top of page

ראשיתו של "מאזנים"

עודכן: 17 בדצמ׳ 2023

(נכתב בשיתוף עם חגית הלפרין)


פורסם: מאזנים, מ"ח: 23-37, 1979












 

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


חגית הלפרין, זיוה שמיר

ראשיתו של "מאזנים"


במאמר זה, שנכתב בחסות מכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב, הסתייענו רבות בחומר תיעודי מתוך ארכיון שטיינמן וארכיון שלונסקי שברשות המכון. כן נתונה תודתנו למכון "גנזים", שהעמיד לרשותנו חומר ארכיוני.


א. בולמוס "כתובים" והקמת "מאזנים"


עם בואו של ביאליק לארץ ישראל באדר תרפ"ד (1924) ועם התפוררותו של המרכז הספרותי בברלין, שהיה פעיל מאד בשנים 1923-1922, החל להתבצר מרכז ספרותי בתל-אביב. בואו של ביאליק הפיח רוח-חיים בקבוצה הספרותית, שהתרכזה סביב כתב-העת "הדים'' (בעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ), ונתעורר הצורך בחידושה של אגודת הסופרים. בחול-המועד סוכות תרפ"ה כונסה ועידת הסופרים בירושלים, ונקבעו תקנות מיוחדות לאגו דה. כדי להרחיב את חוג חבריה, החליטה הועידה לאפשר גם לשוחרי-ספרות, ולא רק לסופרים, להצטרף לאגודה כחברים-תומכים, ולפיכן שונה שם האגודה ל"אגודת הסופרים והספרות העברית".


באדר תרפ"ו חידשה אגודת-הסופרים את פעולתה, ובקיץ אותה שנה (23.7.26) הוקם השבועון "כתובים", שהיה גולת-הכותרת של פעולות האגודה המתחדשת. בין פעולותיה של האגודה נימנו אז: ייסוד "לשכת-ספר", הקמת "הספריה הכללית" של אנודת-הסופרים, נחוג "יום-הספר" ונערכה סידרת נשפים והרצאות, לקירוב הקהל הרחב לעניני הספ רות העברית. דובר אף על הקמת בית-הסופר ועל כינונו של ירחון מרכזי בחסות האגודה. שטיינמן, שכבר לפני עלייתו (1924) היה עורך הירחון הספרותי "קולות" בוארשה ונודע כמשתתף קבוע ב"הצפירה" וב"מומנט", נבחר לשמש כעורכו של שבועון-האגודה. כבר בשנת יסודו של "כתובים", הצטרף לעריכה אברהם שלונסקי, אף על פי ששמו לא צוין במפורש כעורך עד כסלו תר"ץ.


מיד עם ראשית הופעתו של "כתובים", שהיה אמור להיות "בטאון הסופרים והספרות העברית בא"י", נתעוררה אי-שביעות רצון מצד חלק מהסופרים מעיצובו ומדרכי עריכתו של העיתון - ובעיקר מהביטוי, שנתן לפלגים השונים בקרב סופרי-הארץ. אומנם מאמרים ודברים לתולדות הספרות תפשו מקום נכבד בשבועון, וכן ניתן בו ביטוי ניכר לסופרים שהסתופפו סביב ביאליק ולא זוהו דווקא עם המודרניסטים הצעירים, אולם אופי העיתון נקבע ע"י שטיינמן, שלונסקי ובני-חבורתם, והם כתבו בו את מרבית המאמרים הדנים בעניני השעה, ובכך עיצבו את אופיו הלוחם של העיתון.


אי-שביעות רצון זו מצאה ביטוי עקיף בדבריו של ח.נ. ביאליק בפתיחתה של ועידת הסופרים השניה שהתקיימה בח"י' בניסן תרפ"ז'. מדבריו השתמעה מורתירוחו מהכיוון החד-צדדי של בטאון האגודה: "עיקר המטרה שאגודת הסופרים שואפת אליה היא לא לעשות את הסופרים לעדר, שכולם ירקדו על פי חליל אחד וירעו תחת שוט אחד של רועה אחד". מן הצד השני, נשמעה תביעתו, שהקו לות השונים שבמחנהיהסופרים יצטרכו "בסופו של דבר -- להארג למסכת אחת וכל פרקי הזמרה לסימפוניה אחת"2.


בדברי תשובתו לביאליק באותו מעמד, הודה שטיינמן, שאף הוא אין דעתו נוחה מכתב-העת שבעריכתו, אך שטיינמן תלה את פגמיו באגודה ולא במערכת ("לגבי דידי שווה הגזירה בין האגודה ובין עתונה"). שטיינמן מנה סיבות אחדות לרפיון האגודה ולרמת-בטאונה: הסתגרותם של הסופרים איש-איש בד אמותיו, אי-רצונם לתרום תרומה ממשית לעיתון המרכזי והמפלגתיות שהיא אבן-נגף להתפתחות האגודה. אולם הסיבה העיקרית להיעדר התנופה, לדעת שטיינמן, היא אדישותם של הסופרים לכל הנעשה סביבם.


דברי ביאליק ושטיינמן הבליטו קרע, שעדיין לא התגלע במלוא חומרתו, אך ראשיתו כבר ניכרה בדברים שהשמיעו נציגים של שני המחנות באגודת-הסופרים: המחנה שהתרכז סביב אישיותו של ביאליק והמחנה שראה בשטיינמן את דוברו ומנהיגו. מחנות אלה נבדלו זה מזה בגילם, בתפישת-עולמם, ביחסם אל הספרות העברית ואל תפקידיה'. "הצעירים", אנשי קבוצת "כתובים", גרסו שיש לשים דגש בעיסוק בספרות ההווה, לפתוח אשנב לספרות העולם ולהימנע מקיפאון שבהערכה ובשיפוט - קיפאון שמקורו בהערצת יתר של סופרים ידועי-שם שמעמדם מבוצר. טענות אלה לא היו עניינים שבעיקרון ובאידיאולוגיה בלבד. אנשי קבוצת "כתובים" חשו שקביעת אמת-המידה על-פי נוסחו של ביאליק כובלת את התבטאותם ומעוותת את הערכת הביקורת כלפי יצירתם שלהם. ביטוי לכר אפשר למצוא בדברים הבוטים שהשמיע שלונסקי כלפי פיכמן ברשימתו "שירי עם או קופליטים נבובים"'. שלונסקי האשים את פיכמן בפסילתם של שירי-עם מפרייעטם של משוררים צעירים מודרניסטיים (קרני, המאירי), מתוך השוואה בלתי-הוגנת, לדעתו, אל שירי-העם של ביאליק, שבהם ראה פיכמן מופת ופיסגה: "כנהוג תקע פיכמן גם הפעם את יתדותיו במקום נאמן: כיאליק!5 בחוף מבטחים זה נקל לו מאד לעגן את סירתו ולקלע משם, מתוך בטחידשאננים של 'עמנו תמות חכמה', חלוקי-אבנים קטנים - הפעם: בניצני השירה העממית שנתגלו פה ושם בזמן האחרון...". בהמשך דבריו הציג שלונסקי את השאלה, שבה נעוץ היה, לדעתו, שורש-הרע של הביקורת מביתימדרשו של ביאליק: " אך האומנם מתוך ששירת העם היא דבר נאה וביאליק הוא משורר - חייב י. פיכמן לדבר סרה באחרים ולפסול בסיטונות את כל מה שנכתב אצלנו במקצוע השיר העממי לאחר שנת כך וכר?"6. דברים אלה ביטאו גם את התרעומת שהלכה והצטברה בקרב חבורת "כתובים" כלפי הסופרים ה"ותיקים", שהאשימו את הצעירים במעשי-להטים ובאחיזת עינים.


כאמור, ראו בני חבורת "כתובים" את נקודת-הכובד בספרות המקורית בת-הזמן. מגמה זו התנג שה ברעיון "הכינוס" של ביאליק, שראה את העי קר בכינוס יצירתיהעבר, בהוצאה מחודשת של ספרי מורשת היהדות וספרי ראשונים. שלונסקי אף הוא דיבר בזכות העיסוק באוצרות-העבר, אולם בתנאי שאין עיסוק זה פוגע ביצירה החיה. במאמרו "מן הקצה אל הקצה" הסביר עמדה זו במפורש:


"אין סיבה להתנגד לשקידה על אוצמת העבר ותיכון סדרים ומשטר בערכי מורשה מפוזרים ואילו אצלנו 'מפני הכותל המערבי וקבר-רחל שוכחים את עמק-יזרעאל'... כינוסז אדרבא! ה'כתובים' היתה הבמה המודרנית הראשונה והיחידה, אשר ידעה להזמין אושפיזין נכבדים ממלכות העבר אל סוכת ההווה אבל כשהכי נוס אינו מקיץ נרדמים אלא מרדים מקיצים - הרי אנו חאים אותו כעומד על דרכה של היצירה "7


לרעיון הכינוס היו, כמוס, גם השלכות חומריות, שאף הן עוררו את התנגדותם של הסופרים "הצעירים". משאביה של הוצאת "דביר'/ למשל, הוקדשו ברובם לשירת-ספרד ולחובמת-ישראל". הירתמותם של מו"לים נכבדים לרעיון הכינוס ולביצור ספרות העבר נעלה, לדעת חברי "כתובים", את שערי ההוצאות ואת אפשרויות הכתיבה והפירסום ושימשה בלם לתנופת-היצירה המקורית.


