top of page

פרספקטיבות חדשות בספרות ובחקר הספרות

עודכן: 3 ביוני 2023

דברים בכנס באוניברסיטת בר-אילן על הספרות העברית בשלהי האלף

פורסם: עתון 77, גליון 132-133, ינואר-פברואר 1991



...כשם שבאדריכלות אנחנו פוגשים בגיוסה חדשה של אלמנטים, שחשבנו שכבר לא נפגוש בהם לעולם (כל מיני חזיתות מונומנטליות, שנבנו בראשית המאה בהשראה של 'אר-נובו' או 'יוגנדשטיל'). כשם שבעיצוב הפנים אנו פוגשים בצבעים חיוורים אך מרשימים כמו לבן-אפור-ורוד- שחור עם אריחי זכוכית, פרחים מגבס ומנורות מניפה, כך גם בספרות אנחנו פוגשים במכרים ותיקים בעיצוב חדש וחדיש, שעין עוד לא שזפה.... לחצו לקריאה בקובץ PDF


 

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


פרספקטיבות חדשות בספרות ובחקר הספרות

דברים בכנס באוניברסיטת בר-אילן על הספרות העברית בשלהי האלף


הכנס הזה הציב לעצמו אתגר לא קטן: הוא בחר לעסוק בנושאים הקשורים במה שניתן לכנות על דרך ההשאלה בשם "תסמונת המילניום", בנושאים נזילים ורוטטים השרויים עדיין בתוך תהליך ההתהוות שלהם, ואפילו כרוכים פה ושם בניבוי אינטואיטיבי, ואין זו מטרה קלה כלל וכלל.


אני אישית עוסקת רוב ימות השנה בספרות של "מפנה המאה" (המאה הקודמת, כמובן בתקופה שבה נתנו את הטון אחד-העם וברדיצ'בסקי, מנדלי ושלום עליכם, ביאליק וטשרניחובסקי. מאה השנים שחלפו מעניקות כמובן פרספקטיבה, ומאפשרות לסמן תהליכים מרגע ההתהוות שלהם עד רגע הגמר והתוצאה. זהו תחום מחקר, שיש לו אמנם קשיים משלו, אך הוא מקל על העוסקים בו בדבר אחד: רוב התהליכים הנדונים בו כבר אינם סטיכיים, ואחדים מהם כבר נקרשו, ותיאור הגנזיס של תופעות שונות הוא עניין סגור וחתום, הניתן לאישוש מצדדים שונים, אם מבדיקה ארכיונית אם מהשוואת סיכומיהם של מבקרים וחוקרים בני דורות שונים. לפתע, עליי לאזור כאן עוז ולנסות לאתר פרספקטיבות חדשות בנושא שהוא מעצם הגדרתו משולל פרספקטיבה.


ד"ר דוד גורביץ ידבר כאן על פוסטמודרניזם בספרות ובחקר הספרות מיתרונו של מי שהתחום הזה הוא אצלו אחד ממושאי החקירה והעיון המרכזיים. אני אעלה כאן כמה הרהורים אינטואיטיביים, שנסמכים לא על איזו משנה סדורה, שלמעשה איננה בנמצא אפילו בביבליוגרפיה העוסקת בתופעת הפוסטמודרניזם, כי אם על התבוננות אישית של שנות דור, שברובן הגבתי תגובה רצנזנטית על הספרות העברית המתהווה.


