סיפורי הילדות של עמוס עוז

עודכן: 1 באוק׳ 2021

פורסם: ספר עמוס עוז / עורכים א.קומם י.בן–מרדכי/הוצ.אוניב. בן–גוריון , 2000

עמוס עוז-08
.pdf
Download PDF • 995KB

לחצו להורדת קובץ PDF מוכן להדפסה



(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

במרוצת שנות עיסוקי בפרקים נבחרים מתולדות הספרות העברית החדשה, נתברר לי שיש בה תופעות אחדות של של אנומליה ושל דיספרופורציה, שמייחדות אותה - לטוב ולרע - מספרות העולם, והתופעות האלה מתבלטות במיוחד בבחירת דמותו של הגיבור הראשי ובדרכי עיצובו, הגם שיש להן כמובן השלכות נוספות לא מעטות. התברר לי, למשל, שרוב הסיפורת הפרסונלית בעברית, ובאופן מיוחד סיפורי הילדות שמסופרים בגוף ראשון ושמעוגנים במידה זו או אחרת בחוויה האוטוביוגרפית, מציגים גיבור בודד ומתבודד, שאין לו אחים, אפילו לא אח אחד או אחות אחת לרפואה. רק לאחרונה, בעידן הפוסטמודרניסטי של החתירה השלום, של הכפר הגלובלי, של האינטרנט, ושל שאר עניינים, שמבטלים או מבטלים לכאורה את כל ההייררכיות הישנות ואת כל ההבדלים שבין ה"אני" לבין הזר והאחר, החל, בין השאר, להציף את הספרות העברית, ואת הסיפורת האוטוביוגרפית בפרט, גל של אחים ואחיות. העניין הזה עדיין לא נחקר, והוא סבוך במקצת, ועל כן הוא דורש גם הקדמה רחבה מהמקובל, שתהווה כאןין אנומליה בתוך חיבור שעוסק בתופעות של אנומליה.


החיבור הזה יוצא מתוך הנחה, שכל אמנות היא, ביודעין או שלא ביודעין, פרוייקציה או מטאפורה מורחבת של זמנה. אינני משתמשת במושג "ראי התקופה", שבו נהגו להשתמש בעבר, כי מה שהיה ראי הפך במרוצת המאה העשרים - בגבור האבסורד והדיסאינטגרציה על השאיפה למימזיס - גם לראי עקום או אפילו לחת פח נוצץ, שמשקפת במעומעם את העולם. ואולם, בכל זאת ניכרת תמיד זיקה כלשהי בין הספרות לבין זמנה, במישרין או עם מיני קונפיגורציות וטרנספורמציות. בשנות מפנה המאה רווחה בספרותנו דמותו של הגיבור הילד, לא רק משום שהיתה כאן השפעה מאוחרת של הרומנטיקה האירופית, שהעלתה על נס את הילד התמים ואת האדם הפשוט שחי חיים תמימים ובריאים בחיק הטבע, כי מדוע זה יפנו סופרים אל תמטיקה כה "מיושנת", שבספרות אירופה כבר עברה ובטלה מן העולם (נזכיר רק שבתקופה שבהבו מנדלי ושלום עליכם, ביאליק וטשרניחובסקי על הילד היהודי התמים, שחי בכפר האוקראיני בין הגויים, ואינו יודע "מה בין צלב לבין אלף", ספרות אירופה כבר עברה אל האנטי גיבור האורבני, ואפילו בפרובינציות הנידחות שברוסיה שימש אובלומוב - אנטי גיבור פאסיבי ועצל - מין מטאפורה מורחבת של האריסטוקרטיה השוקעת ושל הבורגנות הגבוהה השוקעת, שאינן עושות דבר לתקנתן). להעי, ביאליק ובני דורו פנו אז אל דמות הילד בעיקר משום שהילדות היא מטאפורה מורחבת של דור של תחייה לאומית, של עם המקיץ משנתו. והא ראיה: עד לשנות מפנה המאה, שנות התכנסות הקונגרסים הציוניים הראשונים, שלטה ביצירת ביאליק דמות של זקן, שבע נסיון חיים וידוע סבל, ואף לא ילד אחד, ולפתע לבשה יצירתו ילדות. ספרות דור המאבק לעצמאות העמידה את הצעיר יפה הבלורית והתואר לא רק משום שרוב הסופרים היו אז צעירים ויפים בו על עצמם, אלא משום שדמות הצעיר יפה הבלורית והתואר היוותה מטאפורה הולמת לדור לוחם, שבחלקו נשאר צעיר ויפה לנצח. בשנים האחרונות בו ספרים רבים על גימלאים, ובעיקר על גימלאים שבטרם עת (מולכו של יהושע, פימה של עוז ועוד), כי התחושה היתה של אפרוריות ושל חוסר תזוזה ומוצא, תהליך שהגיע לשיאו בגבור הספרות הגריאטרית ('בדרך אל החתולים' של קנז, 'פוסט מורטם' של קניוק ועוד). אציין עוד בפתח דבריי, שההישגים הגדולים של הספרות מתרחשים לא אחת בנקודת ההצטלבות שבין הסיפור הפרטי לכללי: כשסופר גדול בורא דמות, שבה מתגלה חפיפה, ואפילו חפיפת-מה, בין התנסותו האישית ומצבו הקיומי שלו עצמו לבין המטאפורה הדורית, שמהווה כאמור פרוייקציה של חלומות התקופה וחרדותיה.


