כוחה של חולשה

על ה"אֶפּוֹס" לילדים "מעשה בחיריק קטן" מאת נתן אלתרמן

פורסם: עלי-שיח, 47 , 2002

אוויר הפסגות צלול אך דליל

את המעשייה המחורזת שלו לילדים "מעשה בחיריק קטן" כתב אלתרמן כהמשך וכהשלמה לקודמתה - "מעשה בפ"א סופית", ואת שתי "עלילות הגבורה" הללו חיבר למען ספר התֵבה המזמרת (1958). בניגוד למצופה, שתי היצירות אינן מוצבות בספר בסדר עוקב, הגם שמעשיית החיריק אינה שוכחת להודות בחוֹבהּ לאחותה הבכירה שאליה נסתפחה, ולאַזכּרה במפורש: "סִפַּרְנוּ מַעֲשֶׂה בְּפֵ'א סוֹפִית(…) וְעַכְשָׁו(…) נְסַפֵּר מַעֲשֶׂה בְּחִירִיק קָטָן". הנוסחה הסיפורית היא כמקובל במעשיות חסידים, המשוטטות ברחבי "עולם המעשים", ועוברות מן הכבד אל הקל: קודם סיפרנו "מעשה בבן מלך", ועתה נספר "מעשה בבת מלכה". משתי המעשיות המחורזות גם יחד נמצא הקורא למד, שאין דבר העומד בפני הרצון; שאַל לו לאדם להקל ראש באותן בריוֹת קטנות וקלוֹת שבעולם, ולוּ יהיו אלה יתוש או חיריק; שדווקא אדם דחוי, שהבריות מזלזלות בו ומנדות אותו מחברתן, עשוי להגיע בכוח רצונו אל הפסגה, בחינת "אבן מאסו הבונים היתה לראש פִּנה" (תהלים קיח, כב).

לכאורה לפנינו כעין אֶפּוֹס, המגולל את עלילות גבורתו יוצאת הדופן של טיפוס קל ונקלה - חיריק דך ונידח ש"נולד" על לא עוול בדיוטה התחתונה, אך הצליח במאמצים אין קץ להגיע אל פסגת ההישגים והתהילה. ושוב, בניגוד לצפוי ולמקובל בסיפורים על גיבורים נידחים ודחויים שעלו לגדוּלה, כדוגמת לכלוכית מסיפורי העם שליקט שארל פֶּרוֹ (Perrault) וכדוגמת הברווזון המכוער מאגדות אנדרסן, לפנינו גיבור המואס עד מהרה בפסגה הגֵּאיונה שאליה הגיע בעור שִׁניו. בעומדו בראש ההר - במרומי השיא שאליו נכסף בכל מאודו - הוא מחליט לפתע פתאום לשַנות כיווּן, לזנוח את המרוץ השאפתני, שהיה לו לדרך חיים, ולחזור אל אחיו שנשארו במישור מאחור (כמאמר המשורר הלאומי בשיר "חוזה, לֵךְ בְּרַח", שעה שביקש להתנער מגלימת השליחוּת הנבואית שהונחה על כתפיו: "אָשׁוּבָה לִי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי"). ואולם, בניגוד למקובל בז'אנר הנבואי והפסידו-נבואי, אין "גיבורנו" מבקש לפרוש מן הבריות, מן השליחות הציבורית ומעומס האחריות. כל רצונו לשאת בעול כאחד העם, כשווה בין שווים, בין אחיו העמלים, שבתוכם נולד וגדל.

הדברים מזכירים עד מאוד את "שיר שמחת מעשה" (שירי שביעי מתוך המחזור "שיר עשרה אחים"). כאן נתגבש הרעיון, שעתיד היה ללַוות את שירי "עיר היונה", בדבר היות המעשה הממשי - ולוּ גם הדל והאפור - עולה בערכו ובחשיבותו על כל דיבור. ובמקביל, שירה אמירתית ודלה למראה, המלַווה את העשייה האפורה, עדיפה "בשעה זו" על כל זיקוקי די-נור פוליפוניים. לאחר שהרשים את קוראיו בהעפלה על צוקים גבוהים ותלולים, הגיעה העת, קבע אז אלתרמן, לשיר "אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁלֹּא הַשָּׂכָר כִּי אִם הַיְגִיעַ יְסוֹדָהּ[…] הִיא עָצְמַת קֶבַע הוֹמִיָּה כְּהֶמְיָתָם שֶׁל מִפְרָשִׂים/ עַל פְּנֵי קוֹרוֹת עוֹלָם. הִיא הִיא בָּהֶן רָאשֵׁי דְרָכִים סוֹלֶלֶת/ וְהִיא בַּדַּל וּבָאָפֹר שֶׁבַּדְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים".

מחד גיסא, אך טבעי היה לוּ ביקש "גיבורנו" לנוח על זרי הדפנה, ליהנות מהערצת הקהל, מן הנוף מרהיב העין הנשקף מן הפסגה, לשאוף מלוא ריאותיו את האוויר הצלול והטהור. מאידך גיסא, אוויר הפסגות דליל הוא וצונן, וככל שמתקדמים במעלה ההר, הולך הוא ואוזל. גם "הבדידות המזהרת" שבגבהים מעיקה על מי שהורגל לחיי עמל פשוטים, ואינה משרה עליו אלא תחושה של דכדוך (זוהי תחושתו של האמן חננאל, גיבור פונדק הרוחות, בהגיעו אל הפסגה). ואכן, כשמגיע החיריק לאמצע הדרך, הוא שמֵח שִמחה מרובה, וחש להכריז על הישגיו ברמה ("הִנֵּנִי! שׁוּרוּ"); אך כשהוא מגיע סוף סוף אל הפסגה, הוא מתחיל לתהות אם היה ההישג שווה את כל הטורַח והסיכון. לאחר שהוכיח החיריק לעצמו לאיזה גובה הצליח להעפיל בכוחות עצמו, הוא מתחיל לרדת אט אט ממרומי ההר אל המישור, משתוקק להיות כאחד האדם. עדיפים בעיניו החיים הפשוטים והעמלניים על העמידה במרומים, והוא מבקש להיות ככל אחיו שנותרו "שָׁם" למטה, בדיוטה התחתונה, במקום שבו "קוֹלוֹ מִצְטָרֵף אֶל קוֹלוֹת/ הַסֶּגוֹל וְהַצֵּירֶה, אֶחָיו לִצְלִילִים".1

ביצירה המחכימה ומשובבת הנפש שלפנינו, הראה אלתרמן אל נכון, שלא רק אות מאותיות האלף-בית יכולה לעמוד במרכזו של סיפור רב עליליה. אפילו חיריק זעיר שבתחתית שוליהָ של אות זו יכול לחולל מִבצעים נועזים ולהגיע להישגים אדירים, במיוחד אם מאַתגרים אותו ומנסים להופכו בהבל פה לאפס מאופס. לשמחת הקורא הצעיר מתברר עד מהרה, כי העוול שגרמו האותיות לחיריק המִסכן לא החלישוֹ, כי אם להפך. ביודעו כי אין הוא ראוי לגינוי, וכי נגרם לו סבל רב ומיותר, מתמלא החיריק בכוחות אדירים שאת קיומם הוא לא ניחש כלל. "גיבורנו" מתגלה כמטפס הרים עז ונועז, היוצא למשימה בלתי אפשרית, שאותה הוא מצליח למרבה הפלא להכתיר בהצלחה: העפלה מרהיבת עין לשיאו של צוק גבוה ותלול, ששיפועו הוא 90 מעלות. מבחינה זו, לפנינו יצירה אופטימית, המלמדת ילדים רגישים ובעלי רגשות נחיתות לבל ירַפו את ידיהם דברי העלבון שהם שומעים מ"חבריהם" המבקשים להתכבד בקלונם. היא אף מלמדת אותם שניתן להפוך את החולשה ואת הרגשת הקיפוח למנוף אדיר להישגים ולהצלחה. את הילדים הכוחניים ומחבלי התחבולות מלמדת היצירה שלא תמיד כדאי להם להתגרות בחבריהם החלשים ולשַלח בהם דברי חרפות ועלבון; שלא אחת עתידים הם לגַלוֹת להפתעתם, כי דברי הזלזול שלהם, שנועדו להשפיל את החלשים ולדכאם עד עפר, דווקא חישלום ונטעו בהם כוח רצון להגיע לגדולות. זהו סיפורו של החיריק, שהפך מ"סְתָם רְבָב-שֶׁבַּכְּתָב" לגיבור דגול מרבבה.

ואין זה הלקח הפסיכולוגי היחיד המשוקע בין השורות. המעשייה "מעשה בחיריק קטן" מלמדת גם פרק במבנה הנפש של אנשים קטנים ומזולזלים, שקטנוּת קומתם, מעמדם הנחות ומראָם הבלתי מרשים הם הכוח המדרבן אותם להישגים. המיתוס וההיסטוריה, הלאומיים והאוניברסליים, מלאים בדוגמאות כאלה - למן דוד הנער הקטן שנלחם מול הענק הפלִשתי והנער ההולנדי שהֵגן על הסכר בכוחותיו הדלים ועד לנפוליון בונפרטה קצר הקומה, שכמעט והשתלט על אירופה כולה. דווקא מאותם טיפוסים רפים וקטני קומה, שלא תואר להם ולא הדר, קורצו אחדים מגיבורי הכוח והרוח, שקראו תיגר על איתני הטבע ועל חוקים שנתקדשו. לעומת זאת, הגיבור הגבוה והיפה, בעל "נתוני הפתיחה" המבטיחים, אינו חייב להשתדל כדי להרשים את סובביו, ועל כן אין הוא נוהג לצאת מעורו ולהגיע להישגים חסרי תקדים.

תקיפי החברה, מעצבי דעת הקהל ומוביליה, צריכים להבין שאַל להם להתרשם מעליבותו של הקנקן. לא אחת מתגלה במפתיע, שדווקא בתוך קנקן בלתי מרשים חומְרים כוחות ותעצומות נפש אדירים, שקשה היה לנחש את קיומם. על כן, לא אחת מתגלה שההישג הרם והמרשים יותר משהוא מעיד על שיעור קומתו של משיגהו ועל כישרונותיו הריהו מעיד על כוח רצונו, על נחישותו והתמדתו. ובמילים אחרות: כשם שאין תואַם בין הערכת החברה את היחיד לבין ההישגים הצפויים לו בסוף הדרך, כך גם אין תואַם בין נתוניו הגנטיים של היחיד לבין שאיפותיו והישגיו. לעִתים הבשר רפה, אך רוח האדם הכבירה עשויה לרומם את הרפים והנחשלים ולשאתם מעלה מעלה.

