"יצאתי לצלם מטעם פיק"א את נוף ההתיישבות החדשה"

עיון במחזהו של נתן אלתרמן "כנרת, כנרת"

פורסם: במה: רבעון לדרמה, 166: 36-47, 2002

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים או אף גירסה שונה )

אלתרמן לקח על עצמו משימה לא קלה: לכתוב יצירה על ימי הבראשית של א"י העובדת מבלי לגלוש לנוסטלגיה מתקתקה, בצבעי פסטל בנוסח תעודות הקרן הקיימת של ילדותנו. כשהצייר הבצלאלניק מתבקש לצייר את התקופה, הוא מסרב ואומר: "עוד אין לנו פרספקטיבה". ועל כך עונה לו גרישה, בונדיסט שהיה לציוני אכול ספקות, "כשסוף סוף כבר תהיה לנו פרספקטיבה, אנחנו כבר לא נהיה פה". בראשית שנות השישים, חמישים שנה לאחר מעשה, כבר נוצרה הפרספקטיבה לתיאור העלייה השנייה על צעיריה התמהוניים, אותם בני אדם משונים, יחפנים וסגפנים, שביקשו לתקן סדרי עולם, להפוך את הפירמידה ההפוכה וּלהפריח אדמת סלעים וטרשים בניגוד לכל הסיכויים.

אחד מבני דור הנפילים הזה הראה לי פעם ספר של ביסטריצקי, וּבשער האחורי מובאה מדברי ביאליק שכּתב בשנות העשרים למחבר הצעיר: "לספרך יהיה ערך מיוחד בעוד כ-50 שנה, כשיתעורר הצורך להסביר לבני הדור הצעיר ציונוּת מהי ". ואת זה כתב ביאליק כשהמפעל החלוצי עמד בשיא חומו, בכל עוזו, ללמדנו שסופרי אמת כדוגמת ביאליק או אלתרמן ידעו לקרוא את המפה וּלזהות תהליכים עוד בטרם התהוו. שני המשוררים הגדולים לא נדברו ביניהם, אבל בשנות השישים, כשצעירי "דור המדינה" כבר התעייפו מן הרטוריקה הירחמיאלית החבוטה של עסקני המדינה הקשישים, נטל אלתרמן על כתפיו את המשימה שעליה דיבר ביאליק, ופרסם את המחזה "כינרת כינרת" (שהועלה לראשונה על בימת הקאמרי ביום ה30- בדצמבר 1961, שנה בדיוק לפני המחזה "פונדק הרוחות", שנכתב דרך-אגב לפני "כינרת, כינרת"). שלוש שנים קודם לכן גם חיבר אלתרמן את השיר הציוני התמים למראה "אנשי עלייה שנייה", ושיבץ אותו בספר שיריו לילדים "ספר התֵבה המזמרת", לרמוז לקוראיו שבימים טרופים אלה רק ילדים שעדיין לא התקלקלו ולא איבדו את תומתם יהיו מוכנים להטות לו אוזן, בלי עקימת אף ובלי אירוניה.

ובאמת, בני דור המדינה, חובבי האינדיווידואליזם וקריצת העין האירונית, שיצאו אז נגד אלתרמן, ולא רק נגד אלתרמן של "עיר היונה", העלו על נס פואטיקה חדשה, שבה כל מקלחת וכל תגלחת חשובה פי כמה מכל החוויות הקולקטיביות גם יחד. אלתרמן, לעומתם, ביקש להצדיע במסתרים לאותם "בני אדם משונים", שהקריבו את חייהם למען מימושו של רעיון השיתוף. הוא הבין שהאקזיסטנציאליזם הסרטרי של זך וחבריו הוא אופנה של אירוניה טרקלינית, חסרת מחויבות של ממש, שאינה תובעת מחסידיה כל קרבן, ושעתידה להתיישן ולחלוף מן העולם ככל אופנה.

