השירה כתרגום סימולטאני (2024)

פירסום מעודכן - לרגל מלאת 90 שנה להולדתו של דוד אבידן ז"ל

דוד אבידן / 'המיפרץ האחרון' (שירי סופת-המידבר ושבעה שירי-רקע)

ספרי המאה השלושים / תירוש, 1991

פורסם: ידיעות אחרונות 10/05/1991

דוד אבידן הוא בלי ספק תופעה ייחודית, וטביעת ידו ניכרת לאלתר בכל שורה ושורה שבשיריו. בן דור המדינה, שנתברך כנראה בנעורי נצח, משתלב בצורה מעוררת השתאות בהלכי-הרוח הפוסט-מודרניסטיים, השוטפים לאחרונה את מקומותינו. את ספר שיריו האחרון הוא פותח ב"פיוטים", לימים הנוראים, ולקורא לא תמיד ברור היכן מסתיימת הפָּרודיה והיכן מתחילות האמת והכנות לפעפע ולעלות ממעמקים. אמרנו "משתלב", אך לא דקנו פורתא. הוא הרי המציא את המבע העתידני-בראשיתי שנים רבות לפני היות ה"פוסט-מודרניזם" מושג שגור. והיום, על סף האלף השלישי, כשכולם מגלגלים בו כבעדשים, הגיעו סוף-סוף כל המדשדשים אל מה שהתנחש בשירת אבידן עוד מקדמת דנא (להזכירכם "המאה השלושים", מקבילו של "האלף השלישי", אינו מושג חדש, והוא שימש את אבידן, כמו"ל וכמשורר, הרבה לפני שהכול נסחפו בתחושת "סוף המילניום").

השירים המונחים לפנינו בקובץ, המלווה בתצלומי-עיתונות אמנותיים, נתפרסמו סמוך לאירועים (אחדים מהם התפרסמו בעיתוני הערב ביום פרוץ הקרבות), למן השיר "לך ועשה שלום", המציג עמדה אמביוולנטית ומעורפלת, שהפלקאטיות ממנה והלאה, ועד לסונט "תצלום בוקר", שבשוליו נכתב "לא מתוארך ובחדר לא אטום". שיר זה מהווה כעין ניגוד אוטו-אירוני כבכתיבה החד-טיוטתית, שעליה ממליץ אבידן בכל לב, שהרי סונט הוא, כידוע, סוג מכולכל ומחושב, שהספונטניות ממנו והלאה. אף על פי כן, ולמרות תחבולת ה"קונטרפונקט" המחוכמת, לפנינו, ככלות הכול, "שליפות מהמותן" – שירים המתרגמים את המציאות הרוטטת תרגום סימולטני בהול, בלא השהות הנדרשת בדרך-כלל לעכל את החוויה ולעבדה עיבוד אמנותי.

מן הבחינה הזו, אלתוריו של אבידן מציגים לפני הקורא תופעה חדשה, סינתיזה אישית מיוחדת במינה, שספק אם יש לה אח ורע בספרות העברית או בכל ספרות באשר היא. לרוב, נקשרת כתיבה הספונטנית, זו הפורצת מאליה ללא כוונת מכוון, עם השירה הרומנטית, שבה הרגש כובש תכופות את מקום ה"רַציוֹ". לעומת זאת, כתיבה המכולכלת והמעובדת לפרטיה נקשרת לשירה אינטלקטואלית או מנייאריסטית. בא אבידן וטורף את הקלפים: ספרו מציג לפנינו שירה שכלתנית ולוליינית, שנתחברה במוצהר ככתיבה "חד טיוטתית", וזהו בפירוש חידוש מפתיע, התובע מן המבקר התבוננות שהויה ובדיקה מחודשת של כליו ומושגיו.

