על היריון שנמשך שלוש שנים ועל אי-דיוקים אחרים

עודכן: 25 ביוני

תגובה למאמרו של מנחם בן ("מעריב" , מוסף ראש השנה 8.9.2010) על נתן אלתרמן

( טקסט מלא בהמשך הדף )


במאמרו "ואמות ואוסיף ללכת" ("מעריב", סופשבוע, גיליון ראש השנה, 8.9.2010 מציג מנחם בן את נתן אלתרמן כגדול משוררי ישראל, ולא בפעם הראשונה. הוא עשה כן לא מזמן בבלוג שלו ("מנחם בן רץ לראשות הממשלה", 15.4.2010) , באותם טיעונים ובאותם ניסוחים עצמם. זוהי כמובן זכותו המלאה של מנחם בן – למַחזר את עצמו לדָרג את זולתו – הגם שדומה שאפילו אלתרמן עצמו היה מוכן להעניק את הבכורה לביאליק ו"להסתפק" במקום השני....

לחצו להורדת קובץ PDF


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

על היריון שנמשך שלוש שנים ועל אי-דיוקים אחרים

תגובה למאמרו של מנחם בן על נתן אלתרמן

במאמרו "ואמות ואוסיף ללכת" ("מעריב", סופשבוע, גיליון ראש השנה, 8.9.2010), מציג מנחם בן את נתן אלתרמן כגדול משוררי ישראל, ולא בפעם הראשונה. הוא עשה כן לא מזמן בבלוג שלו ("מנחם בן רץ לראשות הממשלה", 15.4.2010), באותם טיעונים ובאותם ניסוחים עצמם. זוהי כמובן זכותו המלאה של מנחם בן – למַחזר את עצמו ולדָרג את זולתו – הגם שדומה שאפילו אלתרמן עצמו היה מוכן להעניק את הבכורה לביאליק ו"להסתפק" במקום השני. אולם לא על ענייני "טעם וריח" אני מבקשת להעיר כאן, כי אם על עובדות פשוטות, שלא זכו במאמרו של בן לבדיקה מדוקדקת, ונשתבשו. אי-הדיוקים הללו עלולים להטעות רבבות מקוראי "מעריב", להכות שורש ולהפוך ל"אמת עובדתית".


מנחם בן כותב שאלתרמן למד אגרונומיה בפריז, ולא היא: אלתרמן שהה חודשים אחדים בפריז ביחד עם ידיד-נעוריו חיים גמזו, ואף חבש לפרק זמן קצר את ספסלי הסורבון, אך למד אגרונומיה בטכניון בננסי שבצרפת, ושם הוכתר בתואר "מהנדס חקלאי". מנחם בן כותב שאלתרמן נטש את השירה בשנים שאותן עשה בצרפת, וחזר אל הקולמוס לאחר שנטש את עיסוקיו החקלאיים. הוא מוצא לכך עדות כביכול בשורת הפתיחה של קובץ הביכורים של אלתרמן "כוכבים בחוץ" (לפי השערתו, השורה "עוד חוזר הניגון" מבטאת את חזרתו של אלתרמן אל השירה לאחר שזנח אותה בתקופת לימודיו בצרפת). להשערה זו אין שחר: אלתרמן לא פסק לכתוב לרגע בשנות שהותו במרחקים. הוא כתב בצרפת עשרות שירים, ושיגר את רובם לפרסום בכתבי העת של המודרנה התל-אביבית "כתובים", "טורים", ו"גזית" (לפעמים גם פרסם משיריו המוקדמים בעיתון "הארץ"). את רוב השירים שחיבר בצרפת לא כלל אלתרמן בספריו, חוץ משלושה שירים, שאותם שילב בקובץ הביכורים שלו. אל דמויות ואל מוטיבים מתוך שירים מוקדמים שנגנזו בסוף שנות השלושים (אותם שירים שלא נתפרסמו בעיתונים ובכתבי העת של התקופה נמצאים בארכיונו שבמרכז קיפ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב) חזר המשורר בקובץ שיריו האחרון "חגיגת קיץ" (1965).