כדאי שאבהיר מראש: רבים נוטים לכנות בשם "פוסטמודרניזם" כל מה שבא לאחר המודרניזם, וזוהי כמובן תפיסה כוללנית מדי. העניין דורש תיחום והגדרה, וכאמור אין עדיין עיון מחקרי, בעל ערך אותוריטטיבי, העושה כן. כדי לשבר את האוזן, אני אביא בפתח הדיון כמה אבחנות הלקוחות מתחום אחר באמנות, תחום שבו התופעות החדשות ברורות הרבה יותר והאפקט שלהן על הקהל הוא אפקט מיידי ומהן אקיש אל תחומי הספרות. כי מה שבולט ומזדקר לכל עין למשל באדריכלות הפוסט-מודרניסטית של שלהי האלף אינו תמיד קל לאיתור ולתיאור בתחומי הספרות, שבה הגבולות הרבה יותר מובלעים ומסופקים, אך אם מתבוננים היטב ניתן לראות שלרוב המאפיינים האדריכליים הברורים והמובהקים אפשר למצוא מקבילות בתחומי הספרות. חוץ מזה, חשוב כמדומה שנדע כי לכל האמנויות היום, בשלהי האלף, יש קווי-היכר משותפים. לפיכך, מה שעלול להיראות כדיגרסיה מן הנושא יקושר בהמשך לתחומי הספרות ויתברר, כך אני מקווה, כקישור רלוונטי ומהותי.


ובכן, מי שיטייל בימים אלה בערי הלווין שמסביב לעיר פריז, יבחין בתכונות היסוד של החדש בכל המבנים האולטרא-מודרניים האלה, שכמה עקרונות יסוד מאחדים אותם. ובמאמר מוסגר כדאי שנעיר: פריז, שבה נתרכז בעבר האוונגרד בתחומי השירה ובאמנויות הפלסטיות היא היום המובילה בתחומי האוונגרד הפוסטמודרניסטי באדריכלות, ובצורה יזומה על-ידי הרשויות, שמקציבות מענקים לניסיונות שעשויים (או עלולים להיראות לעין רגילה כ"משוגעים" ביותר. קודם כל, ברבים מן המבנים החדשים החזית אינה מעידה כלל על הפנים. מן הבחינה הפונקציונלית, מה שנראה כמפעל תעשייה יכול להתגלות כמוזיאון, מה שנראה כמקדש יכול להתגלות כשיכון מגורים לפועלים, מה שנראה ככנסייה יכול להתגלות כדיסקוטק ומה שנראה כקונכייה אקוסטית של אולם קונצרטים יכול להתגלות כגן ילדים. בית משרדים עשוי להיראות מצד החזית כמו אנייה או כמו שער הניצחון. בקצרה, אין שום קורלציה בין הקליפה והתוכן. להיפך, יש התנגשות בין "חוץ" ל"פנים", ובפירוש אפשר לדבר על מודעות חזקה של האדריכל לקליפה.


שנית, הפסאדה על-פי-רוב רחבה בצורה בולטת ביחס לגובה, ובכלל יש דגש רב על קווי הרוחב (בהיפוך גמור לגורד-השחקים, שהוא המבנה המייצג את הדור החולף, הוא הפרוטוטיפוס של המאה העשרים, והוא, באופן טבעי ומובן מאליו, צר ומדגיש במיוחד את קווי האורך). יש פה אפוא ביטול ההייררכיות והיפוך בהדגשים, לגבי כל מה שהיה מקובל בדור החולף. כאילו אמר האדריכל לעצמו: הצורות הפונקציונליות נוצלו כבר עד לזרא, ואם אני רוצה להתבלט וליצור משהו חדש ושונה - עליי לצאת חוצץ נגד כל מה שהדריך את קודמיי ושימש נר לרגליהם.


יתר על כן, הפאסדה גם אינה מעידה בכלל על החלוקה הפנימית של המבנה ועל קווי מפלסיו האמיתיים. אני מניחה שאתם מכירים את בניין המשרדים שמול בית מעריב - אגב שכפול חקייני למדי של בניין האופרה של פאריז (ואין זה מקרה שאותה "קליפה" עצמה יכולה לשמש בשתי פונקציות שונות כל כך). זהו בית העשוי מהתנגשות בין קטע קיר זכוכית לבין קטע קיר שיש, ובחזיתו עמודי ענק צבועים כחול, התומכים כאילו את משקלה הכבד של החטיבה העליונה העשויה שיש. ובכן, כל המבנה הוא למעשה תעתוע אופטי: בפנים הבית הוא בית-משרדים סטנדרטי, מחולק לקומות רגילות. העמודים הגיגנטיים הם אחיזת-עיניים בלבד, ואין להם שום פונקציה אמיתית לבד מן הרושם שאתה עומד מול תופעה חידתית ומרשימה.


