"במושב קראו לה אַיָּה"

איך נמצאו שמות עבריים לבָּנות שנולדו בארץ ב"תקופת היישוב"?

המאמצים שהוקדשו ליישובהּ של ארץ-ישראל בימי העליות הראשונות נכרכו כידוע ברעיון הולדתו של "יהודי חדש", איש עמל אידֵאליסטי, השואף לחדש את ימי הארץ כקדם ולהתנתק מנופי הגולה – הפיזיים והאנושיים. ואכן, המתיישבים ושל החלוצים חווּ תהליך מוּאץ של מעבר לחיי עבודה יצרניים, ואורחות חייהם לא דמו כלל לאלה של אבותיהם בתפוצות הגולה.

באופן טבעי ומובן מאליו התפתח בארץ רעיון "שלילת הגולה", שתבע מהחלוצים ומהמתיישבים להתנער ממנהגי העבר ולהמירם בעבודה מועילה ופרודוקטיבית. אנשי ההתיישבות העובדת הכשירו אדמות לחקלאות – לשידוד שדות, לנטיעת כרמים ומטעים, לגינון ולייעור. תושבי הערים ניסו ברובם להתנער מ"עסקי האוויר" שהיו אופייניים ל"רחוב היהודים", ועסקו בעבודות קונסטרוקטיביות: סלילת רחובות חדשים, בניית בתים, הקמת בתי-עסק ומפעלים. בפזמונו "שיר בוקר" ביטא אלתרמן את האווירה ששררה בהתיישבות העובדת, מזה, ובערי הארץ, מזה: "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט / וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים, / עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת / הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים".

ממילא התבטאה "שלילת הגלות" בהפניית עורף לכל השמות הזרים שניתנו בעבר בלשונות היהודים. לא עוד שמות גלותיים מלשון יידיש כדוגמת 'זליג', 'פייבוש', אלתר' ו'הירשל' (או שמות נשים כדוגמת 'שיינדל', 'פייגל', 'גולדה', 'מאניה' או 'פאניה'). לא עוד שמות גלותיים של יהודי המזרח ואגן הים-התיכון, כמו 'סלים' ו'סמיר', או 'מכלוף' ו'מסעוד', (או שמות נשיים כדוגמת 'פרחיה' ו'סואד', 'ג'נטילה' ו'סולטנה'). שמות כאלה הושלכו לאלתר ככלי אין חפץ בו, וילדי הארץ נשאו רק שמות עבריים שרק לעִתים רחוקות "התכתבו" עם שמותיהם של סבא וסבתא שנשארו בגולה והזכירו אותם בצליל או במשמעות.1

אילו שמות בחרו הורים לילדיהם שנולדו בארץ בתקופת העליות הראשונות? בתחום זה ניתן להבחין בהבדל מגדרי רב-משמעות, שאותו נבחן כאן בהרחבה. מן הראוי להקדים ולומר: לבָּנים (אך לא לבָּנות) שנולדו בארץ בתקופה זו נמצאו שמות בשפע. רובם נלקחו מהתנ"ך, ונהגו בהגייה האשכנזית המלעילית (למעשה, עד עצם היום הזה לא פסק בארץ הנוהַג האנכרוניסטי הזה בהיגוי השמות, ולפעמים אפילו צעירים הנושאים שמות חדשים בתכלית נכנעים לנוהג זה). מתוך רצון להתבדל מהווריאנטים הגלותיים של שמות מקראיים אלה עד מהרה הנהיגו בארץ שמות- חיבה חדשים (כדוגמת 'אבי', 'צחי', 'קובי', 'מושיק', 'דוּדי', 'שלומי', וכד'). בהדרגה התחילו להופיע ב"יישוב" שמות תנ"כיים שלא היו מקובלים בתפוצות הגולה, כגון: 'בועז', 'אהוד', 'יואב', 'אבנר', 'אורי', 'אבישי', 'יונתן', ועוד (רובם שמות של עובדי-אדמה או של גיבורי קדומים, שנשאו נשק וידעו להגן על עמם).2

בשנות הארבעים, עם התבססותה של התנועה "הכנענית" ("העברים הצעירים") בראשות יונתן רטוש (שנולד בשם 'אוריאל הלפרין') הִרבּו בני הארץ לִפנות לשמות הנושאים קונוטציות אוריינטליות, שנועדו לרמוז על השתלבותו של הצעיר העברי במרחב השֵׁמי. כן צצו שמות של גיבורי תנ"ך נידחים הנפתחים באות עי"ן השֵׁמית ('עוזי', 'עודד', 'עִרן', 'עידו', 'עומרי', 'ענר', 'עירא', 'עירד', ועוד). בהדרגה התחילו להופיע גם שמות "טריטוריאליים" רבים ('יוּבל', 'גיא', 'גִּלעד', 'כרמל', 'גולן', ועוד) ושמות "כוחניים" ('יריב', 'און', 'עוז', 'עוזי', 'אֱיל', ועוד). התבסס גם הנוהג להמיר את השמות הפרטיים ואת שמות המשפחה הגלותיים בשמותיהם של עממי כנען והמזרח הקדום, לרבות שמות של גיבורים זרים שאינם מזוהים עם עם ישראל ('חובָב', 'דביר', 'יבין', 'נמרוד', 'עומרי', 'נעמה', 'יעל', 'הגר', 'עתליה', ועוד).

