ניצני השירה האוטוביוגראפית של ח. נ. ביאליק
עודכן: 16 בדצמ׳ 2023
פורסם: מאזנים /2 , יולי 1981
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
ניצני השירה האוטוביוגראפית של ח. נ. ביאליק
בעשור הראשון ליצירתו (תר"ן-תר"ס), הירבה ח.נ. ביאליק בכתיבת שירים אליגוריים "משכיליים", שהיסוד האישי-הפרטי שבהם טפל ומשועבד ליסוד הלאומי הציבורי. לקראת סוף העשור, בשנת תרנ"ט, ניסה ביאליק את כוחו בכתיבת שירים מספר בעלי נימה אישית, המבוססים על חוויות ועל זכרונות מעיךאוטוביוגראפיים. שירים אלה, שהמשורר גנזם', ולא הוציאם מן הגניזה, גם לאחר שבגר והתיר לעצמו להביא בדפוס "צפצופי נעורים" ומעשי ילדות, הם שקבעו לימים את דמות דיוקנה של שירתו האוטוביוגראפית הבשלה, המוכרת לכל קורא.
שירים וקטעי שיר אלה - שנתפרסמו בחלקם אחרי פטירת ביאליק, תחת הכותרות "מחוץ לעיר" ו"אוי מלב בוקעת"2 - נכתבו כולם במחברת טיוטות משנת תרנ"ט, שבה כלולים גם קטעי זכרונות ורשימות אוטוביוגראפיות, ובכולם מחלחל יסוד אישי ממשי ונכבד. שירים אלה שימשו לימים, בין השאר, מסד לחיבור הפואמה האוטוביוגראפית "אבי", שהמשורר כתב בערוב ימיו, מקץ שלושים שנה ויותר. במיוחד אמורים הדברים בשיר הגנוז "אוי מלב בוקעת", המתאר דמות מוזג, המבקש לעצמו חיי רוח "בין מצהלות סבואים", ומעיין בספר הפתוח, המונח לפניו על שולחנו המגואל:
אוי מלב בוקעת עוד אנחה אחת
על מחשכי עולם' על משואות נצח.
זכר חיי.רקב כמדקרות מחט
יפגע מכות לבי - ובלבבי רצח.
אזכור: על יד דדך עומד בית מרזח
גלמוד וערירי וכבית פנימה
מהומת קובואים תמיד, חדרי קיא ולח,
אויר כולו משקה, זולות אנוש רימה...
אזכור: שולחן מגואל, מיזקף משוכת קנים,
חביות, בקבוקים, צל יהודי זעף'
צל יהודי מוזג, אב לחמישה בנים,
כולו פשתה כהה, נקשה, דל ויעף.
אזכור: איזה ספר גדול ופתוח
היה מונח תמיד שמה על שולחנו,
בין מצהלות סבואים ביקש חיי רוח
שם בתוך הספר, עום בו בל מעמו.
ובהשתקעו שרה, כמו ענותו קרה,
מצחו התרחבה, אורו שתי בבותיו;
לא! לא מוזג אני! כל מראהו קרא,
לא לכך נוצרתי! - אמרו כל עצמותיו.
שיר זה פותח בקריאה רווית פאתוס וכאב מעוצמים, המזכירה את קריאות הפתיחה עזות הרגש והמיוסרות בשירו של ש. טשרניחובסקי "בעים רוחי" (1892)' ובשירו של ק"א שפירא "חזיונות בת עמי" (1897) 4. אף על פי כן, יש הבדל מהותי בין הקריאה הפאתטית בשירו של ביאליק לבין זו של טשרניחובסקי מזה ושל שפירא מזה: שירו של ביאליק, המעלה זכרונות על הוויה שבטלה מן העולם, אמנם טעון פאתוס רב, ובמרכזו דראמה אנושית סוחטת דמעות ואנחות, אך המשורר מחניק את הרגשות העזים באמצעות פיגורות של הקטנה וצמצום ("עוד אנחה אחת", שורה 1), הממתנות את הדברים הנוקבים והמרעישים. בניגוד ל"אני" בשירי טשרניחובסקי ושפירא, אין ה"אני" בשיר זה מגיר דמעות רבות ואינו מתייגע באנחות רבות על התמונה הנכחדת וכלה לנגד עיניו: נותרת בליבו עוד אנחה אחת ויחידה. משמע, השיר "אוי מלב בוקעת" מתאר סופו של תהליך התפוררות והרם, המותיר בעקבותיו רק זכרונות מדאיבים: אפילו מקור הדמעות דלל ויבש.
