top of page

כל כך קטנה, וכבר... תימנייה

פרק ב"טיפוח תרבות הקיפוח"? או פרק בתיקונם של מעשי עוולה ואיוולת?

על - מימי חסקין ודינה חרובי / מומחית בספונג'ולוגיה: עוזרות בית ומנקות בספרות העברית,

הוצאת גמא בעריכת קציעה אלון, תל-אביב תשפ"ג 2022.


במרחבי הארץ, כבעולם הרחב, השתררו זה מכבר חוּקֶיהָ הבלתי כתובים של "התַקינוּת הפוליטית". חוקים אלה מטיבים ומשפּרים אמנם במקצת את טיבו של השׂיח שבין אדם לחברו, אך לא אחת ניתן לזַהות בהם מידה לא מבוטלת של שקרים מוסכמים ושל העמדת פָּנים מתחסדת. השֵׁד יודע מי הם קובעי החוקים האלה, היכן הם יושבים, וכיצד הם מצליחים להשליט את הכללים החד-משמעיים שלהם ברחבי העולם. איך בדיוק עולה בידם להפוך את ה"אמִיתות" האקסיומטיות שלהם לצו השעה ולגרום לכך שכל הסוטה מֵהן כמלוא הנימה, אחד דינו: חרם, נידוי וביזוי.


לפעמים, כאמור, ניתן לזהות בחוקים הללו לא מעט סימני שקר, צביעוּת וצדקנוּת, עד שלא אחת מתעורר הרצון למרוד בהם ולומר את "האמת" כשהיא חשופה ופָניה ללא כְּחל ושׂרק. ואולם, מאז לימדָנו המחזאי האיטלקי לואיג'י פִּירנדלו ש"כל אדם והאמת שלו", ומאז לימדנו הבמאי היפני אקירה קורוסאווה שהחיים הם "רָשוֹמוֹן", התחוללה בעולמנו רעידת אדמה בתחום הבנת המציאוּת, ואין לאדם אפילו אמת יציבה אחת שתאפשר לו למצוא בה מנוח לכף רגלו. מילה כמו "האמת" יצאה מן הלקסיקון הבתר-מודרני, ובספרות ירשו את מקומו של המסַפּר "הכול-יודע" (omniscient) מסַפּר לא-מהימן ו/או מסַפּרים אחדים עם ריבוי של נקודות תצפית וזוויות ראייה. כך יכולים הקוראים לתפוס את המציאוּת בדרכים רבות ושונות, איש איש לפי המִטען האָ-פְּריוֹרי שאותו הוא מביא אִתו מִבּית.


וכך בכל יום נולדת דילֶמה חדשה: אם למשל יאמר מורה לתלמידיו שאלכסנדר פושקין, גדול משוררי רוסיה, היה צאצא של חניבעל הכושי שניתן במתנה לצאר פטר הגדול (ולא ינהג לפי הכללים המחייבים אותי לומר "חניבעל השחור"), האם יבַצע פשע ראוי לכל גינוי?! ואם ידבר על "חניבעל השחור", האם באמת ובתמים יביא גאולה לעולם?! כידוע, חוקי התקינות הפוליטית הוציאו בשנים האחרונות את המילה "כושי" מאוֹצַר המילים המותר לשימוש, אף-על-פי שבעיניי על-כל-פנים זוהי מילה יפה בהחלט (בעברית, לכל הפחות). וכך יוצא שלא אחת אני מוצאת את עצמי מצייתת לחוקי PC ולמינֵי תכתיבים שאינם משַׁקפים כלל את טעמי ואת השקפתי, וזאת כדי שלא להתעמת עם עמיתים ועם תלמידים המאמינים בחוקים החד-משמעיים החדשים האלה בכל לִבּם ובכל מאודם ויודעים בדיוק מה לֶגיטימי ומה חורג מן המותר.