•

המחסור הורגש במיוחד בתחום מתן שמות לִבנות הארץ, ובהיעדר מאגר ראוי נדרשו בני הארץ למלא את החסר ללא דיחוי בשמות חדשים, שנבראו על-אתר. אכן, רוב השמות החדשים שהופיעו בפעם הראשונה ב"תקופת היישוב" היו שמות של בנות, שנולדו להורים משכילים בעלי אידֵאולוגיה חלוצית (אחרי שנשתגרו שמות חדשים אלה, הם נתפשטו ונפוצו בכל אתר ואתר).

אם מנסים לתהות על הסיבות למחסור שנתהווה בתחום השמות לבנות, ממילא מגיעים למסקנה שלא סיבה אחת ולא שתיים גרמו לכך: ראשית, לבנות-ישראל בתפוצות הגולה – יותר מאשר לבנים – ניתנו בדורות עֲבָרו שמות שמקורם ביידיש, בלאדינו ובשאר לשונות היהודים, ואלה הוצאו כמובן ללא דיחוי ממאגר השמות. שנית, לאחר הוצאתם של שמות לועזיים מן המחזור, נותרו לבנות שמות מעטים: שמות האימהות ושמותיהן של גיבורות "חיוביות" אחדות מן התנ"ך ומספרות חז"ל – קומץ שאינו משביע את הארי. שלישית: לא זו בלבד שמִספּר הנשים בתנ"ך מועט באופן יחסי, אלא ששמות רבים מתוך מבחר השמות המצומצם בתנ"ך הן שמות של נשים זרות בעלות קונוטציות שליליות. מחמת משמעיהם ומשמעי-הלוואי של שמות אלה, כמו גם מִפּאת צליליהם הצורמים, הם אינם יכולים לבוא בחשבון בעת החדשה.

אכן, במאגר השמות הנשי בתנ"ך ובספרות חז"ל יש שמות שברובם הוצאו מן האינוונטר, ואי אפשר להשתמש בהם בעת המודרנית: 'חוּלדה', 'סֶרח', 'חֶלאה', 'מחלה', 'חוגלה', 'ושתי', 'זרש', 'כָּזבי', 'מעכה', 'עֶגלה', 'קטוּרה', 'קרן הפּוּךְ', 'אהליבמה', 'נחושתא', 'זבודה', 'צרועה', 'ניצבת', 'עזובה', ועוד. אצל אומות העולם נותנים לפעמים לבת שם השאוב מן המקרא, שאינו מקובל במקומותינו, כגון 'Orpah' ('עָרפָּה') וכגון השם 'Isabel' (המופיע גם בצורות כתיב אחרות: 'Isabelle' או 'Isabella'), אך יקשה כמדומה למצוא הורים ישראליים שייאותו לתת לבתם את השם המקראי 'איזֶבֶל'.3

אצל חוקרים שעסקו בסוגיית השמות העבריים החדשים בארץ-ישראל ובמדינת ישראל4 לא מצאתי תשובה לשאלת המקור שממנו שאבו בני "היישוב" את השמות החדשים שנתנו לבנותיהם, שנולדו בארץ. ככל שנדרשתי לסוגיה זו, התברר לי בוודאות שאת ההשראה לשמות החדשים קיבלו בני "היישוב" ממרחב התרבות האנגלי. דווקא בתקופה שבָּהּ בני ה"יישוב" נלחמו באנגלים וביקשו לסלקם מן הארץ, גדשו בני העליות הראשונות את האסמים ביבולים מתוצרת הממלכה הבריטית השלטת. שמות הבנות שנבחרו מתוך מאגר השמות האנגלי הם כמובן שמות עבריים בתכלית, אך את ההשראה לבריאתם של שמות אלה קיבלו אנשי הארץ היישר מממלכת אלביון השנואה. להלן נבחן אחדים משמות הבנות שנשתרשו בארץ ב"תקופת היישוב" ונתהה על גלגוליהם:

• דליה הוא אמנם שמו של קיבוץ של השומר הצעיר, מיישובי "חומה ומגדל", שעלה על הקרקע באביב 1939, ששמו ניתן לו בהשראת שמו של הכפר הערבי השכן דאלית-א-רוחא (دالية الروحا). ואולם, עוד לפני הקמת הקיבוץ נשאו בנות אחדות את השם הזה – שמו של פרח בצבעי אדום-צהוב, או שמו של ענף הגפן (דליה = דלית). ביניהן ניתן לִמנות את דליה גולומב, בתו של מייסד "ההגנה" (ילידת 1926), את השופטת דליה דורנר (ילידת 1937), את השחקנית דליה פרידלנד (ילידת 1935), את אשת הרדיו דליה יאירי (ילידת 1936), את המשוררת דליה רביקוביץ (ילידת 1936), את המשוררת דליה הרץ (ילידת 1942), ועוד. השם נולד בהשראת השם האנגלי הפופולרי Dahlia הנושא את שם הבוטניקאי אנדרס דאהל, ונשתרש באמריקה החל בשנת 1906, ובאנגליה החל בשנת 1922. הוא היה עד מהרה לאחד השמות האהודים במרחב התרבות האנגלי. שם זה בווריאנטים אחדים נפוץ אמנם גם בארצות ותרבויות אחרות (בפרס, בספרד, בלטביה, ועוד). ברי, לארץ הוא הגיע בהשראת השם האנגלי, שהיה נפוץ עד מאוד באותה עת, אך ייתכן שניכרת כאן גם השפעת השם האנגלי 'דֶּלְיָה' (שהוא לפעמים קיצור של 'אודליה' או 'קורדליה') כשמהּ של חוקרת שייקספיר דֶּליה בייקון, התסריטאית דֶּליה אֶפרון, המוזיקאית דֶּליה דֶּרבִּישייר, ועוד.
  

• עדנה הוּא אמנם שם עברי מובהק המלמד על התחדשות ורעננות (על-פי "הָיְתָה לִי עֶדְנָה"; בראשית יח, יב), ויש המצביעים על קרבתו לשם "עֵדֶן" בריבוי משמעיו. אולם, בארץ-ישראל השתגר שם זה בשנות השלושים בעקבות השם האנגלי Edna, שהיה פופולרי מאוד במרחב התרבות האנגלי בתחילת המאה העשרים. אל התרבות האנגלית הגיע שם זה משלושה מקורות שונים לכל הפחות: המקור האחד הוא האגדה המקראית, שלפיה אברהם נולד לתרח ולאמתלאי בת כרנבו ולפי "ספר היובלים" שמה הוא 'עדנה בת ארם' (ב"ספר היובלים" כך נקראות גם נשותיהם של חנוך, מתושלח ותרח).5 המקור השני של השם 'עדנה' הגיע מן הספרים החיצוניים.  בפרק א' של ספר 'צוואות השבטים' (הספר נכתב כנראה בעברית, אך שרד בגירסתו היוונית) מוזכר בצוואת נפתלי השם 'עדנה' כשם אִמן של זלפה ובלהה שילדו כידוע ליעקב ארבעה בנים, שנתנו את שמותיהם לארבעה משבטי ישראל. ואולם, דומה שלא פְּרט נידח זה קבע את מסלול-נדודיו של השם מאנגליה לארץ-ישראל המנדטורית. המקור השלישי הוא גאלי – אירי או סקוטי – ולפיו משמעו של השם 'Eithne' הוא לִבַּת הפרי או לִבַּת העץ. השם 'Edna' היה נפוץ ואהוד בתרבות האנגלית, אך לאחרונה ירדה מידת הפופולריות שלו באנגליה. שם זה ניתן בתקופת המנדאט לבנות רבות, ובהן הנבלאית של התזמורת הפילהרמונית עדנה בוכמן (1929 – 2022), השחקנית עדנה פלידל (ילידת 1931), הסופרת עדנה שבתאי (ילידת 1934), השופטת עדנה קפלן-הגלר (ילידת 1942), הזמרת עדנה גורן (ילידת 1943) השופטת עדנה ארבל (ילידת 1944), ועוד.
  

• דפנה - השם נעוץ כמובן במיתולוגיה היוונית. דפנה היא נימפה, בתו של אל הנהר, שאפולו אל-השמש רדף אחריה ואביה הֲפכהּ לעץ שמענפיו נהגו להכין זֵרים למנצחים בקרבות. מאז מִפנה המאה העשרים היה שם זה בין השמות האהובים ביותר במרחב התרבות האנגלי. בארץ השם 'דפנה' הוא אמנם שם קיבוץ באצבע הגליל שנוסד באביב 1939, על שם עיר קדומה שהייתה באתר היווסדו של הקיבוץ. אך גם לפני הקמתו של הקיבוץ נשאו נשים בארץ את השם 'דפנה'. בעיקר זכה שם זה לפופולריוּת בעקבות הצלחה הרבה של הסופרת והמחזאית בת מעמד האצולה דפנה דה מוריאה (Daphne du Maurier), שלספריה "רֶבֶּקה" ו"הציפורים" העניק היצ'קוק גירסה קולנועית נודעת. בין אלה שקיבלו את השם 'דפנה' בארץ-ישראל המנדטורית נזכיר את הסוציולוגית דפנה יזרעאלי (1937 – 2003), את הפזמונאית דפנה אילת (ילידת 1938), את המוזיקאית דפנה שפר (אבן-שושן) ילידת 1938 ואת האמנית דפנה כהן-מינץ (ילידת 1940). השם 'דפנה' מקובל ונפוץ עד מאוד גם כיום, בניגוד לשמות 'דליה' ו'עדנה', שאיבדו בשני הדורות האחרונים את הפופולריוּת הרבה שהייתה להם בעבר.
  

