הניצנים הראשונים של שירת הנשים האנגלו-אמריקנית

על שירה של אן ברדסטריט "לבעלי היקר והאוהב"


פורסם: חדשות בן עזר (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל) , גליון 1705 , 13/12/2021

חדשות בן עזר 1705
.pdf
Download PDF • 123KB

להורדה בקובץ PDF



בגיליון 1704 של "חדשות בן עזר" מיום 9.12.2021 העליתי קווים לדמותה של מארי דה פראנס, המשוררת הראשונה באנגליה – צרפתייה שהגיעה במאה השתים-עשרה לאי הבריטי מנורמנדיה, ארצו של ויליאם הכובש. מארי דה פראנס (1160 – 1215) התקבלה במאור פנים בבית המלוכה האנגלי, והייתה בו ל"משוררת החצר". היא כתבה משָׁלים המעידים לדעת רוב חוקריה על השפעה שספגה מן המתרגם והסופר היהודי הידוע ברכיה הנקדן, אף הוא איש נורמנדיה, שעבר לאנגליה מִסיבות שהזמן גרמן. במקביל כתבה גם פואמות ארוכות ובהן סיפורי אהבה בכלל, ואהבה אסורה בפרט, שהיו חביבים על בני חצר המלכות.


המשוררת הראשונה באנגליה שהוציאה ספר שירים הייתה אמיליה בסאנו-לאנייה (1569 – 1645), שהעזה להוציא את ספרה בשמה, ולא בעילום שם היא בחרה שלא להסתתר מאחורי שם בדוי, אף-על-פי שבאנגליה האליזבתנית הסופרים והמחזאים היו תחת עין הבולשת, אשר חיפשה ואיתרה רעיונות של כפירה בכל אתר ואתר. אביה של אמיליה המוזיקאי, היהודי-המומר בטיסטה בסאנו, ממגורשי ספרד, התיישב בוונציה וניגן בחצר הדוצ'ה, אך נעתר להצעת הנרי השמיני להגיע לאלביון ולשמש "נגן החצר" בארמונו. הבת היפה והמוכשרת אמיליה – בת לאם בריטית – גדלה והתחנכה בילדותה ובנעוריה בין בנות האצולה, אך הוריה מתו בטרם עת, וכדי שלא תיזרק לרחוב בחוסר-כול היא נאלצה להיעתר לחיזוריו של לורד מבוגר, בן-דודה של המלכה אליזבת הראשונה, והייתה לפילגשו.


ספר שיריה "הודו לאלוהים, מלך היהודים" ("Salve Deus Rex Judaeorum") משנת 1611 מעיד על השכלה רחבה, על כשרון פיוטי ועל תעוזה רבה (אחדים מחוקרי שייקספיר משערים שהמשוררת היהודייה-למחצה היא "הגברת השחורה" בסונטות של שייקספיר, ומניחים שהיא זו שכּתבה את הסונטות השייקספיריות המופנות לנמען גבר). בספרי "ורד לאמיליה: שייקספיר וידידתו היהודייה" (2018) סיפרתי את סיפור חייה וניסיתי לחשוף את עקבותיה ביצירת שייקספיר לסוגֶיהָ.


המשוררת האנגלייה השנייה ששמה מתנוסס על ספר שירים הייתה אן ברדסטריט (1612 – 1672), שאחיה הוא שהוציא בשמה בשנת 1650 את ספר שיריה "המוזה העשירית עלתה ובקעה באמריקה", לבל יאשימו אישה ביומרה או ביוהרה. אן ברדסטריט (Anne Bradstreet) נולדה באנגליה, בניו-המפטון, למשפחה פּוּריטנית עשירה. בגיל שש-עשרה השיאוה הוריה לגבר כלבבם. ביחד עם בעלה עברה הצעירה הנועזת את האוקיאנוס, והייתה בין חלוצי המושבה הפּוּריטנית מסצ'וסטס. בני הזוג ברדסטריט התיישבו בעיירה סאלם, ששמה נודע לימים בעקבות "צֵיד המכשפות" שנערך בה. אבי המשפחה היה למושל מסצ'וסטס, ואשתו הנאמנה גידלה את שמונת ילדיהם ששרדו את המחלות והמגפות, וכתבה את השיר "לבעלי היקר והאוהב", המאיר אותו – את הגבר של חייה – באור יקרות.