הרהורים כאלה וכגון אלה עלו בי כשהתחלתי לקרוא את הספר המעניין "מומחית בספונג'ולוגה" שחיברו ד"ר מימי חסקין וד"ר דינה חרובי (הספר יצא בהוצאת הספרים גמא של ד"ר קציעה עלון, פעילה חברתית החוקרת את ספרותם של יהודי המזרח). עליי להודות ולהתוודות שהספר הקטן הזה, אף-על-פי שהוא מוּנע על-ידי "אג'נדה" חברתית ולא על-ידי איזו "אמת כללית" (general truth) בלתי מעורערת, שִֹכנע אותי בהחלט הן בהנחותיו, הן בדוגמאות התומכות אותן, וגרם לי להתבונן במציאוּת חיינו באור חדש ובאופן שונה לגמרי.


עד לקריאתו ראיתי ב"שֵׁד העדתי", שהתפרץ בדור האחרון, מין חיקוי לא מוצלח ולא מוצדק של תרבות המֶרי השלטת כיום בארצות-הברית: צאצאי העבדים האפרוֹ-אמריקנים מניפים שם דגלי מחאה, ומכריזים על שאיפתם לנקום במנצליהם ה"וואספים", ובמקומותינו מתרגמים את הטרמינולוגיה שלהם לעברית. עיתונאים כדוגמת רון כחלילי המכתירים את דבריהם בכותרות מיליטנטיות חסרות בושה ו"אשכנזים – לבּוּנקר!" גורמים לי לעקם את האף לנוכח הכרזות הנקמנות המיליטנטיות שלו המטפחים את "תרבות הקיפוח" בגרסתה הישראלית. עמדתם של פעילים כמוהו נראית בעיניי לא פעם כקריקטורה דוחה ומעציבה של המקור האמריקני שאין דמיון בינו לבין השסע העדתי בישראל. ואולם, סִפרן המאופק והלא פרובוקטיבי של מימי חסקין ודינה חרובי שינה את השקפתי במידה רבה; ואם ספר קטן ובלתי יומרני משַׁנה את חייך ואת השקפת עולמך, הרי שהוא עולה בערכו על ספרים רחבי יריעה שאינם משאירים בך חותָם.


הספר מתמקד בשלוש קבוצות אֶתניות שהוציאו מתוכָן את עובדות הבית והמנקות בשנות המדינה: העוזרות בנות העֵדה התימנית, העוזרות בנות המִגזר הערבי והעוזרות הרוסיות והאוקראיניות שהגיעו ארצה בשנת 1991 בעליית ההמונים מברית המועצות לשעבר (בהן נשים עם השכלה אקדמית שנאלצו לעסוק בניקיון מחמת אי שליטה בשפה העברית וקשיים בהשגת רישְׁיון-עבודה). כדי לספר את סיפורן של העוזרות, הספר מסתייע בעדויות שסיפרו ובשירים שכָּתבו צאצאיהן, אנשים משכילים ויצירתיים, התובעים את עלבון האֵם ה"שקופה" והאנלפביתית, שניקתה את השירותים בבתיהם של אותם בעלי ממון, שחיצוניותם הנוצצת אינה מחפה על סיאובם (בגרמנית יש פתגמים המסמיכים באמצעות לשון-נופל-על-לשון את המילה "geputzed" [ = נקי, מצוחצח] למילה "schmutz" [ = לכלוך, סיאוב] ללמדנו ש"לא כל הנוצץ – זהב").


בשנים האחרונות, שנות דור (או אפילו שלושה דורות ויותר) לאחר העלייה ארצה החלו בניהם של העולים מארצות המצוקה להציג קֳבל-עם את הקשיים שנתלווּ לקליטת הוריהם והורי-הוריהם בארץ. עיקר השׂיח בנושא זה בא לחשוף את כאב קיפוחם של העולים שהגיעו מארצות המזרח ומאגן הים התיכון, תוך גינויָם של הוותיקים שקיפחו את אחיהם הדלים, השפילו אותה והדירו אותה מכל מוקדי הכוח. ואולם, השסע העדתי הרים את ראשו בעיתוי מוזר – באיחור של שנים רבות וכביכול ללא צידוק נראה לעין (המחאה הגיעה בתקופה שבָּהּ לכאורה רוב האוכלוסיה בישראל כבר עברה דרך "כור ההיתוך" ויצאה ממנו "נייר חדש").