• עָפרה, עופרה - אמנם שם זה נזכר במקרא בין צאצאי יהודה ("וּמְעוֹנֹתַי, הוֹלִיד אֶת-עָפְרָה"; דבהי"א ד, יד), אך כנראה שמדובר שָׁם בשֵׁם גברי. השם העברי 'עופרה', שהוא גם שמהּ של עיר מקראית בנחלת שבט בנימין, לא היה כלול במאגר שמות הנשים שהיה מקובל בתקופת הגלות (במזרח אירופה ובמרכזה נשתגר השם הגלותי "הינדה" שפירושו 'איילה' או 'עופרה'). במרחב התרבות האנגלי נולד שם זה בעיקר משִׂיכּוּל אותיות של השם 'עורפה', שם אחותה של רות המואבייה. כך, למשל, אשת התקשורת האמריקנית רבת-ההשפעה עופרה וינפרי (Oprah Winfrey) נולדה בשם 'Orpah' ('עורפּה'), ושינתה את שמה בבגרותה ל-Oprah. בתקופת המנדאט זכו בנות רבות בשם 'עופרה', ובהן הסופרת והעיתונאית עופרה אליגון (ילידת 1921), הסופרת עופרה בורלא-אדר (ילידת 1925), הזמרת עופרה פוקס (ילידת 1942), סופרת הילדים עופרה גלברט-אבני (ילידת 1947), ועוד.
  

• עדית, עידית – שם זה (שמשמעו 'קרקע משובחת') הוא שם הנזכר אמנם בספרות העברית הבתר-מקראית. ב"ילקוט שמעוני" לפרשת "וירא" כתוב: "עדית אשתו של לוט, נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה אחריה לראות אם הולכות הן אחריה אם לא, וראתה אחריה השכינה ונעשית נציב מלח". ואולם, לא מ"ארון הספרים" של מקורות עם ישראל הגיע שם זה למאגר השמות הארץ-ישראלי של שנות המנדאט. הוא היה לשם פרטי נשי נפוץ ופופולרי בעקבות המפגש עם אינוונטר השמות האנגלי, שממנו דלה את השם Edith – שְׁמן של נשים ידועות רבות, ובהן הגברת עדית קרמיט רוזוולט, אשת הנשיא תאודור רוזוולט (1861 – 1948), הגברת אדית וילסון, אשת הנשיא וודרו וילסון (1872 – 1961), הסופרת האמריקנית אדית וורטון (1862 – 1937), המשוררת אדית נסביט (1858 – 1924) שחיברה כשישים ספרי שירה, ועוד. לאחר פטירתה של הזמרת הצרפתייה אדית פיאף ב-1963 זכה בארץ השם 'עידית' לפופולריוּת רבה. באופן אישי אני מכירה נשים לא מעטות בשם זה שנולדו בתקופת המנדאט, אך כשחיפשתי שמות נשים שנולדו בתקופת המנדאט וזכו לשם 'עידית' במרחבי הרשת, מצאתי רק את השחקנית עידית צור (ילידת 1942). לצִדהּ פגשתי בשמות של נשים מפורסמות רבות שנולדו אחרי קום המדינה, כמו השחקנית עידית טפרסון (ילידת 1959), או חברת הכנסת עידית סילמן (ילידת 1980). עם זאת, פגשתי ברשת גם בקטע תיעודי של עמיתה שאמנם איננה "סלבריטאית", ד"ר עידית כנפי (ילידת 1944), שלימדה ספרות עברית במכללת סמינר הקיבוצים. בסיפורהּ סיפרה אשת הספרות לנכדהּ על הרקע למתן השם 'עידית': "אימא ואבא רצו לקרוא לילדיהם בשמות שיבטאו את העובדה שהם פנו עורף לחיים בגולה. הם באו לבנות ארץ חדשה. אבא היה גאה בהיותו פועל בניין [...] הם לא המשיכו מסורת של קריאת שמות על שם סבים וסבתות".6 לפי סיפורה, השם היה "עידית" באותה עת שם נפוץ ב"התיישבות העובדת" ונדיר למדיי בעיר.
  