לכן, ההיעדר - האלמנטים החסרים בספרות הדור, להבדיל מאלה המצויים בה בשפע - הוא חשוב וסימפטומטי לא פחות מן היש. מדוע נעדרה דמות האם היהודייה מן הספרות העברית עד לשנות השמונים (חיים באר ויעקב שבתאי), ואם היא נגלתה קודם לכן, היתה נוכחותה שולית ומינורית (ברומנים של חנוך ברטוב), בעוד שבספרות היהודית-אמריקאית הדמות הדומיננטית הזאת, תרתי-משמע, חזרה והופיעה עד לזרא? מדוע לא היו כמעט אחים בסיפורת העברית החדשה שמיל"ג וסמולנסקין ועד למהפך הפוסטמודרניסטי? מדוע לכל היותר נזכר האח בשוליים, ולא תוארה מע היחסים המורכבת והמסו אתו. רק לאחרונה, עם ספריהם של מאיר שלו ('עשיו' ודוד גרוסמן ('ספר הדקדוק הפנימי' ואילנה ברנשטיין ('שלוש אחיות' ועוד, נשבר קשר השתיקה המוזר הזה, והספרות העברית עוברתין תהליך של נורמליזציה.


ניתן לתת לתופעה הזו הסברים רבים, ולא אוכל להיכנס אליהם במסגרת זו אבל חשוב לציין כאן כי מי שיצר לראשונה את האנומליה הזו ויצק את דפוסיה, מי שנתן את האות לבאות בנושא 'ספרות ללא אחים' היה ח"נ ביאליק בסיפור הילדות שלו, האוטוביוגרפי למחצה, 'ספיח', שניתן לראות בו את דגם האב של סיפור הילדות העברי. בסיפור הזה, הגיבור הוא בן שמיני למניין, בן זקונים שנולד וגדל ללא כוונת מכוון, ובכל זאת כל הסיפור מסופר עליו, עליו בלבד, ואחיו אינם נזכרים כלל, כאילו הוא בן יחיד. נזכרים בסיפור אפילו גיבורי שוליים מפרקי התנ"ך הנידחים, חבריו של הילד עתיר הדמיון, וכן הפחותים והנקלים מבין חבריו ל"חדר", אך אין זכר לאחים שאתם הוא בילה את כל ימי ילדותו. מידיעות חוץ ספרותיות, שלא קל לאתר אותן, אנחנו יודעים שבבית הסב שכב אחיו הבכור של ביאליק וגסס מסרטן. אנחנו יודעים שאחותו יהודית נישאה למהפכן יהודי רוסי, שמירר את חיי המשפחה. אנחנו יודעים שהיה לו אח נחבא אל הכלים בשם דב, שעבד לימים כפועל דפוס ב'דביר'. אבל בסיפורת האוטוביוגרפית שלו, או האוטוביוגרפית למחצה, ואין צריך לומר שבביוגרפיה המוצהרת שלו 'פרקי חיים בארבע גרסאות', אין על כל זה מלה וחצי מלה. טולסטוי, למשל, שהאוטוביוגרפיה שלו שימשה בוודאי אחד המודלים יבת 'ספיח'ב בה לא מעט על יחסיו עם אחיו.