ניסיון להעלות קטעי זיכרונות מימי הילדוּת עורר בי דווקא תמונות נלבבות של גילויי חיבה בין העוזרת לבין מעסיקיה. ואולם, עליי להודות שעלו בי גם זיכרונות מבִישים מן התקופה שבָּהּ עקְרוֹת בית שׂבֵעות ועתירות ממון, שנתברכו בבתים יפים ובשאר פריווילגיות של תרבות השפע, נהגו לדבר בריש גלי על "התימנייה שלי". זכור לי שכאשר שמעתי מפיהן את צירוף-המילים הצורם הזה, לא העזתי לגעור בהן מפאת גילי הצעיר, אך התמרמרתי ושאלתי אז את עצמי אם אין לעוזרות שהן מעסיקות שמות-פרטיים ומי נתן להן רשות לדבר על העוזרות "שלהן" כאילו הן רכושן הפרטי.


מבִּתי, עורכת-דין במקצועה, שמעתי שבפסקי-דין שנרשמו באותן השנים ונותרו ברשומות, כתבו שופטים נכבדים משפטים בנוסח: "בזמן התאונה ישבו במשאית חמישה אנשים ושני תימנים". כדי לנכש התבטאויות כאלה טוב שהתאזרחו אצלנו חוקיה וכלליה של "התַּקינוּת הפוליטית" שחרף חסרונותיהם הביאו לצעדים מונעי אפליה ובוני שוויון. החוקים האלה בהחלט תיקנו תיקונים משמעותיים בסגנון השׂיח הציבורי. במקרים כאלה עדיפה בעיניי העמדת-הפָּנים המתחסדת של חסידי ה-PC על-פני מִפגע רב-דורי כמו זה שפגע בעובדים ובעוֹבדוֹת שעסקו בניקיון בשנות הקמת המדינה – בהם, בילדיהם ובנכדיהם, כעולה מבין דפי הספר "מומחית בספונג'ולוגיה".

אתמקד בחלקו הראשון של הספר שלפנינו – בחלק העוסק בעוזרות בית מעֵדות המזרח, הנסמך על זיכרונות מן התקופה שבָּהּ עדיין לא נקבעו כללי ה-PC, והעוזרת בדרך-כלל אכן נקראה בפי רבים בכינוי הפטרוני המנמיך "התימנייה שלי". במרחבי גוש-דן נהגו העוזרות להגיע למעסיקיהן מראש-העין, לבושות בשמלה רקומה ארוכת שרוולים (גם בימי הקיץ הלוהטים), מעל מכנסיים עם בתי רגליים רקומים, ובסל שבידָן היו צרוֹרוֹת של צמחי נענע, חילבּה וחרדל, שלוקטו בדרך. ב"יום הכביסה" השבועי הן קִרצפו בכל כוחן את המצעים ואת הלבנים על קרש עם לוח מתכת גלי, הִשרו אותם ב"כחול של כביסה" ותלו אותם לייבוש על חבלי הכביסה שעל גג הבית או בחצרו. בצאתן הביתה, בסוף יום עבודה מתיש, היה הבית מסודר למופת ובוהק מניקיון. היו עוזרות ש"לתפארת הסיום" של יום עבודתן היו שולפות מן הסל ענף קטן של ניצת לימון, ומניחות אותו בכוס מים על שולחן האוכל כדי שיפיץ ריח רענן.


האם היו כאן ניצול והשפלה? לאו דווקא. בדרך-כלל היו אלה יחסי עבודה רגילים ותקינים, ולא יחסי "אדונים ומשרתים" כבאנגליה הקולוניאלית: העולים החדשים מתימן היו זקוקים לפרנסה, הוותיקים נזקקו לשרותיהם, ובין עובדי/ות הניקיון למעסיקיהם/ן שררו על-פי-רוב יחסים טובים של "תן" ו"קח", ולפעמים גם יחסים נלבבים של חיבה והערכה. ואולם, היו כמובן גם עיווּתים שגרמו לימים לעלבון ולתחושת ניצול אצל בני הדור השני והשלישי. אצל הצאצאים של עוזרות הבית ה"שקופות", עדיין לא נרפאה "מִכוות האש" של העלבון. האם הייתה כאן אשמה חלקית של העולים מתימן ששלחו את בנותיהן הרכות בשנים לעבודה מפרכת במקום ללימודים? שמא הייתה זו אשמת המשפחות המבוססות שהעסיקו נערות רכות, ולא מחו על קיפוחן? קשה כיום לאמוד את חלקו של כל צד במעשי העוול והאיוולת שנעשו בשנות עליית ההמונים. אפשר שהיו אלה מעשים שנעשו בכורח המציאוּת, והיום הם בבחינת "מעוּות לא יוכל לתקוֹן".