כדי להיחלץ מסכנת הפלקט הסוציאל-ריאליסטי, הוא אסף כאן קומץ של דמויות קריקטוריות למדי, הרואיות ואנטי הרואיות, שמשמיעות אמירות ציניות ורציניות כאחת. כך, למשל, משמיע אליעזר – מצעירי הקבוצה – באוזני חברו זרח את חזון העתיד שלו: "אבל עוד לא הֵקיץ הקץ. / אני אומר לך שעוד תהיינה פה / צרות צרורות, יהיו קשיים וָסבל / ומחלות ומגפות... כן, כן, בצורת, עוני, / שרפות, התנפלויות... שמע, זרח לא הכול אבוד, / האמן לי, עוד יהיו צרות כאלו / שאין לך מושג". משמע, כדי לעודד את החלוץ המסתגף, שמסרב לקבל צריף עם מזרון תבן מן המוכן מתוך עיקרון, מרגיע אותו חברו בנימה אידילית כי עוד יהיה טוב, כי יהיה רע. נו, והוא לא צדק? בדרך כלל הפרוגנוזות שמתבדות הן אלה שמבוססות על "wishful thinking” ולא על ניתוח תהליכים והבנת המציאוּת, כגון הפרוגנוזה שהשמיע סופר חשוב עד מאוד בתכנית הטלביזיה סקאלה: "נגמרו מלחמות הדמים בינינו לבין שכנינו". כך הכריז הסופר ס' יזהר, שבוע לפני פרוץ האינתיפדה שבה אנחנו נתונים כבר למעלה משנתיים. בדקתי ומצאתי שכל התחזיות לעתיד של ביאליק ואלתרמן, לעומת זאת, נתממשו ככתבן וכלשונן, לא רק אלה שניבאו לנו שחורות.

טוב, קצת רכילות. מה בדיוק היה הקשר האישי של אלתרמן לנושא המחזה? בביוגרפיה שלו ניתן למצוא חוטים אחדים שקושרים אותו להתיישבות העובדת בכלל ולקבוצה העברית הראשונה בפרט. ראשית, חודשים אחדים לאחר שובו מלימודיו בצרפת, ובאמתחתו התואר "מהנדס חקלאי", הוא עבד שבועות אחדים במקווה ישראל, מתוך רצון לרצות את אביו שמימן את לימודיו האקדמיים, וביקש לראותו מחזיק במשרה ממשית, שתורמת למפעל הציוני. את הידיעות שקנה באגרונומיה ובגאולוגיה ניתן לגלות כאן, מעשה עולם הפוך, דווקא בדבריו של פייטלזון, יהודי מן הנוסח הישן, סוחר סיטונאי מיפו ומלווה ברבית, שבא לנשות חוב מבני הקומונה. באוזני החלוצים הוא מבטא את ספקותיו אם תוכל אדמת הטרשים הצחיחה להצמיח ברכה כלשהי: "אני מכיר קצת מה זה אדמה. / וּפֹה זו אדמה? זה עור ועצמות / כן , עור של קרום אבק מלמעלה / ושלד אבנים תחתיו. אתם אומרים: סיקול... / פה מסקלים חלוקי אבן ומוצאים / גושים של אבני גוויל, ומפוצצים את אלה / וּמגלים תחתיות סלע, ואם יש / איזה חלקות עפר בין אלה… לי לא תספר… / אני ראיתי… אם כבר מגַלים / שטח אנושי ואם משקים אותו / המים נשארים עומדים כמו בִּצה / מפני שתחתיהם מחכֶּה בשקט / מצע בזלת" וכו' וגו'. אז אלתרמן הבין משהו בעבודת השדה, הגם שכל ימיו יושב אוהלים היה, ולא איכר שריחו כריח השדה.

שנית, אחותו לאה אלתרמן-להב הצטרפה בעלומיה לקיבוץ תל-עמל (לימים ניר-דוד), שעליו כתב אלתרמן את השורות החגיגיות: "המִגדל הראשון את הנדר נָדר / עת חרגתְּ חמושה ומונפת / לעמוד מול הרים שאמרו 'אַל מטר!" / וצרים שהגידו: "אַל נפש!" // תל עמל, תל עמל, תל עמל, / ראשונה לחומה ומגדל / תבורכי תל עמל / במטר ובטל, / בְּדגה עלי גל, תל עמל, / בְּדגן למגל, תל עמל, / בִּנעורים למגדל תל עמל". לימים, עברה בלה אלתרמן , אמם של לאה ונתן, להתגורר בקיבוץ תל עמל, שמרה על קשר יום יומי עם נכדיה ובנה שיגר אליה כל יום רביעי, בדבקות מעוררת השתאות, מכתב הדורש בשלומה, וגם ביקר לעתים קרובות בקיבוץ עם אשתו ובתו היחידה.

