פשוט לכאורה, מורכב כהלכה

היינריך היינה / מבחר שירים ומכתבים

תרגם לעברית והוסיף פרקי ביוגרפיה: שלמה טנאי / הוצאת רשפים, 1990


פורסם: ידיעות אחרונות 06/04/1990


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


חייו ויצירתו של היינה עמדו תמיד בסימן הפראדוקסים העזים וחסרי הפשרה: היהודי שנולד בגרמניה כמה שנים לאחר המהפכה הצרפתית, באווירה של אמנציפציה ופריקת כבלים, ושהמיר את דתו כדי שייטב חלקו בעולם-הזה, היה כמדומה גם ראשון הנמלטים מגרמניה מאימת ה"FUROR TEUTONICUS" אל המערב הסובלני כלפי זרים. אך גם במערב הליברלי לא מצא המשורר מנוח, לא בחייו ולא לאחר מותו: מצבתו המטולטלת הפכה שם-נרדף ל"צלם" - לנפש התועה בין העולמות, והוא שלא נקבר כיהודי היה בדיעבד, באופן פראדוקסלי וכמעט אירוני, סמל ומשל לגורלו הטראגי והנפתל של היהודי הנודד.


שירתו, שגילמה בדקות הישגיה את אחת הפסגות הוודאיות של הרוח הגרמנית, היתה גם סמל הזרות והניכור - שירה שיכול היה לחבר רק מי שמשקיף על הארץ מנגד ואינו מסוגל להתערות בה כאזרח. ומצדו השני של המיתרס, רק משחצה היינה את כל הקווים והסייגים, והשקיף על היהדות ממרומי מגדל-הפעמונים של הכנסייה, יכול היה לכתוב אחדים מן השירים היהודיים ביותר שכתב אי פעם משורר כל שהוא, יהודי או בן לאומות-העולם. ומצד אחר, נושאיהם האוניברסליים והבלתי-מתיישנים של רבים משיריו - הבדידות והגעגועים לקרבה ולהבנה, האהבה הנואשת ומכאוביה, הרצון להימלט מכל ההבלים וגם הכיסופים לשים קץ לנדודים, הם כולם נושאים קודרים וטראגיים ביסודם, אך המשורר גם ידע תמיד לצקת בהם לא מעט הומור ואירוניה ולהצניע מאחורי כל אמירה טעונת-רגש חיוך וולטריאני מפוכח, ההופך את הטראגיקה על פיה.


כל התכונות הפראדוקסליות הללו קסמו למשוררים רבים, שמצאו בשירי היינה מקור השראה בלתי-נידלה, וכן למתרגמים רבים, שלא חדלו מלנסות לכבוש את המוזה ההיינסקית קלת-הכנפיים החומקת במנוסה בין השורות ומותירה אחריה שובל דק של ספקנות אירונית, מרירה-מתוקה. שלמה טנאי, שכבר תירגם בעבר את שירי 'הים הצפוני', מביא בספרו החדש מבחר מגוון למדי משירת היינה, לסוגיה ולתקופותיה: שירים ליריים קצרים וארוכים (מ"ליד" ועד לפואימה), שירים אקטואליים ושירים לעת-מצוא, בלאדות בעלות תימאטיקה נכרית ויהודית, בי אהבה ובים לבני משפחתו. המתרגם אף שזר בין תרגומיו לא מעט הארות והערות ביוגרפיות, הממלאות את החללים בין חטיבות השירים ומשבצות את השירים בהקשרם ההיסטורי - הכללי והאישי. בניגוד לתרגומי 'הים הצפוני', רובם שירי-טבע של "בין השמשות", ארוכים וסבוכי מיבנה, עם מסר פוליטי מרומז, רוב השירים שנבחרו כאן לתרגום הם בני שורות קצרות, בתים מרובעים ואופי "פשוט" ו"עממי". רובם שמים ללעג מוסכמות של תרבות ולשון ואת דעותיה הקדומות של החברה (ואת הבדלנות והגיזענות באופן מיוחד).