אחרי הבית הראשון, הקובע את עמדתו הפאתטית של הדובר, באה סידרה של שלושה בתים, הפותחים באמירת "אזכור", וממנה עולה מעין קריאת "יזכור" להוויה יהודית שנתדלדלה ונתנוונה ואשר נסתתמו צינורות פרנסתה. עתה, ניצב מולה ה"אני" המשורר, ומציב לה גליעד בשי ובמספד. הבית הגלמוד והערירי, המתואר בשיר, הוא אולי גם בית-המרזח, שהיה ברשותו של אבי המשורר, באותה מידה הוא גם ביתיהמרזח הטיפוסי, שהיה עד לסוף המאה הי"ט אחד ממקורות הפרנסה העיקריים של יהודי רוסיה, אשר נושלו ונתרוששו עקב הגזירות והגירושים.
בית-המרזח הערירי שרוי בטומאה, כבמעין גיהינום של מטה, ורק שתי נקודות-אור זעירות מבליחות בתוך האפלה, הלא הן שתיבבותיו של המוזג, המחפש חיי רוח בין מצהלות הסבואים. שתי עיניו של המוזג הן בבואות של אור ושל טוהר, והאור, שהוא ביסודו אור רוחני מטאפורי (המלה "בבותיו" היא צורת הרבים של "בבת" העין, אך גם של ה"בבא" מן התלמוד - "הספר הפתוח" - שבה נותן המוזג את עינו), מתנוצץ באפלת בית-המרזח הטמא כמוקדי תאורה בתמונת-צללים קודרת, כמו אור הנרות, המרקידים את כתלי הבית הקודרים בפואמה האוטוביוגראפית "שירתי".
המוזג לבוש "פשתה כהה", תרתי משמע (בד כהה ופתילת המנורה מכלי המקדש, עפ"י ישעיהו מב, ג), והוא מוצג כנר דועך וכבה, שריד שנותר לפלטה מהוויה רוחנית גדולה, בבואה למציאות לאומית דועכת. בנוסח הטיוטה של השיר, מתוארות אף עיניו "הדועכות" של המוזג, ושתי שורות מחוקות בנוסח הטיוטה מספרות את סיפורו של "ניצוץ אחד מן המאור שבתורה (ש)שב ויעל את האור שדעך כבה": ושתי שורות אחרות, מחוקות אף הן, מספרות על "חללי זכרונות", המפרפרים ב"אפר לבו הנענה" של המוזג, הנושא בעול ובסבל. מכל אלה, עולה תמונת נר דועך וכבה, שריד שנותר לפלטה מתוך מציאות גדולה, שרחשה חיים בעבר, ואילו עתה בטלו סיכוייה ואפסה תוחלתה.
תיאור השיכורים, המתגוללים בקיאם, מזכיר במידה רבה את התיאור רב העוצמה בפתח הפואמה "אבי", שגם בו מעומתת טומאת הערלים, הסובאים בבית-המזרח, עם טוהר-מידותיו של האב, המעיין בספר ומחשבותיו נודדות ומרחפות מן החלאה והלאה. בשני השירים, תיאורי המרזח הם תיאורי גיהינום ושחת (ב"אוי מלב בוקעת", למשל, מזכיר הצירוף "חדרי קיא ולח" את הצירופים "חדרי מוות" ו"חדרי שאול"),הנקשרים אסוציאטיבית ביוכרהדין, החורץ גורלו של אדם לחסד או לשבט, לחיים או למוות.
כלי הבית ב"אוי מלב בוקעת", בדומה לכלי הבית ב"שירתי", הם כלים פגומים ומחוללים: השולחן המגואל טעון משמעויות סאקראליות, המרמזות לחילול הפולחן5, וכמוהו הספר הפתוח, המעלה סידרת רמזים אסכאטולוגיים, הקשורים ביום הדיף. המוזג, כמו האב העני ונכה-הרוח. ב"שירתי", ניצב אצל שולחנו כמעין כוהן, הניצב אצל מזבחו של מקדש מחולל ועושה בעבודת הקודש בלב ליבם של הטומאה, הסחי והמאוס. למרות הזוהמה שמסביבו, אין המוזג מסתאב ושומר על טהרו.