חדירת החלק הקל של המבנה, העשוי זכוכית, לתוך החלק הכבד שלו העשוי שיש, שהיא סוג של התנגשות ולא של שילוב, דרשה כאן פתרון חזותי, שלא יעצבן את העין ושלא יטע בצופה רושם כאילו החלק הכבד עומד לקרוס תחתיו, ומכאן נולד הצורך בעמודי הענק, שהם לאמיתו של דבר פיקציה חלולה שאינה תו דבר. אמנם, האמן הפוסט-מודרניסטי אינו מהסס לפעמים להתעלל בקהלו, לעצבן אותו ולגרום לו חוויות מתסכלות של חוסר משמעות ושל דיסאוריינטציה, אך לעתים קרובות הוא גם קורץ לקהל ואומר לו בלא מלים שהאמנות הצליחה להתגבר על הכאוס ולמצוא את שביל הביניים שבין חידוש למסורת מוצקה, וזאת באמצעות הציטטה לסגנונות אי-רלוונטיים לכאורה, לטכניקות ולצורות מן ההיסטוריה של התרבות שאבד עליהן כלח כביכול.


כל מה שאמרתי על האדריכלות הפוסט-מודרניסטית, ולא אמרתי אלא את המובן מאליו הגלוי לכל עין, יש לו מקבילות בספרות. גם בספרות נהרסו ההייררכיות בין הז'אנרים השונים ובין הפונקציות השונות, ומה שנראה ממבט ראשון כסיפור מ"לאשה" יכול להיות סיפור בעל הגות מעמיקה. מה שנראה כנוסח כתיבה לא קאנוני (סיפור מתח ותעלומה או סתם "בלש", סיפור מדע-בדיוני, סיפור ילדים, או להבדיל אלף אלפי הבדלות: פורנוגרפיה עשוי להתגלות כטרקטט פילוסופי רציני ומעמיק, שהחזות הפופולרית שלו היא אך מטעה. אצל יואל הופמן, למשל, הרהורים מול הראי של ילד קטן שהתחפש בבגדיה האינטימיים של קרובת משפחה ניצולת שואה יכולים להסוות דיון מעמיק על המימזיס באמנות או על מהות החיים בכלל. אצל דוד גרוסמן עשויים ערכים פסבדו-אנציקלופדיים לרמז על חוסר האפשרות וב על נושאים מסויימים ברצף מימטי משכנע באמינותו. לפעמים אתה מוצא בתוך רומאן אחד חומרים מן הספרים החיצוניים, מטקסטים קבליים אזוטריים, וחומרים וולגריים מן המקומון של השבוע החולף (כוונתי ל'מטטרון' של חיים נגיד - רומאן המתרחש ספק בעולמם של יאפים תל-אביביים, היושבים בבתי-הקפה של שינקין, ספק בעולמות הזויים שלא מכאן ולא מעכשיו).


יש תחושה בספרות של השנים האחרונות שהפלורליזם חוגג וש"הכול הולך" (לא במקרה הרומאן ההטרוגני של הפנר, הנראה כמו מה שדוד אבידן מכנה בשם כתיבה חד-טיוטתית ושעירבל גם את המדיה - את הספרות ואת הקולנוע - קרוי בשם 'כולל הכול'). ומצד שני, חרף המגוון העצום, יש גם תווי היכר מיידיים, שקשה לטעות בהם, כשם שניתן להבחין בכהרף עין בכל אחד מאותם צעירים נונקונפורמיסטיים, שגרים בשינקין ויושבים בקפה תמר.ניכר כאן פראדוקס בין רצונו של האמן הפוסט-מודרניסטי לבלוט ולהיות שונה לבין רצונו להשתייך ולהיות מזוהה עם קבוצה, עם זרם ועם אסכולה.