עוזרות-הבית התימניות היו בנות כל הגילים: נערות רכות, נשים במיטב שנותיהן ואפילו נשים זקֵנות, או כאלה שנראו זקֵנות מחמת חיי מחסור ועבודה קשה – בתימן ובארץ. אנקדוטה סיפרה על זוג "יֶקים" (לכל "יֶקה" מנומס, שעדיין לא הסתגל לחיים ב"לֶוונט", הדביקו בני היישוב הוותיק תווית של אוויל גמור) שראה בלכתו ברחוב נערה העומדת על מרפסת הבית וחובטת שטיחים. נתמלא אחד מֵהם חֶמלה, ואמר לחברו: "Schrecklich" ['איוֹם ונורא!'], כל כך קטנה, וכבר... תימנייה".

בפתח הספר "מומחית בספונג'ולוגיה" משולב השיר "אמא" של נפתלי שם טוב (יליד 1975) ששירו הקצר מסכם את תולדות הקיפוח במשפט אחד בן שלושים מילים בסך-הכול, ללא סימני פיסוק: אִמו של המשורר הצעיר ניקתה של השירותים בביתה של מרצה "דגולה", פרופסור-מן-המניין, שמחקריה בתחום המִגדר הוציאו לה מוניטין באקדמיה. החוקרת דנן, הנושאת את דגלי הפמיניזם, אינה חשה כלל במצב הדיסהרמוני המתהווה מול עיניה בעת שנתיב ההצלחה שלה נתמך בעבודת הפרך של אישה חסרת פריווילגיות, המנקה את השירותים בביתה. אשת האקדמיה מדברת גבוהה-גבוהה בסיסמאות יפות על שיוויון מִגדרי, ובה-בעת מעסיקה אישה חלשה (היום נהוג להפנות אצבע מאשימה כלפי המעסיקים ולהשתמש במילה "מוחלשת"), שמצבָהּ ומעמדהּ עומדים בניגוד טרגי-אירוני לתאוריות היפות, אך המזויפות, שבתשתית מחקריה של המעסיקה. אחד בפה ואחד בלב.


שירה הנוקב והמטלטל של יודית שחר (ילידת 1959) מצביע על הקושי של דור ההמשך להיחלץ ממעגל העוני והקיפוח, ומנסה לעורר את המעסיקה המבוססת משאננותה:


תַּחֲרָה צְהֻבָּה

זֶה הָיָה לִפְנֵי עֶשְׂרִים וּמַשֶּׁהוּ שָׁנָה.

הֵם גָּרוּ בְּבֵית אֶבֶן יְרוּשַׁלְמִי מְרֻבֶּה חֲדָרִים

אֲנִי הִשְׁלַמְתִּי בַּגְרוּת בִּמְכִינָה

לִסְטוּדֶנְטִים טְעוּנֵי טִפּוּחַ, שָׁנָה ב',

הִיא הָיְתָה דּוֹקְטוֹר, בַּעֲלָהּ פְּרוֹפֵסוֹר בַּעַל שֵׁם,

בְּנָם רָזֶה וְחִוֵּר הָיָה נוֹהֵג לְהִתְגַּנֵּב מֵאֲחוֹרַי בְּמַפְתִּיעַ

וּלְהִתְנַשֵּׁם.

הִיא הָיְתָה רוֹכֶנֶת עַל הַפְּסַנְתֵּר בַּחֲדַר הַנְּגִינָה

צִלְלֵי הָעֵצִים בַּגִּנָּה הָיוּ שׁוֹטְפִים וְנָעִים עִם הַצְּלִילִים

בָּאוֹר הַיְּרוּשַׁלְמִי הָרַךְ,

אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא לָאוֹר הַזֶּה יֻעַדְתִּי.