למחלוקת אידיאולוגית זו נוספו גם גורמים התלו יים באישיותם של העומדים בראש מחנה "כתובים" - גורמים שהוסיפו לחידוד היחסים בין המחנות והחישו את הפירוד. שטיינמן מתואר באגרות סופרים כאינדיווידואליסט וכנוטה "לחפש חטאים" (ראה, למשל, באיגרתו של שניאור. ארכיון שלונסקי 10-284 : 3). האינדיווידואליזם של שטיינמן התבטא גם בעובדה שכבר בגליונו השני של השבועון "כתובים", ייחד שטיינמן פינה לעצמו - "ברשותי" - ובה השמיע את דעתו, דעת יחיד, על הספרות העברית וענייניה האקטואליים'. שלונסקי מתואר באיגרת אחת של שניאור (ארכיון שלונסקי 10-282 : 3) כ"פחז כמים", והיה ידוע בציבור הרחב כבעל מזג סוער וגועש. השניים ניהלו מעל דפי "כתובים" מערכה קולנית, ויש להניח, שצורת התבטאותם ואישיותם המרדנית השפיעו על אופיה של המחלוקת לא פחות מאשר תוכן דבריהם.


משהעמיק הקרע, והפירוד עמד על הסף, התחולל גם "פולמוס הלשונות", שהוסיף אף הוא שמן למדורה, והחיש את הניתוק הסופי. בביקורם של הסופרים היידיים, שלום אש ופרץ הירשביין, באייר תרפ"ז, נשא ביאליק דברים בזכות זיווגן של היידיש והעברית. דברים אלה עוררו סערה גדולה ביחוד מצד חבורת "כתובים", אבל גם מצידם של סופרים, שזוהו בדרך-כלל עם מחנהו של ביאליק. בעקבות המאמרים שנתפרסמו ב"כתובים" כנגד עמדתו של ביאליק10 בא גם "גילוי דעת" מטעם הועד המרכזי של אגודת הסופרים". על גילוי-דעת זה חתמו ביאליק, פיכמן, של"ג, צפרוני ואחרים, ובו קבעו ש"סגנון המאמרים עושה רושם של התנפלות בכוונה על ראשי האגודה ומנהיגיה", וכי "מעשה כזה מוכיח, שאין המערכת מוכשרת ונאמנה למלא את תפקידה, שהוטל עליה מטעם ועידת הסופרים", והחליטו לקרוא לאספת סופרים, שתדון "על עריכת העתון והנהלתו בעתיד".


על כך ענתה מערכת "כתובים", כי "רק ועידה כללית של כל חברי האגודה בארץ כוחה יפה לסתור את ההחלטה של הועידה הקודמת, שעשתה את ה'כתובים' מוסד אבטונומי בלתי תלוי בועד המרכזי"2,.


הקרע בין ''כתובים" לבין אגודת הסופרים


לאחר דברים קשים אלה מעל דפי "כתובים", נראה היה שהצדדים לא יסוגו בנקל מעמדתם הקיצונית, וכי הפירוד הוא בלתי נמנע. רמז לפילוג הסופי ניתן למצוא ברשימתו של שלונסקי "על הפעולה": "אנו צריכים להיות 'הסתדרות פועלי הרכבת' בתוך ציבור הסופרים החשובים, הממשיכים את הקפאון באפם מעשה. הגיעה לנו תקופה של עבודה עצמית. עתה יקרו לנו שבעתים הקנאות והאחווה, האחווה העברית, שגרעינה נמצנא כבר בעין "31. באותה רשימה אימץ שלונסקי בגאווה את הכינוי "קלייזעל", שנתנה חבורת ביאליק מתוך ולזול-מה לקבוצת "כתובים", המסתגרת בתוך עצמה. שלונסקי טען שהגיעה העת לפרישה ול''עבודה עצמית", ורק בכוחן של סיעות "קנאיות" תיתכן היציאה מהקיפאון לעבר הגשמתה של פעילות יוצרת.


כלול כאן גם רמז עוקצני כלפי ביאליק, שדיבר, כאמור, על הזיווג בין העברית והיידיש, "בחינת רות ונעמי", שלונסקי הביע כאן את אמונתו שרק המחנה החדש יוכל "לעורר לחיים את נעמי האחת והאצילה". משמע, שלונסקי ראה בניתוק דרך להעלאת היצירה המקורית והלשון העברית.


הרגשת היריבות והטעה ההדדית בקרב שני המחנות גברה, ובוודאי חברו סיבות מספר, הן אידיאולוגיות והן צדדיות, שגרמו להתפטרותו של ביאליק מהאגודה. א. ברוידס רמז על מעשה שעשה שטיינמן, עורך "כתובים", שהכעיס מאוד את ביאליק, אך לא ציין מהו אותו עניין שעשה שטיינמן, "שלא כדין ושלא ברשות האגודה ובלי ידיעתה"4'.

בהמשך דבריו ציטט ברוידס מתוך מכתבו של ביאליק, שהוגש לאגודת הסופרים (ביום ט"ז באב תרפ''ז), ובו נאמר: ''בהכירי סוף סוף לדעת (א) כי מציאותה של אגודת הסופרים אינה אלא מדומה, (ב) כי עיתון 'כתובים' בתור מכשיר האגודה אף הוא אינו אלא פיקציה, ופיקציה שיש עמה גניבת-דעת הציבור לתיאבון ולהכעיס, החלטתי להתפטר מועד האגודה, וגם מהיות חבר באגודה עצמה, ולבלי שוב, עד השתנות פני הדברים". בעקבות התפסרר תו של ביאליק, התפטר גם הועד של אגודת הסופרים. עם התפטרותו פירסם הועד את ההודעה הבאה:


"לרגלי המצב שנוצר באגודת הסופרים אחרי הועידה האחרונה, ולאחר שנוכחו שמצב זה אינו עשוי להשתנות בתנאים הקיימים, בי הוד עתה עם התפטרותו של ח. נ. ביאליק, - אנו, חברי הועד המרמי שבתל-אביב מסתלקים מיפוי-הכוח שנמסר לנו בועידה האחרונה ומציעים לפני חברי הוועד המרכזי שבירושלים לקרוא לאסיפה כללית של סופ רי א"י לשם בחירת ועד מרכזי חדש"15.


התפטרותו של ביאליק והתפטרות הועד הוגשו בסוף שנתו הראשונה של העתון. קרוב לודאי שלא מקרה הוא שמכתבו של הועד ראה אור בגליונו האחרון של "כתובים", שנה אי. הגיליון הראשון של "כתובים", שנה בי, יצא בלוויית כותרת משנה: "שבועון, בהוצאת סופרים עברים" (במקום: "שבועון בהוצאת אגודת הסופרים העברים"), כלומר, אגודת הסופרים הסירה רישמית את חסותה מהשבועון.


באותו גיליון כתב שסיינמן מאמר התקפה חריף ("פרשת השבוע") ובו הוקיע את מחדליו של ועד אגודת הסופרים: " יום בחירתו של ועד זה היה בעצם יום התפטרותו. סימן ראשון למפולת. זה היה ועד אשר אימת הפעולה עליו, בית הסופר נשכח מלב. 'הספריה הכללית' הובלה לקברות בחשאי-חשאים. בלי אנחה אפילו. הירחון המרכזי - עורבא פרח. אפילו ישיבה כללית אחת לא ערך הועד המרכזי. פרנסי ת"א - לחוד ופרנסי ירושלים - לחוד. ואלה ואלה בנמנום מנמנמים"6,.


בעזבונו של שטיינמן נמצאה סאטירה מפרי-עטו, שנכתבה, ככל הנראה, באותו פרק זמן. סאטירה זו מתארת, כביכול, ישיבה מסויימת של ועד האגודה. באים בא לידי ביטוי גילויי האפאתיה וחוסר-המעש שתלה שטיינמו בועז-האגודה.


בסאטירה זו, הנקראת "חזות הכל כבמחזה"(ארכיון שטיינמן; 3215 : 1) "מופיעים" ביאליק, ברש, ר' בנימין, ברקוביץ, לחובר, פיכת, צ'רנוביץ ואחרים. והרי קטע ממנה:


ש. צרנוביץ: אני פותח את הישיבה. ואני ארצה. אנחנו נבחרנו, ועלינו לעשות דבר-מה לטובת רספחת ולטובת הסופרים. סופרים יש לנו, ב"ה, כידוע. יש לנו מאתיים סופ רים בא"י, אם לא יותר(ביאליק מפהק). א"י היא עכשיו המרכז. אנחנו, היושבים פה, הננו המרכז. עלינו לעשות דבר. ברור, כי אם נעשה >.יזה דבר נשכין שלום בין כל הצדדים. אני חושב שאפשר לעשות הרבה לטובת הספרות והסופרים. אני יודע זאת מן הנסיון. אם רק כולנו נביע את משאלתו( לעשות. ואם ביאליק יתן או את תמיכתו הרוחנית.