גם בספרות כמו באמנויות החזותיות לפנינו תעתועים אופטיים וחוסר התאמה בין הקליפה החיצונית, שהיא הפסאדה הצורנית, לבין התכנים העמוקים של היצירה: אילן שינפלד, למשל, עשוי לכלול בשירים מלוטשים, הבנויים לפי כל כללי הפרוזודיה והקומפוזיציה הביניימית, תכנים עכשוויים, שאין להם לכאורה כל זיקה גלויה אל הסוגים השונים של שירת הקודש של "תור הזהב" בספרד, ושטבעי היה לנו יותר אילו לבשו צורה מודרניסטית פרומה ופרועה, שאוזננו כבר הורגלה בה. מאיה בז'רנו עשויה, לעומת זאת, וב שירים, שהם ספק פרועים ומושכים אל הפנטסטי והטרנסצנדנטי, ספק קטלוג ועיבוד נתונים יבש ומסודר עד מאוד של חומרים לא פיוטיים. גלדמן, למשל, מתעד את היום-יום האפרורי במבחר צורות חלקלקות ויפהפיות, הלקוחות כאילו מן הציור הפרה-רפאליטי הסופר-אסתטי, ואילו צבי עצמון בוחר במתכוון בחומרים ובחומרי לשון דוחים, ויוצר מהם את האסתטיקה של הבלתי-אסתטי. ניכרת אצל המשוררים החדשים נטייה בולטת לחזור ין "הצתה מאוחרת" אל הצורות המהודקות שנזנחו: אל החריזה המחייבת, אל סכימות סטרופיות משוכללות, אל ז'אנרים בני תקופות קדומות יותר, מלפני החרוז הלבן והמבנה הפרום והפרוע. אולם, יש גם סוג סטיכי ואקסטטי, כגון שיריה של לאה איילון, המושכים אל מחוזות הבעתה והפנטסמגוריה.


כשם שבאדריכלות אנחנו פוגשים בגירסה חדשה של אלמנטים, שחשבנו שכבר לא נפגוש בהם לעולם (כל מיני חזיתות מונומנטליות, שנבנו בראשית המאה בהשראה של 'אר נובו' או 'יוגנדשטיל'). כשם שבעיצוב הפנים אנו פוגשים בצבעים חיוורים אך מרשימים כמו לבן-אפור-ורוד-שחור עם אריחי זכוכית, פרחים מגבס ומנורות מניפה, כך גם בספרות אנחנו פוגשים במכרים ותיקים בעיצוב חדש וחדיש, שעין עוד לא שזפה. גם ברומאן של יואל הופמן וגם ברומאן של חיים נגיד, בלא שיהיה שום קשר ביניהם, מופיעה סצינה מרכזית מול ראי, ואין זה מקרה. התעתועים האופטיים והמחשבות על ספרות בראי עצמה, ואפילו המחשבות על המחשבה, הפכו לחלק אינטגרלי של הרומאן החדש.


אפשר לבוא ולטעון: מה הרבותא? הרי כל דור באמנות מנסה לעשות את הבלתי-צפוי, ועל-פי-רוב שובר אלמנטים ישנים, ומעניק להם עיצוב חדש. כל דור משלב ביצירתו ניגודים שאי אפשר היה לשער קודם לכן שניתן להביאם בכפיפה אחת. אולם, החידוש בפוסט-מודרניזם הוא בהליכה המודעת לעצמה לא אל יסודות הדור החולף, כדי לנפצם ולשנותם, כי אם אל יסודות נבחרים מתוך סגנונות ספציפיים שנזנחו בדורות עברו - לפני שלושה דורות או לפני שלושים דורות - בדרך הציטטה המודעת-לעצמה. זהו סגנון שאינו נאיבי כל עיקר. ואם ננקוט מטאפורה פוסט-מודרניסטית: כאילו כל האלמנטים הישנים מוארים עתה בתאורת הלוגן, שהיא תוצר של הזמן החדש, ולא באמצעי התאורה שהיו מקובלים בדורות עברו.