אפשר להעלות השערות רבות לפשר השתיקה הזו, בעיקר השערות מתחום הפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו, אבל אני אסתפק כאן רק בזו שכבר רמזתי עליה. ביאליק יצר בסיפור 'ספיח' ובאוטוביוגרפיה הרשמית, מיתוס ביוגרפי, ובו תואם מלא בין גורל הפרט לגורל הלאומי, ועל כן העמיד במרכז סיפורו גיבור שהוא בן בלתי רצוי, נזיר אחיו, שמתבודד בפינתו כחומט בנרתיקו - מטונימיה ומשל ל"עם לבדד ישכון", שמתבצר במבצר הרוח בדממה. גיבורו כמו היהודי המיתולוגי נקרע בין עולם הפרנסה השפל, הוא עולם השיירה, לבין עולם האבים והחלומות, והשירה והרוח. גיבורו הוא סמל למצבו הקיומי האנומלי של עם נודד ובודד שבגויים לא יתחשב, שהיה אולי רוצה להיות ככל העמים, אך ימשיך להיות עלה נידף ברוח. כל דבר, שלא עלה בקנה אחד עם המיתוס האישי-הלאומי הזה סולק מן הדרך, ועל כן סולקו האחים, שאינם משרתים את המגמה של "כבשה אחת מול שבעים זאבים", ועל כן גם איננו יודעים דבר וחצי דבר על מוצאותיה של האם (מה עלה בגורלה, לאחר שהפקידה את יתומה בבית הסב). מ היחסים עם דמויות-אב למיניהן התאימה לבניית המיתוס האישי-לאומי בתקופה שבה החיים והספרות נפתלו עם הישן ורצו להשתחרר מעול המורשת ולבנות בית חדש, ואילו דמות האם היהודייה - סמל הגלות והיידישקייט - הפריעה לבניית המיתוס החדש וסולקה אף היא מן הדרך. כך אימצה לעצמה הספרות במפנה המאה את דגם הנפתולים עם דמות האב והאל, ולא את הדגם העברי המקראי, הבוחן את מערכות היחסים הפרובלמטיות בין אחים.


היום, משהושגה או הושגה כביכול ה"נורמליות" המאווה, והיינו או היינו כביכול לעם ככל העמים (ללא האאופוריה של שמשון הגיבור או של גלית הענק הפלישתי וללא הנחיתות של דוד הקטן עם המקלע), חלה חזרה אל סינדרום יעקב: איש יושב אוהלים, אינדיווידואליסט, המחפש את החיים הנוחים, ולא את המרדף אחר הציד בשדה. אין יותר פחד מן היידיש, מן הגולה, מן היהודיות, מן האם, מחשיפת החולשות והפחדים, מחשיפת השורשים העדתיים, שהיו פעם מקור לבושה. להיפך, מציגים את כל ה"חולשות" הללו לראווה, ואפילו מתגאים בהן במקצת. תוצאת המהלך הזה היא חשיפתם לעין כול של האחים, שאותם נהגו להחביא עד לאחרונה בארון. מעניין שהתקופה שבה לא היו בספרות העברית אחים היתה תקופה של גיבוש ושל מיזוג: תקופת כור ההיתוך, מיזוג גלויות וכדומה. בתקופה של ההתפרדות לשבטים ושל דיפרנציאציה והיעדר מנהיגות - עם היעלמה של דמותו הצנטרליסטית של האב - רווח יותר ויותר נושא האחים בספרות העברית.


מעניין גם לציין, שב"דור הרעים", שיצרה ספרות אדולסצנטית שמרכזה נער או עלם או קבוצת עלמים, ללא אמא וללא אחים. אדם לבדו, עם רעיו, רבים מסופרי הדור כתבו על אחיהם המת (שמיר על אליק, יזהר על אחיו המת, ברטוב על האח שמת בערישה. וכששאלתי זה לא מכבר את ברטוב אם יש לו אח, ומדוע בספרו האוטוביוגרפי האחרון 'רגל אחת בחוץ' מת האח התינוק, הוא הודה במבוכה: "באמת אינני יודע כיצד אסביר זאת לאחי. מדוע בעצם סילקתי אותו מן הסיפור?!"). אפשר, כמובן, לטעון שבמקרים אחדים גבר כאן יצר ההנצחה, אבל אם יתעמקו סופרים אלה במניעיהם הסמויים מן העין יגלו, שבין השאר, אין האח המת מאיים על פלישה לתוך ה"אני" שלהם, "אני" המבקש בדידות מזהרת והבוש ברגשות ובמה שעלול להתפרש כחולשות.