פיכמן: ביאליק בוודאי יתן לנו את תמיכתו הרוחנית.

ביאליק: עיקר. המדובר מהו? - מה יש לעשות

ז ש. צרנוביץ: יש לי תכנית, כי אפשר לייסד ירחון - וגם הוצאת ספרים מקורית.

י. ח. ובניצקי: ואיפה תמצא ספרים מקור יים

ז א. בדש: אין ספרים מקוריים. "מצפה" פרסמה בכל העתונים שהיא מחפשת…

ש. צרנוביץ: אפשר להחתים חמשת אלפים איש על ספריה מקורית.

ביאליק: (מפהק) גוזמא קתני…

ש. צרנוביץ: צדק ביאליק. חמשת אלפים היא גוזמא, אבל שלשת אלפים אפשרי.

י. ד. בוקוביץ: אף שלשת אלפים אי-אפשר.

ש. צדנוביץ: אני מסכים לברקוביץ. שמא גם אלפיים דים. ובאלף צריך להפסיד כך וכך, אז נפנה בתזכירים למוסדותינו.

ש. צמת: אני מבקש לתת לי רשות להוסיף על דברי צרנוביץ. דברנו כבר עם ביאליק פעם על זה ובאנו לידי החלטה, כי הענין הוא לפי שעה מוקדם. אין לאמור שאין ספרים מקוריים ואין לאמור שיש. נניח שיש. אבל לא אגודה היא מוסד הצריך לטפל בזה...

י. ח. דנניצקי: נכון.

ביאליק: צמח צדק. הכי קרא שמו צמח? כי הוא פותח בצדיק.

ש. צמח: ובכן. המדובר לא היה כלל על הוצאת ספרים. המדובר היה בכלל, כי צריך לעשות איזה מעשה שהוא. הרי נבחרנו, ועלינו לעשות מה. לא נלך בגדולות.

ח. נ. ביאליק: (נכנס לדברי צמח). אף דעתי כך היא. זהו אסוננו, שאנו תמיד פותחים בנחלות. אנו עמא פזיזא, משורש זוזי. לאמור: אין לנו זוזי. אבל רוצים אנו הרבה. א וועלעד שלנו בלע"ז גדול הוא מאד. הכל אנו מחוייבים לעשות: אנו הקומץ הקטן. הכל. גם תאטרון. גם הוצאת ספרים. גם ירחון. גם עתון לילדים. הכל אנו מקבלים עלינו, ולעי שות אין אנו יכולים במחילה מכבודנו הרם, ולא כלום. אין אנו מסוגלים להוציא מן הקוציא אל המוציא, תפסת מרובה. אני כבר נתאכזבתי בכל הפעולות האלו. אני אומר לכם את האמת: כל הדיבורים האלה, הנכבדות שמדברים תמיד בספרות ועוד הפעם ספרות - מה זאת ספרות שמפרות זו? אבותינו לא ידעו את ואבות אבותינו לא שמעו את שימעה. אנחנו ידענו: תורה - שקצים, החדרה! למדו! - עיינו בספר! "דף גמרא" דף מלשון דפוס. דברים כדרבונות והנה מדברים לנו השכם והערב: ספחת! ובסיפורי-מעשיות! - אני לגמרי כופר בנחיצותו של ירחון כזה, למשל. מי יכתוב שם? מדי חודש כך וכך גליונות דפוס! מי ימלא את הגליונות--- "


"ישיבת-ועד' זו, המתוארת באספקלריה עקומה של שטיינמן, משקפת במידה רבה את דעתו האי שית ומגזימה, ללא ספק, בתיאור עקרותהיכביכול של אגודתיהסופרים. אין לדעת אם שטיינמן כתבה לשם פירסום ונת' חרם אחר-כך. על כל פנים, סאטירה זו, שהדמויות בה מפורשות וחשופות, לא נתפרסמה עד היום. לפיכך, עדות זו אותנטית וספונטאנית יותר מדברים שנועדו לצאת לרשות הרבים. הדברים הגלויים והמפורשים, הם שנותנים לתעודה ספרותית מעניינת זו את טעמה המיוחד, החד-פעמי. מן הסאטירה עולה ביתר-שאת הטענה שקבוצת "כתובים" נהגה לתלות באנשי אגודת-הסופרים, דהיינו, הסטאטיות, חוסר-המעש והשקיעה בזוטות, במקום העיסוק בדברים המהותיים. לפי המצבים ההיפותיטיים, המתוארים בסאטירה, נושאים אנשי אגודת הסופרים את עיניהם לביאליק ומייחלים למוצא-פיו, אך ביאליק המנוסה והמפוכח מתבטא בספקנות מרובה, ופוסל את כל תכניות הפעולה. הישיבה מסתיימת במשלוח מברק-ברכה ליובל השישים של אחד הסופרים, כלומר, בלא כלום, אך מתוך דאגה ללוות פעולת-סרק זו במתן פירסום הולם ומכובד בעיתונות. יוצא, איפוא, שאנשי "כתובים" האמינו שרק בכוח הפרישה ישיגו את מטרתם ויגיעו לעצמאות.


ב. ארבע שנות השבועון "מאזנים"

(ג' אדר ב' תרפ"ט - כ"א בסיון תרצ"ג)


עורכיהם של כתבי-עת חדשים נוהגים לציין בפתה הגיליון הראשון את מגמתם, מטרותיהם, השקפת עולמם ותוכניותיהם לעתיד. לא כך היו פני-הדברים ב"מאזנים", שעורכיו נמנעו מפירסומים פרוגראמאטיים במשך כל השנה הראשונה, ורק בשנתו השניה נתנו פומבי לסיבות שהביאו להקמת כתב העת. בפתח הגליון הראשון של השבועון הסביר עורכו י. ד. ברקוביץ (שהיה שותפו לעריכה של פ. לחובר בשנתו הראשונה של "מאזנים"), כי הפרוגראמה של השבועון תתברר מאליה במרוצת הזמן. ברקוביץ הסביר, שהסיבה העיקרית להקמת השבועון היא "לטהר את הסביבה הספרותית מן הרוחות הרעות להקים מחדש בספרותנו את השלמות הפנימית, שנפגמה על-ידי פגעי הזמן". בדבריו לא הזכיר במפורש את המחלוקת עם קבוצת "כתובים", אך הדברים נרמזו בין השיטין בדבריו על סטייה מן המסלול הישר אל הספרות, שהביאה ל"הפרעת סדרים ובלבול-מושגים".


בהקמת "מאזנים" ראו, איפוא, ראשי האגודה אמצעי להחזרת הסדר והשלמות על כנם. משום כך, נמנעו עורכיו מניסוח כללים פרוגראמאטיים, שהיו עלולים לעורר מחלוקת ופולמוס ולהפר את הסדר הטוב. את הכוונות המוצהרות והמובלעות צריך, איפוא, ללקט טיפיךטיפין מתוך מאמריהם של חברי-המערכת. למשל, מיליון הראשון של "מאזנים" השבועון, שנה ב' (י' באייר תר"ץ), טען ב. (ר' בנימין):

"על הציבור לדאוג לכך, שתתקיים במה ספרותית מרכזית, שאין לפניה חשבונות כלכלה, במה ספרותית כללית, שאינה תלויה במו"ל פרטי או אפילו בסיעה חשובה, אלא נמצאת בקונטקט ישר עם הציבור הגדול של הסופרים ונשמעת אליו".


אמנם, דבריו של ר' בנימין ברורים ומפורשים, אך אין בהם ניסוח מלא ושיטתי של תעודתו של כתב-העת החדש. עד לגיליון ד' של השנה השניה נותרה תעודת-"מאזנים" מובלעת בתוך דיבורים כלל יים על בעיות השעה והצורך בשמירת השלמות והאחדות של הסופרים בארץ. בגיליון זה, מיום ב' בסיון תריץ, נתפרסם נילוי-דעת שעליו היו חתומים כל אנשי הועד המרכזי של אגודת הסופרים בארץ וכותרתו: "אל הסופרים העברים, חובבי הספרות העברית ו ק ו ר א י ה". בגילוי-דעת זה חתמת ומתואמת במפורש הסיבות להקמת השבועון, ולראשונה מדובר בו על מצבו החומרי של השבועון. בתחי לה נמכר העיתון יפה (בחודשיים הראשונים נמכרו למעלה מ-2000 אכסמפלארים), ובמערכת השבועון התקבלו דברי עידוד וברכה גם מן התפוצות. גם הסופרים נרתמו ברצון לעבודה בכתב-העת. אולם מייד עם ייסוח, ארעו המאו רעות הקשים של אב תרפ"ט, ו"עניינו של הקהל הוטה אל הערכים המדיניים ואל חדשות היום ודעתו לא היתה נתונה לעבודה תרבותית קונסטרוקטיבית". ארועי-השעה גרמו לירידה בתפוצת העתון ובקושי רב הביאוהו עורכיו לסיום השנה הראשונה.