הפוסט-מודרניזם אינו מהסס מלהביא בכפיפה אחת את המונומנטלי והנשגב ביותר ואת הקיטש הזול, כשם שהאדריכל מן הנוסח החדש עשוי להצמיד יסודות של מקדש פסבדו-קלסי וחומרים פשוטים כמו פלסטיק, פח וזכוכית. ואגב, הקיטש של הפוסט-מודרניזם איננו הקיטש של פעם, כי אם מה שסוזן זונטג כינתה בספרה "לעבר האינטרפרטציה ומסות אחרות" בשם "קמפ". זהו סוג משנה של הקיטש, הניכר באהבה כמו-פרוורטית לזבל, לייתור ולתחבולה, והוא מושך אליו את בני האוכלוסיה העירונית עייפת התרבות, המודעת לכל הלכי האופנה והפתוחה לשינויי טעמים, זו האוהבת "להדהים את הבורגנים" בכל מחיר. לכאן שי, למשל, הלשון הפחית הסינתיטית והזולה של אורלי קסטל-בלום, שאניני הטעם יעקמו את אפם לנוכח צירופיה החורקים. החדש ניכר לפעמים גם בעירוב תחומים בין המינים. כשיצא לפני כמה שניםב-העת 'שופרא', שהיה כמדומה שופר ראשון של הפוסט-מודרניזם במקומותינו, הכריזו העורכים בפתחו כי יש להם גם תהיות וחיבוטים לגבי זהות מינית. לאחרונה קראתי בכתב-העת 'עיתון 77' סיפור של מחבר או מחברת בשם "שז", המעיד כאלף עדים שהגל הפוסט-מודרניסטי אינו בוחל בתיאורים פורנוגרפיים, מן הסוג שסופרים בחלו בו בעבר, וכי למחבר/ת יש לבטים קשים באשר לזהות המינית, והוא/היא אינו/ה חושש/ת מלהביאם ברבים, ועם זאת הסיפור מעניין ומעורר סקרנות אינטלקטואלית, והפורנוגרפיה אינה פורנוגרפיה לשמה. אפילו אצל יהודית קציר, שכתיבתה קונבנציונלית למדי לגבי המקובל היום בגל החדש, ומכל מקום אין בה יסודות מהפכניים אנרכיסטיים, אתה מוצא בסוף הספר רמזים לאהבת נשים לטנטית. נושאי המבוכה של הזהות המינית הפכו גם כן לסימן מסימני ההיכר של החדש.


ובכן, גם מבחינה סוציולוגית נשתנתה דמותו של הסופר, וברור שגם מבחינה זו לפנינו דור חדש, מנותק מקודמיו. בדור המאבק לעצמאות היה הסופר לעתים קרובות קיבוצניק או לוחם, צעיר מחוספס שבתחילה קצת התבייש שבין אימון לאימון או לאחר יום עבודה בקיבוץ הוא מעלה את הגיגיו ושולחם למוסף לספרות או להוצאת ספרים פועלית. בדור המדינה, הסופר היה בדרך-כלל בוגר החוג לספרות, שקיבל הלם תרבות במפגש עם קפקא, ת"ס אליוט, וירג'יניה וולף וסארטר. מבחינה פוליטית, הוא נטה בדרך-כלל להזדהות עם המרקסיזם, אך גם הוקסם מתופעת הכנענות. דור שנות הששים והשבעים, הקצין בדרך-כלל את המגמות של קודמיו, ולא ניכר בו מהפך של ממש מן הבחינה הסוציולוגית לגבי הדור החולף. הסופר הפוסט-מודרניסטי, לעומת זאת, שונה מקודמיו בצורה מהותית ובולטת. לעתים קרובות הוא משולל זהות פוליטית, לפעמים משולל זהות לאומית ולפעמים אפילו זהות מינית. בין הסופרים הצעירים מן העידן הפוסט-מודרניסטי בולט טיפוס שהוא תוצר של נתק הולך וגובר, לפעמים של תסמונת "הראש הקטן" (עבודה במלצרות, מגורים בחדר שכור בלב העיר, מצוקה ורקע סוציו-אקונומי מעורער, מב זהות עד כדי נתק, לבוש ותספורת אופייניים ועברית של פלסטיק. אך גם היפוכו של דבר הוא הנכון: בין הסופרים החדשים בולטת קבוצה של בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר מקרב בעלי המקצועות הסיעודיים (פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים), ושאר מקצועות שלא הרבו להוציא מתוכם סופרים ומשוררים בדורות עברו. לפעמים הסופר הצעיר הוא הכלאה של שני טיפוסי היסוד האלה - הזרוק והמאורגן, המנותק והאיכפתי.


