שירי טשרניחובסקי כפרוטו-טיפוס של שירת המרי של רטוש

פורסם: דבר 15/04/1994


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


בתוך הרצף יל"ג-ביאליק-שניאור, שעל רקעו ניתן להבין את זיקתה של שירת רטוש אל השירה העברית הקלאסי-רומנטית, ש"בה על אדמת ניכר" (מיל"ג ועד ביאליק), מתבקש גם הסבר כלשהו בדבר עמדת רטוש כלפי טשרניחובסקי - האיש ויצירתו. עמדה זו אינה עשויה, כמסתבר, מעור אחד, ובמהלכה אף מסתמנת הפניית-עורף תמוהה למדי, התובעת את פתרונה: מצד אחד, ניכר קשר אמיץ למדי של רטוש הצעיר לשירת הגבורה המוקדמת של טשרניחובסקי, ולמקצת המנונותיו הארץ-ישראליים, ובצדו - התעלמות גמורה מן החטיבות המוכרות והבשלות יותר של שירת טשרניחובסקי, שעשויות היו אף הן לקסום לרטוש, ולא רק מן הבחינה התימאטית. סיבותיה של עמדה בלתי-יציבה זו מתבהרות כמדומה רק על רקע התמורות האידיאולוגיות, שעברו על רטוש ועל יצירתו, במעבר מרוויזיוניזם ל"כנענות".


אך טבעי ומובן מאליו היה הדבר אילו נמשך רטוש אל אותם משוררים, כדוגמת טשרניחובסקי, שביקשו להשתחרר מסבל הירושה הגלותית, ואכן עשו זאת, בשירים משכרים, בריאים וחסונים, שאהבת היופי והחיים בוקעת מהם. אין ספק שכצעיר ארץ-ישראלי, בן "המחנה הלאומי", ששאף להשליך מאחורי גוו את סבל הירושה של הגולה, גיבש רטוש את זהותו בהשראת הצהרות מרשימות ומרגשות כשורותיו ה"פרומתיאיות" של טשרניחובסקי, שורות המהדהדות כמדומה גם מ'שיר ביתר' הגרנדיוזי של זאב ז'בוטינסקי: "ובאחרית הימים, כי יקום העם / עם ניקה מחלאת-הגלות / שעינו לא כהתה עוד מאבק / ספרות-שווא ומדוחי המתעים / ויפעה לה, יפעת-שדמות-הבר, - / לו יחרד, יגיל ברעדה / לב כל מעריציך, הנדיבים בעם, / בני חורים על אדמת מטעם" ('לנוכח הים').


יתר על כן, טשרניחובסקי שלא התנזר כביאליק מ"שירי מולדת", ונתן ביטוי בשיריו לארץ המתעוררת מן השממה, על נופיה הצחיחים וצמחייתה האפיינית, היה מקובל ב"מחנה הימין", אם כי לא בו בלבד, כמשורר הלאומי בה"א הידיעה, שעל ערכיו יכול הנוער הארץ-ישראלי לגדול ושאתם יכול הוא להזדהות. שיריו ה"מקסימליסטיים", חדורי האמונה בדור הצעיר ובעתידו, כגון 'לנוכח הים' ו'מנגינה לי', שיריו על המאבק לעצמאות מאסופת 'כל שירי' (1937), כמו גם קרבתו האישית והרעיונית ליוסף קלוזנר, שהזדהה עם מטרותיו של ה"מחנה הלאומי" - כל אלה נתנו לטשרניחובסקי "הכשר" בקרב החוגים הרוויזיוניסטיים.


ואולם, מבדיקת שיריו של רטוש עולה, כאמור, עובדה מעניינת ומסקרנת: אין בהם כל עדות להשפעת שיריו ה"יווניים" האסתטיציסטיים של טשרניחובסקי, על הפנתיאיזם והאליליות שבהם (לרבות השירים ה"כנעניים" של טשרניחובסקי, כגון: 'לעשתורת שיר ולבל!', 'עשתרתי לי, הלא תסיחי לי', 'חזון נביא האשרה' ו'מות התמוז') לעומת זאת, ניכרת אצל רטוש משיכה מובהקת בעיקר אל הימנונותיו ה"ביירוניים" של טשרניחובסקי, שאינם נחשביםידית יצירתו. ועובדה נוספת, שיש בה כדי לעורר שאלות ותמיהות: בעוד שאת זיקתו כלפי יל"ג וביאליק, ואף כלפי שניאור, גילה רטוש ללא הרף, בשירתו המוקדמת והמאוחרת, הציבורית והאישית, זיקתו אל טשרניחובסקי הצטמצמה, כך נראה, יבה המגויסת של ראשית דרכו הספרותית.