מנחם בן כותב שאת השיר "שדרות בגשם" כתב אלתרמן לבתו תרצה אתר בעת שהייתה ברחם אמה, וכי אלתרמן ניחש כנראה שתהיה לו בת גם בהיעדר אולטרסאונד. האמת היא ששיר זה, הכלול בקובץ "כוכבים בחוץ" (1938) נכתב כשלוש שנים לפני הולדת בתם היחידה של נתן אלתרמן ורחל מרכוס (תרצה אתר נולדה בשנת 1941). ייתכן ששיר זה, שבו פונה הדובר אל בתו הצוחקת, נכתב אפילו חמש-שש שנים לפני הולדת תרצה אתר, שהרי את שירי קובץ הביכורים שלו התחיל המשורר הצעיר לחבר בשנת 1935.


מנחם בן כורך את שירו המאוחר של אלתרמן "שיר משמר" (1965) עם מועד נסיעתו של אלתרמן לניו-יורק כדי להחזיר ארצה את בתו תרצה בעיצומו של משבר שעבר עליה, אך נסיעה זו של אלתרמן לניו-יורק, מתוך דאגה לבתו התרחשה שנים אחדות לפני כתיבת "שיר משמר" בין סוף 1961 לתחילת 1962 (תרצה אתר נסעה ללמוד בסטודיו של לי שטרסברג בניו-יורק לאחר שחרורה מהצבא בשנת 1961, ואלתרמן דיווח על מצבה לאישתו במכתב מינואר 1962). לאמתו של דבר, הנמענת של "שיר משמר" אינה מאופיינת ואינה מזוהה (כשם שהנמענת של שירים כדוגמת "פגישה לאין קץ" היא נמענת בלתי מזוהה). אפשר שאלתרמן פונה בשיר זה אל בתו, ואפשר שהוא פונה בו במקביל גם אל יישות קולקטיבית כמו העיר העברית הראשונה, האומה המתחדשת או המדינה הצעירה, שאלתרמן חרד לגורלה.


מנחם בן כותב "בניגוד לשלונסקי, לאה גולדברג, רטוש, אלכסנדר פן ושאר משוררי החרוז בני דורו, שנענו לרוח התקופה וכתבו בשנותיהם המאוחרות שירים נטולי חרוז – אלתרמן מעודו לא בגד בחרוז". למען הדיוק, ב"חגיגת קיץ", ספר שיריו האחרון של אלתרמן, שנכתב לאחר עליית בני דור המדינה על במת הספרות, יש קטעים של פרוזה פיוטית, שבחלקם יש חריזה חלקית ובחלקם אין חריזה בכלל. בקובץ זה יש גם שירים כמו "שיר הערת שוליים" (המצוטט בבלוג הנ"ל של מנחם בן), שבהם התקרב אלתרמן ללשון הפרוזאית ודלת המטפורות של יריביו הצעירים, ושבהם החריזה היא כה עמומה ובלתי מורגשת , עד כי יש הרואים בהם שירים נטולי חרוז ("אַל תתייגע הקורא. לתהות על סוד שיחו / של סדר השירים הזה. מידה מוגזמת / של משמעות וכוונות-כביכול / אל תבקש. לא כל שורה רומזת רמז. / העיר היא עיר. הרחוב רחוב. / האור הוא אור. החשכה ברורה כשמש").