הִיא הִקְפִּידָה לִקְנוֹת אֶת עֻגּוֹת הַגְּבִינָה וְהַתַּפּוּחִים לְמִשְׁפַּחְתָּהּ

וְלָאוֹרְחִים בְּקוֹנְדִּיטוֹרְיָה קְבוּעָה,

הִיא לִמְּדָה אוֹתִי לְהַפְעִיל אֶת מֵדִיחַ הַכֵּלִים וְאֶת שׁוֹאֵב הָאָבָק,

הִיא מְאֹד הִתְלַהֲבָה וְשִׁבְּחָה כְּשֶׁגִּלְּתָה שֶׁהָעוֹזֶרֶת שֶׁלָּהּ סִדְּרָה

אֶת קֻפְסְאוֹת הַשִּׁמּוּרִים לְפִי סֵדֶר שִׁמּוּשִׁי,

אֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר שֶׁכְּבָר פִּרְסַמְתִּי שִׁיר בִּכְתַב עֵת

אֲבָל שָׁתַקְתִּי.

הִיא הִתְלוֹנְנָה עַד כַּמָּה קָשֶׁה לִמְצֹא עוֹזֶרֶת טוֹבָה עַכְשָׁו כְּשֶׁהָעַרְבִיּוֹת

כְּבָר לֹא מַגִּיעוֹת לַעֲבוֹדָה בִּגְלַל הַמֶּתַח.

הִיא לָבְשָׁה תַּחְתּוֹנֵי תַּחֲרָה בְּרִיטִית שֶׁהָיוּ תָּמִיד צְהֻבִּים בַּאֲזוֹרֵי הַחִכּוּךְ.

פַּעַם בִּשְׁבוּעַיִם בְּדִיּוּק הָיְתָה מַגִּיעָה הַתּוֹפֶרֶת הַזְּקֵנָה מִבַּקְעָה לְ'תִּקּוּנִים קְטַנִּים'

וּמְקַבֶּלֶת בְּגָדִים יְשָׁנִים וְקֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים בִּתְמוּרָה.

כְּשֶׁהוֹדַעְתִּי שֶׁאֲנִי מִתְחַתֶּנֶת וְעוֹזֶבֶת הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי גּוֹנֶבֶת אוֹתָהּ,

הָיְתָה לָהּ הַבָּעָה שֶׁל מִישֶׁהִי שֶׁמְּרִיחָה מַשֶּׁהוּ רַע

וְהִיא בָּחֲנָה אֶת בִּטְנִי בְּעִיּוּן,

אֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר שֶׁאֵינֶנִּי בְּהֵרָיוֹן אֲבָל שָׁתַקְתִּי.

וַעֲדַיִן, לֹא חַשְׁתִּי שֶׁעָלַי לָתֵת לְבַעֲלָהּ אֶת זְכוּת הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן.