כבר ראינו שבפוסט-מודרניזם יש יסודות של "הצתה מאוחרת", של החייאת אלמנטים שנשכחו וחזרו והופיעו במקום הבלתי-צפוי ביותר, והם מוארים עתה בתאורה חדשה - זרה ומוזרה. ב'עיין ערך אהבה' של דוד גרוסמן, המשקף כביכול את השואה דרך תודעתו של ילד, שסבו היה סופר עברי שנספה בשואה. ננקטת טכניקה המערבת את הטראגיקומיות של שלום עליכם ב'אשריי יתום אני', את הסגנון הברכטי הבוטה של מאיר ויזלטיר בשירי השואה שלו, את סגנונם של ספרי ילדים, שתורגמו לעברית בתקופת ההשכלה וב"מפנה המאה" ואת סגנונו המטא-ריאליסטי החולני והמעוות של ברונו שולץ. ולמעשה, לפנינו תעתועון, שהרי הסב מדבר בלשון שהייתה שפת ספר בלבד, ומה לשפה זו ולקלגס הנאצי, המופקד עליו ועל גורלו. הריאליזם המדומה, העושה שימוש בפרטי פרטים ובגודש מילולי רב, איננו מנומק בכלל, ואף אינו זקוק להנמקה, שכן זוהי פסאדה מתעתעת בלבד, כמו שתיארנו לעיל.


הספרות של השנים האחרונות היא במידה רבה מה שכינתה רות קרטון-בלום בספרה האחרון בשם "ספרות המתמלאת מחולייתה". יש בה ריבוי של SELF-REFERENCES, של נרקיציזם ושל מודעות עצמית חזקה, ועם זאת יש בה גם הומור אבסורדי. יש בה שכפול של צורות כמו בתוכנה גראפית ממוחשבת, ויש בה תעתועי פרספקטיבה הנובעים מהיותה לעתים קרובות אמנות למען אמנים, כשם שהמבנים הפוסט-מודרניסטיים הם לעתים קרובות ארכיטקטורה לארכיטקטים. יש בה לפעמים היתממות כמו ילדותית, כשם שבית פוסט מודרניסטי עשוי להיראות מרחוק כמשחק בקוביות לגו, אבל אין פה שום תמימות, כי אם התיילדות לשם שעשוע. האמן הפוסט-מודרניסטי הוא בין השאר "הומו לודנס", האיש המשחק, ולא רק אדם רציני ואחראי. הוא עשוי להעלות שחוק על שפתי קוראיו גם כשהוא כותב על נושא כבד ובלתי-אפשרי כמו השואה (וראה: ויזלטיר, גרוסמן, הופמן ואחרים).