ומכאן לסיפורי הילדות של עמוס עוז. אלה הם, לדעתי, שיאה של התופעה שתיארתי לעיל: סיפורי ילדות של ילד בודד ומתבודד, ללא אם וללא אחים, בעיבורה של עיר בצורה ונצורה שחומה חוצה אותה ושהרים סביב לה. כבר טענתי בפתח דבריי שההישגים הגדולים של הספרות מתרחשים בדרך-כלל בנקודת ההצטלבות שבין הסיפור הפרסונלי לבין הסיפור האימפרסונלי: כשסופר גדול בורא דמות, שבה מתגלה חפיפה או השקה בין התנסותו האישית ומצבו הקיומי לבין המטאפורה הדורית, שמהווה כאמור פרוייקציה של נפש הקולקטיב. ובכן היעדר אם והיעדר אחים היא עובדה ביוגראפית מצערת, ולא בדיה שנבראה לצורך הסיפור, אך היא גם מתאימה להפליא למיתוס הביוגרפי שבראו לעצמם, מדעת או שלא מדעת, אף אותם סופרים, שלא יוכלו לטעון שאין להם אח או אחות. הוסף לכך את החיים בעיר נצורה, שאף היא עובדה ביוגרפית שאין להכחישה, ואף היא משתלבת להפליא עם הדפוס האובססיבי שבנתה הסיפורת העברית מ'ספיח' ואילך של הילד המבודד, ה-OUTCAST, שחי בתוך בועה או מקיף עצמו בשריון, בגדר או בחומה.


כל סיפורי הילדות של עמוס עוז הם בדרך הטבע סיפורי עיר בצורה ומבוצרה, שהיאין תחליף אנטי-גלותי של הגטו הגלותי, שיצר את דימויו של הילד הביאליקאי כחומט בתוך קשקשותיו. ושריון הקשקשים הן נועד גם להיות אמצעי הגנה וגם נשק מול אויבים אמיתיים או מדומים. כאן וכאן, המעגל הצר, התמים והבלתי מטומא, מוקף כוחות ויטליים, המאיימים עליו לכלותו. "ומסביב הקיפו ההרים את כל העיר וכרדת הערב היו מתהדקים עלינו ... איזו מנגינה רחוקה נמתחת בשמים מדי ערב. מי שר שם ומי מלבדי שומע" (מובאה זו היא מן הסיפור 'מר לוי', 'הר העצה הרעה', עמ' 72). ובאמת, אפרים איש המחתרת, הבא לתוך חייו של הילד ונעלם מהם לפרקים כרוח סערה, אומר לאוריאל דברים שיכולים להתחרות במידת הפרנויה שבהם רק במימרה הלאומית "העולם כולו נגדנו": "רק אל תאמין להם. לעולם אל תאמין להם. כולם צמאים לדמנו ... תרעד הארץ ... ערים תישרפנה לאפר והמגדלים יפלו ארצה ... ואחר-כך תהיה לנו מנוחה" (שם, עמ' 64).


מה הרבותא? הרי ילדותו של עמוס עוז הן באמת עברה עליו בירושלים החצויה, בין גדרות תיל וגיגיות לאגירת מי הגשמים, בין דתיים מזה ומלומדי האוניברסיטה העברית מזה. מה הפלא שאלה הם מראות השתייה המפרנסים את סיפורי הילדות שלו? כל זה נכון, אבל לא מקרה הוא שסיפורי הילדות של עמוס עוז הם שיאה של התופעה, שראשיתה ב'ספיח' ולא הראשומונים של יהושע, למשל, שאף הוא ילדותו עברה עליו בירושלים המנדטורית. השניות שאפיינה את ילדותו של עמוס עוז אפשרה לו להזדהות עם פלגים מנוגדים ביישוב, ולהקיף ביצירתו את המצב הלאומי בכללותו. החיץ, שעליו דיבר ביאליק ב'ספיח' בין עולם השיירה לבין עולם האבים הריהו החיץ שבין שני העולמות, שעליהם דיבר במסתו 'השניות בישראל'. לפי מסה זו, העם הזה תמיד נקרע בין שני כוחות שללא הכרעה, וראשיתו של הקרע נעוץ במאבק בין רועי הצאן הנוודים, חסרי הקרקע, ליושבי הקבע, שעבדו את אדמתם. הדיכוטומיה הזו לבשה צורה ופשטה צורה, והתבטאה גם במאבק בין יעקב יושב האהלים לעשיו איש השדה. היא התבטאה, בין השאר, בדורו של ביאליק בחיץ שבין יהודי המזרח, הפשוטים וההולכים בתלם, לבין המשכילים שנדדו אל כרכי הים. אלה ישבו בין יריעות האוהל והיו נטועים באדמת העם, ואלה פיתחו רעיונות קוסמופוליטיים ונשאו פניהם מערבה. ביאליק שיצא מרקע חסידי של יהודי תחום המושב, ושעבר את שנותיו הפורמטיביות בישיבה ליטאית מתנגדית ושחי בין משכילים, מאבות התנועה הציונית, הרגיש עצמו קרוע בין העולמות - כמי שייך לכולם ואינו שייך אף לא לאחד מהם.