ניתן, אפוא, לעקוב ולהיווכח, כי משיר בלתי-גמור ובלתי-מלוטש כ"אוי מלב בוקעת", בקעו ועלו כמה מן הדפוסים המרכזיים וכמה מן המוטיבים האופמיים לשירתו האוטוביוגראפית של ביאליק: דמות המוזג, המעלה ניצוצות של טוהר מתוך החלאה ("אבי"): תמונת השיכורים, המקיאים את סבאם ("אבי"); תמונת הנרות על פתיליהם, המרקידים צללים על גבי הכתלים הקודרים ("שירתי"): תמונת האב - הביוגראפי או הארכיטיפי - העומד אצל שולחן מגואל, ומפר בלית ברירה את סדרי הפולחן המקובלים ("שירתי"), ועוד.
אולם, למרות קשריו הברורים של שיר זה לכמה משיריו האוטוביוגראפיים הנודעים של ביאליק, אין להיחפז ולראות בו שיר אוטוביוגראפי במובהק. דמותו של המוזג בשיר זה אינה משויכת שיוך מוגדר ל"אני" הזועק והנאנח מן הבית הראשון, ואין היא מוצגת כלל בתורת אביו של הדובר בשיר. קשריו המובהקים של שיר זה לשירים האוטוביוגראפיים המאוחרים והמוכרים, הם המעודדים את הבנתו כשיר אוטוביוגראפי. אולם, כשלעצמו, אין השיר אוטוביוגראפי או פרסונאלי כל עיקר. על כל פנים, אין בו כל רמז, שיעודד את זיהויו של המוזג קשה-היום עם אביו של המשורר, ואילו לא היה בידינו ידע ממקורות חיצוניים על תולדותיו של המשורר ועל תולדות משפחתו, לא היה הקורא או הפרשן מבין שלפניו שיר אוטוביוגראפי (ואגב, ביאליק כתב את השיר הזה טרם נודעו תולדותיו ברבים).
ניתן להכליל ולומר, כי השיר הגנוז "אוי מלב בוקעת" איננו שיר אוטוביוגראפי יותר משהוא שיר לאומי, המבכה דעיכתה של הוויה יהודית, העוברת ובטלה מן העולם, וכי היסודות האישיים והיסודות הלאומיים מתמזגים כאן לחלוטין. דמות האב - אבי חמשת הבנים שבשיר - עשויה להתפרש באופנים שונים, המשלימים זה את זה: אפשר שהוא המוזג האוטוביוגראפי, אביו של המשורר: אפשר שהוא היהודי בה"א הידיעה, המיוצג כאן בדמות המוזג המרושש, בן התקופה! אפשר גם שהוא אחד מאבות האומה (יעקב, למשל, מוצג כמוזג באלגוריה הגנוזה "יעקב ועשיר', שביאליק כתב בשנת תרנ"ב); ניתן אף לראות בו ישות מטאפיזית מופשטת - סמל הגלות המרה והדלות היהודית לדורותיה, ולאו דווקא נציג של מציאות יהודית מזמן היכתב השיר.
יוצא, אפוא, שלפנינו דמות אב, ספק מייצגת וספציפית, ספק ספרותית ובלתי-קונקרטית. בעיצובה ניכרת, בין השאר, גם השפעת עיצוב דמותו של יוסף המוזג, גיבור סיפורו של מ.ז. פייארברג "בערב", שעדי צמחי ראה בה דגם מטרים לעיצוב דמותו של האב בפואמה האוטוביוגראפית "אבי" מן המחזור "יתמות". תיאור המוזג ב"אוי מלב בוקעת", בעל העיניים העמוקות והמצח הרחב והמעוגן, אכן מושפע מסיפורו של פייארברג, שנתפרסם בכרך ד של "השילוח", בסמיכות זמנים לכתיבת הקטעים האוטוביוגראפיים של ביאליק מסוף העשור הראשון ליצירתו. ייתכן שביאליק אף חש תחושת זיקה והזדהות עם דמות המוזג בסיפורו של פייארברג, ששמו יוסף (כשם אביו של ביאליק, שהחזיק בית-מרזח) ושבךזקוניו נלקח ממנו(אף ביאליק נולד לאביו לזקונים). אפשר שהחפיפה בין הבדיון והמציאות האוטוביוגראפית הממשית תרמה לתחושת הקירבה וההזדהות.