אכן, לא כל הנוצץ זהב. אשת הפרופסור ה"מעודנת" עם בית האבן הירושלמי היקר והגן היפה שמקיף אותו, עם הפסנתר בחדר הנגינה, עוגות הגבינה והתפוחים שנקנו בקונדיטוריה טובה – מתגלה כהתגלמות הריקבון המוסרי, הנצלנות, האגוצנטריות הממאירה, הפטרונות החסרה כל אמפתיה כלפי הזולת. כך מתאפשר למעסיקה להמשיך ב"חייה הטובים" ולהפיק מן הפסנתר צלילים נעימים, מבלי לחוש במה שמתרחש מתחת לאפה. רק עוזרת-הבית המגיעה אל כל המקומות המוצנעים שבמגרות ובסל הכביסה יכולה לחוש ולראות. יחסה של המעסיקה אל העוזרת הוא יחס אינסטרומנטלי – כאילו אין מדובר אלא בכלי עבודה חסר נשמה (כשם שהתייחסו בדמוקרטיה הקדומה של אתונה אל העבדים שלא הייתה להם זכות בחירה). נצלנותה המחוכמת של בעלת-הבית מתגלה גם ביחסה אל תופרת הבית הערבייה, שמקבלת בתמורה בגדים ישָׁנים, במקום שָׂכר הוגן. וחרף העָרמה והתחכום, המעסיקה ה"מעודנת" אינה ערה כלל לעוּבדה שבּנהּ המופרע ובעלה הבוגדני מתקרבים אל העוזרת ומנצלים אותה בדרכים אחרות, שאינן מחמיאות לה כלל. אך שעת הנקמה מגיעה: העוזרת המוכשרת שכבר השלימה את בחינות הבגרות ופרסמה שיר בכתב-עת, נוקמת במעסיקתה האנטיפָּתית את נקמתה המתוקה שעה שהיא חושפת את איזורי החיכוך המוצנעים בתחתוניה המוכתמים ומתארת את פָּניה המכורכמות בעת שנודע לה שהעוזרת הנאמנה מתחתנת ועוזבת אותה. השיר "תחרה צהובה", המציג את האמת ללא כְּחל ושׂרק, הוא-הוא הנקמה בהתגלמותה.


את שירו, "לתימנייה שלי" (1964), כתב המשורר טוביה סולמי, מזרחן וחוקר יהדות תימן (יליד 1939) לאמו שנאלצה להקדיש את רוב זמנה למעסיקיה ולילדיהם. מתוך אירוניה וכאב הוא מכנה אותה בכינוי שהעניקה לה המעסיקה שלה, מתוך שאיפה שתהיה סוף-סוף שלו, ולא של אחרים. השיר כתוב בסגנון הפיוטים שקראו לאֵם-לאומה לקום, להתנער מעפר, שלא להתבוסס בדמיה:


לַתֵּימָנִיָּה שֶׁלִּי

שׁוּבִי, אִמָּא, מִבֵּית הָעֲבָדִים

לַטְפִינִי, רְחִימָה, כִּשְׁאָר הַיְּלָדִים

קִרְאִי לִי אֱכֹל אַף רְוֵה

אַף כִּי נֵדַע רֵיקָם הַמְּזָוֶה,

שַׁאֲלִינִי מֶה אָמַר הַמּוֹרֶה

בְּזָכְרֵךְ בְּנֵךְ סוֹרֵר וּמוֹרֶה.


אַל בְּכִי הָאֵם בְּנָטְשִׁי בֵּית הַסֵּפֶר

הֵן לָנוּ נַחֲלָה רַק אֲחֻזַּת הַקֶּבֶר

וְעַד אָז – בְּאֻלְפַּן הַבּוֹרֵא בְּגִשּׁוּשׁ מְיָרֵא

אֲחַפֵּשׂ סַפְסָל לְרַגְלֵי הַמּוֹרֶה.


חִבְשִׁי שְׁבִיסֵךְ עִמְדִּי זְקוּפָה

קְצִינִים נְהִי בְּאוֹתָהּ חֲטִיבָה

בְּלוֹאֵי הַבְּגָדִים לָהּ מַדִּים.

טְלָאִים יְפָאֲרוּנוּ כְּרֹב רְבִידִים

הֵן הִקְדַּמְנוּ מַדָּע בְּנִצְחוֹן עַל רָעָב

טְרַדְנוּהוּ בְּמָרָק שֶׁל חִלְמִית וְחָגָב.


לָמָּה תֹּאמְרִי, בְּנִי, אֱהֹב

הֶרֶף שְׂנוֹא חֲדַל אֱיוֹב

וּלְבֶן גְּבִרְתֵּךְ שְׁתֵּי אִמָּהוֹת

וַאֲנִי יָתוֹם-עָגוּן מֵאִמִּי?!