כזה הוא גם מצבו הקיומי של עמוס עוז, כמי שנתחנך הן בבית-ספר דתי והן בחינוך החילוני, הן על ברכי האתוס הרוויזיוניסטי של בית אבא והן על ברכי האתוס של תנועת העבודה, בקיבוץ חולדה שאליו נשלח בכורח הנסיבות. הביוגרפיה שלו הקרועה בין כוחות הצוררים זה את זה הן מגלמת כמעט את כל הדיכוטומיות של חיינו. ניכר הכורח להיות שרוי תמיד במצב של שניות - של קונפליקט בלתי ניתן לגישור בין כוחות גדולים ומנוגדים, שעליו דיבר ביאליק במאמרו 'השניות בישראל'. אפילו שני ילדי הפליטים מן הספר 'פנתר במרתף', המוצאים מקלט-עראי בבית המשפחה והישנים צנופים על גבי מזרן אחד, צוררים זה את זה מתוך שנאה שבשתיקה. גם מר-גורלם, הוא מר גורלנו, לא יאחד אותם, ולעולם נישאר מפולגים, בטוב וברע. אמנם מצבו של הבוגד, החפרפרת, הסוכן הכפול, שעליו נסב ספר זה, אף הוא מצבו של מי ששייך לשני העולמות ואינו שייך שייכות מוחלטת אף לא לאחד מהם. אמנם, גם בכך ממשיך עמוס עוז את המסורת שבה פתח ביאליק, שאף הוא כאמור הרגיש עצמוין סוכן כפול או חיה אמפיבית, שמנתרת מהמים ליבשה וחוזר חלילה. אך זהו מצב קיומי, שיכול להזדהות אתו הזדהות מלאה רק מי שחווה את חוויית המחניים, ולא בעל 'בזכות הנורמליות', למשל, שהשתייך כידוע עד כה השתייכות טוטלית וללא תנאי למחנה אחד. וכך, למרות שהשניים גדלו בירושלים המנדטורית, ולמרות שזו עולה ובוקעת מבין דפי ספריהם, התוצאות של הנתון הביוגרפי הזה ביצירה שונות זו מזו תכלית שינוי.


ייאמר במפורש: בניגוד לחנוך ברטוב, ס' יזהר, ואפילו עמליה כהנא-כרמון, עמוס עוז לאב את סיפורי הילדות שלו כשהסיפור 'ספיח' מונח על ברכיו, אבל קונפליקטים קיומיים דומים - אישיים ובינאישיים - הולידו אצלו, כבסיפורי הילדות של ביאליק, פרוייקציות דומות: דמות של ילד שהוא OUTCAST - שהילדים מנדים אותו ודוחקים אותו לקרן זווית, ילד שהוא נשי במקצת על-פי המושגים הסטיריאוטיפיים של התקופה (ביאליק מתאר את עצמו באוטוביוגרפיה הרשמית שלו כטיפוס פאסיבי ונפעל "בחינת נוקבא", כיצור נשי שהשפע מחלחל לתוכו ונקלט בתוכו, אך הוא עצמו אינו מתיימר להשפיע על העולם). במקביל, את סומכי מכנים הילדים "חברה של אסתי", "רק שאסתי כבר לובשת חזייה ולסומכי עוד אין" (שם, עמ' 23). וכל זאת משום שיש לו אופניים של בנות, בלי רמה. "עוד מעט יקנו לו גם שמלת-שבת", אומר בלעג חברו בר-כוכבא סוכובולסקי, וטרזן במברגר מוסיף "מתאים לסומכי סרט ורוד בשערות שלו". ייזכר גם שהילד הפרופסור, גיבור הספר 'פנתר במרתף', עוזר לאמו להכין עוגיות, כאילו היה בת ולא בן בדור המאבק לעצמאות (שם, עמ' 17). כאן וכאן מתואר ילד חריג ועדין, שאינו משתלב בנורמות המאצ'ואיסטיות של התקופה.