• דורית הוא תצורה ישראלית של השם הבריטי Doritt שמשמעו 'מתנת האל'. השם האנגלי התפרסם תודות לספרו של צ'רלס דיקנס Little Doritt (1855) את הספר תרגם ז' [זלמן] אריאל לעברית ב-1948 בשם "דורית הקטנה" ובשנת 2002 תרגמה אותו לעברית אופירה רהט בשם "דוריט הקטנה". לימים עוּבּד הרומן לסדרת טלוויזיה פופולרית. הורים שביקשו להנציח את השם הגלותי 'דורה' בחרו לא אחת ב'דורית' (כך נקשר השם העברי החדש למילה 'דור', כרמז על דור חדש שקם בארץ, ולא למילה 'דורון' = 'מתנה', שהיא הוראתו של השם הלועזי Doritt, למן מקורו ביוונית ועד ימינו). בתקופת המנדאט ניתן שם זה לבנות רבות, ובהן הסופרת דורית אורגד (ילידת 1936), נשיאת בית-המשפט העליון בדימוס, השופטת דורית בייניש (ילידת 1942), העורכת דורית שריד (1942), ועוד.
  

• עליזה – השם הרב-תרבותי הזה הגיע אל מאגר השמות העברי ממקורות רבים, אך בעיקר הוא קיבל את השראתו מן השמות Elisa ו-Lisa. שני שמות אלה קשורים בשם האנגלי ההיסטורי Elizabeth שנולד מן השם העברי 'אלישבע' ('הבטחת האל', או 'שבועת האל'). 'Elisa' הוא שמה של אחותו של נפוליון, אליזה בונפרטה, ושמה של השחקנית האמריקנית אליזה דונובן. 'ליזה' הוא שמהּ של המשורר האמריקנית ליזה-אן פלטשר (1844 – 1905) ושל הזמרת ליזה-מארי פרסלי (1968 – 2023), בתו של אלוויס פרסלי. בשנת 1951 תרגם אהרון אמיר את ספרו של לואי קרול Alice in Wonderland (1865), והכתירוֹ בכותרת "עליזה בארץ הפלאות". לפניו תרגם אותו א"ל סמיאטיצקי בשנת 1924 בשם "עליסה בארץ הפלאות", ובכותרת זו הכתיר גם אוריאל אופק את תרגומו לספר זה משנת 1986). לאחר מכן בחרו כל המתרגמים המאוחרים של ספר זה בשם האנגלי המקורי 'אליס'. מכל מקום, השם 'עליזה' (גלגולו של השמות 'אליזה', 'ליזה' ו'אליס') ניתן לבָנות רבות בתקופת המנדט, ובהן: הזמרת עליזה קאשי (ילידת 1936), השחקנית עליזה רוזן (ילידת 1939), הזמרת עליזה עזיקרי (ילידת 1941), העורכת והמו"לית עליזה ציגלר (ילידת 1947), ועוד.
  

• אביבה – שם זה נולד בהשראת מקורות אחדים, עבריים ולועזיים. בתנ"ך המילה "אביב" אינה מציינת את עונת השנה שבין החורף לקיץ, הקרויה בימינו "אביב", כי אם את ה'אִבִּים' הרעננים ('אֵב' פירושו צמח צעיר). רק בימי הביניים – בעברית של "תור הזהב בספרד" – החלו להשתמש במילה 'אָבִיב' לציוּן עונת שנה. בתנ"ך נזכר גם שם המקום הבבלי 'תל אביב' ("וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר"; יחזקאל ג, טו) – שֵׁם שבּוֹ בחר נחום סוקולוב כאשר פנה לתרגום ספרו של הרצל "אלטנוילנד" (שניהם, הספר והתרגום, ראו אור בשנת 1902). השם האוקסימורוני 'ארץ ישָׁנָה-חדשה' זכה לשם עברי אוקסימורוני, שבּוֹ ה'תל' מסמל את היושן וה'אביב' את האִבִּים החדשים והרעננים. בעקבות כותרת הספר של הרצל בתרגום סוקולוב, קיבלה "העיר העברית הראשונה" את שמה (תל-אביב נוסדה ב-1909). באותה עת התחילו גם בנות הארץ להיקרא בשם 'אביבה'. ואולם, שם עברי זה לא נולד רק בעקבות תרגום הספר "אלטנוילנד" והעיר תל-אביב. הוא נולד גם גם בעקבות הפופולריוּת הרבה של השם 'ויויאן' (בגירסתו הנשית שזכתה לכינוי-החיבה 'ויוי', ולא רק בגירסתו הגברית), ובעקבות הפופולריוּת הרבה של השחקנית הבריטית ויויאן ליי (Leigh), אשת השחקן לורנס אוליבייה. שם זה (שמשמעו 'חיים' ו'תחייה'='revival') הוא בעצם שם עתיק, שהגיע לאנגליה בתקופת הרומאים, וקיבל במרוצת הדורות וריאציות רבות. בארץ הוא ניתן בתקופת המנדט לבנות רבות, ובהן: הציירת אביבה אורי, כלת פרס דיזנגוף (1922 – 1989), מייסדת השירות למען הילד אביבה לאון (1930 - 2021), השחקנית הישראלית-הבריטית אביבה מרקס (ילידת 1932), ניצולת השואה אביבה בלום-וקס (ילידת 1932), המתרגמת אביבה ברושי (ילידת 1934), מלכת היופי לשנת 1954 אביבה פאר (ילידת 1935), ועוד.

