מעשי ידיי טובעים בים

עודכן: 12 ביוני

על שירו של חיים גורי "אמו"

פורסם: מאזנים, כרך פ״ז, גל׳ 5 (חשון תשע״ד, אוקטובר 2013)


השיר "אִמו", משיריו היפים של חיים גורי, מלמד על תכונת ה-panta rhei ("הכול זורם") האופיינית לשירתו. גורי – האיש ויצירתו – מעולם לא קפאו על שמריהם, והחליפו במרוצת השנים סגנונות אחדים ופואטיקות אחדות. כפלמ"חניק, כתב גורי בראשית דרכו, כמו רבים מחֲבֵריו, שירים עם מִקצבים ודימויים "אלתרמניים", או שירים רוּסוֹ-עבריים בלשון "אנחנו" כבמיטב "ילקוט שירת רוסיה" שבתרגום אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. ואולם, לאחר המהלך האנטי-אלתרמני שהתחולל בסוף שנות החמישים, הִשיל גורי את הסגנון של בני דור תש"ח, והתקרב אל הפואטיקה של יהודה עמיחי וחבריו (עמיחי נולד חודשים אחדים בלבד אחרי גורי, אך השתייך לא למשוררי דור תש"ח כי אם לפואטיקה האינדיווידואליסטית של "דור המדינה"). כבסונטה הפָּציפיסטית של יהודה עמיחי "דוד הצעיר", תיאר גם גורי בשיר "אִמו" את תחושת התִפלות ואי-הנחת המתלווה לסוף המלחמה, אפילו היא מוכתרת בניצחון הֶרואי מוחץ.


לִפְנֵי שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,

שָׁמַעְתִּי אֶת דֻּמִּיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁש לָבוֹא,

מַבִּיט בְּאִמּוֹ שֶל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,

אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,

צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.

אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.

יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.

עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלֶב חֶמְאָה וְדָּם.

הַדֻּמִּיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,

גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.

אַחַר זְמַן מַה שָׁקְעָה הַשֶׁמֶשׁ.

אַחַר זְמַן מַה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.

אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה

לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים. מֵתָיו לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.

אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.


"שירת דבורה", כמקובל בשירי-המלחמה של עמי-הקדם, מבָרכת את יעל שסייעה לעם ולמצביאו, מחַרפת מערכות-אויב ולועגת לאם-סיסרא המצפה לבוא בנהּ כמנצח עמוס שלל:


"תְּבֹרַךְ, מִנָּשִׁים יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ. מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה; בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָהחֶמְאָה. יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים; וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָהרֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ. בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב: בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַענָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד. בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.חַכְמוֹתשָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה; אַף-הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה: צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל. כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ; וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה". (שופטים ה, כד-לא).


עוד באמצע המאה התשע-עשרה התלבט המשורר מיכ"ל בבעיה המוסרית, המתלווה להרג סיסרא, שנעשה אגב הפרה חמורה של נוהג הכנסת-האורחים המקובלת אצל עמי המזרח. בשירו "יעל וסיסרא" ניכּר הקונפליקט בין ההשקפה האוניברסליסטית של תנועת ההשכלה ושל "גרמניה הצעירה" (תנועה ליברלית של אנשי רוח ויוצרים, שקמה בגרמניה, באמצע המאה התשע עשרה, ברוחה של המהפכה הצרפתית), שחסו על כל הנבראים בצֶלֶם לבין הפטריוטיוּת של "אביב העמים", שהעדיפה את טובת העם על זכויות הפְּרט וחֵרותו. שירו של גורי אינו עוסק בקולקטיב, או בעם, כי אם מתמקד בעולמו של הפרט. במרכז שירו שלושה גיבורים אינדיווידואליים: הילד החולמני הלומד את "שירת דבורה" בבית-הספר ונותן לה פירוש אישי משלו, סיסרא השוכב לבדו מובס באוהל זר; ועל כולם, "אִמו" – אם של חייל המצפה לשובו של בּנהּ משדה-הקרב.


גורי שרטט בשירו דיוקן של האישה היחידה בסיפור שהמסַפֵּר המקראי לא העניק לה שֵׁם. דבורה הנביאה זכתה לשֵׁם הנגזר מן השורש דב"ר, המלמדנו על יכולת הדיבור המופלגת שלה: היא שופטת בדבריה את ישראל תחת התומר, היא מפעילה את כושר הדיבור שלה כדי לשכנע את ברק לצאת לקרב, היא "מדברת שיר" ומשמיעה את שירת הניצחון. אם מנתקים את דבריה מהקשרם ("כִּי בְיַד-אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא"; שופטים ד, ט) הרי שדברים אלה שהשמיעה טרם היציאה לקרב עשויים להישמע כנבואה המטרימה את מות סיסרא. דברה, או דיבורה, של דבורה עולה גם בבירור משירתה שבּהּ היא מאיצה בעצמה: "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר" (שופטים ה, יב).