לגילוי-דעת זה היו שתי מטרות: המטרה העיקרית היתה בקשת תמיכה חומרית, לשם הגדלת מספרם של החותמים עם תחילת השנה השנייה של העיתון. מטרתו השניה היתה להו דיע על שינוי פרסונאלי במערכת העיתון, מתוך הבהרה ששינוי זה "אינו גורר אחריו בשום אופן שינוי מהלך ומטרה". דברים אלה מכוונים לשינוי הגדול בהרכב העורכים וחברי המערכת, שהתחולל במעבר משנה א' לשנה בי. במקום ברקוביץ ולחוכר נתמנה ר' בנימין לעורך, ובמקום שלושה חברי-המערכת (א' ברש, י פיכמן ושי צמח) התמנה רק חבר מערכת אחד - י' ליכטנבוים.


שבועות ספורים לאחר כניסתו לעבודה, כבר ביקש ר' בנימין לפרוש מהמערכת, ובמכתבו לביאליק מיום כ"ב בסיון תר"ץ, כתב קבק, כי ר' בנימין "מסתלק מ'המאזנים/ מפני שקשה לו לעבוד יחד עם ל. (ליכטנבוים) הצעיר" ומפני שאינו יכול לשלם שכר"סופריסי'.


מקץ שבוע, בל' בסיון תר"ץ, הודיע ר' בנימין במכתבו ללחובר (גנזים 11248/140) בצורה נחרצת: "זה עתה גמרתי את גליון ח/ שבו מסתיימת עבודתי בעריכת 'מאזנים' אני מרשה להשאיר את שמי בתור עורך לשבוע או שבועיים בתנאי שלא יפורסם בעיתון שום דבר הפוגע בכבו דו של מישהו ובתנאי שלא יפורסם בגליונות ששמי ייקרא עליהם, מאמרו של יעקב רבינוביץ" בלי קריאתי לפני ההדפסה". באותו מכתב הודיע ר' בנימין כי דב קמתי, אף הוא מאגודת הסופרים מירושלים, יתחיל לסייע בעריכתי "מאזנים", החל מגליון ט'. אולם שמו של ר' בנימין הוסיף להופיע עד גיליון כ"ה של אותה שנה. החל בגיליון כ"ו(י' בחשון תרצ"א), אין מופיע ים עוד שמות העורך וחברי המערכת בכלל (מלבד העורך האחראי ש. צמח, ששמו מופיע עד גיליון ל"ב של שנה ד.


החל בגיליון מ' של אותה שנה מופיע שמו של י' בורלא כאחראי). חילופי העורכים וחברי-המערכת אף הם נובעים מהמצב החומרי הקשה שבו נתון היה כתב-העת "מאזנים". מאיגרותיהם של הנוגעים בדבר מסת בר, שעבודות נוספות שנטלו לשם קיום לא איפשרו להם לעמוד בנטל של הוצאת השבועון בקביעות.


ואכן, כאשר התנהל מו"מ עם פיכמן, שישב אז בורשה, בקשר להתמנותו כעורך "מאזנים", היתנה פיכמן את הסכמתו בכך שתינתן לו מישרה קבועה בשכר. מקודמיו למד פיכמ, שעבודה מסוג זה, ששכרה אינו מובטח ונעשית בחלקה בהתנדבות, איננה יכולה להצליח לטווח ארוך.


לקט ממאמרי המערכת - בעיות עתונות, ספרות ותרבות


כאמור לעיל, לא הירבו לפרסם .."מאזנים" מאמרי-מערכת, הנוקטים עמדה בבעיות השעה, בענייני חברה ובבעיות הסופרים - בעיות שמעצם טיבן הן שנויות במחלוקת עם זאת, ניתן לעמוד מהמאמרים המעטים שעוסקים בנושאים אלה, על כמה בעיות חשובות, שהעורכים חשו צורך לכתוב עליהן, למרות ההסתייגות מאקטואליה.


ממאמרים אלה עולה תמונה של תקופת מעבר ממרכז ספרותי אחד למשנהו. ארץ ישראל נהפכה יותר ויותר למרכז הספרות "העברית, וניכרת בדבריהם של הסופרים הארץ-ישראליים גאווה והרגשה של שפע יצירה. אך בצד הגאות והאופטימיות, עלתה גם תחושת דיכאון, שמקורה בהצטמצמות קהל קוראיו של הספר העברי בגולה. ביטוי מפורש לתחושה זו נתן אשר ברש במאמר המערכת שלו "בענין ספרותנו". אשר ברש קבל על תהליך ההתבוללות בגולה, שהתפשט בכל קצות העם ואפילו אל השיכבה הלאומית הרשמית והבלתי רשמית הגיע. גם באותם מקומות שבהם הספר העברי הופץ עד כה באלפי עותקים, פסקה, לדבריו, הדרישה לספרות עברית והוצאות-הספי-ים העתיקו מקומן לארץ ישראל.


לכאורה, הגיעה למו"לות העברית בארץ תקופת פריחה ושגשוג, אולם המחיר ששולם היה כבד. במקום לכתוב לקהל קוראים גדול ומגוון בתפוצות, "הסופר העברי בארץ-ישראל כותב עתה בשביל עם בו מאה ושבעים אלף נפש", והשפעתו אינה חורגת מתחום היהדות הארצישראלית, שכן תשעים אחת מן הספרים היוצאים לאור בהוצאות ארצישראליות נמכרים בארץ גופא. הסופר העברי, שחונך "על ברכי ספרויות גדולות אי אפשר לו להשלים עם הצמצום הזה מאונס, והריהו נתון תמיד בהרגשה של נתון בכלא"".


אותו מצב שתואר לעיל, ושברש הגדירו כ"מצב חנק", חזר ותואר במאמר-המערכת "עם צאת השנה" מאת י' פיכמן, שנתפרסם בשנה הרביעית20. גם פיכמן, כברש, תיאר מצב של שפע וצמיחה מהיר של הספרות, אולם לא ראה ברכה במצב זה כל עיקר. נהפוך הוא, פיכמן האמין כי בריבוי זה טמון הפסד לספרות והנמכת שיעור קומתה. הריבוי מט ביע על הספרות "חותם של זולות, של פרובינציאלי יות", ומביא "לידי פיזור הכוחות הספרותיים ולפי זור הקוראים, שגם בלאו הכי אין ביכולתם לפרנס את מה שקיים קיום של כבוד'. ריבוי התרגומים, כתבי-העת וספרי ה"בלש", הם, לדעת פיכמן, סימני ההיכר של ירידת קרנה של הספרות המקורית בארץ,2.


בעיית הפרובינציאליות היתה קשורה בבעייה אחרת, שעסקו בה חדיר במאמרי המערכת, והיא בעיית הכיתתיות, הפילוג ועירובם של עניינים מפלגתיים בענייני ספרות טהורים. במאמרו הנזכר לעיל22, הביע אשר ברש את מורת רוחו מכך ש"המפלגתיות הנפחה המשגשגת בארץ חדרה - במידה שאין כמותה בשום ארץ חוץ מרוסיה - גם לתחומי היצירה הפיוטית ותובעת מן היוצר את הגושפנקא הרשמית". מאחר שמרבית הכוחות הלאומיים מופנים ל"בנין המולדת", לביצורם של ערכים חמריים, אין הסופר, איש הרוח, זוכה להער כה.


לחובר, במאמרו "משבר הספר"23, התלונן על הכיתתיות התרבותית: "האם לא נפלגנו לכיתות שונות, האויבות אשה את רעותה האין אנו, אותו המניין המצומצם שלנו בארץ, מחולקם ליהו דים, שהשפעות תרבותיות שונות שולטות בנפשם? האין אנו עוד חסרים יסוד תרבותי אחד?" פן נוסף של בעיית הכיתתיות, היא נטייתו של הסופר לבדידות, המקשה עליו את ההתאגדות בגוף מרכזי אחד. על בעיית תחושת החנק והפרובינציאליות כתב לחובר במאמרו "ימי השבוע'', וכפי'תרון הציע להקים "אגודה לספרות עברית, אגודה, שחבריה ימצאו בתוך כל רחבי העולם ומקום מרכזה יהיה בארץ ישראל"24.