וּשלישית, וְלאו דווקא לפי סדר הזמנים או לפי סדר החשיבות, ידידתו הראשונה של נתן אלתרמן - עברייה עופר (לבית שושני) - עבדה בסוף שנות העשרים בגן הילדים של דגניה א', והמשורר נהג לנסוע לעמק הירדן כדי לבקר אותה ולשוטט אתה לאורך הכינרת. הוא העלה רשמים מסיורים אלה ברשימות עיתונאיות פיוטיות בשם "גלויות מעמק הירדן" שנתפרסמו ב"טורים". הדים לאהבת עלומים נכזבת זו, שנקטעה לשברון לבו של אלתרמן, מצויה כאן כמדומה בדיאלוג ההזוי של שני הכפילים, יסנוגורסקי א' ויסנוגורסקי ב', שמתקוטטים ביניהם כמין אגו ואלטר אגו: "אמור יסנוגורסקי, אתה עוד אוהב אותה מאוד, נכון?", והכפיל עונה: "ואם אומר לך שזה לא נכון, תאמין לי? ודאי שזה נכון". ידוע שאלתרמן שמר כל השנים על קשרי ידידות אמיצים עם עברייה עופר-שושני והעניק לה את כל ספריו עם הקדשות, שבהן "הערה נפשו השופעת" (זאת ציטטה מדבריה). המחזה "כינרת כינרת", על אתריו ועל ההווי הקומונלי שמתואר בו, מבוסס כנראה על חוויות אישיות שחווה אלתרמן בשנים הראשונות שלאחר שובו מלימודי אגרונומיה בננסי שבצרפת.

אך טבעי היה אילו התמקד בעלילה ההרואית של החלוצים, או אפילו באירועים אנטי הרואיים של יום קטנות. אבל, על דרך הפרדוקס, הפעולה המשמעותית ביותר שמתרחשת במשך כל עלילת המחזה היא העמדה קומית של תמונה קבוצתית מסוגננת מול עינו של צייר, שהפך בצוק העתים לצלם של מוסדות התנועה הציונית. הסצנה מזכירה מעמד דומה בסיפור "אגב אורחא" של ברנר, אף הוא על חלוצי העלייה השנייה, ויש בה לא מעט מן הפוזה ומן הכזב. עומדים בה, וקלשונים בידיהם, גם מי שלא טבלו מימיהם את הידיים בשחת ובמתבן. אף על פי כן, לאחר שהחבורה נעמדת מול הצלם, ולאחר שאפילו החלוצים מצטרפים למעמד החגיגי, ולא רק הג'ובניקים שהסתננו לתמונה, ניתן להבין כי דווקא תמונה מפוקפקת זו, שחציה אמת וחציה "בלוף", עתידה לשמש עדות נאמנה לדורות, וכהבטחת הצלם: "עד שני יובלות שנים באחריות". גם אלתרמן, כמו ביאליק, הבין שתופעות היסטוריות סופן שהן מתנוונות ויורדות מן הבמה תוך שני דורות או שני יובלות, אפילו תהליכים חיוביים ומופלאים כמו הקומונה העברית הראשונה. לשניהם היה אותו insight ואותה יכולת מופלאה לקרוא את המציאות כהווייתה, לחלץ אותה מתוך הצעיפים של ערפל הווה המתהווה.