*

נעבור למחקר ולביקורת. גם כאן חלו בדור האחרון שינויים מפליגים, ולמרות גיוון עצום בשיטות ובהשקפות, ניתן למצוא מכנה-משותף אחד המאחד את כל הדיסציפלינות החדשות. לפני שנות דור היו האוניברסיטאות בכל העולם, וגם אצלנו, בשיא פריחתן. אצלנו אז שלטה בכיפה ה"ביקורת החדשה", שהיתה תוצר דמוקרטי של האוניברסיטאות האמריקאיות של העשורים הראשונים של המאה, שהיו כידוע כור היתוך של סטודנטים בני לאומים שונים ושל חיילים משוחררים, חסרי רקע והשכלה וחסרי מטען תרבותי משותף. א"א ריצ'רדז יצר למענם טכניקה של קריאה שהויה בטקסט, שנתבססה על שיטת "פרשנות הטקסטים" הצרפתית, ושיטה זו נשתכללה וצברה תאוצה, ואצלנו הצמיחה ספרי ביקורת רבים וחינכה דור שלם של סטודנטים. השיטה הוציאה הצורה מגמתית אל מחוץ לתחום, או ערכה מין דלגיטימיזציה של כל הצדדים הביוגרפיים, ההיסטוריים, הפסיכולוגיים, שכן בעצמה היתה השיטהין ריאקציה לביוגרפיזם הנפרז של אותם היסטוריונים של הספרות, כדוגמת סן בוו בצרפת (ואצלנו קלוזנר ולחובר).


תשובת-נגד בולטת לניו-קריטיסיזם הציבה אסכולת שיקאגו, שיצאה אל חקר הספרות מתוך גישה ניאו-אריסטוטלית ושמה דגש רב על חקר הז'אנר. גם אצלנו החליפו רבים את העיסוק ביצירה הבודדת בדיון ז'אנרי, וניתן להצביע על חיבורי מחקר רבים שבו מנקודת-המוצא הז'אנרית, אם כי לא בכולם ניכר שהכותב מודע לכך שהוא שותף לאיזה מהלך ביקורתי דיסידנטי. בהשראת תורות "הוליסטיות", המתבוננות בספרות כברב-מע, התחיל גם עניין רב בז'אנרים לא קאנוניים: בסיפור המתח והתעלומה, במדע-הבידיוני, בספרות ילדים ועוד.


בינתיים, בהשראת הניו-מרקסיזם האמריקאי, שפרדריק ג'ימיסון הוא הכהן הגדול שלו, רבתה גם ההתעניינות בסוג חדש של סוציולוגיה של היוצר והיצירה, ולמרות שג'ימיסון אינו עוסק בגל העכשווי השוטף את אמריקה - בחקר ספרות הנשים - גם גל זה נקשר לעניין המחודש בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה של היוצר ושל תהליכי יצירתו. אצלנו, ניתן להבחין ברישומה של השיטות החדשות האלה במאמריהם הגדולים של ראשי המדברים בחוגים לספרות, אך עדיין לא ב אצלנו ספר, שניתן לראותו כבבואה נאמנה לתפיסה זו. דבריו של הלל ברזל בפתח הכינוס הציעו לנו פתרון לתופעה: חקר הספרות אצלנו, שלא כבארצות-הברית, איננו אסכולתי, ורוב החוקרים אינם חסידים של שיטה מחקרית אחת ויחידה. ובאמת, הגילוי המלא הראשון של התפיסה הביקורתית החדשה הזו שהוא עדיין בדפוס, יצא מן החוף המערבי של ארה"ב ולא ממקומותינו. בסדרת 'מראה מקום' עתיד לראות אור ספרה של מורה באוניברסיטת UCLA, ננסי עזר, המתבוננת בסיפורי יהושע, עוז ויעקב שבתאי ואחרים בשיטותיו של ג'ימיסון.


גם העיסוק המחודש בביוגרפיה ובפסיכולוגיה של היוצר ושל היצירה, ומתוך גישות חדשות פוסט-פרוידיאניות, הוא חלק מן הריאקציה ל'ניו קריטיסיזם', שהוציא כאמור את התחומים האלה אל מחוץ לתחומי העיסוק הביקורתי. בתחום זה שרויים רוב החוקרים כבר בשלב הסינתיטי (מלשון סינתיזה והם משלבים את הנתונים החוץ-ספרותיים עם הידע והכלים הפנים-ספרותיים, ביודעם כי הראשונים צריכים לשרת את האחרונים. כי הניו-קריטיסיזם לימדנו דבר אחד חשוב, שהיצירה היא העיקר ולא היוצר, וכי העוסק בביוגרפיה בלא זיקה אמיתית ליצירה הוא ביוגרף ולא חוקר ספרות. כשחוקר ספרות עוסק בביוגרפיה ועליו לשקול מה לכלול ועל מה לוותר, חזקה עליו שיבור מתוך הסטיכיה של החומר אותם פרטים המאירים את היצירה או את הביוגרפיה הרוחנית.