לנשות המקרא יש תכופות שמות של בנות צאן, ושמות האימהות הם שמות השאולים מחיי הרועים: "רבקה" היא בת צאן רובצת, שמלעיטים אותה לצורך האבסה (כמו "עגל מרבק"); "רחל" היא כבשה שבגרה, רחלה; "לאה" היא בת צאן נהלאה, המפגרת אחרי העדר. לפי היגיון אֶטימולוגי זה, הקושר בין הנשים לחיות המִרעה והמִקנה, וכן לחיות המשולחות שאינן מבויתות, "יעל" היא יעֵלה, כאותן עִזים שחורות המקפצות על ההרים, משוחררות מן המכלאה. ואכן, בעוד בעלה חבר הקֵיני (שמו מעיד על שייכותו לשבטים הנוודים, מצאצאי קין, האוחזים בסכין, כי "קין" פירושו להב החרב) יוצא לנדודיו, היא מפתה את הגבר הזָר, הלוחם הנמלט המחפש מחסה, לסוּר לאוהלה. היא משקה את סיסרא חלב בספל אדירים ("אדירים" הם בני-צאן, והספל שבשירת דבורה הוא הכלי שאליו ניגר חלב החליבה); היא מוחצת את קדקדו של הלוחם ביתד והוא כורע שדוד בין רגליה.


לאם סיסרא אין כאמור שֵׁם, אך יש לה סטַטוּס נכבד ביותר, כמו זה של "המלכה-האם". היא עומדת בחלון ביתה-ארמונה ומחכה לבואה של תהלוכת הניצחון. חיים גורי כתב בשירו את הסיפור מחדש, כמו ילד שלמד את הסיפור בכיתה, והוא ממשיך לטווֹת אותו בדמיונו ולראות את תמונותיו בעיני רוחו: בסוף שירת דבורה הוא שומע את הדומייה (אוקסימורון מודרניסטי מובהק), ומביט בדמותה של אם-סיסרא הנשקפת בחלון – דמות מלכותית בוגרת וכבוּדה עם פס כסף בשׂערה. הוא אף מעלה בעיני-רוחו את נערות הארמון, משרתותיה של "המלכה-האֵם", הרואות בדמיונן את בנה הגיבור של גבירתם חוזר מן הקרב עמוס שלל וביזה (בעיקר שבויות חדשות שתילקחנה להרמונו, להנאתו ולהנאת חייליו-לוחמיו). אפס, הכול מתחולל בדמיון ובפנטזיה. הילד טוֹוה בדמיונו סיפור, שבּוֹ שוגות האם ונערותיה בטווייתו של סיפור בדמיונן: סיפור שובו של הלוחם המנצח משדה-הקרב. המציאוּת כמובן שונה בתכלית: באותה שעה עצמה שוכב סיסרא באוהל וידיו ריקות משלל, סנטרו מרוח בחלב ודם. המנצח היה למנוצח, וחלום הניצחון מתחלף בטראומה של התבוסה.


מעניין גם צִדה החזותי של התמונה: אם סיסרא מתוארת בשיר בצבעי שחור-לבן (פס של שֵׂער שיבה עוטר את ראשה), הבן מתואר בצבעי אדום-לבן (צבעי החָלָב והדם), ואילו הנערות רואות בדמיונן "שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה". השיר מסתיים במותה של אם סיסרא זמן קצר אחרי היוודע מות בנה. שירו של גורי עומד כל הפער שבין חלום הגדוּלה למציאוּת הטרגית שהמלחמה – כל מלחמה – מביאה על לוחמיה (ברקע מהדהדת תחושת האכזבה המפוכחת של החייל החוזר ממלחמת השחרור, שאינו יכול להשתחרר מזוועות המלחמה, אפילו הוא נמנה עם המחנה המנצח). גם בסונטה של עמיחי "דוד הצעיר" מתבטאת תחושתו של אנטי גיבור מודרני, שחלום המדינה התממש מול עיניו, והוא מגלה להוותו כי החלום שבטרם-קרב יפה מן המציאוּת שלאחר הניצחון ("וְלֹא יָדַע פִּתְאֹם הֵיכָן יָנַח / אֶת רֹאשׁ גָּלְיָת שֶׁמִּשּׁוּם מַה שָּׁכַח / וְעוֹד הֶחֱזִיק אוֹתוֹ בְּתַלְתַּלָּיו / כָּבֵד וּמְיֻתָּר הָיַה עַכְשָׁו"). האם אך מקרה הוא, שחבריו לנשק של דוד נוהגים כמו פלמ"חניקים ליד המדורה ("בַּחֲבָטוֹת כָּתֵף, בִּצְחוֹק צָרוּד. / וּמִישֶׁהוּ קִלֵּל וַאֲחָדִים / יָרְקוּ"), ומי שמבחינת גילו יכול היה להשתייך לדור שבו מרד, עמיחי מאיר את המציאוּת באור בין השמשות, ולא באור התכלת העזה של המציאוּת הישראלית הבוטחת של זמן הופעתו על במת השירה העברית.