אפשר להמשיך עוד ועוד, ולבחון את מקור השמות החדשים של הבנות ב"תקופת היישוב": איך התגלגל השם החדש והמודרני 'תלמה' מן השם האנגלי הוותיק 'Thelma'; איך התגלגל השם החלוצי 'עמליה' מן השמות האנגליים הנושנים 'Amalia' ו-'Emily'; איך נולד השם העברי הנאה 'נאווה' בהשראת השם האנגלי 'Navaeh'; איך נולדו ב"תקופת היישוב" השמות החדשים 'אורה' ('Aura') ו'ליאורה' ('Laura'). גלגולים שונים ומשונים עברו גם השמות העבריים-אנגליים 'עלמה', 'שרון' (או 'שרונה')', 'כרמל' (או 'כרמלה'), 'איריס', 'נירה', 'נורית', ועוד ועוד. לכל אחד מהם סיפור משלו, ורבים מהם עברו מסלול נדודים" נפתל ורב-תרבותי עד הגיעם לארץ-ישראל המנדטורית כדי למלא שם את החסר במאגר השמות הלאומי.

•

מעניין להיווכח שגם כאשר פנו בני הארץ ב"תקופת היישוב" אל התנ"ך כאל מאגר של שמות עבריים, הם השתדלו שלא לבחור בשמות ששימשו את יהודי הגולה: שמות ארבע האימהות ושמות נשותיהם ואימהותיהם של גיבורי המקרא התנ"ך הנודעים ('חוה', 'מרים', 'ציפורה', 'חנה', 'אסתר', וכו') איבדו באותה עת את יוקרתם. תחילה המירו את השם ה"ישָׁן" בשם-חיבה חדש (כגון 'מירי', 'ציפי', או 'אסתי'), אך עד מהרה התחילו לבחור בשמות מקראיים המצויים שהם גם שמות פופולריים במאגר השמות של מרחב התרבות האנגלי: 'רות' (Ruth), 'נעמי' (Naomi), 'אביגיל' (Abigail), או ' עדה (Ada).7

שמות של נשים זרות הן לא נכללו במאגר שמות הנשים בגולה. בהחזרת השמות התנ"כיים האלה, ששימשו לראשונה את בנות ישראל, אל מאגר השמות הארץ-ישראלי הִדהד הרעיון הקבלי הלוריאני הקרוי "להוציא בִּלעם מפיהם" – לאסוף את הניצוצות מבין הכלים השבורים ולהביאם לכדי "תיקון" (כלומר, הגויים בלעו בתוכם את קנייני הרוח של עם ישראל, ועתה, כשהעם חוזר לארצו, עליו להחזיר לעצמו את נכסיו שאבדו לו ונטמעו בתרבות העולם).

אחד משירי "רגעים" של אלתרמן הצעיר, שכותרתו "שבוע הלשון העברית" (1940), פונה אל העברית כאל דמות מואנשת, ואומר לה: "הֲלֹא אַתְּ וּסְפָרַיִךְ אֲשֶׁר בָּאֲרוֹן / חֲרַשְׁתֶּם רִאשׁוֹנָה אֶת שַׁדְמוֹת יִשְׂרָאֵל./ בִּזְכוּתֵךְ אֶת חֲלֵב הַפָּרוֹת בַּשָּׁרוֹן / שׁוֹתִים עַכְשָׁו / רָמִי / וְרָם / וְיָעֵל". אכן, השמות "רָם" ו"יעל" שהתחילו להשתגר בארץ-ישראל בתקופת המנדאט, נחשבו שמות "צַבָּריים" במובהק, שהרי הם לא היו מקובל בתפוצות הגולה לפני דור התחייה.