משגב להיתול
לעומת השיר "אוי מלב בוקעת", המצטיין בעמדה פאונטית טעונה ומעוצמת, שכאב וזעם חוברים בה יחד, את "מחוץ לעיר" - שיר של דלות, שכול ויתום, שנכתב אף הוא במחברת הטיוטות משנת תרנ"ט - מאפיינת דווקא עמדה אנטי-פאונטית, כמעט היתולית, המזכירה את הדיקציה הפשוטה של שירייעם יידיים, שבהם הקומי והטראגי דרים בכפיפה אחת:
מחוץ לעיר על-יד היער,
בבית מרזח, חורבה ישנה,
אבינו מת, רצוץ חיי צער,
אמנו נשארה אלמנה.
ותהי הירושה - מזרח סרוחים:
ארבעה כתלים סחופים, רטובים,
יי"ש, מקפה דגים, דגים מלוחים -
וילדים חמישה וצרכים מרובים.
שם עברה דרך-חול רחבה,
וברדת איכר בעגלה
אל יום השוק לעיר הקרובה
סר לשתות כוס - ויסע הלאה.
אף כי הטורח היה מרובה -
מאום לא עלה בעמלנו:
הדלות שרקה בארובה,
העוני ריקד בזוויתנו.
בחוץ מנודים משכונת יהודים,
מחז-דים - קיטור, קחי ולח,
בלילות - חרדת לב ונדודים,
ביום... סוף דבר - בית מרזח!
ההומור בשיר זה, שהוא הומור טראגי מיסודו, נובע בעיקר מיצירת ציפיות חגיגיות אצל הקורא ומניפוצן במיפנה של באתוס. לדוגמה, כאשר אומר הדובר "ותהי הירושה" (שורה 5), נוצרת אצל הקורא ציפייה להמשך חגיגי ורציני, למתן רשימה של נכסים, שהותיר האב הנפטר לבניו אחריו. אולם, תחת פירוט הרכוש ותחת תיאור הנחלה, בא פירוט של חפצים וקטנים עלובים וחסרייערך, הנזכרים כאן בנשימה אחת עם מהויות מופשטות ("צרכים מרובים", משמע, האב הותיר לבניו עוני ומחסור"), וכך ביחד עם... חמישה ילדים, המגובבים ומעורמים זה על גבי זה, בסדר פסבדויהגיוני, הגורם לגיחוך מר.
"מחוץ לעיר" הוא שיר, שבמרכזו מהתלה מרה: האב המוזג הנחיל לבניו דלות, ולא ממון! זוהמה אנושית ("מרזח סרוחים", עדת שיכורים, השרועים סרוחים בפונדק), שסרחונה מתערב בריח הדגים המלוחים, הנמכרים באכסניתו של האב האביון: ובסוף הקאטאלוג, גדוש הפרטים המאוסים וחסרי הערך, נזכרים - כבדרך אגב - גם חמשת ילדיו של הנפטר, כמו היו מין סרח-עודף, תוספת מיותרת וחסרת חשיבות.
האם לפנינו שיר אוטוביוגראפי, או שמא "מחוץ לעיר" אף הוא שיר לאומייקולקטיבי, המתאר - כמו "אוי מלב בוקעת" - הוויה יהודית מרוששת, שאינה מזוהה בהכרח עם גורלו האישי של המשורר ועם גורל משפחתו?
מן הצד האחד, אין ספק שבשיר "מחוץ לעיר" יש ריבוי של סממנים אוטוביוגראפיים, ואף הממד הריאליסטי גובר כאן על הממד הארכיטיפי, הסמלי. יתר על כן, הדובר נוקט כאן את נטיית השייכות בגוף ראשון רבים ("אבינו", "אמנו" ועוד), שלא כבשיר "אוי מלב בוקעת", שבו אין המוזג מוצג כלל כאביו של הדובר. ציונים מעיןיאוטוביוגראפיים אלה מעודדים, לכאורה, את הבנת השיר כשיד אישי, פרסונאלי.