היה זה מפגש, ארעי אמנם, אך אינטנסיבי, בין פלקאט לפלקאט: בין שירי המרי המוקדמים של רטוש, שנתפרסמו בעיתונות ה"ימין", לשירי המרי של טשרניחובסקי, שנתפרסמו בעיקרם ב"מפנה המאה" בעיתוניהם של "הצעירים", אוהדי הרצל. הזיקה רטוש-טשרניחובסקי פסקה, כך נראה, סמוך להתפלגות דרכם הרעיונית של שני המשוררים: טשרניחובסקי מיתן אחרי עלייתו ארצה את יסודות ה"יוונות", שניכרו יבתו המוקדמת, וחיזק את היסודות הלאומיים-ציוניים, תוך שמירה על הקו הניצשיאני המאחד במקביל, החל רטוש בגיבושו של הרעיון ה"כנעני", והתנתק מן הציונות הרוויזיוניסטית בפרט, ומן הציונות בכלל.


לפנינו דוגמה מובהקת של רתיעה מפני קרבה, או מפני קרבת-מה: התמזגותם של היופי האלילי הקדום ושל המציאות החלוצית בשירתו הארץ-ישראלית של טשרניחובסקי לא קסמה לרטוש ה"כנעני", שביקש למתוח קו מבדיל בינו לבין תופעות משיקות, הדומות לו בפן זה או אחר (אי לכך, הוא אף חידד והקצין את תגובתו כנגד ז' שניאור ה"כנעני", כפי שראינו בפרק הקודם). היו, כמובן, גם גילויים אחדים בשירת טשרניחובסקי, שגרמו לו דווקא רתיעה שמפני ריחוק: רטוש יכול היה לקבל את טשרניחובסקי ההרואי, ששר שירי-הלל המנוניים לגבורה ולחרב, אך לא את טשרניחובסקי המתאר את ההווי היהודי הססגוני בכפר האוקראיני, או המעלה מנבכי העבר ערכים יהודיים מובהקים כ"קידוש השם" ו"מות קדושים" (בדרך-כלל גברה אצל רטוש הרתיעה האינסטיקטיבית מן "הנקודה היהודית" על משו כלפי גילויים מובהקים של מרי וגבורה).


לימים, כינס רטוש אחדים מהמנונותיו המוקדמים בקובץ 'שירי חרב' (1969), אך לא בטרם הטיל בהם תיקונים ושינויים, מעטים אך רבי-משמעות. שינויים אלה נדונים בפירוט במאמרו של י' שביט ("היחסים בין אידיאה לפואטיקה בשירתו של יונתן רטוש", 'הספרות', 17, ספטמבר 1974, עמ' 66-91), וקיבלו את חיזוקם בספרו של י' פורת,'שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח - יונתן רטוש' (הוצאת מחברות לספרות, 1989), ולא נחזור כאן על אבחנותיהם הנכוחות. נסתפק אפוא רק בשתי דוגמאות בולטות, אחת שנדונה במחקריהם של שביט ופורת ואחת שלא הושם אליה לב עד כה. שתי דוגמאות אלה הן רק חלק ממ ראיות רחבה, המלמדת על כוונת רטוש להינתק מעברו הרוויזיוניסטי ומזיקתו אל שירת המרי של טשרניחובסקי (זו נקשרה אצלו עם אמתות של "המחנה הלאומי" הציוני, שתוקפן פג לגביו מרגע שניסח את עקרונות תורתו ה"כנענית").


הדוגמה הראשונה היא זו של השיר המוקדם 'שיר קרב לבני קוריטה' (1937), הרומז לשירו המוקדם של טשרניחובסקי 'האחרון לבני קוריטה' (1896), והמבוסס על הנחותיו האידיאולוגיות הסמויות של השיר בן "מפנה המאה". אגב הכינוס המאוחר, שינה רטוש את כותרתו האינדיקטיבית של השיר לכותרת ה"סתמית" - 'משפט', שאינה מסגירה כלל את מקור ההשראה כמו כן, שינה את השורה החוזרת "דין מוחמד בסיף" לניסוח אבסטרקטי ואוניברסלי יותר ("כי זה משפט החרב"), המטשטש את הניגוד הבינארי, שעליו בנוי השיר בנוסחו המוקדם (הדיכוטומיה בין בני ה"יישוב" העברי לבין הפורעים הערביים). כך הפך ההמנון ה"ימני" האקטואלי לשיר-הלל לגבורת החרב שבכל דור ובכל אתר (י' פורת הוכיח גם את זיקתו של שיר זה להימנונו הנודע של טשרניחובסקי 'מנגינה לי', החותם בקריאת העידוד לדור החלוצים: "וכבשו ארץ בחזקת-יד ונאחזתם בה, / ובניתם בניין-עד לדור הקם לכם, הבא!").


