כוחה של חולשה
על ה"אֶפּוֹס" לילדים "מעשה בחיריק קטן" מאת נתן אלתרמן
פורסם: עלי-שיח, 47 , 2002
אוויר הפסגות צלול אך דליל
את המעשייה המחורזת שלו לילדים "מעשה בחיריק קטן" כתב אלתרמן כהמשך וכהשלמה לקודמתה - "מעשה בפ"א סופית", ואת שתי "עלילות הגבורה" הללו חיבר למען ספר התֵבה המזמרת (1958). בניגוד למצופה, שתי היצירות אינן מוצבות בספר בסדר עוקב, הגם שמעשיית החיריק אינה שוכחת להודות בחוֹבהּ לאחותה הבכירה שאליה נסתפחה, ולאַזכּרה במפורש: "סִפַּרְנוּ מַעֲשֶׂה בְּפֵ'א סוֹפִית(…) וְעַכְשָׁו(…) נְסַפֵּר מַעֲשֶׂה בְּחִירִיק קָטָן". הנוסחה הסיפורית היא כמקובל במעשיות חסידים, המשוטטות ברחבי "עולם המעשים", ועוברות מן הכבד אל הקל: קודם סיפרנו "מעשה בבן מלך", ועתה נספר "מעשה בבת מלכה". משתי המעשיות המחורזות גם יחד נמצא הקורא למד, שאין דבר העומד בפני הרצון; שאַל לו לאדם להקל ראש באותן בריוֹת קטנות וקלוֹת שבעולם, ולוּ יהיו אלה יתוש או חיריק; שדווקא אדם דחוי, שהבריות מזלזלות בו ומנדות אותו מחברתן, עשוי להגיע בכוח רצונו אל הפסגה, בחינת "אבן מאסו הבונים היתה לראש פִּנה" (תהלים קיח, כב).
לכאורה לפנינו כעין אֶפּוֹס, המגולל את עלילות גבורתו יוצאת הדופן של טיפוס קל ונקלה - חיריק דך ונידח ש"נולד" על לא עוול בדיוטה התחתונה, אך הצליח במאמצים אין קץ להגיע אל פסגת ההישגים והתהילה. ושוב, בניגוד לצפוי ולמקובל בסיפורים על גיבורים נידחים ודחויים שעלו לגדוּלה, כדוגמת לכלוכית מסיפורי העם שליקט שארל פֶּרוֹ (Perrault) וכדוגמת הברווזון המכוער מאגדות אנדרסן, לפנינו גיבור המואס עד מהרה בפסגה הגֵּאיונה שאליה הגיע בעור שִׁניו. בעומדו בראש ההר - במרומי השיא שאליו נכסף בכל מאודו - הוא מחליט לפתע פתאום לשַנות כיווּן, לזנוח את המרוץ השאפתני, שהיה לו לדרך חיים, ולחזור אל אחיו שנשארו במישור מאחור (כמאמר המשורר הלאומי בשיר "חוזה, לֵךְ בְּרַח", שעה שביקש להתנער מגלימת השליחוּת הנבואית שהונחה על כתפיו: "אָשׁוּבָה לִי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי"). ואולם, בניגוד למקובל בז'אנר הנבואי והפסידו-נבואי, אין "גיבורנו" מבקש לפרוש מן הבריות, מן השליחות הציבורית ומעומס האחריות. כל רצונו לשאת בעול כאחד העם, כשווה בין שווים, בין אחיו העמלים, שבתוכם נולד וגדל.
הדברים מזכירים עד מאוד את "שיר שמחת מעשה" (שירי שביעי מתוך המחזור "שיר עשרה אחים"). כאן נתגבש הרעיון, שעתיד היה ללַוות את שירי "עיר היונה", בדבר היות המעשה הממשי - ולוּ גם הדל והאפור - עולה בערכו ובחשיבותו על כל דיבור. ובמקביל, שירה אמירתית ודלה למראה, המלַווה את העשייה האפורה, עדיפה "בשעה זו" על כל זיקוקי די-נור פוליפוניים. לאחר שהרשים את קוראיו בהעפלה על צוקים גבוהים ותלולים, הגיעה העת, קבע אז אלתרמן, לשיר "אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁלֹּא הַשָּׂכָר כִּי אִם הַיְגִיעַ יְסוֹדָהּ[…] הִיא עָצְמַת קֶבַע הוֹמִיָּה כְּהֶמְיָתָם שֶׁל מִפְרָשִׂים/ עַל פְּנֵי קוֹרוֹת עוֹלָם. הִיא הִיא בָּהֶן רָאשֵׁי דְרָכִים סוֹלֶלֶת/ וְהִיא בַּדַּל וּבָאָפֹר שֶׁבַּדְּבָרִים