מעניין להיווכח, שבשני המקרים - בסיפורי הילדות של ביאליק ושל עוז - מתוארים ילדים שהם ספק קשי-תפיסה, ספק מחוננים. ב'פנתר במרתף' מתואר ילד "פרופסור", שבולע אנציקלופדיות, אך גם כותב בשגיאותיב קשות (שם, עמ' 16). מצד אחד, יש לו השערות אטימולוגיות מעניינות ומדוייקות (הוא משער, למשל, שהמלה "בגידה" נגזרה מ"בגד, מלבוש" שם, עמ' 33), כי הבוגד מסתיר את המלקוח בכליו, בכנף בגדו (ואכן, המלים "בגידה ובגד" שורש משותף להן בעברית, כמו מעל ומעיל אך יש לו גם השערות אטימולוגיות שגויות ומשעשעות, שרק ילד מסוגל להגות אותן ("המלה קלגס לא התאימה לו לסרג'נט דאנלופ כי הוא לא נראה קל ולא גס" שם, עמ' 46). גם ב'ספיח' מתואר ילד קשה תפיסה, שעובר מידי מלמד אחד למשנהו, ואינו יודע צורת אלף, כי אם רואה בה את האסל והדליים של שואבת המים הנכרייה. אך ילד זה לפתע מסביר מדוע הוא אוהב את האות יו"ד יותר מכל האותיות: "ברייה קטנה זו, שאין לה כל דמות בעיניי ואין לה על מה שתסמוך, ואף-על-פי-כן אני מחבבה יותר מכולן. תמיד היא נראית כצפה באוויר או כאילו היא נמ אגב גררא - ולבי לבי לה. ירא וחרד אני, שלא תאבד בקטנותה בין חברותיה ושלא תירמס ושלא תתמעך, חס ושלום.". וברור ששום ילד, לא קשה תפיסה ואפילו לא מחונן, יוכל לערוך מין אנלוגיה כזו בין היו"ד מן האלפבית לבין ה"יוד", הריהו היהודי, שגם הוא צף באוויר וחשש גדול הוא פן יירמס ויאבד בקטנותו, מאין לו מאחז להציג עליו את כף רגלו ולמצוא בו מנוח.


שום ילד גם לא יוכל לערוך אבחנה כה חדה ואירונית בין שני עיתונים, המקפלים בין דפיהם את ההבדלים שבין שתי אידיאולוגיות גדולות, שאנשים נהרגו עליהן. הילד, גיבור ספרו של עוז אומר: "כולם קראו עיתונים וכשגמרו לקרוא התחלפו ... עומדים בחבורה קטנה על המדרכה לפני המכולת של האחים סינובסקי ומשווים בין מה וב ב'דבר' בעניין כוחנו המוסרי לבין מה שאומר 'הארץ' בנוגע לחשיבות קור-הרוח". וביאליק מספר כיצד תפס בילדותו את רוחם של שני עיתונים, 'המליץ' ו'הצפירה', שגילמו את המלחמות שבין שני הפלגים החשובים בציונות בת-הזמן: "כן, 'המליץ' וה'צפירה' שתי רשויות היו בעיניי, שתי ממלכות ובטוח אני, שה'נתינים' של שתי הממלכות הללו, כלומר ה'קוראים', אף הם בני שני סוגים מיוחדים הם, בריות שונות ... החצי האחד - אדומי המרה וחמי המזג - קוראים את 'המליץ', והחצי השני - כגון לבני המרה וקרי המזג - קוראים את 'הצפירה'". כאמור, למרות החזות ההומוריסטית, התמימה או המיתממת, שום ילד לא יוכל לערוך את האבחנות האטימולוגיות הללו או למצוא את ההבדלים שבין עיתונים שונים וה-SUBTEXT הפוליטי שבתשתיתם.