בני אדם משונים

אין זו הפעם הראשונה או האחרונה, שבּה עסק אלתרמן בנמוכי המעמד והקומה, שרִגשי הנחיתות שלהם דחפום - מרצון או מאונס - להישגים שהפתיעו את החֶברה, שזלזלה בהם ובכוחם. מותר כמדומה לשער שהתעניינותו בסוגיה זו נבעה לא במעט ממגבלותיו הגופניות: מפגמיו המוטוריים בידיו ומן הגמגום שבּו לקה מילדוּת - ליקויים פיזיולוגיים גלויים, שגרמו לו קשיים חברתיים ותפקודיים ודחו את הנערות שאחריהן חיזר. לימים, משנודע שמו ב"יישוב" כמשוררו האהוב של הדור וכנושא דבָרו, הוא התבונן על מעמדו החדש בהשתאוּת, וראה בעצמו כעין "ברווזון מכוער" שהיה בלי משים לברבור מרהיב עין.2

כמי שחזה מִבּשרו את אכזריות החברה ואת התנכרותה לחלש, וכמי שלמד זואולוגיה וידע כיצד "חוקי היער" קובעים את חוקי ההישרדות, תרגם אלתרמן את הסיפור הפרטי למישור הכללי. כהיסטוריוסוף, הוא אף הבין ששאפתנותם של טיפוסים חלשים כדוגמת החיריק בכוחה להניע את מנגנוני הניעוּת החברתית, ולהצעיד את האדם, את העם ואת האנושות קדימה. בלעדיה לא הייתה החברה יכולה להגיע להישגי הקִדמה שעליהם גאוותה. ואולם, אין מדובר בקו ליניארי העולה במעלה הדורות עד לאין קץ, ולכן חייב החיריק לרדת ממרומי ההר ולפַנות דרך לדור הבא, שעדיין לא התעייף מן המרוץ. על בני העניים שמהם תצא תורה אמר אלתרמן בשירו "ועוד אמרו האותיות", מן המחזור "דברים שבאמצע" (חגיגת קיץ):

מִן הָעָם הַמֻכֶּה בְּקִיעִים(…)

יָבוֹאוּ בְּנֵי הָעֲנִיִּים

שֶׁלִּקְרָאתָם תֵּצֵא תּוֹרָה.

לָהֵם שֶׁכֹּחָם חָדָשׁ

וְגַאֲוָתָם נָשְׁכָה בְּשָׂרָהּ,

מְחַכּוֹת , לְבַל יֹאכְלָן הָעָשׁ,

מַחְשַׁבְתָּהּ שֶׁל אֻמָּה וּלְשׁוֹנָהּ.

ואף זאת: לא קטנוּת קומתו של החיריק לבדה היא שדִרבנה אותו לצאת אל המסע המופלא לכיבוש פסגת הר וָו. גם החברה הרימה תרומה מִשלה להתהווּת תופעה מרשימה זו של כיבוש ההר התלול, כי אלמלא שמע החיריק את ההשמצות המרושעות שנאמרו מאחורי גבו, ספק אם היה מתמלא כעס וכוח רצון להוכיח את עצמו. אותם גיבורים, אמנים, אנשי מדע, וכיוצא באלה דמויות מופת המגיעות לגבהים ולמעמקים, שקודמיהם לא שיערום, נזקקים לא אחת ל-trigger - לגורם מאיץ ומדרבן שינסוך בהם תעצומות נפש, ולעתים אפילו כוחות על טבעיים.

יוצא אפוא שגם אם ביקשו האותיות למגר את כוחו של החיריק, להתכחש לחשיבותו ולסלקו מן הזירה, הרי שתוחלתן נכזבה. בהוציאן את דיבתו רעה, הן השיגו את ההפך הגמור מן המצופה. אם בתחילת דרכו היה החיריק סימן קטן ובעל חשיבות מינורית, הרי שהכורח להוכיח את עצמו והרצון העז להזים את דברי הבלע הזדוניים, חישל את כוחותיו והאדירם עד לבלי הכֵּר. אמנם הוא החל את דרכו רק כדי להשיב ל"חבריו" כגמולם; אולם עד מהרה הפכה ההעפלה לדרך חיים, והיא שרוממה אותו תחילה למעמד של שוּרוּק הניצב באמצעו של מצוק גבוה ותלול, ולבסוף למעמד של חוֹלם הניצב בראשו של "הר וָו" (אם יש בעברית צירופים כגון "הררי אָלֶף"3 ו"הר בֵּית ה'", מדוע ייפקד מקומו של "הר וָו" בין שמות ההרים?).

כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה כי את ספר התֵבה המזמרת פתח אלתרמן בשיר על רבי בנימין מטודלה, הנוסע הנועז שעזב את ביתו עם אור שחר ויצא אל דרכי הנדודים (כאותו הֵלך שידיו ריקות ועירו רחוקה מן השיר "עוד חוזר הניגון", הפותח את קובץ שיריו הראשון כוכבים בחוץ, וכמו חננאל, גיבור פונדק הרוחות העוזב את ביתו בטרם תיעור אישתו משנתה). וכך פתח אלתרמן את שירו על רבי בנימין מטודלה, בתארו את הנוסע הנועז, מאותם יחידי סגולה שכבשו נתיבים נשכחים שעין לא שזפתם ורגל לא דרכה בהם לפניהם:

עִם אוֹר שַׁחַר, בְּיוֹם לֹא עָבוֹת

מֵעִירוֹ אֲשֶׁר עִיר לֹא תִּשְׁוֶה לָהּ,

מֵרֵעָיו שֶׁדִּבְּרוּ בּוֹ טוֹבוֹת,

מִשּׂוֹנְאָיו שֶׁדִּבְּרוּ דִּבְרֵי בֶּלַע,

מִנּוֹשָׁיו שֶׁנָּשׁוּ בּוֹ חוֹבוֹת

(יְקַלְּעֵם אֱלֹהִים בְּכַף קֶלַע!)

אֶל דַּרְכֵי נְדוּדִים,

אֶל דַּרְכֵי נְדוּדִים

יָצָא בִּנְיָמִין מִטּוּדֶלָה.

נוסע נועז זה ש"עָבַר יַבָּשׁוֹת וְאִיִים" ו"צָנַח מִצּוּקִים נוֹרָאִים" התיישב עם שובו הביתה לכתוב את קורות מסעיו "עֲלֵי סֵפֶר, מִלָּה בְּסֶלַע./ כַּךְ כָּתַב וְכָתַב וְכָתַב/ כָּל יָמָיו הוּא לִבְלִי יִתְעַצֵּלָה/ כִּי הָיָה לוֹ בְּלִי סוֹף/ מַה לִּכְתֹּב וְלִכְתֹּב/ לְאוֹתוֹ בִּנְיָמִין מִטּוּדֶלָה". משמע, הנוסע הנועז אינו מסתפק בעלילות גבורה. כגיבור יהודי, בן ל"עם הכתב", הוא מתגלה בתורת "ספרא וסיפא", כמי שאינו מושך ידו מן הנוצה. בהצמידו את הנדודים במרחבי ארץ ואת נדודי השֵּׁנה של האוחזים בעט סופרים, מותח אלתרמן קו של אנלוגיה בין אנשים כדוגמת פרדיננד מַגֶלָן, מְגַלָּן של ארצות, ואנשים כדוגמת וַסקוֹ דָה גַּמָּה (ששמו מזכיר את האות השלישית באלף-בית היווני, גלגולה של הגימ"ל העברית) לבין הסופרים ואנשי הרוח היגעים ללא הרף ומעפילים אל פסגות ושיאים בתוך ד' אמות ובין ארבעה כתלים.4 ואגב, ממש כמו הנוסע הגדול, רבי בנימין מטודלה, גם אלתרמן עצמו ביקש לברוח ב1958- "מִשּׂוֹנְאָיו שֶׁדִּבְּרוּ דִּבְרֵי בֶּלַע" ומ"מִנּוֹשָׁיו שֶׁנָּשׁוּ בּוֹ חוֹבוֹת", כפי שמוכיחים מכתביו האישיים המצויים בארכיונו וכפי שניכּר היטב ממחזהו פונדק הרוחות שהועלה על קרשי הבמה ב5.1962-

גם ב"מעשה בחיריק קטן" נבלעים הגבולות בין גיבורי הכוח לבין גיבורי הרוח, בין מטפסי ההרים הנועזים לבין האֳמנים והאוּמנים, המעפילים אל שיאים ופסגות בל ישוערו. המטפס הנועז מדומה לעתים לחוצב ומהנדס, ש"חָצַב מַדְרֵגוֹת וּגְשָׁרִים גָּשַׁר" (כדאי להשוות שורות אלה לשיר "שפת הסרגל" משירי חגיגת קיץ, שבו מצדיע המשורר ל"מוֹחוֹת חֲמוּשֵׁי דִּמְיוֹן,/ בִּשְׂפַת הַסְּפָרוֹת הַנְּזִירָה./ אָמְרוּ בְּאֹמֶץ וּבְתֹם/ אֶת הָעַז בְּשִׁירֵי הַכְּפִירָה,/ הַמַּגִּיעַ עַד סַף אַחֲרוֹן,/ שֶׁעָלָיו הוּא נֶהְפַּךְ לִתְפִלָּה."). לעִתים הוא מתואר כמי ש"שָׁר / שָׁר וְשָׁר" (ואין המדובר בשירי לכת בלבד, אלא גם במשורר השר את שירו במעלה הדורות. דומה הוא לרבי בנימין מטודלה, שעם שובו לביתו "כָּתַב וְכָתַב וְכָתַב" וכן למשורר בחגיגת קיץ ש"כָּתַב וּמָחַק ְוחָזַר/ וּמָחַק וְכָתַב וְתִקֵּן/ וְלִטֵּשׁ וְשִׁנָּה וְעָבַר/ בְּקֻלְמוֹס, הוֹסִיף, גָּרַע, סִגְנֵן", עד שגילה להפתעתו שחייו חלפו להם לבלי שוב ( קוצר ימיו של האדם עולה במרומז מן המילים "אֲבָל הוּא שֶׁגָּבַר עַל כֵּפִים וְעַל צוּק", כפי שעוד נראה בהמשך).

לפנינו פרק מאלף בסוגיית יחסי האמן והחברה: תחילה, החברה מזלזלת ביחיד היושב בשפל המדרגה - ב"חיריק" שחיצוניותו אינה מלמדת על תעצומות הנפש שלו - ומאלצת אותו להוכיח את עצמו. בגלל יחסה העוין של החברה, האמן היחיד המיוחד נאלץ לאמץ את כל כוחותיו ולהעפיל מעלה מעלה על פסגת ההישג, אך משהוא מגיע אל הפסגה ומבקש לנוח ולהחליף כוח, החברה דוחקת בו להתמיד במאמציו העילאיים עד אין קץ, וזאת כדי שתוכל להוסיף ולהתענג על הישגיו המופלאים. גם כשהיא בָּזה לנביא ולאיש הרוח וגם כשהיא מעריצה אותו, מתגלה החברה באיוולתה ובאכזריותה. גם כשהיא מזלזלת באמן - מלך הלוהב בבלואיו - וגם כשהיא מציבה אותו על כַּן גבוה, היא גורמת לו סבל בל ישוער. כך או אחרת, אין היא מתחשבת ברגשותיו כלל וכלל, וכל חֶפצה - לגרות את יצריה ולספקם (ועל נושא זה נסבים אחדים משירי ביאליק, כגון "לא זכיתי באור מן ההפקר", "דבר" ו"והיה כי תמצאו").