מנחם בן כותב כי אלתרמן לא כתב על עצמו מילה ישירה אחת בשיריו, ואם נקט פה ושם לשון "אני", אין המילה "אני" עוסקת במשורר באופן אישי. לעתים אבחנה זו של מנחם בן נכונה, אך אין היא דקה ומדויקת כלל וכלל (כך, למשל, בשירו של אלתרמן "איגרת", שבו המשורר מדבר על עצמו בלשון "אני", ומגלה בו על עצמו סודות אישיים לא מעטים). מכל מקום, אי אפשר לעמת את "האני" האלתרמני עם "האני" של ביאליק, כפי שעושה מנחם בן, מתוך הסתמכות על הטיעון הרעוע שלפיו "האני" של ביאליק מלא רחמים עצמיים, בעוד שאלתרמן לא הטריח את קוראיו בצרותיו האישיות ולא קונן על עצמו. אם, כדברי בן, אין אצל אלתרמן "'אני' במשמעות האישית הקטנה שזך התכוון אליה", הרי שהיה לו מודל לחיקוי. מורהו ומדריכו בתחום זה היה לא אחר מאשר ביאליק שאצלו האני האישי והאני הקולקטיבי-הלאומי אחוזים זה בזה ושלובים זה בזה עד לבלי הפרד. ביאליק כתב בשירתו הפרסונלית על סבל ומכאוב, כי הוא ועמו היו נתונים אותה עת בתקופה של סבל ומכאוב, יתמות ובדידות, גירוש ואובדן כיוונים.


למרבה הפרדוקס, ביאליק שכביכול הִרבה לדבר על עצמו בגוף ראשון יחיד (ובמקביל על עמו), סיפר בשירתו הפרסונלית על עצמו אך ורק פרטים טיפוסיים, שאינם ייחודיים או אינטימיים, כי אם משותפים לרבים מבני דורו (סבל ויתמות, געגועים לתקופת הילדות ולמנעמי האהבה, גירוש ונדודים, הליכה למקום תורה וחזרה שמתוך אכזבה ופיכחון אל עיירת הילדות, ועוד כיוצא באלה פרטים ביוגרפיים כלליים ומוכללים, שאינם מסגירים סודות אישיים ספציפיים). לעומתו אלתרמן, שמיעט להשתמש במילה "אני" וכביכול לא סיפר על עצמו דבר וחצי דבר, הסגיר למעשה בין שיטי יצירתו סודות אינטימיים למכביר (הוא סיפר בשיריו, במישרין או בדרכי עקיפין, על נטישת מקצוע החקלאות לטובת החיים העירוניים, על משיכתו לבתי הקפה ולמסבאות ועל התמכרותו לטיפה המרה, על ההתלבטות רצופת רגשי האשם בין שתי נשים, על יחסי אהבה-איבה בינו לבין רעיו המשוררים, על דאגתו לדור ההמשך של משפחתו הקטנה ועוד כהנה וכהנה).


מנחם בן כותב כי אלתרמן היה "אנטי-סנוב" ו"מלא אהבה עצומה לאנשים הארציים" (לפונדקית, לבת המוזג, לאנשי השוק הפשוטים וכו'). האמת היא שלא אחת זיהה אלתרמן באנשים פשוטים, מתחתית הסולם החברתי, את הפוטנציאל להכנסתה של אנרגיה חדשה, או תסיסה חדשה, אל תוך המציאות המתנוונת (כבשורות המצוטטות במאמרו של מנחם בן: "יבואו בני העניים / שלקראתם תצא תורה", שורות העושות כמובן שימוש בפתגם מוכּר וידוע של חז"ל). יחד עם זאת, הוא סלד מכל וולגריות של שוק ומכל העמדת פנים נפוחה ונבובה – בין שזו מגיעה משפל המדרגה או מרום היחשׂ; ובמקביל, הוא גם ידע להעריך ולרומם אריסטוקרטיה אמיתית כשזו נגלתה לנגד עיניו בגילוייה היפים והנאצלים (וראו טוריו המשרטטים בקו קל ומדויק שורה ארוכה של דיוקנאות של אנשי שם – סופרים ואמנים, אנשי מדע ומדינאים וכן של גיבורים נאצלים עלומי שם שמסרו את נפשם למען הכלל).