במאמרי-המערכת של "מאזנים" בא לידי ביטוי ניסיון נוסף להתגבר על מיעוט הקוראים - מפעלי "הספר העברי" של אגודת הסופרים. ראשי האגודה הבינו שרק בעזרת מפעל הפצה של הספר העברי, שיגיע גם אל יהודי אירופה וארצות-הברית, תהיה אפשרות קיום למו"לות העברית שנתרכזה אז בארץ. אחד המפעלים שבא לסייע בידיהם של מו"לים ארצישראליים הוא מפעל "בצר" - למען הפצת הספר העברי - שאיחד את עניינן המשותף של שלוש הוצאות ספרים פרטיות מתחרות: "אמ נות", "דביר ו"שטיבל". ביוני 1931 יצא ביאליק בשליחות מפעל זה לאירופה, כדי לבקר בקהילות יהודיות ולקדם את הפצת הספר העברי. במאמרי המערכת של "מאזנים" לא נזכר עניין זה במפורש, אך מאגרותיו של ביאליק מאותה עת מתבהרת התמונה: למשל, במכתבו ל"בעלי דביר" מיום 3.2.31 (ט"ז בשבט תרצ"א)25, כתב ביאליק כי השתומם להיווכח, שאין יהודי אירופה יודעים על דבר על מיטב הספרים שיוצאים בארץ-ישראל, מהיעדר פירסום מתאים, וכי גם הוא עצמו חובב הספר העברי - אילו ישב באירופה, לא היה יודע דבר על מפעלי "דביר" בארץ. לדעת ביאליק, חובה על המו"לים להתאחד ולהביא לשינוי גדול ויסודי, שאחרת אין הוא "רואה אפשרות של קיום... בעתיד, ומוטב שנסגור את החנות". מסעו הנזכר של ביאליק לקהילות-אירופה היה למעשה מסע החת מות על ספרים ארץ-ישראליים ואיסוף תרומות לקידום הספר העברי(ראה למשל מכתבו לרבניצקי מיום 6.8.31., אגרות, ה, קסה-קסט). את מסעו החל ביאליק בלונדון, ובה זכה המשורר לקבלת-פנים נלהבת, אך מטרתו - איסוף כספים - לא עלתה יפה. בלונדון נודע לביאליק ששבועון "העולם" - בסאונה של ההסתדרות הציונית - שרוי במצוקה כספית גדולה, ועומד להיסגר. עורך "העולם", מ. קליינמן, סיפר לו, שבדעתו להמשיך ולהוציא את "העולם" באופן עצמאי, ללא חסות ההסתדרות הציונית, ולהעבירו לאר'דישראל. ביאליק, שידע את מצוקת "מאזנים" שמעונה של אגודת הסופ רים, הבין שיש להניא את קליינמן מתוכניתו, והציע לו למזג את "העולם" עם "מאזניים"26. ביאליק חשב שהמיזוג יביא להוזלת העיתון, ואף קהל קוראיו יגדל, שכן "העולם', יתרום את העיסוק בענייני השעה, ו"מאזנים" את המרכיב הספרותי, הביקורתי. צירוף כזה עשוי למשוך קהליקוראים גדול.


ערב יציאתו למסעו הנ"ל, נשא ביאליק את דברי-הפתיחה של ועידת הסופרים. מדבריו עלתה תמונה עגומה של ירידה ודיכאון בקרב העוסקים בספר העברי. היתה לספר העברי, לדבריו, עת פריחה קצרה, אך התקוות נתבדו במהירות, משום שהמו"לות העברית בארץ "נשענת עכשיו על הקיבוץ הקטן בארץ ישראל, שצרכיו מרובים כמו צרכי אומה שלימה בת מליונים, אבל יכולתה קטנה כקיבוץ קטן 7של עיירה קטנה". לעומת זאת, בחו"ל פסקו להתעניין בספר העברי, וקהל-הקוראים הלך והצטמצם. על כן, אמר ביאליק, "להישען על הקהל בחו"ל, כפי שהורה הנסיון המר של השנים האחרונות - המשענת הזאת היא משענת קנה רצוץ". לדבריו, לא ייתכן לסמוך אל מצנאטים בודדים, ועל כן יש להקים מפעל. כאמור, לא נזכר כאן רעיון הקמת "בצר", אלא דובר על הצורך להקים "ירחון בלתי מפלגתי"'2.


מאמרי-מערכת אחרים של "מאזנים" עסקו בנטיית המו"לים להוציא ספרות מתורגמת ולא מקורית, כדי להיות פטורים מתשלום שכר-סופרים. כן עסקו כמה מאמרי-מערכת בנטייתו הסנוביסטית של הקהל לקנות ז'ורנאלים ומאגאזינים לועזיים28.


כפי שראינו, הבעיות שהעסיקו את מאמרי המערכת היו ברובן בעיותיהם של סופרים החרדים למצבה של הספרות, התרבות והמו"לות העברית בארץ. מתוך דבריהם עלולה להיווצר תמונה מוטעית במקצת, לפיה רק הספרות, כביכול, היתה במצו קה. אולם, יש לזכור שהשעה היתה שעת משברים מדיניים, כלכליים וחברתים בארץ ובעולם, וכי המצוקה שלתוכה נקלעה אגודת הסופרים בארץ היא חלק ממצוקה כללית, שמקורה בפרעות תרפ"ט ובמשברים הכלכליים שפקדו את העולם המערבי בשנות העשרים. כנגד הגאות הזמנית שהביאה עימה העלייה השלישית, רווחה גם תופעת הירידה, שגרמה לדיכאון ולהרגשת כישלון. לידתו של "מאזנים" היתה, איפוא, בסימן ימים קשים שבאו על הישוב בארץ, ודעתו של הציבור לא היתה נתונה די הצורך לענייני הרוח, ומכאן קובלנותיהם הקשות של משתתפי "מאזניים".


המשך המאבק בין"כתובים" לבין "מאזנים"


בעייה שאינה מוצאת ביטוי ישיר במאמרי המערכת של השבועון "מאזנים", היא בעיית המחלוקת המתמדת בין מחנה "כתובים" לאנשי "מאזנים"; אך למרות שאין מדברים בה מעל דפי השבועון, היתה זאת אחת הבעיות הרציניות והממושכות שהעסיקו את אנשי האגודה. הקרע, שחל עוד באב תרפ"ז, לא סיים את המחלוקת. הפולמוס בין המוז נות נמשך לכל אורך הדרך, דהיינו, עד אשר פסקה הופעתם של העיתונים, ממש באותה שנה - סוף תרצ"ג, מעניין לציין, שלאחר הפילוג בשנת תרפ"ז לא העמידה אגודת הסופרים בסאון חדש לאלתר. רק באדר ב' תרפ"ט התחיל "מאזנים" לצאת לאור.


המעיין בגליונות "כתובים" ו"מאזנים", יעמוד מיד על ההבדל בין השניים בהתייחסותם לפולמוס. "מאזנים' כאמור, נמנע בקביעות מתגובה ישירה ומפורשת בכל הנוגע למחלוקת העניינית והאישית. ניכרה ב"מאזנים" המגמה לעסוק בענייני ספרות טהורים, ואפילו במאמרי המערכת, כשמדובר על ה"מחלוקות" וה"כיתתיות", לא נזכר שמם של "כתובים' ואנשיו במפורש. לעומת זאת, אנשי "כתובים" לא נמנעו מהתקפות אישיות, ותקפו - למשל - לא אחת את ביאליק.


ארבע השנים של קיום השבועון "מאזנים' היו רצופות "פרשות" קנטרניות עם אנשי "כתובים', עלבונות אישיים לאנשי שני המחנות. בראשית תרפ"ט פנה השבועון "כתובים' במשאל אל חבריו, ובו נתבקשו להציע הצעות לשיפור רמתו של העיתון. אנשי "כתובים' התעלמו מביאליק, ולא שלחו אליו את השאלון. לאחר שי. ח. רבניצקי וי. ד. ברקוביץ הוכיחו את אנשי "כתובים' על כך", כתב שלונסקי לביאליק מכתב תוקפני: "הנימוק שלנו", טען שלונסקי בנסיונו לתרץ את ההתעלמות מביאליק, "היה פשוט מאד: אנו פנינו לכל הסופרים שהיתה לנו תקוות מה, צל צילה של תקווה, שהם יענו, כי כדי להשתתף ב'כתובים' צריך האדם להיות קצת 'בעל גבורה'. עתון מוחרם על ידי הגדולים, מין כנופיה של מחרחרי ריב, צרועין, מלסטמי נפשות וכר וכוי. וחס וחללה לבוא בקהלם ולסייע להם - כי זהו בחינת זורק אבן למרקליס. והיה לנו הבטחון המוחלט שאתה בודאי לא תענה. אין אני צריך לגלות לך את דעתך וביחוד את יחסך ל'כתובים' ולאנשי 'כתובים' והרי זה יהיה מעשה ילדות אס נשלח לך הזמנה להשתתף ב'כתר בים'.30. בהמשך מכתבו קרא שלונסקי תגר על ביאליק, והזמינו להביע את דעתו בגלוי מעל מדפי "כתובים".