תחילה תקיפי החברה מתגרים באדם הרגיש, מקנטרים אותו ושמחים לאידו, אך משהוא מוכיח את עצמו ומגיע לפסגה, הם נהנים למראהו כשהוא מסַכן את חייו או מקפחם לנגד עיניהם הרואות. ואין המדובר בקיפוח חיים למען פיקוח נפש, כבשדה הקרב למשל, אלא בקיפוחם למען תכלית שאינה מחויבת המציאוּת ואינה מצדיקה את הקָרבן. היחס האינסטרומנטלי של ציבור הצרכנים כלפי אותם קָרבנות אדם המענים את נפשם כדי להנותו, מסביר את ההנאה שמפיק הציבור הרחב בימינו (גלגולו של הקהל שישב בימי קדם ביציעי הזירה, וצפה בלודר שנלחם באריה) למראה לולייני קרקס ונהגי מרוץ, מתגוששים ומתאגרפים, צוללני תחרות וצנחני ראווה, גולשי הרים מושלגים ומטפסי הרים ומצוקים, וכיוצא באלה "בני אדם משונים" מִזן ה-homo ludens ("האדם המשַֹחק"), המוכנים לסכן את חייהם כדי לגרום לעצמם ולקהלם הנאה וריגוש. אלתרמן מרחיב כמובן את המעגל, ומכליל בקהלם של אלה גם את האמנים היוצרים, אותם "רועי רוח", המוכנים לכלות את חייהם למען תכלית אסתטיציסטית "הַבְלוּלִית" (כמאמר אלתרמן במחזור "שירים על רְעוּת הרוח"), בעוד שהציבור צמא הדם דורש ללא הרף: "הב" ו"הב".

על גמר ליטושו של כל קוץ וקוץ

כשכתב יל"ג את "קוצו של יוּד", הוא ביקש לרמוז לעניין קל שבקלים - לאותו קוץ זעיר המתנוסס בראש האות הקטנה ביותר של האלף-בית העברי, המשמש משל לכל עניין של מה בכך. כן ביקש לרמוז ליהודי ("יוּד") הדחוי והמזולזל, ועל כן ניקד את הכותרת בשוּרוּק, ולא בחוֹלם, כמקובל. הבחין בכך מתרגמו י"י לינצקי, שתרגם את היצירה תרגום חופשי ליידיש בשם "איבּער אַ פּינטעלע"6 (מתוך רמיזה לפתגם שבפי העם - "אַ פּינטעלע יִיד" - הנקודה היהודית). לא הבחין בכך קלוזנר, שביקש "לשפר" את כותרתו של יל"ג, והציע באופן היפר-קורקטי: "קוצהּ של יוֹד"7 (על בסיס הלשון התלמודית "לא נצרכה אלא לקוצה של יוד"). ואם יל"ג כתב פואמה על הקוץ שבראש האות הקטנה שבאותיות האלף-בית, קוץ המעטר את האות ככתר זעיר, הרי שאלתרמן הרחיק לכת ממנו, וכתב על סימן ניקוד זעיר וקל, "שֶׁלֹּא זָכָה לַעֲמֹד כְּחָתָן/ בְּרָאשֵׁי אוֹתִיּוֹת, לְעַטְּרָן וּלְקַשְּׁטָן,/ כִּי שָׂמוּהוּ תָּמִיד, מַעֲשֶׂה שָׂטָן,/ רַק בְּתַחְתִּיתָן". זהו אפוא סיפור עלילותיו של "גיבור" קטן כרבב, שהאותיות מזלזלות בו, מורידות אותו לשאול תחתיות ומגלגלות אותו בזפת ובעִטרן.

חיריק זה היה יכול לשבת כל ימיו בנחת, בקרן זווית, אלמלא שמע "שיחת אותיות", שהשפילה אותו עד עפר, והעידה עליו מפורשות כי הוא "סְתָם בְּרִיָּה עֲלוּבָה./ סְתָם רְבָב-שֶׁבִּכְתָב. תָּג מֻגְבָּל וְהֶדְיוֹט./ לֹא יַחֲלֹם. לֹא יִשְׁאַף. לֹא יִתְאָו. לֹא יִשְׁוֶה/ אֲפִלּוּ אֶת קְצֵה/ קוֹצוֹ שֶׁל יוֹ"ד". יל"ג בחר בקוץ שעל גבי האות כדי להזהיר ולהזכיר כי בגלל "מסמר קטן", המתנוסס בראשה של האות הקטנה שבאותיות האלף-בית, יכול בית גדול ומפואר להיחרב (ב"קוצו של יוד" וב"אשקא דריספק", חורבן בית המשפחה וחורבן הבית הלאומי כרוכים זה בזה). אלתרמן מרחיק לכת מיל"ג, ומספר את סיפורו של סימן ניקוד זעיר שמקומו בתחתית השורה - יצור קל ונקלה, שנדרש לשאוב מקִּרבו כוחות איתנים כדי להעפיל אל ראש האות וָ"ו, הזקופה כמצוק תלול.

מעניין לגלות שבהגיע החיריק למעלת שורוק, הוא קורא לחבריו להתבונן בו ובהישגיו: "עוּרוּ, עוּרוּ!/ שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! הִנֵּנִי! שׁוּרוּ!", וחבריו שנעורו מקריאתו "תָּהֹה תָּהוּ", "בָּהֹה בָּהוּ", תָּמָהוּ ואמרוּ "אוּ-הוּ" (כל המילים מסתיימות בתנועת [U], הלא היא תנועת השורוק). לעומת זאת, כשהוא התנוסס על ראש ההר, חבריו שנעורו "תָּהוֹ תָּהֹה", בָּהוּ בָּהֹה" ואמרו על החיריק המתנוסס בגובהוֹ "אוֹ--הוֹ!" (כל המילים מסתיימות בתנועת [O], הלא היא תנועת החולם). דמיונם של תה"ה ובה"ה ל"תֹהו ובֹהו" מסיפור הבריאה מלמד על מעמדן החשוב של האותיות באגדה ובתורת הסוד. לפי ספר יצירה נברא העולם באותיות, ולפי התנ"ך - בדבר ה'; כלומר, המילה קָדמה לבריאה, והאמנות קודמת לטבע. אִזכּורו המרומז של סיפור בראשית בא לומר בהקשר זה, שאם נברא העולם מאותיות, הרי שעולם ומלואו תלויים בכל סימן וסימן, אפילו הוא חיריק זעיר שגולגל אל הדיוטה התחתונה.

קדמו לאלתרמן במטפוריקה מתחומי סימני הניקוד ביאליק ושלונסקי, שכּתבו שירי אותיות וכן שירים וסיפורים על התנועות ועל סימני הניקוד. כך כתב ביאליק, דרך משל, ב"מאחורי הגדר", שעה שתיאר כלב הנובח "בקָמץ ולא בפַתח, וכלב שנביחתו קמוצה - הזאב טוב ממנו(…) מסתתר במלונתו(…) ופתאום: חֲטף!". ולעומת שקוריפין, הברדלס הדורסני, שנביחתו ה"קמוצה" רתחנית ואימתנית, היא תיאר את כלבו הקטן והעדין של נח, הדומה יותר לכבש מאשר לכלב, כברייה שעיניה הזעירות וקצה חוטמה הקטן "מנצנצים מתוך הלובן כשלוש טיפין שחורות של סֶגול". מטפוריקה זו שמתחום סימני הניקוד השתכללה בשיר הילדים הקונדסי "מעשה ילדוּת", שבו הדלי חורק ושורק על פי הבאר, ומשמיע צלילי "שיריק-חיריק", שהם גם חיקוי צלילי החריקה והשריקה של הדלי הריק, וגם רמז לתנועות השורוק והחיריק בדקדוק. ובמאמר מוסגר: צלילי "שיריק-חיריק", שמשמיע הדלי בשיר הילדים של ביאליק, מעלים על הדעת את הפסוק המקראי: "פצו עליך פיהם(…) שרקו ויחרקו שן" (איכה ב, טז), ובו נזכרים ברצף השורשים שר"ק וחר"ק שמהם נגזרו ה"שוּרוּק" וה"חיריק".

בספרו לילדים עלילות מיהו מהו הִרבה שלונסקי לעשות שימוש בסימני הניקוד כב"אבזרי" במה לתיאור המציאוּת החוץ ספרותית. כך, למשל, מתואר מיקי-מוק: "שְׁתֵּי עֵינַיִם לוֹ - סוֹגְרַיִם,/ נְחִירַיִם - כְּגֵרְשַׁיִם,/ וּשְׂפָתַיִם - כִּשְׁוָא-נָע.// מִשְׁקָלוֹ הוּא רֶבַע אוּנְצִי./ וּכְמוֹ חִירִיק הוּא רָזֶה…/ אַךְ מַפְלִיא הוּא קוּנְצִים-מוּנְצִים,/ שֶׁמִיּוֹם קִנְצַצְנוּ קוּנְצִים/ לֹא קֻנְצַץ עוֹד קוּנְץ כָּזֶה!" (שם, עמ' 45). כך מתואר גם ילד חצוף, המכעיס את הוריו ומוריו, וצועק "להכעיס", כי קמץ-אלף - אינו "אָ": "קָמָץ-אָלֶף - כְּלָל לֹא 'אָ' הוּא/ פַּתַח-בֵּית - אֵינֶנּוּ 'בַּ'!/ הַגְּדוֹלִים דְּבָרַי שָׁמָעוּ/ וְאָמְרוּ: 'חֻצְפָּה רַבָּה'!" (שם, עמ' 40). בפרק ד' מלמד המספר את ידידיו פרק ב"חכמת הפרצוף" - כיצד לצייר דמות על פי הדקדוק: "חִירֵיק/ חִירִיק/ וָו פָּתוּחַ/ מֵרְכָאוֹת/ וְסִיר נָפוּחַ/ סָמֶךְ סָמֶךְ/ קַו כָּפוּף/ וַהֲרֵי לָכֶם/ פַּרְצוּף!" (שם, עמ' 50).