אלתרמן היה "אוקסימורון מהלך", שתמיד איחד בתוכו ניגודים עזים ונועזים (בוהמיין ומשורר לאומי, הומניסט ו"ביטחוניסט", איש רוח ואיש המדעים המדויקים, איש הגות מעמיק ופזמונאי של הבמה הקלה, וכיוצא באלה ניגודים שכביכול אינם מתיישבים זה עם זה), ומי שמנסה לבודד רק אחד מהתאומים שהתרוצצו בקרבו, ולראות בו חזות הכול, טועה ומטעה. לכן, אי אפשר לטעון כפי שטען נתן זך, "שאלתרמן ידע לנסח הרבה יותר ממה שהוא ידע להרגיש", ואף אי אפשר לטעון כפי שטוען מנחם בן, שאלתרמן כותב מתוך רגש והתרגשות ומתוך חוויית של אושר ומאוהבות בעולם, שהרי שירי אלתרמן הם מקבילית כוחות מאוזנת בין רגש לשכל, בין התקסמות מהעולם בעיני ילד לבין התבוננות בו בראייה חדה ומדויקת של איש מדע. גם אי אפשר לגייס את שירו האחרון של אלתרמן "אז אמר השטן", שנכתב במקביל למאמרי "החוט המשולש" (שפרסם המשורר בעיתון "מעריב"), המשקפים את מציאות חיינו בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, ולגנות באמצעותו את חרם השחקנים על היכל התרבות באריאל. קשה, ואף לא אחראי, לנסות לנחש מה היה אומר אלתרמן אילו התעורר לתוך המציאות המסואבת של שנת 2010, ואילו ראה במו עיניו את מעשי העוולה והאיוולת, שעליהם נהג להתריע בטוריו, כשהם משתלטים על חיינו ומעוותים אותם עד לבלי הכר.


אינני יודעת אם חוקת האתיקה של העיתונאים מחייבת עורך לתקן טעויות עובדתיות, אם מעירים לו עליהן (סוף סוף מקום לימודיו של אלתרמן או מועדי חיבור שיריו הם עובדות שעליהן אין עוררים), אך עורך "סופשבוע" לא טרח לעשות כן. הוא ביכר לטאטא את העובדות מתחת לשטיח, ובלבד שה"סלבריטאי" מנחם בן יוכל להמשיך ולפרסם בעיתונו באין מפריע. תדמית של העיתון "מעריב" כעיתון המקפיד בעובדות וכן כעיתון המעניק כבוד לקלסיקה המודרנית שלנו בתוך המולת השווא וההבל שהומה מסביב, קרסה לעיניי בבת אחת, והתבררה לי כאחיזת עיניים. לא האמת העובדתית עומדת לנגד אחדים מקברניטי העיתון, כי אם "השקט התעשייתי" של מפעל, שצריך להיות רווחי בכל מחיר.


מקרה זה מעלה מחשבות נוגות על מצבה של העיתונות בתקופתנו, שבה עיתון כדוגמת "מעריב", שהיה פעם עיתון מוביל ושימר שנים על גבי שנים את הלוגו "העיתון הנפוץ במדינה", גם כשזה כבר לא שיקף את המציאות כהווייתה, נאלץ להיאבק על כל קורא וכל חותם (נסו לבטל חתימה, ותיווכחו עד כמה ייאבקו אתך בניסיון לשנות את החלטתך), ועל כן מוריד את רמתו, כדי שתתאים למכנה-משותף נמוך. תקופתנו היא תקופה שבה על כל עיתון ותיק מוטלת המשימה להשליך עצם לקוראיו ולפתותם להמשיך את חתימתם שכּן חינמון כדוגמת "ישראל היום" כובש כל חלקה טובה, ועל המאבק הזה חלים כל חוקי השוק, ובשעת סכנה "אין בודקים". לצורך זה חשובים סיפורי הרכילות שבמאמרו של מנחם בן, ולצורך זה חשוב מנחם בן עצמו, ושהאמת העובדתית תלך לכל הרוחות...


מקרה זה חשוב גם כסימפטום לתופעה רחבה יותר, והיא הקלות הבלתי נסבלת שבה הסילוף יכול להיקלט ולהכות שורש. דבריו של מנחם בן קלים אמנם להפרכה, כי כל אחד יודע מהו אורכו המרבי של היריון, וכל אחד מבין ששיר שפורסם בספר בשנת 1938 ונכתב עוד קודם לכן, לא יכול היה להיכתב בזמן היותה של תרצה אתר (ילידת 1941) עוּבּר במעי אמה. הבעיה היא עם אותן קביעות שמציגות לנגד עינינו אמת חלקית, הגרועה לא אחת משקר גמור.