כבלי משים נבחנת כאן - אמנם ברמז ועל קצה המזלג - סוגיה עמוקה, שרבים הפכו בה: תפקידה של ההיסטוריוגרפיה ומהימנות התיעוד ההיסטורי, אך ברמת הכללה גבוהה יותר נדונה כאן אחת הסוגיות הפילוסופיות הסבוכות ביותר: מה קדם למה? ההוויה לתודעה או התודעה להוויה? תשובותיהם של פילוסופים בני הזמן העתיק ושל פילוסופים בני ימינו, עם כל המרחק שביניהם, דומות זו לזו: אלה ואלה מניחים כי בלי תודעה אין הוויה. המקורות התאוצנטריים תלו סוגיה זו בעקרון הלוגוס, הוא הצו האלוהי שברא שמים וארץ. הפילוסופיה המודרנית תלתה סוגיה זו בשאלת התודעה, והגיעה למסקנה שיש אין ספור מציאויות ואמיתות וכי המציאות או האמת בה"א הידיעה היא פרי תודעתם של קולטיה. שאלה זו בדבר קדמותה או אי קדמותה של התודעה להוויה עתיקה היא כסיפור הבריאה בספר בראשית, שבו העולם נברא במאמר. במחזה "כינרת, כינרת" עולה ובוקע סיפורה של "בראשית חדשה", כשם מחזור שיריו של אברהם שלונסקי, שבה הרוח מרחפת מעל מי הביצה, בראשית שבה נוסדת קומונה עברית ראשונה, ובה נולד תינוק ראשון (ולהבדיל, שבה מתבצע ספק-רצח ראשון כבסיפור קין והבל). גם כאן עולה וצפה השאלה הישנה נושנה בדבר מקומו של הלוגוס, מקומה של המילה (וגם של התמונה המצוירת או המצולמת) בתוך הוויה שעבור משתתפיה אין היא אלא "יום קטנות", ואילו עבור המתבוננים בה ממרחק היא "תקופה גדולה".

לפיכך, לאורך המחזה רב חלקם של האמירות הפואטיות, ללמדנו את חשיבות ההנצחה למען הדורות הבאים, וגם לרמוז באירוניה שהעבודה הגופנית בשדה, ברפת, איננה בדיוק לפי שעה תחום הצטיינותם של אותם סטודנטים מרכיבי פנסנה, שהגיעו ארצה חדורי אידיאלים כדי לשנות בה סדרי עולם. אליעזר, חבר הקבוצה, שמתקן את הלוקומוביל (מין מכונה שעובדת על קיטור): "אתה יכול להיות בטוח שאחרי העבודה / הוא לא ישב בלילה לחבר ברושורות […] וכדי שזה יעבודה וימשוכה ויחרושה וישאבה / אין צורך להוסיף לזה את זרתוסטרה ואת הגל / ואת ההחלטות של ועידת פולטבה". גם על א"ד גורדון כבר אמר מי שאמר, שאחרי שאחז בטורייה וחפר שתי גומות השקייה בפרדס, הוא החליט שהכתיבה על העבודה חביבה עליו הרבה יותר מהעבודה עצמה. עם זאת, האידאליזם של צעירי הקבוצה, המקריבים עצמם לאין קץ, הוא כה מלהיב ומדבק עד שאפילו פייטלזון, כילי בורגני בנוסח הקמצן של מולייר, נעשה בעל כורחו אידאליסט ומחליט לוותר על כספי החוב שחבה לו הקומונה.

התפאורה מתחלפת, והמערכה השנייה של "כינרת כינרת" מתרחשת באכסנייה של חיים ברוך ביפו, שבו עשו כידוע חלוצי העלייה השנייה את לילם הראשון בארץ ישראל, כמסופר ברומן "תמול שלשום" של עגנון. ובאמת, השמות גרישה ויסנוגורסקי מזכירים את השמות גורישקין ויסינובסקי מן הרומן על יצחק קומר. הכפילה הניגודית של החלוצה האידאליסטית טינה היא הפונדקית המטריאליסטית זלטינה, ששמה מעיד על אהבתה לזהובים בפרט ולממון בכלל. אחד מתלמידי בצלאל, שמתהדר במגבעת אמנים רחבה ובעניבת פרפר בטעם התקופה, מצייר את דיוקנה, אך מודה שזה לצורך פרנסה וכי היה שמח לפרוק לשעה קלה "את חרצובות האקדמיה / ולצייר בשביל הלב". הוא מתלונן כי בבצלאל הוא מוקף בתמונות של "גמלים פסבדורומנטיים על רקע פסבדוקלסי". אלתרמן רומז כאן כי צורכי המפעל הציוני דחקו את רגליה של האמנות המהפכנית, ודחו את נכונות הציבור לקלוט את הלכי הרוח הדקדנטיים של המודרניזם האירופי. קהל צרכני התרבות העדיף תמונות ושירים ציוניים תמימים ואופטימיים, ריאליסטיים והרמוניים.