האם החידוש עלה יפה בידי אבידן? זוהי כבר שאלה אחרת, והתשובה היא, כצפוי, "כן ולא". "כצפוי", משום שאלתור הוא אלתור: יש שהוא מבריק ומעיד תיכף ומייד על כישרונו הטבעי והבלתי-מאולץ של בוראו, ויש שהוא מביך בחולשותיו ובפגימותיו. כך, למשל, פותח השיר "הנסיך הסעודי בסופר 'אגרון'": "בסופר הטוב במדינה סופר 'אגרון' בירושלים / ניצול-שואה לחוץ כרטיס-אשראי בין השניים / מסכה בין הרגלים פני-פוקר חתומים / מונה פריטים הוצאות מכין מאגר לשנה / מספר הקופה זהה למספר שעל הזרוע / והמספר שעל הזרוע הוא השורה התחתונה". השיר נמשך ונפתל במבוך אסוציאטיבי אישי ומביך, נרקיציסטי למדי, עד שהוא מעלה בסיכום את זכר תרגומו של אבידן ל'המלט', שהוצג ב'הבימה' "בהצלחה מסחרית מוגבלת". מנבכי הזמן האבוד צף ועולה שיר קצר ומינורי, אך מרשים וממוסמר בזיכרון שיר שחיבר אברהם בלבן, משורר שאינו מרכזי כמו דוד אבידן, על אשה מבוגרת בשק"ם של אבן גבירול, הרושמת בטעות על גבי ההמחאה את תאריך נפילתו של בנה, וכל ההבדל הוא באמפתיה.

שיריו של אבידן אין בהם כל אמפתיה, למעט כלפי המתרחש ברדיוס מצומצם ביותר מטבורו של הדובר, ועל כן הם מתקשים לעורר בקורא יחס כן וקשוב עד תום: הם ברובם התנצחות מילולית כוחנית לכיבוש בת-השיר או לאינוסה בכל מחיר. ביטחון עצמי יש בהם, בוז לשוטים ולגרפומנים יש בהם, התחכמויות יש בהם בגודש בלתי-נלאה. אך, מה לעשות, ושירה כזו איננה הדבר שעשוי היום למשוך אליו את קהל-הקוראים, הרחב או המצומצם. היום – בשעה שמצב השירה אינו מן המשופרים, וכדי להעלותה מן השפל שאליו הגיעה, נחוץ צליל חדש, שימשוך את קוראי העיתון אל השורות הקצרות והמנוקדות, שעל פניהן התרגל לחלוף באדישות. הבעיה איננה אפוא האלתור בלבד, אלא ה"טון" של האמירה ותוכנה.

כשפרסם נתן אלתרמן "על אתר" את שירי העת והעיתון שלו, בלי "דיסטנץ" כלשהו מזירת האירועים וממועד ההתרחשות, מילאו שיריו תפקיד ציבורי של ממש: קהל-הקוראים חיכה לשירים הללו כלבשורת-התגלות, ושינן את טוריהם על-פה. עד עצם היום הזה, כשהם נקראים בציבור, זע משהו בקרבך לשמע המילים, המשתלבות בתואם רב עם רוח הזמן, גם כאשר הן מעלות לעתים דברים קשים מנשוא (אינן מצייתות לתגובות-הקבע השגורות של הקורא, אף אינן מחניפות לו כלל וכלל).

שירי אבידן עדיין נאחזים בעקשנות במסכה הצינית-אירונית, תחבולה שירית שמיצתה את עצמה בשירת הדור, וכשהם מסגירים מעט רגש ורצינות (כגון בשיר "איך נפלו בני אלים": "ישמור אלהים על נשמתם וגופם / של הילדים האמריקנים ... ובעיקר על גופו ועל נשמתו של תר / בני בן השלוש שגר בחיפה עם אמו"), תיכף ומייד מנוטרל הרגש באיזו אמירה עתידנית, ספק מחוייכת ספק מגאלומנית, ההופכת את הקערה על פיה: "ובעוד חמש עשרה שנה בשנת אלפים וחמש / יתור אולי בחלל וישקיף עלינו / בעיניים תכולות-מכשפות עיני אסטרונאוט / ויגן עלינו מפני החלל החיצון". דומה שההתחכמות היא כאן פתרון אסקייפיסטי שנועד כדי שלא לומר דברים פשוטים וברורים, יוצאים מן הלב וחודרים ללב הקורא.

מתבקשים כאן גם משפטים אחדים על ההקשר שבתוכו ומתוכו יצא לאור הספר הזה. אך יצאנו לאוויר העולם ממצוקות "החדר האטום", וכבר נשתחררו כל האגרסיות שהודחקו והוחנקו בימי המלחמה המשונה והבלתי-מפוענחת ביותר שעברה עלינו בחטף (וגבתה כנראה מחיר נפשי לא מבוטל מאנשים החיים בעורף, שחשו עצמם מאוימים לראשונה בימי חייהם). מעולם לא נשמעו "נימוקים" ו"טיעונים" כה פרועים ילדותיים בכתבי-העת, ומעולם לא שררה אתיקה כה פגומה במוספי הספרות של העיתונים והמקומונים. כאילו ניתנה הביקורת ביד נהגי "פגע וברח" חסרי רישיון, שמחר-מחרתיים בלאו הכי ירדו מן הכביש, והיום "כל כוחם" בהתנהגותם האלימה ובחרפותיהם הקולניות, המנסות לשווא לגבור על ההמולה.