יצירות אלה ואחרות לקח כפול ומכופל להן: ראשית, הן מראות שבשפה העברית גם סימן ניקוד קטן, קל שבקלים, הוא בעל חשיבות מרובה, וזאת בשל ריבוי משמעיו של השורש העברי, שבו תנועה קלה יכולה להבדיל בין "קדוֹשה" ל"קדֵשה", או בין "שַחַר" ל"שחוֹר". שנית, עם ישראל בגולה לימד את בניו ב"חדר" לפי שיטת "קמץ אל"ף - אָ", ועשה את סימני הניקוד חלק בלתי נפרד מלימוד התורה, ועל כן יש לעם זה עניין בכל קוץ וקוץ שבתורה (הסופרים הראשונים זכו לשמם על שום שמָּנו את אותיות התורה). יצירות אלה של ביאליק, שלונסקי ואלתרמן על סימני הניקוד מלמדות שעם ישראל בגולה נזקק למטפוריקה מתחומי הלמדנות ומעולם הספר כדי לומר דברי טעם על החיים, בניגוד למקובל אצל אומות העולם, שאצלן האמנות מחקה את החיים. ולא מטפוריקה של אותיות בלבד, אלא אפילו של סימני ניקוד זעירים שבזעירים. בחיי עם ישראל, למרבה הצער, לעתים די בגורם זעיר כדי שיגרור בעקבותיו טרגדיה רבת ממדים. הפתגם העממי קובע "הכול בגלל מסמר קטן", ויל"ג מתרגם זאת לקוץ שבראש האות הקטנה ביותר, או לשני שעורים שיכולים להחריב בית בישראל, או ליתד של מרכבה שעלול להחריב עיר שלמה ואפילו ממלכה שלמה.

כאמור, אלתרמן מרחיק לכת מיל"ג, ומספר סיפור שלם על חיריק אחד זעיר וקל, ההופך עולמות כדי לשבור שיאים ולכבוש את פסגת ההר. האם הישגיו הם "נס" או "ניצחון"?8 בחייו של עם ישראל, גם הציפייה למיני נִסים התלויים בשׂערה היא למרבה הצער מציאוּת ריאלית (חיים שבהם הנס הוא חלק מהמציאוּת הפשוטה מציגים לנגד עינינו אוקסימורון אלתרמני טיפוסי!). אלמלא ה"נס" הפוקד את ההיסטוריה הלאומית מפעם לפעם היו חייו של עם ישראל שרשרת אין סופית של פגעים ומִפגעים. בשל הכורח של עם קטן ושנוא להצטיין ולהתבלט, הוא מגיע לא אחת להישגים אדירים. גם האסון וגם הששון פוקדים אפוא את "עַם הַכְּתָב" (כפי שכינה ביאליק את עם ישראל ב"מתי מדבר") בשל גורם קל שבקלים, שצובר תאוצה ומתפתח לממדים אדירים.

גאווה וענווה

קטנותו של החיריק מלמדת על רגשי הנחיתות שלו ועל מעמדו הנחות בעיני הבריות, אך רגשי נחיתות אלה הופכים אצלו עד מהרה לרגשות עליונות, והענווה הופכת לגאווה. ההישג המדהים ממלא את לבו בשמחה, והוא מעיר את סובביו ומעורר אותם להתרשם מגודל כיבושיו: "עוּרוּ, עוּרוּ!/ שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! הִנֵּנִי! שׁוּרוּ!", והנה דווקא עם כיבוש הפסגה, כשהכול מפצירים בו להישאר עליה לאור הזרקורים ולצלילי טקטוק המצלמות, הוא בז להישג הנכבד שהושג בעמל רב, ומחליט לחזור אל המקום העמלני וההומה, שבו מתרחשים האירועים האמִתיים. למעשה, הוא נרתע ממעמדו החדש במרומי ההר שראשו מגיע השמימה, ומבקש לרדת אל המישור ולהוסיף לעמול כחרק זעיר ופשוט, כאותה דבורה המכוּנה "פועלת", המוסיפה את טיפת הדבש העלומה שלה ל"כוורת" (החרק והחיריק שניהם קטנים ושורש אחד מאחדם).

בדברים אלה טמון רעיון אוניברסלי על מצבו הקיומי של "כל אדם" אל מול האין סוף. מצד אחד, האדם אינו אלא פסיק, או חיריק, אל מול פני היקום (כזכור הפך קפקא את האדם לחרק העלול להימחץ בכל רגע תחת כל רגל). מצד שני, לעולם אין אדם, קטן ככל שיהא, נואש ממאמציו לרסן את איתני הטבע ולקרוא להם תיגר: הוא מקים גשרים, כורה מנהרות, כובש פסגות הרים וטס אל החלל החיצון. מחד גיסא, אפסות האדם, ומאידך גיסא, "נזר הבריאה". לולא שאפתנותו של האדם, הייתה האנושות דורכת במקומה ומדשדשת במי אפסיים. זהו אפוא שיר על טיפוסו של האדם במעלה הר הקִדמה למען רווחתו ולתפארת האנושות. ואולם, בטיפוס אל הפסגה הנושקת בשמים יש גם מן ה"היבּריס", מן הרצון להגיע למעלת בורא עולם. על כן נרמז כאן סיפורם של בוני מגדל בבל, ששילמו על חטא גאוותם ("הוּא אָמַר: הַשּׁוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם רֹאשָׁן…").9 לפיכך מוריד אלתרמן את "גיבורנו" מראש ההר, כדי שלא יוסיף להעפיל על הרים רמים וישבור את מפרקתו כאותם overreachers מן המיתוס וההיסטוריה שלא ידעו גבולות מַהם.10 במאמרו "בין סִפרה לסיפור", אחרית דבר למחזהו משפט פיתגורס טען אלתרמן כי הקִדמה נבלמת מפעם לפעם על ידי כוחה של ה"סטיכיה", המסיגה אותה לאחור:

מה מקומו של כוח זה בתוך היקום הצח, הסדור לפי חוקי היגיון תקיפים וצלולים? כוח זה אינו מקבל לא מכות של עקרונות מוסר ולא הסבר של חוק טבע. אם הוא חוק, הרי הוא חוק אשר רק טירופו הוא הגיוני, ואם הוא חשבון הריהו חשבון של מכונה שיצאה מדעתה. זהו חוק הבז לכל חוקות שבעולם ולכל הסבר שבעולם.11

באחד מרבדיו, סיפורו של החיריק המטפס אל ראש ההר הוא משל קיומי על מצבו של האדם באשר הוא. האדם - "כל אדם" - מטפס כמו סיזיפוס במעלה ההר, נהנה לרגע קט מן ההישג שהשיג, ומיד הופך הישג זה למובן מאליו, וכבר הוא בטל ומבוטל, מפַנה מקומו להישגים נכבדים וחשובים יותר, ומוריד את האדם אל תחתית ההר. כבר באמצע הדרך נאמר על החיריק כי "כְּבָר כֹּחוֹ אָפֵס", ועם זאת הוא שׂשׂ על עצם ההישג, כאילו הכריז בגאווה "אני ואפסי עוד". אולם, בהגיעו אל הפסגה בטל הישגו הקודם והיה כלא היה, שהרי עתה מעניין אותו ההישג הבא שצפוי לו או לבאים אחריו. בהקשר זה, טען ביאליק במסתו "יוצר הנוסח" כי בעיניו חשובה המצאת המחט מהמצאת מכונת התפירה המשוכללת, שכּן פריצת הדרך הראשונה היא היא הנחשבת לדעתו באמת ובתמים. עם זאת, במציאוּת המודרנית, כל הישג משכיח את קודמו, ואף מוציא אותו מן המחזור, ולכן הישגיו המרשימים של החיריק אינם אלא שלב בהתפתחות התרבות האנושית. בשירו "רועת האווזים" (מתוך כוכבים בחוץ) תיאר אלתרמן את האנושות המטפסת אל פסגת הישגיה כ"עֲנַק שָׂעִיר עוֹלֶה בָּהָר נוֹהֵם מֵרֹב בְּדִידוּת וָגֹדֶל".

לא רק למגלי עולם ולמטפסי הרים דרושים כוח רצון, התמדה, כישרון ותערובת של רגשות נחיתות ורגשות עליונות. כל אמן יוצר מתלבט בין היוהרה (ה"היבְּרִיס") הממלאת אותו למראה יצירה שהושלמה, כעין מיקרוקוסמוס של הבריאה כולה, לבין הענווה המזכירה לו שאין הוא אֵל או בן אֵלים, כי אם בן-אנוש פשוט שימיו כחציר וכחלום יעוף. גם אם קוראים לו "יוצר" ולמעשה ידיו "יצירה" (גם בלשונות העמים מכוּנה האמן "creator" ומעשה ידיו "creation"). עליו לזכור שאין הוא אלא בן-אדם שמוצאו בטיפה סרוחה וסופו עפר. טיפת הדיו, ה"רְבָב-שֶׁבַּכְּתָב", ששמו "חיריק", הוא כאותה טיפת דיו, שעליה שר יל"ג את שירו הסַטירי: "טיפה זו מה יהא עליה?", בהתיכו למִקשה אחת את בריאתה של היצירה הספרותית ואת בריאת האדם. צריך האדם, לא כל שכּן האֳמן, לראות את עצמו כ"נזר הבריאה", אך גם כמי שמוצאו בטיפה סרוחה, ולהתבונן בעולם בגאווה אך גם בענווה, כמי שיודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך ולפני מי עתיד הוא לתת את הדין. ואף זאת: עליו לדעת בעצמו איך ומתי ראוי לו שיפרוש מן המרוץ, שאם לא יֵדע לפרוש בזמן - יחטפהו המוות באמצע המרוץ וילמדוֹ לקח. 12