אכן, בשני המקרים מופנה הסיפור לשני קהלים שונים תכלית שינוי: לילדים התמימים, שנהנים מן המתח וההומור של העלילה החיצונית, וליודעי ח"ן, אזרחי הרפובליקה הספרותית, שיודעים לקרוא בין השורות ולזהות את הסודות המוצפנים שם. ובאמת, עוז פרסם את 'סומכי' ב'סימן קריאה', ממש כפי שביאליק פרסם את 'ספיח' ב'השלח' - שניהםבי-עת אנינים, שנועדו למבינים שבקרית ספר, ולא ב'הארץ שלנו' או ב'דבר לילדים' או ב'מעריב לנוער'. ואולם, שניהם פרסמו את סיפורי הילדות שלהם גם בסדרה לילדים ולבני הנעורים, אות לכך שביודעין יצרו סיפור שפני יאנוס לו: סיפור ילדים, מזה, וסיפור ילדות לקורא הבוגר, במיוחד לזה הבקי ברזיו המוצפנים של הסיפור הבנוי-היטב, מזה.


קורא כזה יבין שמלחמות הילדים, שקורא צעיר ייהנה מ"עלילות הגבורה" שבהם, וקורא מן השורה ייהנה הן מן מהמתח והן מדרכי התיאור. קורא מיומן ידע, למשל, שכל מלחמות הילדים אינן אלא דימינוטיב של המלחמות והפוגרומים ושל שאר מרעין בישין. הנה, כדאי להשוות שני תיאורי טבע, המשולבים בטקסט בהקשרים דומים. מצד אחד, תיאור ירושלים אצל עמוס עוז: "בו ברגע עלתה השמש, תרוגה, ענקית, שטפה בסנוורים את ראשי ההרים במזרח, הבעירה את העופל ואת מגדל אוגוסטה ויקטוריה, הה את הר-הזיתים בבהרות-אור ... יקדה בכל דודי המים על גגות גאולה ואחווה וכרם אברהם ומקור ברוך. רציתי לברוח מפני שנדמה היה שירושלים עולה באש". מצד שני, תיאורו של ביאליק בסיפור הילדות שלו 'מאחורי הגדר' את הכפר האוקראיני ש"נתייהד": "החמה נטתה לשקוע. המגרש הירוק עם ציציו הצהובים הפך אדום. באוויר העולם, למעלה מן העיר, הודלק צלב הזהב..... פתאום נזדעזע האוויר. הפעמון הגדול שבעיר נתן קול: דום דום דום ... החמה כבר ישבה בראשי האילנות והפעמון עדיין בשלו ... המגרש היה לחרדת אלוהים". כאן וכאן, מלחמות הילדים אינן דבר של מה בכך, ממש כשם שמשחק השחמט אצל עוז אף הוא מלחמה בזעיר-אנפין, הנביא בסיפוריו אינו אלא משוגע ירושלמי מצוי, המשיח הוא בוכרי רוכב על חמור, המפעל הציוני הוא תמונה של יוגב תלויה על קיר והגעגועים הרומנטיים של האם לפולין מתמצים בפסל גבס של שופן על הפסנתר עםובת רווית פאתוס בפולנית. לכל תופעה גדולה יש הדימינוטיב הזעיר והכמו-תמים שלה, שמרמז על מלחמות ומהפכות הרות גורל, שחומן כבר ניטל מהן, הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל.