בולט לאחרונה גם העיסוק הרב בהשפעות ובאינטרטקסטואליות, ושוב בהשראת הלכי רוח בעולם הרחב. באמריקה, חוקרים צעירים בועטים בדמוקרטיזציה שהשליטה הביקורת החדשה, שבה כל סטודנט יכול היה להעלות איזו אבחנה מאירת עיניים לגבי הטקסט. חקר הספרות, נרמז לנו מתוך דבריהם, הוא עניין מקצועי, כמעט אליטרי, ולא כל אחד יכול לעסוק בו. ראשי המדברים כיום מתברכים בידע בשפות זרות, לפעמים אזוטריות למדי, בידע בספרויות קלאסיות, בידע מקצועי בדיסציפלינות סמוכות ובשאר כלים הדורשים הכשרה מרובה. גם הדה-קונסטרוקציה אינו דמוקרטי כלל וכלל, ומעלה את חוקר הספרות למעלת יוצר.


כפועל יוצא מן העיסוק האובססיבי של יוצרים מודרניים רבים בעצמם ובתהליכי היצירה שלהם, גם המחקר עוסק כיום הרבה בארס פואטיקה וב-SELF REFERENCE. למעשה, כל העיסוק החדש הזה הוא ברובו בעל נקודת-מוצא תימטית-אידיאית, ואף בו יש יסוד של ריאקציה נגד ה'ניו קריטיסיזם', שלא חיבב את הדיון התימטי אידיאי, ושם דגש רב על צדדים טכניים, על איתור פראדוקסים ואירוניות. גם תורת ההתקבלות היא תשובת-נגד לתפיסה הקודמת, שראתה ביצירה מונומנט שניתן להתבונן בו ולנתחו ללא ידע מוקדם על נסיבות הכתיבה והפרסום. הגישה החדשה מאמינה כי ליצירה יש חיים גם לאחר שיצאה לרשות הרבים, שהיא אינה מונומנט כי אם עניין התלוי בפרספקטיבה משתנה ומתגוונת. ומכאן גם העיסוק המרובה בגנזיס: בתהליך התהוותו של הטקסט, הנובע אף הוא מתפיסת היצירהניין דינאמי ולא כמונומנט סטאטי. וכאן נכרכות כל הדיסציפלינות החדשות ביחד, וניכרת בכתיבה החדשה גם ההתחשבות בפסיכולוגיה של היוצר, גם ההתחשבות בנסיבות החיצוניות של הכתיבה, בחיים הספרותיים, באפשרויות הפרסום ועוד כהנה וכהנה.


לסיכום רק הערה אחת: כל הגישות החדשות הללו יש להן אפקט על המחקרים הבים אצלנו בשנים האחרונות, אבל צריך לזכור, שלמרות שכל הגישות הן כאמור ריאקציה ל'ניו קריטיסיזם', ריאקציה מכיוונים שונים ומסיבות שונות, בדרך כלל נערכת סינתיזה עם הישן, וזה לטובה. ה'מבקרים החדשים' לא הצמיחו רק פירות באושים, כפי שניתן פה ושם להתרשם מדבריהם של המורדים בם. הם לימדונו כמה יסודות חשובים ומהותיים: שהמרכז הוא היצירה וכל השאר פריפרלי ומשרת את הבנתה, שאי אפשר לדון בתוכן בלא לדון בצורה ולהיפך, שליצירה הראויה לשמה אי אפשר לערוך פראפרזה, וכי הרבה נאמר בטקסט בין השיטין, בדקויות, ולא ברובד הפרונטלי הגלוי. את אמיתות היסוד הללו ראוי שנשלב עם החדש, בחינת "מצא רימון - תוכו אכל קליפתו זרק".

留言


bottom of page