אלתרמן תרגם מחזות אחדים על "גיבורים" שהגיעו לגדוּלה, אך פרשו מן המרוץ והעדיפו חיים שקטים ופשוטים, הרחק מן ההמון הסואן (כדברי ביאליק בשיר "חוזה, לֵךְ בְּרַח", שנזכר לעיל: "אֶל נָוִי אָשׁוּב וְאֶל עֲמָקָיו/ וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יַעַר"). ב1947- תרגם את מחזהו של ג'ימס ברי (Barrie) "המשרת והלורד" (The Admirable Crichton). ברי, הידוע כמחברו של פיטר פן, תיאר במחזה זה לורד בעל השקפה שיוויונית מתקדמת, המשתית את אחוזתו על ערכים דמוקרטיים, אך דווקא משרתיו מגלים שמרנות יתֵרה ודבקים בערכיה של החברה ההייררכית. ספינתם היוצאת למסע ימי נטרפת בים, ונוסעיה נסחפים לחופו של אי בודד. בימי שהותם באי הופך המשרת למושל האי בזכות תושייתו הרבה, ואפילו בתו של הלורד מבקשת להינשא לו (בעוד המשרת נושא עיניו אל משרתת "כערכו"). משנגאלים אנשי האנייה הטרופה וחוזרים לאנגליה ולחיי האחוזה, חוזר המשרת למִשׂרתו הישנה, ואינו מספר לאיש על ימי גדולתו באי. במילים אחרות, באי השומם והפראי רק תכונותיו המוּלדות של האדם נחשבות, והן שמעלות את המשָׁרת למעלת מושל, אך אנגליה מחזירה אותו למעמדו ה"טבעי", שבתחתית הסולם החברתי. למרבה האירוניה, המשרת אוהב את מעמדו ה"טבעי" יותר מאשר את ימי גדוּלתו, והשקפתו החברתית מבטאת את השקפת עולמו האריסטוקרטית של המחבר, המועיד לכל אחד את התפקיד שלתוכו נולד. מעניין להיווכח כי גם שלמי הסנדלר, גיבור מחזהו של גרונימן שאלתרמן תרגמו לעברית והוסיף לו פזמונים מקוריים, מגלה שביעות רצון ממעמדו ה"טבעי" שבתחתית הסולם החברתי. בסוף המחזה שלמי חוזר אל כלי אומנותו ואל אשתו הפשוטה, ומלמד זכות על חיי העמל הפשוטים, הרחוקים מן הזוהר של חיי הארמון:

כֵּן, הַכֵּלִים מָצָאתִי שֶׁנַּפְשִׁי בָּם קָצָה,

וּבִרְאוֹתִי אוֹתָם - כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי חַי! -

שִׂמְחַת הָעֲבוֹדָה עָלַי פִּתְאֹם קָפָצָה,

הַסַּנְדְּלָרוּת עַכְשָׁו כְּאֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי!

מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים לדְפֹּק מַסְמֵר דַּקְדַּק,

רַצֵּעַ הַסּוּלְיָה אַף לְהַשְׁחִיל הַחוּט.

סַנְדְּלָר הָגוּן יָכוֹל לִמְלֹךְ בִּשְׁעַת הַדְּחָק,

אַךְ הַמְּלָכִים פְּסוּלִים מֵרֹאשׁ לְסַנְדְּלָרוּת.

בראש ההייררכיה של כל רפובליקה, וזו הספרותית בפרט, עומדים - כך רומז אלתרמן (מחברם של הפזמונים במחזה זה) באירוניה בלתי מסותרת - אנשים בלתי יצירתיים (כבמשל יותם על האטד הקוצני שביקש לעצמו מלוכה); אנשים שמלאכתם אינה דורשת כל הכשרה וכישרון, אך הכול סרים למרותם ומעמידים לרשותם את שירותיהם. עבודתו של כל אוּמן פשוט, ולוּ יהא זה סנדלר או רצען, תובעת ידע וניסיון רבים יותר. ואולם, מנעמי השלטון אינם פיצוי הולם על הרפש והסיאוב, מנת חלקם של המדינאים. לפיכך, לא אחת אלה שהגיעו לגדוּלה משתוקקים לחזור למקורם, ונוטשים את מטֵה ההנהגה לטובת מטֵה הרועים. לא אחת הכריז עבד שנשלח לחופשי "אהבתי את אדוני", והעדיף את החיים הסדורים והממושמעים ש"מבית" על החופש הפרוץ והכאוטי, המצפה לו "בחוץ", ולא אחת הודה מנהיג דגול שנקעה נפשו מן השלטון ו"מנעמיו" וביקש לחזור לאוהלו הדל. הנה, אנשים כדוגמת בן-גוריון שהגיעו אל הפסגה נטשוה לטובת חיים פשוטים, הרחק מהגה ההנהגה ומתככי השלטון.

שוב ושוב שובר השיר שלפנינו את שִגרת המוסכמות, ומסכל את כל ציפיות הקורא: אם שיווה הקורא בלבו כי החיריק מאס בפסגה כדי להתרחק מהגה ההנהגה ולגדל ערוגות כרוב או דלעת, הרחק מן ההמון הסואן, הרי ש"גיבורנו" מכחיש זאת מכול וכול. הוא מבקש לרדת מראש ההר אל מישור החוף ואל גליו, ולהימנות עם מנווטי הספינה, עם היושבים ליד הגה המדינה והחברה. אך אין הוא רוצה להיות רב חובל, אלא אחד מאותם ספנים פשוטים: לרדת אל "מְקוֹם הַתְּנוּעוֹת הַגְּדוֹלוֹת-/ וּקְטַנּוֹת, הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכְּתָב כְּגַלִּים/ וְטוֹרְחוֹת לְעוֹרֵר וּלְהָנִיעַ כָּל אוֹת/ וּלְהָעִיר וּלְכַוֵּן אֶת הִגּוּי הַמִּלִּים". נכון שמדובר כאן על "הֶגה" שמתחומי הלשון, אך אין להתעלם מן ההוראה של מילה זו שמתחומי הנהיגה וההנהגה המדינית. אכן, אלתרמן ביקש להימצא במקום שבו ניתן היה לו להשפיע על חיי הציבור ולנסוך בהם משמעות וערך - לא כמצביא וכמדינאי, כי אם כאיש רוח המסייע למנהיג לראות את בעיות השעה בפרספקטיבה רחבה: כנתן החכם שעורר מחשבות בלב דוד המלך.13

תקדימים מן העבר

בבואו למתוח קו של אנלוגיה בין גיבור המעשייה שלו לבין דמויות מן המיתוס וההיסטוריה, נזכר אלתרמן בעיקר בשתי דמויות שעברו מסכת קשה של השפלה, אך אחריתם שׂגתה עד למאוד (מסכת חייהם של השניים הייתה נושא למחזות "פַּסְיוֹן" מיוסרים). מחד גיסא, עולה כאן מבין השיטין דמותו רבת הסבל של איוב, שרֵעיו בגדו בו, אך בסופו של דבר הוא נתברך בשבעה בנים, בשלוש בנות יפות תואר, ברכוש ובכבוד. מאידך גיסא, עולה כאן במרומז גם דמותו של ישו, שבני עמו התעללו בו, אך התעללות זו השיגה את ההפך מן המצופה, פרסמה את שמו בעולם כולו ורוממה אותו למעלת משיח. ייסורי איוב וייסורי ישו נרמזים כאן במישרין ובדרכי עקיפין נסתרות.

סיפור איוב נרמז כאן מתוך סִדרה ארוכה של שברי פסוקים, היוצרת מרקם צפוף של צירופים אלוסיביים רבי השלכות. ריבוי הרמיזות המיקרו טקסטואליות לספר איוב אינו צריך לטשטש ולהעלים את העובדה, שנוסחת המבנה הכולל של ספר זה - סיפורו של גיבור שירד לשאול תחתיות ועלה משם מזוכך ומבורך משהיה ("וה' ברך את-אחרית איוב מראשתו"; איוב מב, יב) - היא גם הנוסחה של סיפור החיריק. לפנינו סיפורו של יצור שגורלו גלגל אותו אל תחתית השורה, שסבל מבגידת חבריו, אך בסופו של דבר הצליח להגיע לשיאים ואף לבוז להם. תיאורו של החיריק כמי ש"רוּחוֹ שָׁאֲפָה רָמִים"ׂמזכירה את "ושאף צמים חילם" (איוב ח, ה). דברי ההתנצלות של החיריק "וַאֲנִי מַה כֹּחִי?" מבוססים על דברי איוב "מה-כֹּחי כי אֲיַחֵל" (איוב ו, יא), ודברי ההצטנעות שלו "פֹּה אֶשְׁקֹט וְאִישַׁן" מבוססים גם הם על דברי איוב "כי-עתה שכבתי ואשקוט" (איוב ג, יג). קריאת החיריק מן הגבהים "שׁוּרוּ! שֹוּרוּ!" מזכירה את דבר ה' לאיוב "ושוּר שחקים גבהו ממך" (איוב לה, ה), וההתגלות "מִתּוֹךְ מִפְלַשׂ-עָב" מזכירה את דברי האל לאיוב: "התדע על מפלשי עב" (איוב לז, טז). תיאור האות ו"ו ש"רֹאשָׁהּ בָּעָב" מזכיר את דברי צופר הנעמתי: "אם-יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע" (איוב כ, ו). בגידת הרֵעים, ההתייסרות, תחושת אפסותו של האדם מול איתני הטבע, לעומת יכולתו להתמודד עם ההשגחה העליונה, לגבור ולהתגבר - מוטיבים אלה ואחרים עשו את סיפורו של איוב לסיפור תשתית מתאים מאין כמוהו לסיפורו של "גיבורנו", שהגורל בעט בו ברגל גאווה.

סיפורו של ישו עולה כאן מן השורות "וּפְעָמִים,/ בְּטַפְּסוֹ/ נִתְרַחֵשׁ לוֹ/ נֵס/ בְּעָבְרוֹ בְּמִשְׁעוֹל עֲקַלְקַל וָצָר". נרמז כאן ספרו של א"א קבק במשעול הצר (תרצ"ז) על דמותו של ישו כיהודי שמרד במוסכמות החברה. מעשי הנִסים והמשעול הצר, הנזכרים כאן במפורש, בהצטרפם לאפיתט "קָט כְּגַרְגָּר" (המזכיר את משל הגרגיר שבברית החדשה, לוקס ח, ה-ח) עשויים לצבוע את דברי החיריק מראש ההר בצִבעי דרשת ישו מן ההר. גם המילים "מַעֲשֶׂה שָׂטָן" מתאימות לאיוב ולישו גם יחד, והעלייה לקראת ראש צוק מחוטב כמו כס יש בה כדי לרמז להכנות למלכות השמים. אף בירידתו מן המרומים אל פשוטי העם - אל הדייגים ושאר אנשים שמן הדיוטה התחתונה - יש מעקרונות המוסר הנוצרי. ניתן לומר כי "מעשה בחיריק קטן" הוא סיפור מעודד ומדכא בעת ובעונה אחת: מעודד - כי ניתן להסיק ממנו כי לרוח האדם אין גבולות, וגם אדם קטן ומזולזל יכול להגיע להישגים חובקי זרועות עולם; מדכא - משום שבהגיע האדם אל ההישג, אין ההישג נחשב בעיניו ובנקל יגיע למסקנה קהלתית של "הֲבל הבלים" ויבקש לחזור אל בקתות הדייגים ואל אוהלי הרועים.