ניכרים כאן החמלה והאהבה, הכאב והכעס הכבוש, בגין שנים ממושכות של רעב פיזי ורוחני. מובעת כאן קנאה – כעין קנאת ישמעאל שנולד לשפחה שגברתה קינאה בה והשליכה אותה מן הבית – בבן של הגברת, ששפר גורלו והוא זכה בכל הפריווילגיות. בן העשירים זכה בשתי אימהות (באֵם ביולוגית ובעוזרת שטיפחה אותו כבן), בעוד שבן העוזרת התייתם כביכול מאמו. אין ספק שיש כאן פירוש סובייקטיבי של ילד על תחושת הבדידות והקיפוח שחש שעה שנעזב שעות ארוכות בבית לבדו. עכשיו, במעמדו המבוסס שאליו הגיע בזכות מאמציו וכשרונותיו, הוא יכול להוציא את האֵם מ"בית עבדים" ולתת לה סיבות טובות לגאווה ולזקיפוּת קומה.


בספר "מומחית בספונג'ולוגיה" נזכר גם אלתרמן שבפזמוניו משנות השלושים והארבעים התמקד בשכונות התימנים שקמו בשולי העיר הגדולה. המראות והצבעים, הניחוחות והקולות, שימשו לו חומר מצוין למערכוני "המטאטא" ו"לי-לה-לו", והוא הגיע בפזמוני תימן לשיאים חסרי תקדים. אחת הזמרות המפורסמות, בת העדה, סיפרה בראיונות שבכל פעם שהיא שרה את המילים "יָא אִמִּי, יָא אָבִי, מֶה הָיָה לוֹ לִלְבָבִי?" מתמלאות עיניה בדמות געגועים לבית אבא-אימא, והיא מתקשה להאמין שחיבר את המילים האלה משורר שאינו בן עדתה.


מעניין להיווכח שג'ורג' גרשווין, שחיבר בניו-יורק את "שירי הנשמה" היפים ביותר והצטיין בלחניו האֶתניים היה בן למשפחה יהודית שנמלטה כמו משפחתו של אלתרמן מרוסיה אל העולם החופשי. כיום שורר קונצנזוס בקרב המוזיקולוגים שגם יצירתו הקלה של גרשווין הייתה חלוצית ובעלת עומק חסר תקדים וכי "שיריו מצטיינים בכושר המצאה מלודי שטרם קמו לו מתחרים במאה העשרים". גם פזמוניו מלמדים שהלחין אותם מלחין מתוחכם שיצר את השפה ההרמונית והקצבּית של המוזיקה האמריקאית, הפופולרית והרצינית כאחת.


אלתרמן היה בעיניי "ג'ורג' גרשווין" של השירה והפזמונאוּת העברית בתחום המלל (מלחיניו סיפרו שהבנתו במוזיקה הייתה מועטה). תמיד היו אוזניו כרויות לכל שינוי חברתי או פוליטי שהתחולל בארץ ישראל, ובמדינת ישראל. הוא עקב אחרי התמורות האֶתניות שהתחוללו בעירו תל-אביב, ונתן להם ביטוי בשיריו הקלים. בעוד שבשנות השלושים הוא הִרבָּה לכתוב פזמונים הנישאים בפי עולי תימן, ששכונותיהם הוסיפו צבעים, צלילים ומנהגים אקזוטיים לבּליל האזרחי שהלך והתהווה אז בתל-אביב, הרי שעד מהרה הוא הכניס לשיריו גם את "העולים החדשים" מגרמניה ומפולין. בשנות החמישים והשישים השתנו "פַּלֶטַת הצבעים" ואוצר-המילים של פזמוניו, ועתה עמדו במרכזם "העולים החדשים" מאגן הים התיכון – מן הבלקן ומצפון אפריקה.


ב"שיר התימניות" הוא מאשים במרומז את העירייה ואת השכבות המבוססות בלכלוך הרב שהן מייצרות, וכך אומרת המנקה, בת תימן – ספק בטרוניה ספק בסיפוק על היותה עובדת נדרשת ויעילה:


"בִּשְׂמֹאלִי סְחָבָה וּדְלִי, / בִּימִינִי מִבְרֶשֶׁת. / יָא חַי לִי לִי עֲמָלִי, / עֲבוֹדָה גּוֹעֶשֶׁת! /

יָא חַי לִי לִי עֲמָלִי, / אֵיזֶה רֶפֶשׁ עֲנָקִי – / סְפּוֹנְגָ'תִי, עֲלִי, עֲלִי, / פֹּה צָרִיךְ לִהְיוֹת נָקִי!".


