דברי פרופ' זיוה שמיר עם קבלתה את פרס ביאליק לחוכמת ישראל 2022

עודכן: 14 בנוב׳

כפי שנאמרו בטקס שנערך ביום 8.11.22 - כנציגת זוכי הפרסים של עיריית תל אביב


במעמד הטקס הוקרנו סרטונים על זוכי הפרס

פרס ביאליק לחכמת חיים 2022

בסרטון על פרופ' שמיר ניתן לצפות כאן


ערב טוב. בדקות הספורות העומדות לרשותי אני רוצה לספר לכם סיפור, אבל קודם הרשו לי להודות לראש העיר, מר רון חולדאי, ששומר על מורשתו של ביאליק, האזרח מספר 1 של תל-אביב, ולא שלה בלבד. תודה מקרב-לב לשופטים הנכבדים שהפנו אלומת אור לעבודה שנעשית הרחק מאור הזרקורים, תודה לעושים במלאכה, לרבות אסף שעל הארגון ואבישי שעל הסרטים. ברכות לזוכי הפרס ולבני משפחותיהם, לרבות בני משפחתי. תודה לחברים ולאורחים הרבים שהגיעו לאירוע.



הסיפור הוא סיפורה של יפיפייה שהיתה שקועה בתרדמה במשך כ-300 שנה, מגירוש ספרד ועד למהפכה הצרפתית, וקמה לתחייה באמסטרדם. היא התעוררה תודות לקומץ אינטלקטואלים צעירים שהקימו כתב-עת עברי ראשון מסוגו שבו ראו אור גם שירי טבע ואהבה, שאסור היה לפרסמם עד אז בלשון קודש. וגם תודות לחוקים הליברליים של נפוליון שאסרו על הרבנים להטיל חרם על "פורצי-גדר".


התרבות העברית החדשה, לרבות הספרות היפה, נדדה מזרחה: לגרמניה (קניגסברג, ברלין), לוינה ולכל מרחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ומשם לרוסיה (תחילה לווילנה, ואחר-כך היא התיישבה באודסה סביב חצרו של אחד-העם). כאן נוצרה כל התשתית התרבותית שנדרשה לעם שהתקבץ אז מקהילות-קהילות: מערכת חינוך חדשה, ספרי לימוד, תיאטרון עברי, כתבי-עת שהחשוב שבהם – "השילוח" – אין לו מתחרה עד עצם היום הזה. סופרי אודסה שאלו את עצמם בלי הרף: איך אפשר להפוך קהילות מפוזרות לעם אחד, ומה העם צריך. על כן חיבר ביאליק שירי ילדים עוד לפני שהיה גן ילדים עברי, שירי עבודה לפני שהיתה "עבודה עברית"; שירי ערש עבריים לפני שאימהות ידעו לשיר לילדיהם בעברית.


יש חוקרי ספרות שנוסעים לאודסה, מבקרים בבתי סופרים, פוקדים את קבריהם ומחפשים בשוק של אודסה את בית הדפוס שהקים שם ביאליק. לדעתי, מרוב אבנים – קברים, קירות ומרצפות של מדרכות – הם אינם רואים את השמיים, את העיקר. אילו הרחיבו את חוג ראייתם הם היו מבינים שאודסה היתה המרכז העברי החשוב ביותר באלפיים שנות גולה, חשוב ואינטנסיבי יותר אפילו מטולדו או מגרנדה של "תור הזהב בספרד".


ולמה לא תמצאו משפט כזה בספרי ההיסטוריה? כי אחד-העם האריסטוקרט סלד מפרסום ומיחסי ציבור. הוא האמין בעבודה קשה ובכוונות כנות, וחשב שסוף כבודו לבוא. לא ייפלא שהוא הפסיד במרוץ על הנהגת התנועה הציונית. כן, לפעמים מנהיג זקוק לאור הזרקורים.


בקו ישר עברה התרבות העברית החדשה מעיר נמל צפון-מערבית (אמשטרדם) לעיר נמל דרום-מזרחית (אודסה), שממנה יצאו הספינות שהעלו את הסופרים ובתי-האב שלהם ארצה. מאיר דיזנגוף, אחד מעסקניו של המרכז העברי באודסה (במילה "עסקן" לא דבקו אז עדיין השתמעויות של גנאי) שכנע את חבריו להקים את בתיהם בתל-אביב – עיר בדגם אודסה – עיר חדשה על חוף ימים, שבתרבותה יש מקום גם לשעשועים קלים ולא רק ל"תלמוד תורה". כך הפכה תל-אביב של ימי העלייה הרביעית למרכז החשוב של התרבות העברית, וכבר אז היתה בה גם שלוחה של האוניברסיטה העברית שזה אך הוקמה, ובה לימד ביאליק את אגדות חז"ל.


רבותיי, אנחנו זקוקים לתקופת נאורות והתעוררות חדשה, שתִּמשה את התרבות העברית – לשונה וספרותה – לא מתרדמה (היא דווקא ערה), אלא מן הסתמיות הפחותה שלתוכה שקעה. משרד החינוך צריך לבצר את מעמדם של מקצועות המורשת, ולא להָפכם למקצועות סוג ב'. על המנהיגים שלנו לדעת שתרבותו החדשה של העם מ-230 השנים האחרונות – הולידה את המדינה. אבות הציונות כתבו ביומניהם שהם נתפסו לרעיון הציוני בעקבות קריאה נרגשת ב"אהבת ציון" של מאפו; "תל אביב" היה שם של ספר לפני שהיתה שם של עיר; "מדינת היהודים" היתה שם של ספר לפני שקמה המדינה. הספרות העברית היתה היונה שהביאה בכנפיה את בשורת האביב, ואסור לתת לה להפוך לעורב, סמל סתיו העמים. אנחנו רוצים שגם בדור הבא ובדורות הבאים, יהיו מועמדים ראויים לפרס ביאליק לחָכמת ישראל ולפרסים אחרים. אנחנו זקוקים בדחיפות לתקופת השכלה חדשה, ויפה שעה אחת קודם.


תודה רבה.