אותו קיטש מתקתק של התחייה הלאומית, שמפני גילוייו הספרותיים הזהיר ברנר ב"הז'אנר הארץ ישראלי ואביזרייהו", מתגלה כאן בתחומי הציור: מגויסות, היענות לתכתיבים של קומיסרים, נהייה אחר טעמו הבנלי של קהל הצרכנים, חקיינות, פרובינציאליות והתעלמות מהלכי הרוח החדשים שמנשבים בעולמה של האמנות המודרנית. גרישה הבונדיסט, שאינו מבין מדוע בחר לעזוב את "סערת המרחבים של התנועה הפרולטרית היהודית / זו שאיננה מנותקת מן ההמונים ולה הניצחון והעתיד", מתבונן בציורו המהפכני של הסטודנט מבצלאל, ומעניק לה פרשנות משלו: "זה לא פורטרט, זהו פרוטסט אנטי רומנטי! / נגד הרומנטיקה הציוניסטית של זריחות ורודות / ושל עצי תמרים עם מחרשה ותלם / ועם פועל של מרמלד על תעודות תרומה". מאחורי גבו עומד אלתרמן ומחליף קריצות עין אירוניות עם הקורא והצופה, שכבר יודעים אל נכון מה עלה בגורלו של הבונדיזם הבין לאומי, שהיה בראשית המאה אויבה המר של התנועה הציונית.

כשהצייר מן המערכה השנייה, שהפך בינתיים לצלם כדי שיוכל להתפרנס מיגיע כפיו, מגיע עם הציוד שלו לקבוצה שעל גדות הכינרת, הוא מפיק מפיו את המרגלית הבאה: "יצאתי לצלם מטעם פיקא / את נוף ההתיישבות החדשה. / באמנות את הבכורה אחזיקה, / אך בצילום נזיד העדשה". יש בדברים האלה חץ של אירוניה עצמית ויותר משמץ של התנצלות עקיפה, שהוא אלתרמן - הנאוסימבוליסט שגדל באסכולת שלונסקי - נאלץ פה ושם ולחטוא בכתיבת פזמונים ושירי מולדת מן הסוג החרזני, הקולע לטעם הקהל (כמו שיר הכביש, למשל: "עורי שממה דינך נחתך / אנו באים לכבוש אותך", או "נלבישך שמלת בטון ומלט"). הוא רומז לנו שצורכי הפרנסה הם כורח בל יגונה, וכי צריך לפעמים להתגייס.

אמנם אלתרמן דיבר בעקבות שלונסקי נגד שירי אינסטנט של אהבת מולדת, וב"שירים על רעות הרוח" הוא שילח חצי שנינה נגד שורות פטריוטיות תמימות כדוגמת "לא שרתי לך ארצי ולא פיארתי שמך" של רחל המשוררת, באומרו "אשרי השירה הכותבת "ארצי" /בלי לחוש כי דרכה על נחש". עם זאת, חרף ההתנצלות של אלתרמן על פזמוניו הפטריוטיים, ניכרים כאן גם רגשי גאווה בלתי מבוטלים על שהוא היטה שכם למאמץ הציוני, וחיבר שירי זמר פופולריים, כגון "המדורה", "תל עמל", "שיר בוקר", "הורה סחרחורת", "ליל גליל", "הורה מדורה", "שיר הספנים", "שיר העמק", "דרך, דרך, נתיבה" ו"זמר הפלוגות". אפילו גרישה, הבונדיסט שהיה לציוני, מתחיל להתרגש למראה המציאות החדשה ולמשמע הפזמונים החדשים, ומודה באוזני הצייר בסגנונו הרוסו-עברי, עתיר הרגש, כי נופי הארץ ממלאים את לבו גאווה: "אח, בצלאלניק, כשמטיילים קצת על החול / וכשמזמרים עד ששומעים אותך בראס נאקורה / וכשהים, ברט, כמו הרמוניסט גדול / מלווה אותך על כל הקלוויטורה, / וכשסביב אין כלום, מה שקוראים שממה, / אבל כל זה מלא זמרה וים ורוח / אתה מרגיש כאילו ארמיה שלמה /צועדת עם תופים אל ניצחון בטוח. / ואז גם מין רומנס עברי של עצב רב / עם מין מילים כמו 'סביב שלוות השקֵט", ברט", / נראה לך כמו המנון ודגל קרב / שלכבודו אתה מסיר את הקשקט, ברט".