לעומת מכתבו הארון- והנמלץ-כמעט של שלונסקי, שהיה בו יותר מקורטוב של עלבון, ענה ביאליק במכתב קצר, יבש וענייני, שאותו סיכם בקביעה נחרצת: "לא קיבלתי את המשאל וממילא אני פטור מתשובה, וזה הכל. בגופו של דבר, השערתך נכונה בהחלט: אילו גם קבלתי את המשאל, לא הייתי עונה עליו",3. נראה שנימתו הצוננת של המכתב וקיצורו הרב נועדו להעמיד את שלונסקי הצעיר על מקומו, ולהעליבו ללא גידופים.


פרשה נוספת שחידדה את היחסים בין מחנה "כתובים" לבין ביאליק, היתה פרשת הנסיעות לחו"ל של ראשי המחנות היריבים, לצורך גיוס כספים להחזקת העיתונים. בסיון תרפ"ט יצא ביאליק לחו"ל, כדי לעסוק שם בקידום ענייני אגודת הסופרים ו"מאזנים". באותו זמן שהה בברלין גם שטיינמן, שאף הוא יצא למסע בקהילות אירופה לאיסוף כספים למען "כתובים"32.


במכתב שנשלח מברלין ביום (29).28.1, כתב שטיינמן לביאליק: "נצטערתי מאד לשמוע, כי בדעתך למסור לקבוצת 'מאזנים' את כל הכסף שנאסף בברלין לטובת מאתיים וחמשים הסופרים שבשמם פנית אל הקהל. הנני רואה צורך להעמידך על הטעות ואי-הצדק שבעובדה זו, העלולה לגרום לבירור פומבי ולחילול-השם". האשמות קשות אלה שהטיח שטיינמן בביאליק, לווו גם בטענה שאי אפשר לזהות את קבוצת "מאזנים" עם ציבור הסופרים העברים, ועל כן השתמעה מהן הדרישה לחלק את הכסף שנאסף בין שני המחנות "למען היושר והשלום"33.


ביאליק הזדרז לענות על מכתב-האשמה החריף של שטיינמן, ולמחרת היום שלח את תשובתו, שממנה ניכר זעמו הרב: "ריח הפרוסות הוציאך מדעתך וסעית טעות כפולה. א) מה שעשיתי כאן בברלין עשיתי כשליח ועד אגודת הסופרים, ובעי קר כשליח בעלי ה'מאזנים' ב) מעט הכסף שנאסף בא כתוצאה מהרצאת, איך שהוא, הכסף עומד עתה ברשות בעלי האורגן של אגודת הסופרים ועליך לפנות אליהם. אם ההגיון שלהם יורם לתת חלק מן הכסף לאלה העוסקים כל הימים בחתירה תחת האגודה - להם המשפט. אני - לא בעל דברים דידי את. ואשר לחילול השם - מה תוכל לחלל עוד אחרי אשר חיללת שבעתים ושבע ים ושבעה עד לאין מרפא. חלל, כי לכך נוצרת"34.


בשולי חתימתו הוסיף ביאליק הערה פוגעת: "אגב, שמעתי כי גם אתה עסקת כאן בברלין בקיבוץ כסף לטובת הסופרים. ההיה בדעתך לחלוק ממנו מה שהוא לטובת ה'מאזנים''"35


תשובתו של שטיינמן לא אחרה אף היא להישלח, ומקץ יומים 3*1.11.30 הבהיר שמיינו שפעולת איסוף הכספים שלו לא נועדה למען כל סופרי או-ץ-ישראל. הוא הצהיר במפורש שכוונתו לאסוף כספים למען "כתובים" בלבד, ועל כן לא הטעה איש. לעומת זאת, ביאליק אסף, לדבריו, כסף לטובת כל ציבור הסופרים בארץ, ועל כן הופסקה פעולת ההתרמה, מתוך הנחה שהכספים כולם יחול קו לכל הסופרים, מבלי לקפח חלקו של אתה צד. שטיינמן אף תבע להפקיד את הכסף שנאסף עד לבוררות של ביתידין האגודה36.


ממכתבים שנשתמרו מאותה תקופה, מתברר ששני הצדדים נסעו פעמים אחדות לחו"ל להתרמת כספים למען עיתוניהם. במכתבים אלה, מן השנים 1932-1929, מסתבר, שפעולת גיוס הכספים לא היתה קלה, וכדי לזכות בתמיכתן של הקהילות היהודיות ושל הנדבנים העשירים, היו צריכים הצדדים לעמול קשה. שני המחנות האשימו זה את זה בניהול תעמולה עוינת ובנסיונות להכשיל את התרמת הכספים של המחנה המתנגד. במכתב ששלח שלונסקי לשטיינמן מברלין ביום 21.10.29, האשים את ב. (ביאליק) בהפצת דברי תעמולה עד "כתובים". ושלונסקי השתדל לתקן את הרושם הגרוע באמצעות שיחות עם אנשים ופרסומים בעיתונות בזכות "כתובים".


לדבריו, עורר "כתובים" התפעלות בברלין, והוא ציטט דברים שאמר קרני: "מאזנים - בית עלמין, כתובים - עתון חי", ועוד שבחים ודברים שנאמרו ושהביעו דאגה לגורל "כתובים": "נראה נא, היאריכו ימים, היעצרו כח לעמוד בגובה זה"37.


בסוף אפריל 1930 נסע שלונסקי לחו"ל ותחנתו הראשונה היתה פאריס. ב-22.5.30, כתב שלונסקי מפארים לאנשי "כתובים" איגרת, העוסקת כולה בענייני עריכת כתב-העת, ובין השאר סקר את דרכם של ה"כתובים", בניגוד לזו של "מאזנים", והגיע למסקנה כי "את השנה הזאת [שנה ד של "כתובים"] נצטרך לסיים בדגש חזק, כדי שהשנה החמישית תהיה מה ש'כתובים' צריכים להיות. הרי יודעים אתם, כי אין אני מאמין גם היום בקיומם של 'מאזנים' - הם ייפסקו, כי בשקר יסודם, כי בבצע יסודם, כי בשנאת מרדכי יסודם, השקר. מוכרח לצוץ, הבצע מאיין יימצא (שוב ישנורר ביאליק-) "38. במכתבו זה מוזכר גם רעיון שהועלה ע"י אנשי "כתובים" להוציא גיליון של "כתובים" בלועזית, כנראה לשם פירסום העיתון ואיסוף כס פים וחותמים.


לאחר שבועיים, ביום 7.6.30, כתב שלונסקי מכתב נלהב לשטיינמן, ובו הודיעו בהתרגשות רבה, כי הם עומדים לקבל תמיכה מרוטשילד בכבוי דו ובעצמו: "והנה שמע: הרי מכיר אתה שאני 'אוהב גדולות' וגם הפעם, הן מרצון ובהכרה והן כמעט בהסח הדעת ומאונס, הוכרחתי ללכת עמו, עם ניידיץ, בדרך גדולה, גדולה מאד. אנו מגיעים אל רוטשילד! אל תשתומם ואל תיבהל. הענין קרוב להתגשמות". אמנם, הטון הנלהב של הפתיחה מתמתן בהמשך, ומתברר, שבשל המאורעות באר'דישראל ובשל נסיעתו של ניידיץ ללונדון בענייני ציונונות, הפגישה עם רוטשילד נדחתה, אך שלונסקי היה חדור אמונה שאכן יקבלו "כתובים" תמיכה מרוטשילד'.39

באותם חודשים נשמעו ממש אותן הטענות, בדבר ניהול תעמולה עויינת והבשלת פעולות ההתרמה, מאנשי "מאזנים" נגד מחנה "כתובים". ביום י"ח באב תר"ץ, כתב למדן לביאליק מכתב שבו שיבח את "מאזנים", ותיאר את יחסו החיובי והרציני של הקהל אליו. כן סיפר למדן לביאליק, כי הגיעו אליו ידיעות מפאריז, ברלין ווינה על "דרשות הדופי שדרש שם ברבים40 ---על ה'מאזנים' ועל כל הסופרים שאינם משתתפים בכתובים "'".41


כפי שראינו, לא תמיד עלו יפה המאמצים לגייס כספים, ואפילו השתדלותה של אישיות נערצת בביאליק לא תמיד עזרה בעניין זה. במכתב של ביאליק מיום 17.2.31, מנוסחים הדברים במרירות רבה: "ניסיתי לעשות משהו לטובת ה'מאזנים' ולא מצאתי אזניים. אנשי לונדון ערלי לב הם, עם סדום ועמורה, אין אלוהי ישראל במשכנותם ולא תקווה לנו מהם"42. כמעט בכל מכתביהם של אנשי שני המחנות חוזרת ונישנית הטענה שהם יצאו לגיוס כספים בתקופה קשה בחיי העם בארץ ישראל, ובשל המאורעות נתונה היתה דעת הציבור היהודי בעולם לתמיכה חומרית בישוב היהודי בארץ, וקשה היה לדרוש באותה שעה גם תמיכה בענייני התר בות והרוח. אף על פי כן, לא פסקו אנשי שני המחנות לדאוג להעלאת הרמה הספרותית של התרבות העברית בארץ בכלל ועיתוניהם בפרט.