ואולם, אלתרמן למעשה קורץ כאן בעינו לקוראיו ומזכיר להם שהמתרגם יצחק אדוארד זלקינסון תרגם את מחזהו של שקספיר "רומאו ויוליה" בשם "רם ויעל", וכך – כאשר שרים שיר תהילה לעברית שבזכותה נחרש התלם הראשון של אדמת המולדת (ולפי הגותו של אלתרמן, תחיית הארץ לא הייתה מתרחשת אלמלא תחיית השפה), אין לשכוח את את מְחייהָ הנידחים של השפה בארצות הגולה, שהביאו אליה מ"יפיותו של יפת" – את מחזותיו של שקספיר. השמות העבריים הישָׁנים-חדשים האלה, שלבלבו לראשונה על אדמת נֵכר ביצירות מתקופת ההשכלה, החיו שמות עבריים קדומים, שנשתלו שוב באדמת המולדת, לאחר אלפיים שנים שבהם גנזו אותם יהודי הגולה והוציאו אותם מכלל שימוש.

ונסיים באחד השמות הישראליים ביותר שנולדו בארץ – הלא הוא השם "אַיָּה". את שירו-פזמונו "אַיָּה" כתב אלתרמן למען שלושים ושישה אלף המתנדבים הארץ-ישראליים, חיילי הבריגדה, שהתנדבו ויצאו את הארץ כדי לשרת בצבא הבריטי ולסייע במלחמה מול גרמניה הנאצית.8 בשנות מלחמת העולם השנייה עודד בן-גוריון – יו"ר הסוכנות היהודית דאז – את מיזם ההתגייסות לצבא הבריטי, והכריז: "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר, ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן". השיר הפטריוטי נכתב כמין התחכמות מחויכת על האיסור שהטילו הבריטים על השימוש בשם "ארץ ישראל – א"י"; אך מאזיניו של שיר זה הבינו כמובן את הרמזים הגנוזים בו ונהנו מתכסיס ההסוואה שמצא אלתרמן כדי להערים על הבריטים.

השם היפה והנעים "איה" (בהגייה מלעילית, החורזת במילים 'הַגַּיְאָה' וה'חֶבְרַיָּה', להבדיל מן השם המקראי הנהגה בהגייה מלרעית, שהוא שם של גבר), הוא שם עברי "צַבָּרי" מובהק, שנולד להלכה בארץ ישראל (שהרי מעולם לא שימש שם כזה את בנות ישראל בגולה. ואולם, מדובר בשֵׁם אוניברסלי המצוי בתרבויות זרות אחדות ברחבי העולם, לרבות בתרבות הערבית [آية], שבָּהּ מציין שם זה 'נס' או 'סימן שנשלח ממרומים' (וכך גם בקוראן).

ה"איה" הראשונה שנולדה בארץ הייתה איה רופין (לימים דינשטיין), בתו של ארתור רופין, ילידת 1926 (יש אומרים שעגנון הוא שנתן לה את שמה בעקבות שם אִמוֹ של המשורר הלאומי הגרמני יוהאן ווֹלפגנג פון גֶתה). בעקבות שירו של אלתרמן נולדו בנות רבות הנושאות את השם "אַיָּה" (ובל נשכח את הגיבורה הספרותית המפורסמת "איה הג'ינג'ית", פרי המצאתו של הסופר פוצ'ו, איש הפלמ"ח). השיר הרֵאלי והאלגורי של אלתרמן מרמז שהנערה היפה אַיָּה תיתן את ידה רק לאותו אחד, יחיד ומיוחד, שאהבתו היא אהבת-תמיד. רק לאוהב אחד תמסור איה בבוא היום את לִבָּהּ ואת הבעלוּת עליה. בני הדור הבינו את הרמז.

יוצא אפוא שאפילו השם הארץ-ישראלי ביותר – 'אַיָּה' (כשהוא נהגה בהגייה מלעילית) – הוא בעצם שם מיובא, ומי יודע? אפשר שכאשר הכריז בן-גוריון על הקמת המדינה ובנות רבות זכו לאלתר בשם 'ישראלה' נולד השם בעקבות הנוהג האנגלי לקרוא לבנות בשם המולדת: 'Brittany' (שם המוּכּר בבריטניה בתצורות אחדות: 'Britny', 'Britney', 'Brittani', ועוד).

בדרך-כלל נהוג לחשוב שתהליכי האמריקניזציה שעברו על החברה הישראלית לאחר קום המדינה הביאו אלינו בעשורים האחרונים שמות דו-לשוניים כגון 'אדם', 'תום', 'בן', 'דין', 'גיא' או 'רועי' (Roy); ולבנות 'קרן', 'לי', 'בר', 'שרון' או 'עדי' (למען האמת, חלק משמות אלה הם שמות unisex שאינם מצטיינים בבידול מגדרי). מן התיאור שלעיל מתברר כי השפעת השמות הפרטיים ממרחב התרבות האנגלי ניתן לבני הארץ (ולבנות הארץ במיוחד) נתנה את אותותיה כבר לפני כמאה שנים. היא התחילה לחלחל להוויה הארץ-ישראלית כשנות דור לפני הקמת המדינה, אך היא לא נועדה להעניק לרכים הנולדים דרכון לארצות המערב, כי אם לסייע בהתאקלמותם במזרח הקדום המתעורר לחיים חדשים.