אן ברדסטון השכילה "להלך בין הטיפות", ולִזכות בברכּת המִמסד, הכמורה והציבור הפּוּריטני. היא ידעה היטב ששנים אחדות לפני פרסום ספרה הוגלתה האינטלקטואלית אן האצ'ינסון ממסצ'וסטס רק משום שהעזה ליזום חוג ללימוד תנ"ך לנשים משכילות. לפיכך, היא כתבה את שיריה בהרכנת ראש, בענווה ובנימה אַפּוֹלוגטית, וכך זכתה לכבוד ולאהדה. כאמור, אחיה הוא שהוציא את שיריה באנגליה, ופרסם את שמה ברבים, ולא היא עצמה ששמרה על צניעות וענווה.


לפעמים נוהגים למתוח קו של אנלוגיה בין שירה של ברדסטריט "לבעלי היקר והאוהב" לבין הסונט השייקספירי ה-18 ("Shall I compare thee to a summer’s day"), שגם בו מודה המשורר בקשייו לאמוד את מידת האהבה שבקִרבו, אך מה רבים הם הבדלי הרמה בין שני השירים! כל השוואה תעיד כאלף עדים עד כמה רפים היו ניצני שירת הנשים האנגלית ומה מִצערה הייתה דמות-תבניתם:


To My Dear and Loving Husband

By Anne Bradstreet


If ever two were one, then surely we.

If ever man were loved by wife, then thee.

If ever wife was happy in a man,

Compare with me, ye women, if you can.

I prize thy love more than whole mines of gold,

Or all the riches that the East doth hold.

My love is such that rivers cannot quench,

Nor ought but love from thee give recompense.

Thy love is such I can no way repay;

The heavens reward thee manifold, I pray.

Then while we live, in love let’s so persever,

That when we live no more, we may live ever.

לבעלי היקר והאוהב / אן ברדסטריט


אִם שְׁנַיִם הֵם אֶחָד, הֲרֵי זֶה אָנוּ.

עַל צֶמֶד אוֹהֲבִים דֻּבַּר? דֻּבַּר רַק בָּנוּ.

אִם יֵשׁ אִשָּׁה שֶׁבַּעֲלָהּ גּוֹרֵם לָהּ אֹשֶר

תֵּצֵא אִתִּי לְתַחֲרוּת אִם יֵשׁ לָהּ כֹּשֶר.

אַהֲבָתְךָ יְקָרָה לִי מִמִּכְרוֹת זָהָב

ּמִכֹּל אוֹצְרוֹת מִזְרָח וּמַעֲרָב

מֵי נְהָרוֹת אוֹתָהּ כְּלָל לֹא יַרְווּ

אַהֲבָתְךָ רַק הִיא בַּעֲבוּרִי עַרְבוּת.

אֵין דֶּרֶךְ בָּהּ אוּכַל לִגְמֹל גְּמוּלָהּ

לוּ מִמְּרוֹמִים יָבוֹא שְׂכָרָהּ. אֶשָּׂא תְּפִלָּה.

אִם לְעוֹלָם בְּאַהֲבָה כָּזֹאת נַתְמִיד

סְגֻלּוֹת הַנֶּצַח מִיָּדֵינוּ לֹא נַשְׁמִיט.


מאנגלית: זיוה שמיר


שירי רגש נאיביים כאלה, הנראים כמו חרוזים-לעת-מצוא שנכתבים לרגל אירועים משפחתיים, חובּרו בספרות העברית על-ידי המשוררת העברייה הראשונה רחל מורפורגו (1790 – 1871); אך גם חרוזיה של רחל מורפורגו – שצללו זה מכבר לתהום הנשייה – לא היו כל כך פשטניים ונאיביים כשירה של אן ברדסטריט. לעומת זאת, סונט מס' 18 של שייקספיר "Shall I compare thee to a summer’s day", הוא בין השירים היפים בשירת העולם – tour de force של מחברו – מפגן מרהיב של יכולת שירית נדירה:


Shall I compare thee to a summer’s day?