לא אחת שאלתי את עצמי מדוע מרבים לסלף ללא הכֵּר את דמותו של אלתרמן ואת יצירתו. זה רואה בו "משורר חצר" (בעוד שאלתרמן חלק על בן-גוריון כמעט בכל סוגיה שעמדה על סדר היום הציבורי); זה רואה בו משורר בתר-ציוני, בעוד שאלתרמן היה ציוני עד לשד עצמותיו; וזו רואה בו מקובל ודורש גימטריות הנתלה באילן הספירות. למן ראשית המאה העשרים שלטת בעולמנו השקפת העולם הרלטיוויסטית, זו הגורסת ש"כל אדם והאמת שלו" (כשם מחזהו של המחזאי האיטלקי לואיג'י פירנדלו, שאלתרמן היה אחד ממתרגמיו), ועל כן איש אינו יכול לבוא ולתבוע בלעדיות על כתר האמת וכל אחד מהמבקרים רשאי לבנות "נרטיב" משל עצמו. עולמנו הבתר-מודרני הוא אפוא עולם של אמִתות חלקיות, ללא מדרג, שכולן כביכול קבילות. עם זאת, כשמתגלה לעינינו אחד מאותם סילופים הקוראים ליום "לילה", עלינו לצאת ולהתריע בטרם יכבוש הסילוף את הזירה ויתבסס בתודעת הציבור, עד שיהפוך לאמת שאינה צריכה ראָיה.


קשה שלא להתרשם שאלתרמן הופל לא אחת לתוך רשת של כזבים וסילופים, שהפכו – ככל שנקף הזמן – לאקסיומות. דווקא הוא, שהשכיל לשקול במאזניים דקים ומדויקים צדק מול צדק, עוולה מול עוולה, נפל קרבן להאשמות חסרות שחר שלא קל להתגונן מפניהן. דווקא הוא, שידע לשרטט בטוריו דיוקנאות של אישים בשרטוט חד ומדויק, שחדותו אינה מקפחת את מורכבותו, נאלץ בסוף ימיו לראות במו עיניו כיצד דמותו שלו מתמעטת ומסתלפת ללא הרף. למקרא הסילופים, ההולכים ומכים שורש, עולה בזיכרון טורו השנון והמחכים של אלתרמן "תחרות לניסיון", שבו מתואר טיפוס גוץ, פיסח ונקלה בשם "חופש הסילוף", המתייצב על מסלול המירוץ כדי להתחרות עם ארבע החירויות הגבוהות וקלות הרגליים, ולהפתעת הכול מנצח אותן וזוכה בכתר. מי שנתן לו זכות להשתתף במירוץ, אומר אלתרמן, צריך היה לדעת מלכתחילה שהסילוף ינצח, כי "הסילוף זה טיבו! הוא מצניע פנים, / הוא מתחיל בריצה למרחקים קטנים / הוא מתחיל בתחרות ניסיון, קו לקו, / אבל בה מאמן הוא את כוח רגליו". אם רוצים למנוע את ניצחונו של הסילוף, יש לסלקו מראש מן התחרות. ברגע שיתייצב על מסלול המירוצים, הוא ינצח את חופש הדיבור ואת שאר החירויות.


הסיבה נעוצה בכך שאחדים ממבקריו נוטלים אמת חלקית והופכים אותה לאמת גורפת. אלתרמן היה "אוקסימורון מהלך": משורר לאומי ובוהמיין, הומניסט ו"ביטחוניסט", איש רוח ואיש המדעים המדויקים, איש משפחה למופת ושיכור המתגולל במסבאות. אי האבחנה באופיים ההיברידי של יצירותיו ושל אישיותו היא המכשילה תכופות את מבקריו, המבודדים מרכיב אחד ורואים בו חזות הכול.