דומני שלא הושם לב לתופעה של חלחול האנגלית לתוך קשת השמות של בני הארץ, שנולדו בתקופת המנדאט, ושל בנות הארץ במיוחד. בתקופה זו, נלחמו צעירי ה"יישוב" בבריטים, אך חיקו לא פעם את אורחות החיים ואת טעמיהם של אויביהם. השמות היו עבריים בתכלית, אך קיבלו את השראתם ממאגר השמות האנגלי.

בעצם מדובר בתהליך טבעי ומובן מאליו: אילו שלט בארץ מנדאט צרפתי, כמו בסוריה ובלבנון, ייתכן שצעירי ה"יישוב" היו חובשים לראשם béret, שותים בערב אבסינת ואוכלים באגט או קרואסון לארוחת בוקר; אך תחת שלטון הבריטים הם חבשו מין קסקט הקרוי באנגליה flat cap, עישנו מקטרת בנוסח שרלוק הולמס ולבשו מכנסי חאקי ובאטלדרס. נשות היישוב רכשו גם כמה מנהגי אכילה בריטיים, כמו ה"פודינג" (רפרפת), למשל, שהוגש באותה עת לקינוח ברוב הבתים, ונשים שבעליהן עבדו במוסדות היישוב בירושלים והכירו את אורחותיה של הפקידוּת הבריטית, אף אימצו לא אחת את המנהג הקרוי בשם "five o’clock tea". חקרתי 'דליות', 'עֶדנות' ו'דפנות' אחדות, רוּבּן "צבריות" בנות 80+, ויש בהן גם אחדות המצויות בעשור העשירי של חייהן. אף לא אחת מהן העלתה בדעתה ששמהּ העברי, הישראלי כל-כך בצליליו ובמשמעיו, הגיע ארצה לפני שלושה דורות ויותר ב"יבוא אישי" מן האימפריה הבריטית השלטת שהייתה עדיין באותה עת האימפריה הגדולה בעולם.

הערות:

1. בסיפורו של אהרן מגד "יד ושם" מתעורר קונפליקט בן-דורי: ההורים הצעירים רעיה ויהודה רוצים לתת לילדם שם ישראלי חדש ורענן ('אהוד' אם ייוולד בן, 'אוסנת' אם תיוולד בת), ואילו סבא זיסקינד מבקש מהם שיתנו לילדם את השם "מנדלה", שינציח את נכדו הגאון בן השתים-עשרה שנספה בשואה.

2. ראוי לציין שהיו בגולה מקרים נדירים של שימוש בשמות אלה וכגון אלה בתפוצות הגולה. ראו, למשל, את שמות הרבנים ר' יהונתן אייבשיץ (1694 – 1764), ר' אבנר אברהם כתבן (1831 – 1898), או ר' אורי שרגא בן שמואל שמלקא טויבש (1840 – 1908).

3. כן נהוגים במרחב התרבות האנגלי שמות מקראיים כדוגמת 'Beulah' ו'Seth', אך במִרשם היילודים בארץ לא יוּכּר כמובן מקומם של השמות 'בְּעוּלָה' ו'שֵׁת'.

4. ראו: אלון, אביטל "לכל איש יש שם: כיווני התפתחות של השם הפרטי העברי", בית-השיטה 1976; עוז אלמוג, "הצבר – דיוקן", תל-אביב 1997; הנ"ל, "פרידה משרוליק", א-ב, חיפה 2004; סשה ויטמן, "שמות פרטיים כמדדים תרבותיים", בתוך: "נקודת תצפית – תרבות וחברה בארץ-ישראל", האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב תשמ"ח, עמ' 151-141; רוביק רוזנטל ברשימות שונות מתוך באתר "הזירה הלשונית"

5. על-פי "פרקי דרבי אליעזר", פרק כה. ראו: "סדר הדורות", האלף השלישי, ב' אלפים, מ"ז.

6. ראו בקישור זה

7. 'עדה' היה שמה של בתו של הלורד ביירון, ואחריה ניתן שם זה לבנות רבות בבריטניה, ובעקבותיהן גם בארץ (ביניהן נזכיר את  הברונית עדה (אדלהייד) רוטשילד [על שמה המושבה "גבעת עדה"], אשת "הנדיב הידוע", הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד [1845 – 1934],  את חברת הכנסת הראשונה והשנייה עדה מימון-פישמן [1893 – 1973], את רואת-החשבון הראשונה בארץ-ישראל עדה גלר [1888 – 1949] ואת הביוכימאית זוכת פרס נובל פרופ' עדה יונת (ילידת 1939).

8. ראו במפורט בספרי "כלניות: על פזמוני נתן אלתרמן", תל-אביב 2022, עמ' 272 – 285.