במחנה "כתובים" בולטת מגמה לעודד זה את זה בדברי שבח ובמתן מחמאות לדרכו של "כתובים'/ לעומת דברי הביקורת החריפים שהושמעו נגד "מאזנים". הביקורת הגיעה לשיאה בפולמוס הידוע סביב שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם'/ שיידון להלן.


אך גם באותה תקופה היו נסיונות התקרבות מצד קבוצת "כתובים" אל אגודת-הסופרים, אולי משום שאנשיה הכירו בכוח הטמון בה, וחיפשו דרכים להצטרף אליה ולפעול במוסדותיה.


אנשי "כתובים" פנו בקיץ תרצ"א לאגודת הסופרים והביעו את רצונם להצטרף כחברים באגודה. אשר ברש השיב להם בשם "אגודת הסופרים והספרות העברית" במכתב מיום ב' בסיוון תרצ"א, כי הוועד המרכזי מקבל ברצון את הודעתם שהם נכונים להיכנס כחברים ולהשתתף במפעלי האגודה. ברש הודיעם כי בקרוב תתכנס ועידת סופרים, שבה יוכלו אנשי "כתובים" להביע את השקפתם43. מתשובתם של אנשי "כתובים" מיום ח' בסיון (תרצ"א) מתברר שלא זו בלבד שאנשי "כתובים" ראו את הצטרפותם כמובנת מאליה, אלא שמיהרו להציע עצמם כשותפים לכל דבר בהכנת הוועידה, קביעת מועדיה וסדר ענייניה. ממכתבם משתמעת כוונתם להיכנס כגוף מלוכד, שישפיע על דרכה של "אגודת הסופרים" ועל הכרעותיה של הועידה44.


כוונה זו לא נסתרה מאנשי אגודת הסופרים, וככל הנראה היתה זו הסיבה שבמכתב תשובתם נשתנה הטון. ברוידס, מזכיר האגודה, כתב בנימה קרירה, כי "לפי תקנות האגודה יכולים להשתתף בכל הוועדות ובועידה עצמה רק חברי אגודת הסופרים. יחד עם זה אנו שולחים לכם את תכנית הועידה"45. מדברים אלה משתמעת הסתיגותם של אנשי אגודת הסופרים לקבלת תכתיבים מאנשי "כתובים", עוד בטרם נכנסו הללו כחברים לכל דבר.


אנשי "כתובים" הבינו מבין השיטין כי לא יוכלו לפעול במסגרת האגודה כקבוצה מלוכדת, ולכן חזרו בהם מכוונתם להצטרף. במכתב קצר ומאשים, ענתה קבוצת "כתובים": "אנו מצטערים, כי מנע תם מאתנו את האפשרות להסתפח לאגודת הסופרים לשם פעולה. נשמח מאד אם תצליחו להגשים את הצעתנו בדבר ירחון והוצאת ספרים מקוריים. אנו מאחלים לכם הצלחה"46.


על רקע הסכסוך המתמשך והמר בין שני המח נות, באה התקפתו הבוטה של שלונסקי נגד שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", שנכתב בתקופת התכנסותו של הקונגרס הציוני הי"ז בבאזל. בגיליון הראשון של שנתו השישית של "כתובים", כתב שלונסקי (בחתימת "אשל") רשי מה מעליבה ורצופה עקיצות נגד שירו הנ"ל של ביאליק. שלונסקי לעג ברשימה זו למהומה האידיאולוגית, שקמה סביב השיר (כוונתו להאש מות הרוויזיוניסטים, שראו עצמם נפגעים מן השיר 47), וטען שקודם כל יש לשפוט את השיר כיצירת אמנות ובתור שכזו "חצי ממנו, הוא על כל פנים, מחוץ לזיקה אמיתית אל השירה במשמעותה האלמנטרית, ועל כל אלה, על כולם כאחד, אפשר לפסוק רק בנוסח השיר הנ"ל: 'ראינוכם שוב בקוצר ידכם ובושנו מאד..."48.


ב"כתובים" מיום 26.11.31, נתפרסם מאמר נוסף של שלונסקי על שיר זה, ובו ניתח את השיר ופרט מדוע הוא פוסלו מן הבחינה אמנותית. דבריו המפורשים והבוטים עוררו כעס בקרב חוג מעריצי ביאליק, ואפילו בקרב המתונים שבהם, ורבים הזדרזו והגיבו בחריפות רבה על דברי שלונסקי 49.


בסוף שנת 1931 הצטייר מחנה "כתובים" כמחנה מלוכד ולוחם, ואילו חודשים ספורים לאחר מכן, בתחילת שנת 1932, חלה התפוררותו, הנראית - לפחות כלפי חוץ - כפתאומית. פרשה זו של פילוג מחנה "כתובים" עדיין המכוסה בה רב על הניגלה, ונראה שבכוונה השתדלו מנהיגי "כתובים", בעיקר שטיינמן ושלונסקי, לטשטש ככל האפשר את סיבות המחלוקת שפרצה ביניהם. במסגרת מאמר זה לא נעסוק בפרשת הפירוד שהיא נושא לעצמו, ורק נזכיר עובדות אחדות.


בפברואר 1932 נסעו עורכי "כתובים", שטיינמן ושלונסקי, למסע באירופה, שאחת ממטרותיו היתה ליצור קשר עם סופרים ואוהדים בתפוצות. תחנתם הראשונה היתה וינה, ומשם שמו פניהם לרומניה. בדעתם היה אף לבקר בקהילות ליטא וגרמניה, אולם ביוני חזר שלונסקי לבדו ארצה, ואילו שטיי נמן המשיך לבדו בדרכו לליטא, כדי להיפגש עם אנשי קבוצת"פתח" - קבוצת סופרים עבריים צעירים, שאיתם נימנו לאה גולדברג, א"ד שפירא (שפיר) ואחרים. בארץ לא נתן שלונסקי פומבי לסיבות שהביאוהו לחזור ארצה לפני המועד. אולם זו היתה ראשיתו של הפילוג. מקצת הסיבות מתבהרות מתוך מכתביהסבר ששלח שלונסקי לאנשי "פתח", כדי שהיעדרו מן הפגישה המתו כננת לא יתפרש כעלבון. במכתב מפורט, מיום כ"ג בכסלו תרצ"ד, הודה שלונסקי כי העלים מאנשי "פתח" את האמת בנוגע לחזרתו ארצה, בעת שסי פר להם כי התחייבויות לעיתון "הארץ" הם שהניעוהו לחזור ארצה, אך אין בדעתו לפרט את כל המניעים שהביאוהו לכך, כי הם "סבוכים, מזעזעים ומכאיבים... יותר משאדם בדמיונו העז יכול לתארם מעצמו, ותחילתם אינה בימים 7האחרונים. זוהי מערכת מפותלת של ניגודים וכוונים וכוונות, שנצטברו מיום ליום, כמעט מראשית צאת ה'כתד בים/ אבל את צורתם הפורענית קיבלו לפני כשנה (שמץ מזה, דק שמץ, אפשר שיכתוב לכם יצחק נורמן)"50.


באותו מכתב הסביר שלונסקי לאנשי "פתח" את הפרוגראמה של חבורת "יחדיו" והודיעם על הפרישה מ"כתובים" ועל הקמת "טורים". החזית המשותפת של שלונסקי ושטיינמן כנגד "מאזנים" נתפוררה, ושלונסקי הודה, שעתה "לא רק האויב המשותף מלכד אותנו ('מאזנים' וכד), אלא גם האוהב המשותף".


נראה שתחילה ביקש שלונסקי לפרוש לבדו מ"כתובים" מתוך תקווה "כי ע"י קיצוץ ידוע יבוא הריפוי", משמע, שעזיבתו תביא לידי שיפור היוד סיס בין חברי הקבוצה ותתרום להבראת המצב. "יש לי האמונה", טען שלונסקי, "כי פרישתי עלולה לפתוח אפשרות מה לחידוש ליכודה של חבורת 'כתובים/ ואני מרגיש כי אסור לי, שלא להסיק מזה מסקנות". דברים אלה כתב שלונסקי לחבריו במערכת "כתובים" במכתב ללא תאריך", שנועד לפירסום ב"כתובים", זע- לא נתפרסם, וניתן לשער שהוא נכתב בסוף תרצ"ג, כי שלונסקי מדבר בו על שש שנות פעילותו ב"כתובים". אולם הדב רים נתגלגלו אחרת משציפה שלונסקי, וכל חבריו למערכת פרשו יחד איתו.