גם שירו של גורי מביע את אי-הנחת מן המלחמות חסרות התִכלה והתוחלת, ומזכיר לנו שגם לאויב, לזָר ולאחֵר, יש אֵם המצַפּה בבית, אֵם שלִבּה נשבר בקִרבּה כשמתברר לה שבּנהּ לא ישוב מן הקרב. מעניין להיווכח שגם ההומניזם הסובייטי, המרחם באופן גורף על כל הנבראים בצֶלֶם, וגם ההומניזם היהודי הקובע ש"עניי עירך קודמים", שניהם כאחד מצויים במקורות ישראל. מצד אחד ידועים דברי האל המובאים במסכת מגילה (דף י' ע"א): "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" (דברים שעליהם בנה נתן אלתרמן את יצירתו "שירי מכות מצרים"), ומצד שני ידוע גם הכלל הקובע ש"כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקוט שמעוני, פרק טו, סוף רמז קכא). סיסרא ואִמו הן מתוארים בספר שופטים כמי שמחכים בשקיקה לבואן של שבויות מבנות ישראל, שאותן יאנסו סיסרא וחייליו, ועל כן שבויות אלו מתוארות תיאור מיני בוטה ("הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"). על כן, שמחתה של דבורה על מפלת סיסרא ולגלוגה על קינת אִמו איננה בלתי הומנית מנקודת המבט הלאומית. היא מסמלת את השחרור מן החשש הכבד שבנות ישראל תיפולנה ביד הערלים, תיאנסנה ותעבורנה מסכת של השפלה והתעללות, ואולי אף תמצאנה בסופה של ההתעללות את מותן מידי האויבים.


בתשובה ללאה גולדברג, שטענה שבזמן מלחמה היא לא תכתוב שירי מלחמה, כי אם תמשיך לשיר על אהבה וטבע, כמימים ימימה, ענה לה נתן אלתרמן כי שירת דבורה היא שירה גדולה וחשובה, הגם שהיא שירת מלחמה. אלתרמן הציג השקפה דואליסטית. לפיה, מצד אחד כל שלום הוא זמן שבין שתי מלחמות שבו צוברים נשק לאום-מול-לאום ומתכוננים למלחמה הבאה, ועל-כן "לוּלֵא הַשָּׁלוֹם לֹא הָיוּ מִלְחָמוֹת בָּעוֹלָם". ומצד שני, אלתרמן הדגיש שכדי למנוע מלחמות יש למנוע את הסיבות להתלקחותן; שיש להשתית בארץ ובעולם כללי מוסר נאותים בין אדם לחברו ובין אומה לשכנתה: "כָּךְ: כְּדֵי שֶׁאוֹתוֹ הַשָּׁלוֹם בְּקוּמוֹ / לֹא יַבְשִׁיל מִלְחָמָה חֲדָשָׁה בְּשֶׁקֶט, / יֵשׁ הֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלוֹם בְּעַצְמוֹ / מִלְחָמָה בִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת. / מִלְחָמָה נֶגֶד כָּל הַשְׁלָמָה וָמֹרֶךְ, / נֶגֶד כָּל עִוּוּת דִּין שֶׁל יָחִיד וָעַם, / וַאֲפִלּוּ שְׁמִירַת הַשָּׁלוֹם, לְעֵת צֹרֶךְ, / מִשּׁוֹמְרֵי הַשָּׁלוֹם בְּעַצְמָם". אלתרמן סיים את דברו בחץ אירוני נגד ברית-המועצות שהעמידה את עצמה כשומרת השלום בעולם, שעה שחִרחרה מלחמות וערכה ניסויים גרעיניים. יהודה עמיחי, תלמידה של לאה גולדברג, כתב כידוע קינה על מות סטלין, ולא יכול היה להשתחרר מן האינדוקטרינציה הפרו-סובייטית שספג בנעוריו. תעודת הזיהוי הפוליטית של חיים גורי מנומרת ומורכבת הרבה יותר, ועל כן גם השיר "אִמו" מורכב יותר ומבטא את תוגת המנוצחים והמנצחים גם יחד.