מן הצד השני, המלים "אבינו" ו"אמנו", המעודדות לכאורה פירוש אוטוביוגראפי, אף טעונות מטען לאומי נכבד (מכוח התקשרות! לצירופים כבולים ידועים, כגון "אבינו שבשמים", "עוד אבינו חי", "אברהם אבינו", "שרה אמנו" וכד'), ואין הן מעידות בהכרח על התכוונות אוטוביוגראפית. רק בשיריו האוטוביוגראפיים המובהקים - שירי המחזור "יתמות" - נקט ביאליק לשון יחיד בנטיית השייכות ("אבי", "אמי"). ב"שירתי" עדיין באה המלה "אבינו" לציונו של האב העני ונכה-הרוח, הבוצע בסכין פגומה את הפת השחורה ואת זנב המליח לשבעת ילדיו הרעבים".
אף-על-פי-כן, מעניין להשוות את פרטי השיר עם העובדות הביוגראפיות, הידועות לנו מן המקורות החוץ-ספרותיים, כדי להיווכח מהו שיעורם של היסודות האישיים-הממשיים ומהי מידת האותנטיות, ששיקע המשורר בשירים מעין-אוטוביוגראפיים אלה. לדוגמה, באיגרתו האוטוביוגראפית לקלוזנר, שנכתבה בארבעה נוסחים 10, תיאר ביאליק את ימי הדלות והמחסור בדרך דומה לזו המתוארת בשירים הגנוזים האוטוביוגראפיים-למחצה (מאיגרת זו שאובות עיקר ידיעותינו על פרטי הביוגראפיה של המשורר). בנוסח השלם, שנשלח לקלוזנר, תיאר המשורר פרק זה של חייו, מתוך הדגשת הסבל הרוחני, שהיה מנת חלקו של האב המוזג, אשר ראה במזיגה פרנסה בזויה ונקלה:
אבא נתפרנס בדוחק מן המרזח שפתח בביתו לאיכרים עוברים ושבים, אבל מחיה זו דכאתהו מאוד (בשעת מזיגת הכוס לאיכר היו עיניו נתונות במשניות שלפניו על השולחן ושהגה בו תמיד) ותחליאהו (לשעבר התפרנס מעבודת יער וריחים), ובמלאת לי שבע שנים ועוד - נתיתמתי מאבי ---- ("פרקי חיים", עמי יא-יב)
בגירסה של טיוטת האיגרת, פסח המשורר על תיאורה של תחושת הכלימה והמיון של האב בשל עיסוקו הנחות, וכן על תיאור חיי העוני, שהיו מנת חלקה של המשפחה. נזכר כאן רק השילוב הפאראדוקסאלי של מלאכת מזיגת השכר עם לימוד המשניות, עירובו של הנתעב בנשגב. כאן, בא גם הצירוף "חדרי אופל וצלמוות", המזכיר את הצירוף "חדרי קיא ולח" בשיר "אוי מלב בוקעת". הדמיון שבין פרטי הביוגראפיה, הכלולים בגירסה ב של טיוטת האיגרת לבין הפרטים המוחשיים, הכלולים בשיר "מחוץ לעיר", בולט לעין במיוחד. כאן, נזכרים פרטי ריאליה רבים, כדוגמת: דרך החול הרחבה, שעברה ליד הבית: ביתיהמרזח, שעמד מחוץ לעיר, ליד היער: האיכרים שסרו אל בית-המרזח בימי היריד: האב המוזג, שהגה בספר בשעת מזיגה: מות האב וימי העוני, שבאו על האלמנה ועל שלושת יתומיה. הדמיון בין השיר והמסמך העובדתי בולט גם בניטות במבחר המלים, בצירופיהם ובמחוות הרטוריות.