בגרסה אחרת של השיר נכתבו המילים, המלמדות כמדומה על הזדהותו של המשורר עם בנות תימן, עובדות הניקיון, אך גם על מחאתו על שהן שולחות גם את בנותיהן הרכות בשנים לעסוק בניקיון, במקום למוסדות ההשכלה. ואולם, בעיקר עולה כאן מחאתו של איש הביקורת החברתית כנגד אותן מעסיקות המטילות על הילדות והנערות עבודות קשות מבלי לסייע להן בעבודתן ומבלי למחות נגד שילובן בעבודות כה מפרכות. כאן מובאים הדברים הנוקבים מפי הנערה שאִמהּ שולחת אותה לעבוד בניקיון:


"בְּקוּמִי לַעֲבוֹדָה / אִמָּא לִי אוֹמֶרֶת: / יַלְדָּתִי, מַחְמַל עֵינִי, / בַּסְּמַרְטוּט אֱחֹזִי /

הַסְּמַרְטוּט הוּא תֵּימָנִי / וְהַבֹּץ שִׁכְּנוֹזִי!".

עד לקריאתו של הספר "מומחית בספונג'ולוגיה" התבוננותי במציאוּת ולא גיליתי אהדה יתֵרה כלפי התופעה שבחרתי לקרוא לה בשם "טיפוח תרבות הקיפוח". בסוף הקריאה התחוור לי שטעיתי. קריאות המחאה נשמאות במקומותינו מזה שנות דור בדרכים שונות, וזאת דווקא בעת שציבור הצעירים בימינו הוא ברובו פרי-הילולים של נישואים בין-עדתיים ובעת שבניהן של עֵדוֹת שקופחו בעבר תפסו משרות רמות בצבא, במשטרה, בשלטון המקומי ובכנסת. לכאורה אין המחאה במקומה. אפשר שצריך אדם לרכוש ביטחון ועָצמה כדי שישחיז את קולמוסו ויכתוב כמו שלומי חתוכה (יליד 1978) בשירו "אילן יוחסין" (עבודת שורשים): "מִצַּד אִמִּי / אֲנִי דּוֹר שְׁלִישִׁי לְעוֹזְרוֹת הַבַּיִת / שֶׁקִּרְצְפוּ לְאַשְׁכְּנַזִּים אֶת הַמַּדְרֵגוֹת / וְצִחְצְחוּ לָהֶם אֶת הַמַּרְאוֹת". כפל ההוראה של המילה "מראות" (צורת הרבים של "מראֶה" ושל "מראָה") מלמד כמה כעס אצור בלֵבּוֹ של בן שבזכות אמו יצאה מעסיקתה לחוצות העיר במראֶה מצוחצח לאחר שבחנה בבית את דמותה מול האספקלריה המאירה שצחצחה אמו עד ברק.


לפתע הבנתי שכאב הקיפוח איננו חולף עם ההצלחה וההשתלבות בחברה ה"פריווילגית". עם תחושות של כאב, עוינוּת והשפלה אי אפשר להתווכח, אפילו הן באות במאוחר, כמו (להבדיל) תלונות על אונס ועל הטרדה מינית המתעוררות לפעמים שנים רבות לאחר המעשה. הבנתי שמִכוות האש של תקופת הקיפוח עדיין מכאיבה לבני דורות ההמשך של העוזרות "של פעם": היא לא נרפאה, לא הִגלידה ולא הפכה עדיין לצלקת המשכּכת את הכאב ומשכיחה אותו. הבנתי גם שמעשי העוולה והאיוולת של ימי העבר הם אמנם "מעוּות שלא יוכל לתקון", אך שכל אחד שיקרא את הספר "מומחית בספונג'ולוגיה", אם לב בקִרבּוֹ, ולא לב-אבן, ירגיש שחובה עליו להתחיל להתייחס אחרת אל אותה עוזרת "שקופה" הרוכנת מעל האסלה שבחדר השירותים של ביתו בעת שהוא רוכן בנחת על המכתבה בחדר עבודתו.

Comentários


bottom of page