָה בִּלְבַב בַּת יִשְׂרָאֵל אָיִן". בעקבות יל"ג גם ביאליק שואל "מַה זֹּאת אַהֲבָה?". אדם מישראל במאה הי"ט לא ידע אהבה מהי, כי איש לא מצא לנכון להיוועץ בשאלת הזיווּגים. הזיווּג הנכון אמור היה לענות על צורכי המשפחה והקהילה, ולא על גחמותיו, יצריו ותשוקותיו של היחיד.


סיפורו של עגנון כסיפורו של ביאליק משיא את הגיבור הראשי עם אישה יהודייה, בת סוחר כפרי עשיר, בחופה וקידושין כדת משה וישראל, אך דווקא אישה יהודייה זו מושכת את בעלה אל העולם הנכרי. אילו נשא את בלומה לאישה, יש להניח שבלומה הענייה הייתה הופכת מפרח לילה (בלומה נאכט), פרח סגור ותלוי על בלימה, לבלומה הורביץ, ממשיכה ראויה לצירל החרוצה והפיקחית. היא הייתה מרימה תרומה להצלחתו של בית העסק המשפחתי, ומגדלת את ילדיו של הירשל, פרי אהבתם. ילדם הפגום של הירשל ושל מינה הוא מזכרת עווֹן לזיווּג הנכון שהופר בגלל שיקולי ממון נפסדים.


אפשר גם שבלומה המלומדת, שקראה בספרים כאביה, הייתה מושכת את הירשל חסר ההשכלה אל עולמהּ, ואפשר שהם היו עוזבים את שבוש ויוצאים לדרך אחרת, אולי אף אל הדרך העולה ציונה. כך או אחרת, היא הייתה נוסכת דם חדש באווירת הסטגנציה שבָּהּ משתכשכת משפחת הורביץ, שמחמת חולשה גנטית מידרדרת אל תהומות החולי והשיגעון. כבסיפורו של ביאליק, מאחורי הקלעים ניצב המחבר, וניכּר שהוא מצטער על ההזדמנות שהוחמצה. גיבורו יכול היה לשאת לאישה את אהובתו "הטבעית", שאליה נמשך בכל נימי לבבו, לִמשות אותה ממצבה העלוב, ולקבל בתמורה אהבה, חוסן נפשי ודור המשך חסון ומוצלח. תחת זאת, הוא נגרר לתוך מעשה עוול, שסופו המר נרמז מבלי שייאמר עליו דבר באופן גלוי ומפורש.


עגנון למד מביאליק (מ"שירתי" ומ"זוהר" שהיו בהתחלה יצירה ארוכה אחת) גם לחלק את יצירתו לשני חלקים מנוגדים: חלקה הראשון של היצירה מתרחש בין כותלי הבית, וחלקה השני בטבע (בעיר וביער). העיר, הבית, החדר מסמלים את ד' אמותיו של אדם מישראל בתקופה שבָּהּ חי בקהילה, למד תורה והאמין אמונה גמורה בבורא עולם. היער והשדה מסמלים את היציאה מן השורה – את העולם החילוני החדש של היהודי האֶמנציפטורי, לרבות העולם המערבי הזר והמושך ("שדות נֵכר") ולרבות העולם החלוצי שיצא מתוך יריעות אוהל שֵׁם ונטה אוהל חדש בשדות המולדת, בחיק הטבע הארץ-ישראלי הישָׁן-חדש.


בסיפור פשוט הגיבור עוזב את החברה העירונית ואת התרבות החומרית שלה לטובת חיים דלים בחומר, אך עשירים בחוויות רוחניות – תחילה ביער, ואחר-כך בבית-המשוגעים. בסופו של דבר, הוא שב שיבה מהוססת ורופסת אל המשפחה ואל החֶברה. השָׁנים המתוארות ברומן הן שנות היקלעותו של עגנון גופא בכף הקלע בין קבע לבין עראי, בין מולדת לבין מלון-אורחים, בין חובה לבין יצר.


היצירה בנויה משני חלקים העומדים זה מול זה בסימטריה ניגודית. יצירה בעלת מבנה דומה היא כאמור הפואמה הביאליקאית "שירתי", שהכילה בגירסתה הראשונה (כפי שנתפרסמה בהַשִּׁלֹחַ בשנת תרס"א) גם את "זוהר". גם ביצירתו הנודעת של ביאליק, החלק הראשון מתאר תמונה משפחתית קודרת בתוך ד' אמות, וכולו מעוגן בעולם הסמלים היהודי המסורתי (אף שסמלים אלה מסורסים ומחוּללים); ואילו החלק השני פרוע ואישי, ללא קשרי משפחה ומסורת מעיקים, וכולו מתרחש בטבע החופשי, תחת כיפת השמים המופזת. גם הלשון והתיאורים שבחלק השני חופשיים ומשוחררים מנטל הסימבוליקה הדתית-לאומית. ביאליק ועגנון הציבו אפוא ביצירתם את את תמונת המציאוּת הכוללת של עַמם בשנות מִפנה המאה העשרים: את הכבילות לעיירת הילדוּת, לאומה-לאֵם ולמסורת, מזה; ואת ההשתחררות – המענגת והמפחידה מן הכבלים הללו, מזה. בשתי היצירות יש יציאה אל הטבע – אל השדה או אל היער – המבטאת את היציאה החלוצית לחיים חדשים וחילוניים, מזה, ואת היציאה המאיימת לשדות זָרים (אל היצריות הטבעית, אל החָכמה הזרה ואל כל מדוחיה), מזה.