הדוגמה השנייה, שלא נדונה בביקורת ובמחקר, היא זו של הדיאלוג הסמוי, שניהל רטוש עם 'שיר שומר' של טשרניחובסקי בשירו המוקדם 'מולדת'. ב'שיר שומר', פזמון פטריוטי משנת 1934, תיאר טשרניחובסקי מושבה הנחה בעמק, ובצדה כפר ערבי הנם אף הוא את שנתו, ולפתע בוקע צליל מ את הדממה הדובר פונה את הכוכב, המציץ ממרומים ויכול להשקיף על מרחבי ארץ, ושואלו: "הכר נא, בלילה מי הוא / המשחיז פגיון". התשובה ברורה מאליה, ושולחת אצבע מאשימה כלפי הערביים, מחרחרי המלחמה ושוחרי החרב והפגיון. תשובה מנוגדת תכלית ניגוד העניק רטוש לשאלה זו בשירו 'מולדת' משנת 1937, שגרסה - מתוך קריאת תיגר לאפולוגטיקה, העולה כביכול מ'שיר שומר': "צל עובר. / ומעמק הרים נץ נצנוץ ממורט / בריון יהודי שם משחיז / מאכלת / - נקם". משמע, רטוש מתגרה בגירסת טשרניחובסקי, המתחסדת מדי לטעמו, וטוען כנגדו כי צליל המ בוקע לא מאהלי קדר זהו צלילה של המאכלת העברית, שתשלם לשופכי דם יהודי על מעשיהם, ותיקום את נקמתם של קרבנות השווא. יצוין כאן, כי 'שיר שומר' של טשרניחובסקי אינו מעיד על גישה פציפיסטית כל עיקר: במקומות אחרים - ובמיוחד בשירו 'פרשת דינה' - שלח טשרניחובסקי אצבע מאשימה כנגד מצדדי ה"הבלגה", ושיבח אותו פלג ב"יישוב" (אותם שבטים, האוחזים בחרבות יוון וצידון), שגילו מדיניות של "יד קשה" ("עברתם כי קשתה"). אף על פי כן, רטוש היה קיצוני בדעותיו גם מן הניצשיאניים שבין בני דורו של ביאליק, ועל כן הגיב על 'שיר שומר' תגובה כה נחרצת.


שירו המוקדם של רטוש 'מולדת', הבז למדיניות ה"הבלגה" של ההנהגה הציונית, כשירי-חרב אחרים משנות השלושים, עבר כידוע מטאמורפוזה בסוף שנות השישים, ותשתיתו הרוויזיוניסטית טושטשה במתכוון. כל הסימנים מצביעים בבירור גם על טשטושה במקביל של הזיקה ליצירת טשרניחובסקי - לניסוחיה ולרעיונותיה האפייניים. בזמן שובם של 'שירי חרב' וכינוסם בספר, אחרי מלחמת ששת הימים, היה רטוש מעוניין בהדגשת ייחודה ומקוריותה של שירתו ה"כנענית", והשתדל למחות כל זכר למקורותיה של מקוריות זו.


ניתן לסכם ולקבוע: טשרניחובסקי היה לרטוש מקור השראה אידיאולוגי אף יותר מאשר מודל פיוטי וכמשורר טירון, הוא התבונן בשירי המרי שלו כאילו היו אלהין פרוטו-טיפוס של שירת המרי הרוויזיוניסטית. המנונותיו ושיריו התועמלניים של רטוש הצעיר הכילו מובאות רבות משירי הכיבוש האופטימיים ושכורי-הניצחון של טשרניחובסקי (גם בשירו 'אתה בחרתנו', שאותו ייעד רטוש להיות המנונה של התנועה הלאומית, ניכרת השפעת שירו הדקלמאטורי של טשרניחובסקי 'מנגינה לי'). בעקבות התמורות שחלו ברטוש עם הפרישה ממע 'הירדן' ומן הארגון הצבאי הלאומי, ולאחר ביסוס הרעיון ה"כנעני" - המתנגד ליהדות ולציונות - נתבטלה ממילא הזיקה לטשרניחובסקי, ונמחו אחרוני סימניה. סימני היכר מובהקים של טשרניחובסקי (מוטיב "בן כוכב" משירו 'לנוכח הים' או מוטיב "שר של ים", שעבר מן השיר המוקדם 'הים בילטה' אל 'שירים לאילאיל'), שמצאו דרכם לשירים המוקדמים ('מולדת', 'סרנדה'), חדלו מלפרנס את השירה הבשלה, שהפנתה עורף לכל סמלי-הקבע של התנועה הלאומית.