השוואת העובדות, הכלולות בטיוטות האיגרת האוטוביוגראפית, עם ה"עובדות" הביוגראפיות דמויות-המציאות, הכלולות בשירים מתרנ"ט, הלובשים חזות אוטוביוגראפית, מלמדת בבירור על דמיון רב בין אלה לאלה. עם זאת, דומה שגם שיקולים צורניים-אסתטיים הכריעו בעיצוב ה"עובדות" הביוגראפיות-כביכול שבשירים. מספר היתומים ב"שירתי" ("ושבעה ילדים / כולמו רעבים...") ומספר היתומים ב"מחוץ לעיר" ("וילדים חמישה וצרכים מרובים") נבחר בשל שיקולים ספרותיים: ב"שירתי" נבחר מספר סמלי, הנקשר לנרות הרזים ולמנורות, שהושמו בבית-המשכון, וכן לשבעת ימי השבוע (שבעת הילדים שרים את זמירות השבת) ולמצבה העגום של המשפחה, שפריונה לא הביא לה ברכה ("אומללה יולדת השבעה"). ב"מחוץ לעיר" נבחר המספר "חמישה" אולי בשל החריזה (בהגייה אשכנזית) ל"ירושה", שהרי המסמך הדוקומנטארי מדבר על שלושה יתומים, ולא על חמישה או שבעה ככשירים.
עם זאת, כלולים ב"מחוץ לעיר" כמה פרטים אוטוביוגראפיים, שלולא נכללו גם במסמך חוץ-ספרותי, דוקומנטארי, היו עשויים להיראות כתכניות דמויות-מציאות, שנבררו בקפדנות לצרכים ספרותיים טהורים. למשל דרך החול הוחבה (בשורה 9), מתבררת לאור האיגרת האוטוביוגראפית כפרט קונקרטי, המעוגן בעולם ילדותו של המשורר, בעוד שבפואמה "אבי" פרט זה נראה כ"אביזר" ספרותי מסוגנן, המשרת את משחק-המלים השנון חול-חל (=חולין)". גם הצירוף "מחוץ לעיר", הפותח את השיר הגנוז שלפנינו, נראה כאילו נברא בשיר כ"אביזר", המשרת את הרובד האלוסיבי 12 , ומתברר כצירוף בעל איכות רפרנציאלית, בעל ממשות ביוגראפית, ולא בעל תפקיד פואטי בלבד.
אך בין שנראה ב"מחוץ לעיר" יצירה אוטוביוגראפית ובין שנראה בשיר זה יצירה מעיו-אוטוביוגראפית, דבר אחד עולה בה מעבר לכל ספק, והוא המיזוג ההארמוני, שערך בה ביאליק, בין היסודות האישיים והיסודות הלאומיים, היהודיים. כשם שהמלים "אבינו" ו"אמנו" מכילות השתמעויות לאומיות, כך נלוות גם למלים "אלמנה" ו"חורבה" גם משמעות קונוטאטיבית בעלת גוון לאומי: ואפילו צירוף פשוט, לכאורה, דוגמת הצירוף "צרכים מרובים" (שורה 8) טעון משמעויות לאומיות, שכן הוא מעלה במרומז את נוסח התפילה "צרכי עמך ישראל מרובין" (ברכות כט, ע"ב). אפשר גם, שמן התיאור הפשוט והליטראלי "וברדת איכר בעגלה - - - לעיר הקרובה" (שורות 10*11) מהדהדים, דרך לשון-נופל-על-לשון, הדיו של "קדיש יתום" ("בעגלא ובזמן קריב"), התורמים לאווירת היתום והקדרות בשיר.