אורך הזיכרון הקולקטיבי התקצר, וכיום הוא כתוחלת חייו של עיתון. ספרים צצים ונובלים במהירות מדהימה , וזוהי תופעה מדאיגה ואנטי-תרבותית, שכבר דובר בה פה ושם. למרבה החרפה, גם אבידן שלח ידו באנדרלמוסיה חסרת-הרסן שנשתררה בעיתונות היומית, תוך שהוא משיב לחורפיו בסגנון חריף אך לא בקי. לא זכור לי מקרה מקביל בתולדות הספרות העברית, שיוצר מרכזי (להבדיל מיצרנים של ספרות-סרק טריוויאלית, שקולם הולך יפרסם כתב-פלסתר כזה, שכולו התנגחות והתנצחות, בלי טיעון רציני אחד ותוך עיקום כה בולט של דברי בן-הפלוגתא (מנין, למשל, שאב אבידן את הנחת-היסוד ב"מאמרו" בדבר התייצבותו-כביכול של אורציון ברתנא בראש מהפכה ספרותית, בעוד שהאחרון דיבר אך ורק על הצורך במהפכה כזו).

אמנם, המלה "מהפכה" היא קיצונית ואולי מקוממת, במיוחד בתקופתנו שראתה את אחריתן של אותן מהפכות גדולות, שזעזעו את העולם בשעתן. "מהפכה" כרוכה לרוב גם בשפיכות דמים, ממשית או מטפורית, ושפיכות דמים מותרת, לדעתי, רק כשקמים עליך להורגך. אולם, בין שנקרא לצורך בשינוי ובתמורה בשם "מהפכה", "מהפך", "שידוד מערכות", או בכל שם אחר, הרעיון הבסיסי נכון הוא, הגם שהוא מרגיז ומכאיב: הקורא העברי חדל לגלות עניין בשירה, ולמרות שהולכים וכותבים פה ושם שירים נפלאים, כמעט שאין להם תהודה וקשב.

הסיבות לכך רבות, ולא זהו המקום לנסות לפרטן, אך דבר אחד ברור: הנפש עייפה מהתחכמויות ומפעלולי אקרובטיקה מרשימים (משורות כגון "שיר שב בזמן אמיתי בזמן הנכון חיזוי לאחור / שורה רודפת שורה ושורה רודפת שור / שור באופק דגים", למרות שהן מבריקות ונוצצות ומוחצות). מתעורר הרושם, שדרוש לו לציבור-הקוראים משורר רגיש ומרגש, שיעוררו מאדישותו המפוהקת, לאו דווקא משורר שיכה שוק על ירך את בני המשמרת הקודמת או "איש-צבא" מתלהם, שיאסוף גדודים למרד ולמהפכה.

לא קל לנחש מה יעלה בגורלם של השירים העכשוויים והעתידניים, הכלולים בקובץ שלפנינו, לאחר שמערכת השמות והמושגים שבו (סדאם, בוש, קולין פאואל, נורמן שוורצקופף, פטריוט, מפציצי-קרב בי-52 וכדומה תתיישן ותשתקע. למקראם, עולה לרגע מחשבת-כפירה, שעדיף היה לו נסוגו אחדים ממשוררינו לאחור, נטשו את מעבדי-התמלילים שלהם וחזרו אל הקסת ואל הנוצה.

אפילוג:

אני קוראת את הדברים שכָּתבתי לפני 32 – 33 שנים, ותמהה על התעוזה, שלא לומר "החוצפה", שגרמה לי לכתוב כפי שכתבתי. איך יכולתי, בעת שהייתי בגיל הנמוך מזה של ילדיי כיום, לכתוב במין עזוּת מצח יהירה כזו על ספר שכתב אחד מארבעת המשוררים הגדולים של "דור המדינה" (הארבעה הם: יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן ודליה רביקוביץ). ייתכן שהתבטאויות כאלה אופייניות לגיל צעיר. אבידן בעצמו כתב בעלומיו דברי רהב ובלע על "שיר הספנים" של אלתרמן, שהוא אחד מפזמוניו היפים והמורכבים ביותר של אלתרמן. המרד של זך נגד אלתרמן השפיע על כל בני הדור, וגם מאחד משיריו היפים והנודעים ביותר "ערב פתאומי", מהדהדת הכותרת האלתרמנית "יום פתאומי" ("כוכבים בחוץ") ומדהדים בו גם דברי זך נגד אלתרמן:

ערב פתאומי

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?

הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם.

הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם

הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,

שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?

הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו

נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.

מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,

כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב

מַה לַעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?

רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ

וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ

בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַרכָּך לוֹ יְגַלּוּ

כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ

בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?

אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב

רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וְכִשָּׁרוֹן

וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב

יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן

עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,

כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,

כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו

אָדָם זָקֵן – הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?

הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,

כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְשָׁחוֹר,

עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט

הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד

אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו

כְּמוֹ כְּבִישׁ אָרֹךְ, שֶׁנֶּעֱזַב, עָיֵף,

מֵאֲחוֹרֵי כְּלִירֶכֶב מְטֹרָף,

שֶׁהוּא עַצְמוֹ יִנְהַג בּוֹ, כְּרוֹדֵף

אַחַר הַזְּמַן, שֶׁכְּבָר אָזַל כֻּלּוֹ

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?

הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.

עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת

לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת

רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?

חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף

רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת

לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,

תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לֹא לָתֵת

לְרֹאשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן

לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?

לֹא מֶלֶך

וְיִפּוֹל

לֹא עַל חַרְבּוֹ.

אכן, אבידן חיבר לא רק שירים מתחכמים, המתחרים בשלונסקי בזקוקי הדי-נור שלהם. הוא חיבר גם שירים קיומיים נוגעים ללב, שהם שירים ירוקי-עד' כמו "ערב פתאומי", המתכתב כמדומה עם שירו של אלן גינסברג שבו מספר המשורר על פגישה (דמיונית, כמובן) שהייתה לו עם וולט ויטמן בסופרמרקט בקליפורניה. המושג "נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו" רומז למושג המטאורולוגי "Autumn Tiger" (הקרוי גם "קיץ אינדיאני") שבו באים אחרי התחלת הסתיו ימי חום, שאחריהם מגיע החורף. לפנינו, כמובן, מטפורה אירונית לאדם זקן המוליך את עצמו שולל, מבלי להבין שההזדהרות הקצרה שבחייו לקראת זִקנה, אינה סימן לפריחה, אלא סימן של התחלת הסוף. אזכורו של הנמר מעלה על הדעת את שירו של ת"ס אליוט "Gerontion" (1918) על ההזדקנות והזִקנה.

סוף שירו של אבידן רומז, כאמור, גם למלחמה הדורית שאסרו הצעירים על אלתרמן המזדקן. זך, במאמרו הנודע ב"עכשיו" כתב שאלתרמן מרבה ב"אבזרים דקורטיביים שהובאו לכאן כדי לצודד את העין ואת האוזן", ושגם האֵם הפטריוטית משירו של אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו" בעוד "בנה הפצוע מוטל לרגליה" מגלה "פטריוטיות, הראויה כל-כך לשבח (...) לפני שעלה בדעתה לחבוש את פצעיו". אבידן קיבל את דברי הביקורת הקטלניים הללו כתורה מסיני, והוא לא היה היחיד בדור זה שקיבלו את דברי זך ללא ערעור.

בדורם של שלונסקי ואלתרמן הציגו המשוררים את עצמם כ"אחים", וחרף גילויים לא מעטים של קנאה ואיבה הם הגיעו בכוחות משותפים להשגים מרהיבים (כגון מפעלם המשותף בתרגום מחזות שייקספיר). בדורו של אבידן, ניזונו המשוררים משנאה משותפת כלפי אלתרמן, ולא הקימו במשותף מפעל גדול כלשהו. אחריהם התפוררה מפת השירה העברית לקרעים ולחוטים. חרף ניסיונות לאחות את הקרעים בקבוצת המשוררים של כתבי-העת "הליקון", "הו!" ו"משיב הרוח", החוטים אינם נארגים עדיין למסכת כלשהי. הפירוד רב על האחדוּת.