מקובלת הדיעה, שהיינה לא נתקבל בשפה העברית אלא במאוחר, על סף המאה ה-20, החילונית מעיקרה, משום שהמיר את דתו, ואף משום שקשת-הנושאים ה"חופשית" וה"א-מוראלית" שלו לא תאמה את אופיה הדידקטי של שירת ההשכלה. להעי, אופיה האירוני והאמביוולנטי של שירתו הוא שמנע את ה"התקבלות" של היינה במאה ה-19 אף יותר מכל שיקול אתי או תימאטי. הפואטיקה המסוגלת לומר בגמישות דבר והיפוכו באמירה אחת לא נולדה בספרותנו אלא בשנות תחייתה של השפה העברית, עם הופעתם של משוררים כדוגמת ביאליק וטשרניחובסקי. לפניהם, נחצבה כל אמירה בכלי-מפץ כבד, בפטיש מפוצץ סלע. משוררי "מיפנה המאה", שהגיעו - כדברי ביאליק עצמו - אל המיכרה לאחר פיצוצי הדינאמיט של סאטיריקון כדוגמת י"ל גורדון, גילגלו כבר באבני-החן בלא שידבק בהם ריח העמל והיזע של פורצי הדרך. ואכן, באיגרת מימי נעוריו מתוודה ביאליק לפני רעהו שחלום חייו הוא להפוך למשורר עברי בנוסח היינה, היודע לרחף בקלילות מפרח לפרח ולברוא באותיות כל דבר שיעלה בדעתו.


למי שאמון על תרגומי פרישמן לשירת היינה משנות "מיפנה המאה" ועל שירה עברית רומנטית, שבה באותן שנים עצמן בהשראת היינה, עשוי תרגומו של שלמה טנאי להיראות ולהישמע פרוזאי מעט. טנאי מתרגם "הרבה נחשים אשא בלבי", במקום שביאליק היה אומר "בי יקננו נחשים" במקום שטשרניחובסקי היה אומר "לארשת שפתייך שושנים" ופייטן אחר מבני-דורו היה חורז "לפרח דמית רעייתי", מתרגם טנאי בפשטות: "הינך ממש כמו פרח". דור דור ותרגומיו, דור דור וה"היינה" שלו (למעשה, גם מי שהושפע משירי היינה, הן "תירגם" את לשון השירים הללו ואת סגנונם ללשון דורו שלו), ואין מקום לבוא בטענה למתרגם בן-ימינו על שאינו נכנס לעורו של משורר רומנטי, בן תקופה חולפת, ומדבר מגרונו, בקול שאינו קולו.


סגנונו הבלתי-מליצי של התרגום הולם בדרך-כלל את השירים, שנבחרו כאן, שהם כמו-עממיים וכמו-פשוטים, ולמעשה הם לוכדים מצבי-נפש דקים הרחוקים מחד-ערכיות, ושטעמם לא פג עם חלוף העיתים: "בחור אוהב בחורה, / אך זו בחרה באחר / האחר - הוא אוהב אחרת / ואתה התחתן האחר. // ואז הבחורה מרוב ס / מתחתנת אחת ושתיים / עם הגבר הראשון שפגשה. / והבחור - חורק שיניים. // זהו סיפור ישן מאוד, / אך תמיד חדש הוא נשאר. / ומי שזה קורה לו / לבו לשניים נישבר".


כזה הוא גורלם של יוצרים גדולים, המהווים מקור השראה רב-דורי, שכל דור קולט אותם בדרך אחרת ויוצר בינם לבינו סינתיזה חדשה. אין דומה בודליר שנטמע ונתערבל בביאליק לבודליר של שלונסקי ואלתרמן אין דומה ברכט של שלונסקי ואלתרמן לברכט של נתן זך או לברכט של מאיר ויזלטיר ושל חנוך לוין. היינה בתרגומו של שלמה טנאי, להבדיל מהיינה של משוררי "חיבת ציון" וראשית תקופת התחייה, בתרגומיהם של דוד פרישמן ושל י"ל ברוך, למשל, הוא היינה ללא מליצות, צלול ופשוט, מבלי שיישמע פשטני, היינה המתאים לבני דורנו, דור שאינו מתעכב אצל כל מטבע לשון כדי לבחון אותה מכל צדדיה. לעתים, היינה נוסח טנאי הוא קצת צלול מדי, לטעמי, וחסר בו אותו קורט זדון המחלחל, זעיר פה זעיר שם, לאמירותיו ה"פשוטות" וה"שקופות" של היינה וה"מעכיר" אותן בציניזם המפוכח שלו.


קשה אומנם למצוא בתרגומים האלה מן הזדון ומתכונת ה"איפכא מסתברא", האופייניים לאותם שירים פשוטים-לכאורה ומורכבים-להלכה של היינה, שבהם אחוזים הטוב והרע ומשולבים זה בזה, עם זאת, מורגש בעליל שלפנינו שי של ספרות, שנקנה באהבה ובמחשבה מדוקדקת, שאותו מגיש המתרגם בלב נרגש לאוהביה הרבים של שירת היינה. ספר התרגומים הצנום והמנופה הזה בתרגומו של שלמה טנאי, שאינו מתיימר להקיף עולם ומלואו, אף עשוי לקרב אל שירת היינה מעגלים של קוראים חדשים, שטרם טעמו משירה זו וטרם נזדמן להם לעמוד עד כה על סוד קסמיה המרובים.