ב"דבר" מיום 12.12.32, הופיעה הודעה קצרה מסעם אנשי "כתובים" הפורשים: "אנו מצטערים להודיע, כי מסיבות שונות לא נוכל מכאן ולהבא לקחת חלק בפעולות 'כתובים'". חתומים: א' שלונסקי, יעקב הורוביץ, יצחק נורמן וי' זמורה.


שטיינמן נשאר, איפוא, העורך היחיד של "כתובים". עיתונו המשיך לצאת עוד כשבעה-שמונה חודשים, עד ליום ב' באב תרצ"ג (23.7.33), ונפסק ממש באותו זמן שבו פסקה הופעת "מאזנים".


נראה שמיד עם פרישת חבריו פנה שטיינמן לר' בנימין (שפרש מ"מאזנים") והציע לו להשתתף בעריכת "כתובים". במכתב מיום כ"ב בכסלו תרצ"ג (21.12.32), הסביר ר' בנימין כי אין ביכולתו להיעתר לבקשתו של שטיינמן "לסור אל צריפו החדש והמחודש", ויחד עם זאת הוא התעניין וביקש לדעת "מה כוונת 'כתובים' כיום ומה תכלי תם? שמא שוב 'אמנות לשם אמנות' ללא שאיפה מסויימה 52".


סוף שנת תרצ"ג עמד בסימן תמורות גדולות בכתבי-העת הספרותיים. בסיון תרצ"ג פסקה הופעתו של השבועון "מאונים" והתחיל לצאת כתביהעת החדש "סורים" בעריכתו של שלונסקי. באב תרצ"ג בא הקץ גם על "כתובים" בעריכתו הבלעדית של שטיינמן, וכמה חודשים קודם לכן (בניסן תרצ"ג), התחיל להופיע כתביהעת "גליד נות" בעריכתו של י' למדן. בניסן תרצ"ג פירסם למדן מודעה בעיתונות, ובה בישר על הקמת הירחון "גליונות", מבלי שהודיע על כך לביאליק. כשביאליק הוכיחו על התנהגות זו, כתב לו למדן במכתב מיום י"א בניסן תרצ"ג", כי "העניינים ב'מאזנים' נעשו יגעים", וטען, כי גם אס יצא ירחון במקום השבועון לא ישופר מצבו.


לא יצאה שנה, ואותם סכסוכים, שנראו כה עמוקים ובלתי ניתנים לגישור, ניטל עוקצם, ולא עוד, אלא שרובם של היריבים משני המחנות נתפייסו, והבינו שיחסם לצד השני היה קיצוני. גישתם לא זו בלבד שנתמתנה, אלא אף גילתה את החיובי שבצד שכנגד, ונתנה ביטוי להערכה מחודשת זו.


בגליונו הראשון של הירחון "מאזנים" (תשרי תרצ"ד) התפרסמה מסתו של שטיינמן "ציביליזציה ותרבות", ומאז הוסיף ופירסם שטיינמן מסות, סיפורים ורשימות בכתב-העת של אגודת-הסופרים.


שלונסקי ושטיינמן שינו במשך הזמן את יחסם לביאליק, ולאחר מותו כתבו עליו דברי הערכה חמים. שלונסקי אף הקדיש לדמותו של ביאליק את שני השירים "בהקיץ" מתוך "שירים מספר האנך"54.


אף בקרב אנשי "מאזנים" חל שינוי. פיכמן, למשל, כתב מסת-הערכה על שירת שלונסקי55, ובה הודה כי שלונסקי ידע למה נזקק הדור, וכי שלונסקי הוא שהכין את ה"כלים" לשירה החדשה של הדור.


ג. הפסקת השבועון והקמת הירחון


בסיפרו "פגישות ודברים", עמ' 132, מתאר א' ברוידס את חיסול השבועון "מאזנים": "עם הפסקת 'מאזנים' השבועון(סיון תרצ"ג) לאחר ארבע שנות מצוקה כספית ולבטים שאין לתארם ולהביעם, נתחסלה המערכת והאדמיניסטרציה. תחילה הוצאה בחשאי מכונת הכתיבה הישנה 'אנדרווד' מחשש עיקול על פיגור בתשלום חובות שונים. נשאר רק השולחן, שלושה כסאות רעועים, כמה מדפים וגליד נות מיותמים". ואמנם, אין ספק שהבעיות החומר יות הקשות היו הסיבה העיקרית לסגירתו של השבועון.


עורכי "מאזנים" וחלק גדול ממשתתפיו עשו את מלאכתם כמעט ללא תמורה ואף הכספים שהובטחו להם היו מגיעים באיחור, או שלא הגיעו כלל. למשל, במכתבו לביאליק מיום ג' בתמוז תר"ץ56 התלונן א. א. קבק על כך שלא די בכך שאין הוא זוכה בשכר-סופרים, אלא שעוד נדרש בתורת ערב לפרוע שסר של "מאזנים".


במכתב אחר משל קבק לביאליק, מיום כ"ב בסיון תר"ץ, סיפר כי ר' בנימין עורך "מאזנים", חדל מהזמין מאמרים אצל סופרים מפני שאינו בטוח שיוכל לשלם שכר-סופרים".


באיגרת מיום 12.9.30 כתב ברקוביץ ללחובר (גנזים 75/14436): "את ה'מאזנים' אני קורא, כמו בן, ומוצא כי איננו רע ולפעמים גם טוב. אך כיצד הוא מתקיים? בנסים'...". בצורה תמציתית וחריפה ניסח למדן (במכתבו לביאליק מיום 19.7.31) את מצבו החומרי הקשה של השבועון "מאזנים" וטען (צלו היה ביאליק מגייס למען העיתון כמאה לירות "כי אז יכלו שם לעסוק בשלווה כחצי שנה בשכלול הפנימי של העתון מבלי לעמוד מדי יום ביומו לפני תשאלוז 'להיות או לחדול'"58.


אגרות מאותן שנים מעידות על המצוקה הכספית שבה היה נתון השבועון. ביאליק פנה אל יהודים עשירים בארץ, ובעיקר בתפוצות, בבקשה לתמוך בעיתון ולהבטיח את המשך קיומו, ולא הסתפק רק בכתיבת אגרות, אלא אף עסק בענייני "מאזנים" בנסיעתו לאירופה בסוף שנת 1929.


לאור הדברים האלה, קשה להבין כיצד הצליחו העורכים והמשתתפים להוציא את השבועון כסידרו (מלב אי אלו חריגים, כפי שנראה להלן), כשלרשו* תם עמדו אמצעים כה דלים, מבלי לוותר על הרמה הספרותית ועל הרצון לייצג בשבועון את כל הפל גים והסיעות, ללא משוא פנים.


כיוון שלעיתים קרובות לא יכלו להבטיח שכרי סופרים, סבל השבועון "מאזנים" מחוסר חומר מתאים, ועורכיו התלוננו תכופות על הקשיים בהשגתו. על חומרת הבעייה אנו לומדים מכך שלעתים אף לא יצא העיתון כלל. במכתב מיום ט' בשבט תר"ץ (גנזים 8171/123) כתב לחובר, שנימנה אז בין עורכי השבועון, לר' בנימין: "שרוי אני בצער גדול. לא הצלחתי להוציא השבוע את .מאזנים'. חסרו לי למעלה משלושה עמודים ולא היה במה למלא". לדבריו, הבטיחו ברש, צמח, פיכת, שופמן ואחרים לכתוב, אך לא עמדו בהבטחתם. לחובר התלונן כי "אין איש רוצה לתת כתב-יד מפני שאין אנו משלמים", ולדבריו לא רצה למלא את העיתון בדברים של מה בכך.


המחסור הקבוע בחומר, הביא, ככל הנראה, להחלטה רשמית של אגודת הסופרים להפסיק את הוצאת השבועון ולהפכו לירחון. מדברי לחובר מסתבר כי קבוצה של סופרים תל-אביביים "מלאה התרעמות והתמרמרות על הדבר הזה", וכי סופרים אלה שלחו מכתב, שעליו חתמו שמעונוביץ, למדן, הרברג ופרידמן, ובו דרשו כינוס דחוף, שלא מן המנץ, לדיון בהמשך הוצאתו לאור של השבועון. בין היתר נאמר במכתב-הכרוז, שלחובר ציטטו במכתב הנ"ל: "בהשתוממות רבה שמענו על החלטתכם להפסיק את השבועון 'מאזנים' ולעשותו לירחון. דעתנו היא, שהחלטה זאת היא מבוהלת מאד, ששכרה מפוקפק והפסדה ודאי. אין להרוס במחי-יד קלה דבר קיים, שנוצר בעמל רב, ושהצורך בו, מכל הבחינות, גדול הוא דווקא בימינו אלה, ולהחליפו בדבר, שערכו וגם קיומו בשעה זאת מוטלים בספק".


אף שתביעתם של הסופרים נתקבלה, והשבועון המשיך להופיע, נותרת הפרשה כעדות לכך שהמח סור בכסף ובחומר ספרותי עורר שוב ושוב את השאלה: "שבועון או ירחון".