ובשני המקרים, הגיבור שהוא מין דימינוטיב של נביא, מוקף בכל מיני דמויות כמו-נבואיות של אנשי קצוות תמהוניים וקשי גורל, ומאחר שהוא מין סוכן כפול המכיר את שני העולמות, הוא יכול גם לדעת ש"דברים שרואים מכאן אין רואים מכאן". היום נהוג לקשור את היכולת הזו להחליף את זווית הראייה ולראות את רובינזון קרוזו דרך עיני ששת עם היכולת של התקופה הבתר-מודרנית והבתר-קולוניאליסטית, נטולת האידיאולוגיות, להבין גם את "האחר", את צדקתו של הזר שמאחורי הגדר. גיבורו של עוז מתלבט אם להזדהות עם מה שמוגדר בפי הוריו כ"צד הצודק". כיצד קורה שמה שמוגדר ע"י צד א' כגבורה, כאהבת הזולת, כהקרבה וכו' מוגדר ע"י צד ב' כבגידה, כהתייפייפות, כהתנכרות לאחיך, למאבק הלאומי וכו'. הרלטיביזם הזה, שעליו מושתתת כל התרבות במאה העשרים, כבר מוצאת את ביטויה בסיפורי הילדות של ביאליק, ב'מאחורי הגדר' למשל, מושם נוח בחצרה של מרינקה, ומשם הוא משקיף על חצר היהודים: "הדבר נראה לו משונה שהוא עומד כאן מצד זה בחצר הגויה ומציץ לתוך חצר אבא... וכל מה שבתוכה - אף הם נראים לו עתה דרך הסדק בפנים חדשות. גוון אחר וסדר אחר - הכול מהופך משהיה". היכולת להפך את נקודת התצפית ולהביא לידי הזרה של הפמיליארי, להזדהות עם מע ערכיו של האחר, מצויה כבר בסיפור הביאליקאי שב במפנה המאה, שגיבורו אינו שם פדות בין כל הנבראים בצלם, ונוהג כאילו לא נתגבהו מחיצות של דת ושל גזע ביניהם. כאן וכאן יש משיכה אל האחר, אל הפרי האסור, המצוי מאחורי הגדר. כאן וכאן, המשיכה הזו מסתיימת בלא כלום, עם טעם תפל בפה. המחיצות הישנות נושנות מתגבהות ועולם כמנהגו נוהג. ההבדל הוא שגיבורו של ביאליק מבקש להיות יהודי חדש למגינת לב הוריו השמרניים, יהודים מן הנוסח הישן ואילו גיבור סיפורי הילדות של עוז מורד בהוריו המהפכניים, המבקשים לראות בו יהודי חדש, זקוף קומה וגו, שבלוריתו מתנופפת באור התכלת העזה. גיבורו האדולסצנטי של עמוס עוז, השרוי בלבטי זהות והתבגרות, נמשך אל הזר והאחר, אל המקום שגרשון שקד כינהו פעם בשם "צד הצל של חיינו".


לא מכבר שמעתי הרצאה של עמוס עוז על הסיפורת של ס' יזהר, ובה הוא קרא קריאה שהויה בטקסט היזהרי והצביע על רמיזות כאלה ואחרות ליצירת ביאליק. אני אסיים את דבריי בקריאת קטע הפתיחה של 'מקדמות' מול קטע הפתיחה של 'ספיח', המראה עד כמה האנומליות שעליהן דיברתי בפתח דבריי מושרשות היטב בספרותנו. אפילו סיפורי הילדות המאוחרים של ס' יזהר, מאבותיו הרוחניים של עמוס עוז, מגלים זיקה מודעת או בלתי-מודעת לדגם האב הזה של סיפור הילדות העברי. ביאליק ב: "כמה תקופות קיץ וחורף עברו עליי משעה שנגליתי לנפשי בכפר מולדתי - ... איני זוכר.... תקופה באה ותקופה יצאה בשעתה והעולם כמנהגו נהג, אבל אותו העולם הראשון, הקדמוני ... כמוס עימדי ... הוא כמדומה, שלא ידע חורף וסתיו מימיו. כל הכפר של אותם הימים, לכל מלוא עיניי, כולו עשוי מ אחת שלמה - קיץ טהור כולו. השמים - שמי קיץ והארץ - ארץ קיץ. הצמח והחי - כולם קיץ.... איני מוצא בו אלא יום ברזל אחד של חורף, כולו מקשת קרח וכפור ... על יריעה זו, שכולה תכלת רקיע וירק דשא, רקומים עתה לפניי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם". ויזהר פותח במלים: "ואיפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסא, היה צבעום.ום כולו.וםום.ום מאוד ולגמרי.... כתום מואר ום מוצל, בכל חליפות מוארות ום, ובכל עושר חילופי היענותו.... זה היה המקום הראשון". כאן ניכר כמדומה מקור ההשראה בכל עוזו, אפילו שמונים תשעים שנה לאחר שנתן את האות לבאות. כאן, יריעה שכולה תכלת, וכאן - מקום שכולוום. אצל עמוס עוז קשה למצוא מקבילה כה ברורה, כי הדיאלוג עם מקור ההשראה הרבה יותר מורכב ודיאלקטי.


וכבר אמרתי: עמוס עוז אמנם לא כתב את סיפורי הילדות שלו כשהסיפור 'ספיח' מונח על ברכיו, אבל קונפליקטים קיומיים דומים - אישיים ובינאישיים - הולידו אצלו, כבסיפורי הילדות של ביאליק, דפוסים טיפולוגיים דומים ודפוסי עלילה דומים ותיאורים דומים ורעיונות דומים. הסיפורים דומים ביש ובאין, בתמונה ובתשלילה, כאילו היו אחים בעלי מטען גנטי דומה.