מפי העם
הדלות אינה רק הדלות האישית-הביוגראפית, אלא גם הדלות היהודית הטיפוסית, שהיתה נושא מרכזי בספרות של שנות התשעים, ביידיש ובעברית. בשיר העממי שלפנינו, שורקת הדלות בארובה (על-פי מימושה של מימרה יידית ידועה: "דער דלות פייפט פון אלע זייטן" - הדלות שורקת מכל הזוויות)3, והעוני מרקד בזווית הבית (קונקרטיזאציה של מימרה יידית עממית אחרת: "דער דלות טאנצט אין מיטן שטוב" (הדלות רוקדת באמצע החדר)4,. ריקודו של העוני, כמו ריקודם של הצללים והכתלים ב"שירתי", יש בו מיסוד העליצות המאקאברית, וכמוהו כריקוד של שעירי שאול. סופו של השיר, אף שהוא מדבר ברובד הגלוי על ביתיהמרזח (אגב, "בית מרזח" הוא גם מסבאה וגם מקום-אבלים, בלשון סגי נהור), מעתיק את תשומתיהלב אל עבר בית-הקברות היהודי, באמצעות סידרת מלים, הלקוחות מתחום דיני-הקבורה: "בחוץ", "מנודים", "משכונת יהודים" (השווה: "שכונת קברות", ירו' נזיר נו, ג). גם העימות שבין "בחוץ מחדרים" ("בחוץ מנודים משכונת יהודים, / מחדדים - קיטור, סחי ולחי, שורות 17*18) מעלה את זכר הנבואה האפוקאליפטית ב"שירת האזינו": "מחוץ תשכל חרב ומחדוים אימה" (דברים לב, כה), תיאור המרזח מעלה, כאמור, בעזרת התבניות האלוסיביות המרחפות, תיאורים של גיהינום ושחו/ ואלה עולים בקנה אחד עם נושא המוות והחרדה מיום-הדין, המקננים בשיר במרומז.
מן השורות המחוקות של טיוטת השיר "מחוץ לעיר" מתברר, כי ההתרחשות שבו מוצגת כאילו אירעה בעבר הרחוק, כאילו מחזיר הדובר את הגלגל שלושים שנה ויותר לאחור ("כמדומה לי כשלושים שנה"). מתברר, אפוא, כי הדובר בשיר הוא אדם מבוגר, שבע תלאות ולמוד נסיון, המעלה את סיפור חייו בראשי-פרקים, ומסיים באנחה: "ביום - סוף דבר - בית מרזח!", בטון של דיבור יומיומי ועממי.
השיר, שנכתב בשנות התשעים של המאה הי"ט, מחזיר, אפוא, את הגלגל לשנות השישים, לתקופה שבה החלה להתמוטט המערכת הכלכלית, שעליה ביססו יהודי רוסיה את קיומם עד אז: פונדקאות וחכירת הזכויות לממכר שכר. הדובר משקף, אפוא, אגב תיאור גורל בית-אביו הדל, גם את מצבם החברתי-כלכלי של יהודי רוסיה - את סופו של תהליך התפוררותה של השיטה המרכאנתילית הישנה: התרוששותם של מעמדות רחבים בחברה היהודית בת-הזמן: ותולדותיו של הדובר ושל בית-אביו אינם אלא מטונימיה לשיקוף מצב חברתי כולל, שהלך אז ובטל מן העולם ופינה דרך להיערכות חברתית חדשה.
הדלות של בית-האב והדלות היהודית העממית והטיפוסית התמזגו בשירים אלה לכלל איכות אחת: הלאומי והביוגראפייאישי נעשו כאן מסכת אחת וגבולותיהם ניטשטשו ונבלעו. בשירים גנוזים אלה עדיין רופס הממד האוטוביוגראפי בשיריו של ביאליק ויש בו מידה רבה של אפקטאציה, של העמדת-פנים מדעת: הסיפור האישי עדיין כפוף לסיפורו של הקולקטיב, לסיפור חייה של האומה.
לסיכום, ניתן להכליל ולומר, כי בשירתו המוקדמת של ביאליק הסתמן אותו תהליך של צמצום השקף והפנמת העולם, שהסתמן בשירת ההשכלה בכללה. תחילה, נגע המשורר הצעיר בנושאים האוניברסאליים והלאומיים, בקמות ה"גדולות" ורבות-החשיבות, ורק בהדרגה ובמתינות הסיט את המרכז אל נפש היחיד פנימה, אל ה"אני", לבטיו, תולדותיו ומאווייו. השירים האוטוביוגראפיים, או הפסבדו-אוטוביוגראפיים, שכתב בסוף העשור הראשון ליצירתו, היו חוליות מעבר מובהקת בין הכתיבה האימפרסונאלית המשכילית, שאיפיינה את צדם הגלוי של שירים, דוגמת "ותנפנף החסידה", "על קבר אבות", "יעקב ועשיר' ורבים אחרים מבין שיריו הגנוזים, לבין השירה האישית, שירת היחיד, שאיפיינה את העשור השני ליצירתו. מתוך השירים האוטוביוגראפיים למחצה, שכתב ביאליק בשנת תרנ"ט ושנותרו בנוסח בלתי גמור ונגנזו, כמו מתוך הקטעים הזכרוניים בפרוזה פיוטית, שכתב באותה עת, ניכר שביאליק הצעיר היה נתון בשלב זה בעיצומו של תהליך פריצת נתיבים חדשים לכתיבתו, לאחר שניצל במרוצת העשור הראשון ליצירתו את הז'אנר האלגורי על כל גילוייו וצורותיו.
