על מכרות פחם ועל יהלומים

הרהורים בעקבות ספרו של יאיר בן-חיים מכרות הפחם (שירים), הוצאת חדרים, רמת-גן 2022, 91 עמ'.

ספר שיריו החדש של יאיר בן-חיים – "מכרות הפחם" (2022) – נסב לכאורה, בדרכי עקיפין וכאילו בשולי הדברים, סביב השאלה שהעסיק משוררים רבים, ומשוררים כותבי-עברית במיוחד: שאלת אי-יכולתו של המשורר לכלכל את עצמו ולהרוויח למחייתו מפרי-עמלו. מתואר כאן משורר, היורד כל יום אל מכרות הפחם של עולם הפרנסה, ודווקא בערב, כשיורדת החשכה, הוא יוצא אל האור.

הנושא הזה העסיק את המשוררים למן המאה התשע-עשרה ועד ימינו, אף כי יש להניח שלאורך הדורות נדרשו לו פֹּה ושָׁם גם משוררים בני העולם העתיק. אחרי המהפכה הצרפתית ומיגור כוחם של בתי-המלוכה חלה כידוע דמוקרטיזציה של החיים ואל קהיליית כותבי השירה הצטרפו לעִתים גם אנשים שגדלו ברובע דלי-העם, ולא רק אלה ששפר גורלם לגדול באחוזות הרוזנים ובארמונות המלכים. בעיצומה של התקופה הרומנטית, עדיין השתייכו אחדים מהמשוררים האנגליים הגדולים לאריסטוקרטיה, ונשאו תארי אצולה (הלורד ביירון, הברון פֶּרסי בִּיש שֶׁלי, הברון ו"משורר החצר" אלפרד טניסון, שקיבל את תארו מן המלכה ויקטוריה והורישוֹ לבנו). חלקם היו אמנם בניהם של כמרים עניים או של סוחרים מרוששים, אך רובם זכו להשכל מצויינת באוקספורד ובקיימברידג'.

בצִדם של הרומנטיקונים האנגליים נכנסו באמצע המאה התשע-עשרה ל"היכל השיר" גם אנשי שוליים חסרי-כול כמו הבוהמיאנים הצרפתיים (רמבו, ורלן, קורבייה, ועוד) – נוודים מנודים ו"מקוללים", שבילו את חייהם במסבאות, בבתי-בושת ובבתי-חולים לחולי נפש. בודלר, אביהם הרוחני של החבורה הבוהמיאנית, שבילה חלק גדול מחייו עם פרוצה, נע בין חיי עוני ומחסור לבין ההדר והעושר של חיי החצר, שאותם הכיר תודות לנישואיה השנִיים של אִמו עם קולונל מפורסם שעבד בשירותה של האצולה הפריזאית.

בתוך כך, התחילו גם סופרי ישראל לכתוב על אותו נושא "פיוטי" שהעסיק את משוררי המאה התשע-עשרה: קשיי הפרנסה של אותם משוררים דלי-אמצעים היושבים במרומי הפרנסוס. בשירה העברית הראשון היה כמדומה י"ל גורדון, שבשירו "השירה מאין תימצא" הציג עֶמדה קלסית, שלפיה המשורר זקוק לנותני-חסות ולתנאים טובים כדי לכתוב את שיריו, בחינת "אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה" (כל שיריו עומדים לרשות הקוראים ב"פרויקט בן-יהודה"). משורר צעיר, אלמוני באותה עת, חיים-נחמן ביאליק, ענה לו בשיר הנושא אותה כותרת, אך בו הציג עמדה הפוכה: משורר אינו כותב כשצרכיו מגיעים כמן משמיים, אלא כשהוא רעב ודואב. עמדה זו חִלחֲלה גם לשיריו ה"אַרְס פואטיים" החשובים של בי