מובן, היו לו לאלתרמן גם דוגמאות מתוך ההיסטוריה של דמויות שמאסו בכס השלטון והעדיפו את אוהל הרועים על מנעמי הארמון, ואת השולמית על שלומית המחוללת בצעיפיה.14 בהקשר זה בולטת דמותו של הקיסר הרומי דִיוֹקְלֶטְיַנוּס, שבא מן הדיוטה התחתונה, עלה מעלה מעלה והשיג שלום קבע, לאחר עשרות שנים של מרידות חוזרות ונשנות. בחמישים השנים שקדמו לשלטונו נתחלפו כעשרים קיסרים, שכולם נרצחו, הופלו מכיסאם או נפלו בקרב, ואילו הוא השכיל להחזיק ברסן השלטון למעלה מעשרים שנה, בנה מרחצאות מפוארים וקרקסאות אדירים, ולבסוף פרש מן הכס מרצונו. כשהציעו לו לחזור ולתפוס את השלטון, ענה למשחרים לפִתחו: "אילו ראיתם את הירקות שאני מגדל בגני, לא הייתם מציעים לי כדבר הזה". במציאוּת הלוקלית והאקטואלית, התנוססה כמובן ברמה הדוגמה האישית של בן-גוריון נמוך הקומה (שכּוּנה "בִּי גִ'י" בשני סימני חיריק),15 שגם השכיל להגיע לפסגה שאליה שאף, אך גם ידע לנטוש בזמן את מעמדו הרם ולרדת לנגב, לקיבוץ שדה-בוקר, לחיות בו כאחד העם בין אותם צעירים אידיאליסטיים, שהוא עצמו שְלָחָם להפריח את השממה.

כבר בשירו המוקדם "יתד" (שמופיע במחברת שירי פריז של אלתרמן בשם "מערת התאומים"), מופיע הרעיון שמאבקו של האדם ודרך חייו חשובים אפילו מן ההישג עצמו. חמדן, גיבורו של שיר זה, יוצא למסע ממושך ומסוכן (quest) במעבה האדמה, מסע שעתיד להובילו אל האושר הגדול ביותר ואל הטרגדיה הגדולה ביותר - אל מותו. בשירי אלתרמן הייעוד איננו משימה שניתן להשלימה, כי אם דרך נפתלת שלעולם אי אפשר להגיע אל סופהּ, ושסוף זה אינו אלא המוות; ההליכה בדרך הגדולה היא דרך חיים, ולא אירוע חד פעמי; אמן האמת אינו אלא הֵלך החייב ללכת בדרך לאין קץ, למוּת ולהוסיף ללכת; הלך זה לעולם לא ישכב בניחותא על יצועו ויקפא על שמריו; הוא זה יוותר מתוך בחירה על אותה "נחת" בורגנית שמקורה בנישואי תועלת ובצבירת דינרים, רק כדי שיוכל לזכּות באותו גמול אחד ומיוחד שתפיסת העולם הבורגנית לא תוכל להבינו לעולם: שיש ערכים שלמענם ראוי וכדאי להקריב את החיים הנוחים, ואפילו את החיים עצמם. מעניין לגלות כי שירו הגנוז של אלתרמן הוכתר בתת הכותרת "מָסוֹרָה ערבית", ואילו כאן נאמר על המאורע כי לפעמים "מְסֻפָּר הוּא כְּמִין מָסוֹרָה…" (תוך הכלאה בין מסורת סיפורית הנמסרת בעל פה מדור לדור לבין מערכת הכללים לנוסחם של ספרי המקרא, לכתיבתם ולדקדוקם, שהרי גיבור ה"אֶפּוס" שלפנינו אינו אלא סימן ניקוד אפסי).

ככל העמים

סיפור העפלתו של החיריק הקטן לפסגת ההר הוא סיפור שניתן כמובן לפרשו במעגלי השתמעות הולכים וגדלים, למן סיפורו הפרטי של נתן אלתרמן, הנער כבד הפה והביישן שהיה ל"משורר לאומי", ועד לסיפורו של "כל אדם" המעפיל כסיזיפוס המיתולוגי במעלה ההר, אל פסגת הישגי הקִדמה האנושית. בין המעגל האישי למעגל האוניברסלי ניתן לאתר גם את המעגל הלאומי, המתרקם לו בחשאי וכבלי משים בין השיטין.

ב1957- ראה אור הספר עיר היונה, שבחן את האֶתוס של המדינה הצעירה, וזכה לתואר "אפוס לאומי" (תואר כבוד בעיני בני ה"יישוב" ותואר מפוקפק בעיני בני "דור המדינה"), וב1958- ראה אור ספר התֵבה המזמרת, שיצק רעיונות דומים בכלים המתאימים לילדים. זהו סיפורו של חיריק "ביישן" ו"עקשן" כאחד, שכמוהו כעם שעליו נאמר כי הוא "קשה עורף" (שמות לב, ט; לג, ג-ה; לד, ט ועוד) ושבניו "ביישנים" המה.16

בעיר היונה הסביר אלתרמן, כי עם ישראל מעולם לא ביקש להתנצח עם חורפיו, אך משנכפתה עליו ההתנצחות, הוא ביקש לצאת ממנה וידו על העליונה (ב"שיר צלמי פנים" כתב: "צִנִּים/ הָיָה לִכְמָרֵיהֶם. אֱלֵי נִצּוּחַ/ עִמָּם לֹא שָׂשׂ, אַךְ עַל כָּרְחוֹ בַּצַּר/ הָיָה בַּלָּאט מֵשִׁיב חוֹרְפָיו דָּבָר").17 כמו העם בימי גלותו, ששמע את חרפתו ואת דברי החרפות והנאצות שנאמרו ונכתבו עליו, גם "גיבורנו" החיריק שומע בהיסח הדעת כי אין הוא נחשב בעיני הבריות אפילו כ"קְצֵה קוֹצוֹ שֶׁל יוֹ'ד" (כאמור, ניקד יל"ג "יוּד" כדי לרמוז למר גורלו של היהודי). לפיכך, הוא מחליט לחרף את נפשו, ולהשיב לחורפיו כגמולם: הוא לוקח את ציודו - מקל וחגור - ויוצא כמו "היהודי הנודד" הארכיטיפי, בעל התרמיל והמקל, לנדודיו ולמשימותיו ההֶרואיות (אפילו המילה "להכעיס", שהיא הבראיזם שנתגלגל ליידיש וחזר ממנה אל העברית, אופיינית לעם ישראל קשה העורף, ואין לה אח ורֵע בלשונות העמים).

כל הישג והישג של "גיבורנו" החיריק מוכתר במילים "וְהַבֹּקֶר הַהוּא בְּתוֹלְדוֹת הַכְּתָב/ הָיָה בֹּקֶר גָּדוֹל",18 להזכירנו כי "עַם הַכְּתָב" הוא שנתן לאנושות את התורה, את אמונת הייחוד ואת עקרונות המוסר המופשטים. על חובהּ של האנושות לעם ישראל כתב אלתרמן ב"שיר צלמי פנים" (משירי עיר היונה) את השורות הבאות:

כָּתְבוּ עָלָיו שִׂטְנָה לְהַחְרִימוֹ

אַךְ בִּכְתָבָם נִשְׁקַף כְּתָבוֹ רָבוּעַ.

יְמֵי מוֹעֲדֵיהֶם הָיוּ אֵידָיו,

אַךְ נִתְקְנוּ בְּצֶלֶם מוֹעֲדָיו.

עֵת כִּי הָיוּ הֲמוֹנֵיהֶם עוֹלִים,

לְקוֹל פַּעֲמוֹנָם, מֵעִיר וָיַעַר[…]

הָיָה כִּנּוֹר מַלְכּוֹ, מִזְמוֹר תְּהִלִּים,

רִנַּת כֹּהֲנֵיהֶם בְּרֹאשׁ עַם בַּעַר,

וּבְעוֹד אִשָּׁם שֹוֹרְפָה אוֹתוֹ לְשִֹיד

גַּם הוּא גַּם הֵם זִמְּרוּ תְּהִלּוֹת דָּוִד.

משמע, עם ישראל הוא שנתן לעולם את האותיות המרובעות (תרבות המערב אף אימצה כידוע את המושג alphabeth , שמקורו כמובן בכתב העברי, כשם נרדף לכל מערכת אותיות באשר היא). למרות חובו ליהודי ולתרבותו, העולם גומל לו ברעה תחת טובה, ומתנכל לו ללא הרף. ימי מועדיהן של אומות העולם, שנִתקנו בצלם מועדיו של עם ישראל, הופכים לו את החג לחגא. כך, למשל, חג הפסחא, שנתקן בצלמו של חג הפסח, היה בכל הדורות מועד מועדף לעלילות דם ולגירושים. לא במקרה השתמש כאן אלתרמן במילה הדו-משמעית "אֵידיו" (המילה "אֵיד" שפירושה 'אסון' משמשת גם כינוי לחג של נָכרים).19 מזמורי תהלים, שאותם חיבר "נעים זמירות ישראל" ("תְּהִלּוֹת דָּוִד") ותורגמו לשבעים שפה ושפה, מושרים היו בפי כמרים קנאים, שהעלו יהודים על המוקד, בעוד שקרבנותיהם אלה ממלמלים היו בלאט תפילות ופרקי תהלים.

תחילה אמר החיריק הביישן ושפל הרוח בלבו: "הַשּׁוּרוֹת - בַּשָּׁמַיִם רֹאשָׁן". הוא החליט להסתפק בפינתו הצרה שבקרן אפֵלה, וּויתר על הגבהים ועל אוויר הפסגות. על קטנותו של היהודי השחוח והסגפני, הבוחר להתנזר מהנאות העולם הזה ומצטנע בפינתו, כתב ביאליק בפרק "אלף בית ומה שבין השיטין" שבסיפורו "ספיח": "הלמ'ד הולכת קוממיות בגרון נטוי ובראש זקוף, כאומרת: ראינה, משכמי ומעלה גבוהה אני מכולכן. בינתיים מזדקר ובא היוד'ן, ברייה קטנה זו, שאין לה כל דמות בעיניי ואין לה על מה שתסמוך, ואף-על-פי-כן אני מחבבה יותר מכולן. תמיד היא נראית כצפה באוויר או כאילו היא נמשכת אגב גררא - ולבי לבי לה. ירא וחרד אני, שלא תֹאבַד בקטנותה בין חברותיה ושלא תירמס ושלא תתמעך, חס ושלום, בין כולן". ליד הלמ"ד, המהלכת ומעכסת כאותן אריסטוקרטיות ההולכות "נטויות גרון ומשַֹקְּרות עיניים הלוך וטפוף" (ישעיהו ג, טז), מזדקר היו"ד הצף באוויר, מאֵין לו מעמד רגליים על השורה, ומאין לו אדמה שעליה יוכל להציג את כף רגלו. על הלמדן היהודי הסגפני, המצטנע בפינתו ומרקיע בה לגבהים בל ישוערו, כתב ביאליק ב"המתמיד", ורישומה של פואמה זו על הנער היהודי השאפתן, מבני עניים, המבקש להגיע לכתר התורה, ניכר בשיר הילדים שלפנינו על כל צעד ושעל.20