Thou art more lovely and more temperate:

Rough winds do shake the darling buds of May,

And summer’s lease hath all too short a date;

Sometime too hot the eye of heaven shines,

And often is his gold complexion dimm'd;

And every fair from fair sometime declines,

By chance or nature’s changing course untrimm'd;

But thy eternal summer shall not fade,

Nor lose possession of that fair thou ow’st;

Nor shall death brag thou wander’st in his shade,

When in eternal lines to time thou grow’st:

   So long as men can breathe or eyes can see,

   So long lives this, and this gives life to thee.


אילוצי המשקל והחריזה הם שגרמו לי שאגייס בעת התרגום את הלוח העברי, שהרי שייקספיר נטל לעצמו חֵרויות רבות, אך לא ויתר על חמשת הימבּים – לא בסונטות ולא במונולוגים הנעלים של מחזותיו:


הַאֲדַמֶּה דְּמוּתְךָ לְיוֹם בְּאָב?

אַתָּה נָאֶה וְאַף נָעִים יוֹתֵר;

צִיצֵי סִיוָן תַּחְמֹס סוּפָה בִּיעָף,

וְקַיִץ אַךְ הוּא בָא, וּכְבָר עוֹבֵר.

יֵשׁ שֶׁתִּבְעַר עֵין הַחַמָּה, תִּיקַד,

יֵשׁ שֶׁיִּכְהֶה עֵין זְהָבָהּ, יוּעַם,

אַף יֵשׁ שֶׁהַיָּפֶה יָפְיוֹ יֹאבַד,

בְּיַד מִקְרֶה אוֹ חֲלִיפוֹת עוֹלָם.

אַךְ אֶת זִיוְךָ הַזְמַן לֹא יְכַלֶּה

אוֹצְרוֹת חִנְּךָ לֹא יִשָּׁמְטוּ מִיָּד,

הַמָּוֶת לֹא יָהִין לְהִתְהַלֵּל,

כִּי בְּשִׁירַי תָּנֵץ דְּמוּתְךָ לָעַד.

כָּל עוֹד נִהְיֶה וְעַיִן לֹא תִּכְהֶה,

יִחְיֶה שִׁירִי וּבוֹ דְּמוּתְךָ תִּחְיֶה.


מאנגלית: זיוה שמיר


מהצבת השירים זה בצד זה ניתן ללמוד ולהבין שלא הכֵּנות ועָצמת הרגשות הם הקובעים את איכותו של שיר אישי – שיר אהבה, שיר פרֵדה או שיר קינה. אין שירים כנים ואישיים יותר מאלה הנחרתים על-גבי מצבות בבתי-העלמין, ואף-על-פי-כן כלולים בהם על-פי-רוב חרוזים רפים וצולעים, ואין הם שירים העומדים במבחן הזמן. העובדה שסונט מס' 18 של שייקספיר נזכר משום-מה בביקורת הפמיניסטית בנשימה אחת עם חרוזיה של אן ברדסטריט, ההופכים לפעמים את הפיוטי לפתטי, מצביעה על האוריינטציה הפוליטית הברורה של תחום השׂיח הזה, שבדרך-כלל אינו מתחשב באמות-מידה פנים-ספרותיות, ואינו מגלה יכולת של ממש בקריאה שהויה.


למרבה הצער, השׂיח הפמיניסטי (וכמוה גם תחומי שׂיח אחרים שיש להם אג'נדה פוליטית ברורה ומובהקת, כמו "שיח מיעוטים", "queer studies", "ביקורת פוסט-קולוניאליסטית" וכו') אינו מבחין בדקויותיו של טקסט ספרותי ואינו יודע לאֱמוֹד את ערכו האמנותי-האסתטי. הוא בוחר ביצירות ספרות על-פי טיב המסרים שהן משדרות, ולא לא על-פי איכותן הפְּנים-טקסטואלית.


בדרך-כלל תחומי השׂיח הללו, שירשו את מקומו של חקר הספרות האקדמי, אינם רואה את הטקסט הספרותי אלא כקולב שעליו הם תולים את סיסמאותיהם הפוליטיות. לעניות דעתי, רק הצדדים ההיסטוריים של תחום זה, שאינם נועצים מראש את החץ ואחר-כך מסמנים את עיגולי המטרה, הם בעלי ערך אקדמי-מחקרי. המחקר, כל מחקר, דורש מן החוקר שיציב סימני שאלה, ואילו אותם תחומים המשרתים מטרה פוליטית חד-ערכית, מציבים שורה של סימני קריאה קולניים כמקלות המתופף בתהלוכה צבאית.