הערות:
למעט שירו "כוכב נידח", שהמשורר כלל בכתביו המקובצים, ושנוסחיו הראשונים מצויים בין השירים האוטוביוגראפיים-למחצה משנת תרנ"ט.
"מחוץ לעיר" נדפס לראשונה ב"כנסת לזכר ביאליק", כרך א, תרצ"ו, עמי 22-23. "אוי מלב בוקעת" נדפס לראשונה שם, כרך ג, תרצ"ח, 21. שירים אלה נדפסו שוב בספר "כתבים גנוזים" (המלביה"ד: מ. אונגרפלד), דביר, תשל"א, 132-133.
"לבי הר געש, / תפתה בלבבי, / שם מוקדי השחת, / כאש צרכת חמתי ניתכת".
"באש מוקדי עולם - בלבבי צרבת. / ולבבי, בי נשבר, היה להר שלפה: / אש תפתה בו עצור פרץ החוצה ".
"מגישים על מזבחי לחם מגואל" (מלאכי א, ז)! "ושולחן ה' מגואל" (שם, שם יב). גם המלה "תמיד' טעונה משמעויות סאקראליות.
אבות ג, טז.
בספרו "הלביא המסתתר", קרית ספר, ירושלים 1969, 251-252.
בנוסח המימרה היידית העממית "וואס ירשענן יידן' צרות" (מה יורשים יהודים' צרות), ראה: סטוטשקאוו נחום, "דער אוצר פון דער יידישער שפראך", ייווא, ניוייורק, 1950, סימן 235 ("ייד").
ב"שירתי" נבחר מספר סמלי - שבעה ילדים - הטעון כמה וכמה משמעויות, כפי שיוכח להלן.
"פרקי חיים בארבע גירסאות", מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ד. הנוסח, ששלח ביאליק לקלוזנר, כלול גם בכרך א של "איגרות ח.נ. ביאליק", דביר, תרצ"ח, ושלושת נוסחי הטיוטה של האיגרת האוטוביוגראפית כלולים בספר "כתבים גנוזים" (ראה הערה 2, לעיל).
הצירופים "התפלש הקודש בחול" ו"אורחות עמוקי חול" בפואימה "אבי" מבוססים על משחק-מלים, המלמד את התבוססותו של האב בחולין, מצד אחד, ובסיס הדרכים, מן הצד השני (גם המלה "עבטיט" בפואימה "אבי" מלמדת גם על רפש הדרכים, דרכי המסע ודרכי החיים, וגם על אביונותו של האב שרכושו הושם בבית המשכון. עבטים = עבוט, משכון).
מתוך זיקה למימרה "אל ידור אדם מחוץ לעיר". סממן רטורי אופיני לשירת ביאליק הוא "התרתם" של איסורים מפורשים. ביאליק התיר לעצמו תכופות לנהוג בקלות ראש באיסורים מפורשים מדאורייתא ומדרבנן, ונהג חירות גמורה באותם עדנים, שבהם נאמר לאו מפורש. למשל, ב"המתמיד" כתוב "ובצאתך יחידי לעיתות בלילה", מתוך ניגוח האיסור "ואל יצא יחידי בלילה"(ברכות מג). גם ביציאתו של המתמיד לדרך לפנות בוקר, קודם קריאת השכווי, יש ניגוח האיסור ממסכת יומא: "היוצא לדרך קודם קריאת הגבר דמו בראשו"(שם, כא). גם בשיר שלפנינו, מציב המשורר את האכסניה "מחוץ לעיר", מתוך "התרה" של איסור תלמודי.
סטוטשקאוו(שם, סימן 498 - "שלעכטער מצב"). ראה גם: סדן דב, "מפי העם", "הפועל הצעיר", כרך מז, גל' 46.
סטוטשקאוו(שם, שם).