קטנותו של היהודי הדך והנדכה, בן לעם קטן ונרדף, מחייבת אותו ללא הרף להוכיח את עצמו ולהצטיין. גם הישגיו המצויינים של "גיבורנו" החיריק הושגו כזכור בגלל אותם דברי לעז ודיבה מרושעים שהושמעו נגדו. נחיתותו בין אומות העולם הייתה עבורו מנוף להישגים אדירים (ויעיד מספרם של היהודים בין מקבלי פרס נוֹבּל); רגישותו למעשי עוול גרמה להיותו גורם מתסיס בכל מהפכה שחרתה על דגלה ערכי חופש ושיוויון, וכדברי אלתרמן ב"שיר צלמי פנים": "חֻקּוֹ הָיָה לְחֻקּוֹתָם יְסוֹד/ וּבְכַף מָאזְנָיו שָׁקְלוּ שָׂכָר וָעֹנֶשׁ./ פְּסוּקָיו נָשְׂאוּ עַל דִּגְלֵיהֶם בִּיקוֹד-/ פְּלַגּוֹת-דָּתָם וּלְעֵת קְרָבוֹת הַחֹפֶשׁ/ עַל מִתְרָסִים." בשל מאמציו של היהודי להוכיח את עצמו בכל מחיר, הלך ונתעשר העולם. דווקא היהודי, שכּוחו דל ורכושו מִצער, תרם לעולם תרומה נכבדה שאין שיעור להיקפה, וכדברי המשורר בהקשר אחר ("אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ,/ מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים"). "גיבורנו", שהעפיל לראש ההר, וחרת פרק מפואר "בְּתוֹלְדוֹת הַכְּתָב", כמוהו כ"עם הכתב" שהעשיר את האנושות, אף ראה בכך "תעודה" (יעד וייעוד).

המילים "בְּעָבְרוֹ בְּמִשְׁעוֹל עֲקַלְקַל וָצָר", שקודם ראינו בהם רמז לספרו של א"א קבק במשעול הצר, סיפור קורותיו של ישו כיהודי, מזכירות גם את סיפורו של בלעם, שביקש לקלל את ישראל וקללתו הפכה לברכה: "ויקם בלעם בבֹקר ויחבֹש את-אֲתֹנו(…) ויתיצב מלאך ה' בַּדרך לשטן לו(…) ותט האתון מן-הדרך(…) ויעמֹד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מִזה וגדר מִזה" (במדבר כב, כא-כד). כזכור, תחת דברי אלה וקללה, שאותם נתכוון להשמיע, השמיע בלעם ברכת "מה-טֹּבו אֹהלֶיךָ יעקב משכנֹתֶיךָ ישראל", וזהו גם גורלו של החיריק המושמץ שהפך לאדם מוערך ומבורך. אותה חברה שהוקיעה אותו והקיאה אותו מקִרבה, חיפשה אחר כך את קרבתו וביקשה להתחמם כנגד אורו.

על מאבקו של החיריק להתגבר על איתני הטבע נאמר: "הוּא שֶׁנִּפְתַּל וַיּוּכַל וַיַּגִיעַ", והתיאור מזכיר כמובן את תיאורו של יעקב שנאבק עם המלאך ("כי שָֹריתָ עִם-אלהים[…] ותוּכל", בראשית לב, כט; "וַיָּשָֹר אל-מלאך וַיֻּכָל", הושע יב, ה). על עם ישראל, הביישן והעקשן כאחד, שחייו כופים עליו נפתולי אלוהים, כתב אלתרמן בשיר י' של המחזור "שוּק הפֵּרות" בחגיגת קיץ:

הָעָם יִרְבֶּה, יַגִּיעַ

אֶל עֵת שָׁלוֹם שֶׁאֵין בָּהּ פַּחַד,

וְאָז, לְבַל יִשְׁכַּח בֶּן מִי הוּא,

יָקוּם אַחֲרוֹן צָרָיו בַּשַּׁעַר:

מִלַּיְלָה יַעֲמֹד אָבִיהוּ

לְהֵאָבֵק עִמּוֹ עַד שַׁחַר.

בְּזֶה הַמָּקוֹם הַמְיֹעָד

יִהְיוּ נִפְתָּלִים הַשְּׁנַיִם

עַד הֱיוֹתָם לְגוּף אֶחָד,

חֶצְיוֹ עָפָר, חֶצְיוֹ שָׁמַיִם.

בשיר זה יעקב-ישראל הנאבק עם כוחות ממרום, עם מלאך ה' הנשלח להעמידו במבחן, כמוהו כישראל הצעירה הנאבקת על צלם דמותה, על דיוקנה התרבותי, בשעה שבּהּ טרם קפאה הסטיכיה והעלייה ההמונית עדיין מזרימה לתוכה בכל יום סממנים חדשים, המשנים את צבעי הבלילה ואת טעמיה. "גיבורנו" החיריק, הנאבק עם איתני הטבע ויכול להם, מצליח להשיג את אשר גדולים ממנו לא השיגו. על הישגיו המופלאים של עם קטן ודל אמר ביאליק באחד מנאומיו: "הארץ הזאת סגולה יתרה ניתנה לה: להפוך באחרית הימים גם את הקטנוֹת לגדולות". מתוך קומץ רועים, נוקדים, בוקרים ובולסי שקמים - הוסיף ביאליק וטען - קמו אבות האומה ונביאיה, שנתנו לעולם את התשתית לתרבותו הדתית והמוסרית. תופעות שראשיתן מִצערה, הפכו לימים לתופעות אדירות, חובקות זרועות עולם.21

והנה, דווקא כשהגיע החיריק אל הפסגה, כנציגו של עם שהיה שרוי בגבהיו של עולם הרוח ושימש אור לגויים, הוא העדיף לחזור ולהיות "ככל העמים". על תהליך הנורמליזציה שעבר על עם ישראל כתב אלתרמן דברים אמביוולנטיים. בניגוד לבן-גוריון ול"כנענים", שוללי הגלות ומבזיה, ובניגוד לעגנון והזז, שהוסיפו לכתוב על נופי הולדתם שבגולה, ביטא אלתרמן השקפה דואלית על דמות היהודי החדש שנתרקמה לנגד עיניו. הוא ביקש שלא לרומם את הגולה ולשוות לה תפארת מדומה, אך גם תהה אם בבואו להשליך את כל "כלי הגולה" כחפץ שאין חפץ בו, לא צריך היהודי לשמֵר פריטים אחדים מתוך תרמיל הנדודים. כשוויתר היהודי על ריבונותו ועל כל "הָרִיב, הָרַהַב וְהַיְרִי,/ שֶׁלִּמְדִינוֹת הַחֶרֶב וְהַנֶּזֶר", הוא הצטייד בכמה וכמה ערכים חלופיים, ורכש כמה תכונות ותווי היכר שסייעו לו לשרוד במשך הדורות. האם יהיה זה נבון להשליך כלאחר יד נכסים ותכונות כגון הלמדנות היהודית, הערנוּת החשדנית, ערכי המוסר שאינם שם פדות בין רשות הפרט לרשות הכלל? אלתרמן הצדיק אפוא את הפניית העורף לגלותיות ואת היווצרות מיתוס הגבורה, שבלעדיו אין אומה חדשה יכולה להשתית את קיומה בתוך סביבה עוינת, אך גם קרא ללא הרף לאוחזים ברסן השלטון לבל ייחפזו ולבל ישליכו בלהט העשייה אותם מאוצרות העבר הראויים לשימור.

משחזר החיריק למקומו שבתחתית השורה, אין תימה שהמעשייה מסתיימת בהימחוּת רושמו של הכיבוש המזהיר, שהבקיע "גיבורנו" בהחליטו לטפס אל מרומי הר וָו. היה הישג לשעתו ולזמנו, ועם חלוף העתים לא תיוותר לו שארית וזֵכר ("וְכַיּוֹם אֵין סִמָּן שֶׁאֵי-אָז/ עַד מֵעַל לַשּׁוּרָה בָּא הַחִירִיק הָעָז"). ובמאמר מוסגר: בשנות החמישים נכבשה כזכור פסגת האוורסט, ואלתרמן כתב את שירו זה בהשראת הכיבוש הנועז, ביודעו היטב כי לימים יבואו כיבושים נועזים ומרשימים ממנו ויעמידוהו בקרן זווית אפלה. ובמישור הלוקַלי, משהוחזר מדבר סיני שנכבש במבצע קדש, ראה אלתרמן איך עם רפה וקטן יכול לנצח ולהגיע להישגים, אף לוותר עליהם בהרף עין.

מה יישאר ככלות הכול? רק הסיפור החרות בספר, או הנמסר כמסורת שבעל פה מדור לדור ("אַךְ בְּלֵב אוֹתִיּוֹת עוֹד שָׁמוּר הַמְאֹרָע/ וּפְעָמִים מְסֻפָּר הוּא כְּמִין מָסוֹרָה…"). באופן פרדוקסלי, דווקא האדם המשַֹחק (ה-homo ludens), העוסק ב"שטותים" וב"רְעוּת רוח" הוא האדם הרציני, שדבריו נחקקים לדורות, בהיות קנייני החומר לקש שאש אחזה בו. ומיהו שיעיד נאמנה על עלילות החיריק ועל מעלליו? השוּרוּק והחוֹלם, שאינם אלא תצורות וגלגולים של החיריק עצמו ("חוּץ מִזֶּה: גַּם הַשּׁוּרוּק וְגַם הַחוֹלָם/ מְעִידִים וְיָעִידוּ עַל כָּךְ עַד עוֹלָם"). בשיר הפתיחה של כוכבים בחוץ העיד אלתרמן במשורר ההֵלךְ שני עדים אילמים - כבשה ואיילת - וכאן הוא מעיד בו שני עדים, המצויים בו בכוח. משמע, החיריק עצמו יגייס שני יסודות שיצאו ממנו (והמצויים בתוך אישיותו) כדי להעיד על הישגיו. ובמילים אחרות, האמן ואיש הרוח הוא שינציח את עלילותיו של האמן ואיש הרוח. זהו כוחו האמִתי של החלש, של הסופר שאינו נמנה עם תקיפי החברה הנהנים ממנעמיהם של חיי שעה: היכולת לומר את המילה האחרונה, לחקוק אותה לדורות ואף לחתום כעד נאמן בשולי המגילה. זהו גם יתרונו של עם עולם, שראה כיצד נעקרו מוסדי ארץ ממקומם וגאוות עריצים הייתה כלא הייתה, והוא שנותר יחידי בעולם מכל העמים להעיד על תפארת העבר, וכדרך אגב - גם על חלקו הצנוע בהישגים אלה שהשיגה האנושות בדרך הילוכה.

הערות:

1. כמשורר ניאו-סימבוליסטי, הכיר בוודאי אלתרמן את שירתו ואת הגותו הפואטית של פול וֶרלן, שטען כי הניגון הוא יסוד מוסד בשירה, העולה בחשיבותו על כל רעיון ותימה. עצתו למשוררים הייתה: "De la musique avant toute chose". שיר הסתיו שלו, שתורגם ע"י ז'בוטינסקי ( "Les sanglots longs des violons de l'automne"), מדגים את עגמומיות הסתיו בעזרת תנועת [o] של המילה הצרפתית "automne". שירו של סימבוליסט אחר, ארתור רמבו, שכותרתו "התנועות" ("Voyelles") מדגים את הלוך הרוח שמשרה על הקורא כל תנועה ותנועה (תנועת [i], למשל, היא תנועת הצחוק ("rire") של שפתיים בצבע ארגמן. המשורר תיאופיל גוטייה, שכתב את המבוא לפרחי הרוע של בודלר, הִשווה באחד משיריו את הירח לנקודה הקטנה שבראש תנועת [i]. דומה שאלתרמן קיבל את הגרעין לשירו מן הסימבוליזם הצרפתי שהִרבה לדבר על חשיבותן של התנועות המניעות את השפה.

2. ברוך בן-יהודה, מורהו בגימנסיה הרצליה, העיד עליו בריאיון מיום 10.11.1972: "אילו אמרו אז, כשהייתי מורה שלו, כי נער זה סופו להיות משורר, יוצר דעת-קהל, איש המצפון הציבורי - לא הייתי מאמין". חברתו לספסל הלימודים, זהבה אילת, העידה עליו: "לא היה מעורה בכיתה, לא הרגשת בו משהו מיוחד, יוצא דופן.(…) נתן היה חייכן, אבל מאוד ביישן, נחבא אל הכלים ולא ידעתי שהוא כותב שירים" (ראו ספרו של מ' דורמן, נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה, תל-אביב 1991, עמ' 195, 198).

3. "הררי אלף" - כינוי להרים גבוהים (לפי "בהמות בהררי-אָלף", תהלים ג, י) וכינוי מליצי להרי האלפים, על שום דמיון צלילים.

4. נתיב הנדודים המצומצם שבין השולחן לחלון משול לנתיב הייסורים הנצחי של הנווד, המשורר המרטיר; ועמד על כך א' בלבן, הכוכבים שנשארו בחוץ, תל-אביב תשמ"ב, עמ' 60-58.

5. ראו בפרקים "'מריבת קיץ' - תשובת אלתרמן ל'כנענים'" ו"חורף שירתו - תשובת אלתרמן לחורפיו", בספרי על עת ועל אתר (פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן), עמ' 280-235.

6. "איבּער אַ פּינטעלע", איברזעטצט פון יצחק יואל ליניעצקי, אודסה 1904.

7. י' קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ד, ירושלים 1941, עמ' 363, שם, עמ' 432, הערה 773.

8. ראו סופו של שיר הילדים זה היה בחנֻכּה, שבו מכריז הסביבון "ניצחון!", ולאחרים הוא מודיע "נס!". כך הופכת האות נו"ן - סמל הכישלון (נו"ן כפופה היא קיצורו של "נכשל" בעברית; והאות נו"ן על הסביבון פירושה ביידיש "נישט", כלומר "לא זכה") לסמל הנס והניצחון. אלתרמן נהג אז לחתום על יצירותיו בשם אל"ף נו"ן (או "אלוף נון"). בהשתמשו באות הראשונה והאחרונה של שם משפחתו, יצר אלתרמן אוקסימורון, המכיל בתוכו את האליפות (את המקום הראשון) ואת הכישלון (את המקום האחרון).

9. השוו: "עיר ומגדל וראשו בשמים" (בראשית יא, ד); ו "וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח, יג). וראו גם: "וראשו לעב יגיע" (איוב כ, ו).

10. את הגיבורים מרקיעי השחקים כינה אלתרמן בשירו הגנוז "יתד" בשם "מַסִּיקֵי רוֹם", כלומר: נוסקים למרומים, כאיקרוס מן המיתולוגיה. על נסיקתם ונפילתם של גיבורים אלה בדרמה האליזבתנית, ראו: Levin, Harry. The Overreacher, Boston, Beacon Press 1964.

11. המחזה יצא לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשכ"ו (1965) בחוברת מיוחדת. ראו גם: נתן אלתרמן, מחזות, תל-אביב תשל"ג, עמ' 580-561.

12. תיאורו של החיריק כמי ש"גָּבַר עַל כֵּפִים וְעַל צוּק" מעלה את זכר מאמר חז"ל "נצחו אראלים את המצוקים" (כתובות קח, ע"א), שפירושו: ניצחו מלאכי מעלה את גדולי מטה, לציון פטירתו של אדם גדול. ברקע מהדהד הרעיון, שגדולתו של אדם, המרוממת אותו לעתים למעלתו של בורא עולם, אינה מצילה אותו מגזֵרת החלוף (ועל כן ככל שישְׂגה ויתרומם, לעולם יהיה גם "חיריק" עלוב, ועל כן נהגו בחגיגות הניצחון - ה"טריומף" - ברומי להזכיר למנצח שהתהילה היא בת חלוף ולהשמיע באוזניו כי "כך חולפת תהילת עולם").

13. הירתמותו בסוף ימיו אל המעשה הפוליטי המוצהר היא עדות לכך שפרש מן הנזר והגלימה וממיני עיטורי סופרים לטובת חיי המעשה. כשכתב את מאמרי "החוט המשולש" במעריב פרש אלתרמן כמעט מכתיבת שירים. היו שפירשו זאת כסימן לחולשה, אך לאור הלקחים הנלמדים מ"מעשה בחיריק קטן", ניתן כמדומה לשער שהייתה זו החלטה מודעת לעצמה - לפרוש בזמן ולפַנות את הזירה לצעירים המבקשים להתבלט.

14. כאשר דיבר אלתרמן במסתו "במעגל" (שעל שמה נקרא לימים קובץ מסותיו), על "שולמית השחורה והנאווה" מול "שלומית מחוללת הצעיפים", הוא כִּיוון מן הסתם לאותה סינתזה בין מזרח למערב ובין יהדות לאוניברסליות, שאליה חתרה אסכולת שלונסקי. על שולמית של שיר-השירים אין צורך להרחיב את הדיבור, ושלומית, גיבורת מחזהו של אוסקר ויילד הנושא את שמה, מחוללת בצעיפיה לפני הורדוס, ולבסוף מוצאת את מותה מידו. אלתרמן הנגיד בצירוף זה את תמימותה הטבעית של התרבות הארץ-ישראלית המתחדשת אל מול הדקדנטיות של התרבות האירופית השוקעת.

15. לדמותו נמוכת הקומה של בן-גוריון, רמז כמדומה אלתרמן ב"שירים על ארץ הנגב" בדבּרו על השבט ה"גוץ" שבא לכבוש את המדבר. ניתן לראות באנשי שבט זה היפוכם של הענקים מיצירתו של ביאליק "מתי מדבר", שעליה לגלג שלונסקי ב"אל הישימון". יש כאן כמדומה גם רמז לקומתו הנמוכה של דוד בן-גוריון, ששׂם את הפרחת השממה בראש מעייניו.

16. "שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להידבק באומה זו" (יבמות עט, ע"ב).

17. תואר הפועל "בַּלָּאט" ("בַּלָּט") מלמד מחד גיסא על לחש ענוותני ועל היסוס שמתוך חשש, ומאידך גיסא, על גאווה שקטה וחשאית (שהרי היהודי נהג לענות לחורפיו בדרכי עקיפין סמויות, גם אלתרמן נהג באותו זמן לענות לחורפיו בין שיטי יצירותיו). השורש לא"ט פירושו לח"ש וגם כס"ה (מלשון לוט).

18. תיאור הישגיו של החיריק (קריאתו של החיריק: "עוּרוּ, עוּרוּ!/ שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! הִנֵּנִי! שׁוּרוּ!", ובעקבותיה האמירה: "וְהַבֹּקֶר הַהוּא בְּתוֹלְדוֹת הַכְּתָב/ הָיָה בֹּקֶר גָּדוֹל") מזכיר את שיר ההתעוררות הציוני "שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ, / מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה" (מילים: זלמן אבין), שאותו נהג אברהם הרצפלד, מראשי המרכז החקלאי של ההסתדרות ומראשי הקרן הקיימת, לשיר בכל עלייה על הקרקע.

19. המילה "איד" נכנסה גם לתרבויות המערב הנוצריות (וראו במערכה הראשונה של יוליוס קיסר: "beware the Ides of March!") וגם לתרבויות המזרח המוסלמיות ("עִיד אל עדחה", "עִיד אל פִיטר" וכד').

20. על המתמיד נאמר כי "נִפְתַּל וַיוּכַל לְסֻגְיָא חֲמוּרָה" (שורה 414) ועל החיריק נאמר כי "הוּא שֶׁנִּפְתַּל וַיּוּכַל"; על המתמיד נאמר כי "וַיָּחָשׁ כִּי חָלַשׁ וַיֵּלֶא כֹּחֵהוּ" (שורה 363) ועל החיריק נאמר כי "כְּבָר כֹּחוֹ אָפֵס". על המתמיד נאמר כי נפשו נכספה "אֶל מוֹרַד הַגִּבְעָה - בִּמְקוֹם שֶׁתִּגְדַּלְנָה/ בְּתוּלוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת וְתַפּוּחִים אֲדֻמִּים" (שורות 296-295), והחיריק יורד במורד ההר כדי להגיע ל"מְקוֹם הַתְּנוּעוֹת(…) הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכְּתָב כְּגַלִּים". על הישיבה נאמר ב"המתמיד" כי "רֹב יָמִים כָּאִלֶּה גַּם-אֲגַם נִרְפַּשׂ עוֹמֵד/ כְּבֵית הַיְשִׁיבָה בַּחֲדָשׁוֹת יִפְקֹדוּ" (שורות 50-49), וכאן נאמר על החיריק כי "כָּך הוֹסִיף הוּא לֵישֵׁב רֹב יָמִים בְּשַׁלְוָה". על המתמיד נאמר כי "לְפָנָיו קִיר בַּרְזֶל נָטוּעַ" (שורה 75), ועל החיריק נאמר כי עמד "נָטוּעַ בְּאֶמְצַע הַוָּ'ו" המתואר כקיר תלול. גם אמירתו המצטנעת של החיריק ("מַה כֹּחִי"), הלקוחה כאמור מספר איוב, היא אמירה ביאליקאית טיפוסית (וראו "שירתי", "שחה נפשי לעפר", "ויהי מי האיש"ועוד).

21. בנאומו "השניוּת בישראל", דברים שבעל פה, ערך: פישל לחובר, כרך א, תל-אביב תרצ"ח, עמ' מ.