"כינרת כינרת" הוא אפוא מחזה על תקופה חלוצית הרואית, אבל רוב גיבוריו הם אמנים ואינטלקטואלים אנטי הרואיים, שכל מעשיהם מונעים ומודרכים ע"י אידיאולוגיה: מילים, מילים, מילים. אליעזר אומר כי בשעה שחברי הקבוצה רותמים את הסוס למחרשה, או לנסיעה עם החלב לטבריה, הם רותמים גם אידיאה, וריבה המכינה ארוחה על הטאבון עונה לו כי האידיאה גם היא בעל חיים, שאמנם אינו אוכל קש, אבל אוכל בכל פה את חייהם הפרטיים של האנשים. האנשים הם מזונה של חיית ענק זו, שאת מזונה היא תובעת ללא הרף: הב, הב.

במהלך האירועים מתפתה הצופה להאמין כי עיקרו של המחזה הוא באותם "שטותים" ו"הבלים" של הציור, הפזמון והצילום - בהם ולא בעבודה הגופנית שבכוחה לעצב את פני המציאות ולשנות את תולדות עם ישראל. חלוצינו המנסים להתכחש ליצרים הראשוניים הללו, כגון אהבת הורים לילדיהם או קנאת גבר לאהובתו, חזקים בפיהם יותר מאשר במלאכת הטורייה בפרדס. מחשבה זו מתחזקת לקראת סוף המחזה, לנוכח מעמד הצילום המסוגנן, הבדיוני למחצה, של החלוצים עם קלשוניהם - מעמד התופס את רוב המערכ השלישית. אך אם התפתה הצופה להאמין כי חלוצי העלייה השנייה אינם אלא כאותו "פועל של מרמלד על תעודות תרומה", הרי באות השורות החותמות והופכות את הקערה על פיה. יהודה מודה כי תחושת גודל השעה התערבבה עם כובד ראש ובדיחות הדעת, עם אספות ועם בדידות, עם שאלות הרבה ועם תשובות מעט, "וגם עם קצת / וזה אולי עיקר - קצת עבודה ולפעמים / אפילו קצת יותר מקצת. כן זו היתה בעצם / ההמצאה העיקרית". ולפתע הוא ממטיר על חבריו מטר כבד של הוראות לקראת יום המחר, ובהן שינויים שחלו בסידור העבודה: "דוחים זריעה של חלקה אלף, אך עם זאת / יוצאים לחרוש את כל השאר, גם במורד, / וניגשים להקמת הסכר לקראת חורף / את הסיקול נמשיך בארבעה / במקום שלושה, ובניקוז יעבדו / במקום שני חברים- אחד וחצי, / שכן חצי חבר יסע העירה /להביא חינין".

הינה כי כן, אם נתפתינו להאמין שחלוצינו אינם אלא מחבריהן של ברושורות פוליטיות, מתובלות במובאות מניצשה והגל, הרי שמתברר לנו - ממש בסוף - כי בזמן שהחלוצים נאמו והתווכחו, כתבו והצטלמו, הם גם עבדו כבדרך אגב עבודת פרך, בלי לחוס על כוחותיהם. בלהט החזון עשה כל אחד מהם עבודה של שניים שלושה עובדים רגילים. ככלות הכול, המחזה "כינרת כינרת" מלגלג על חלוצי העלייה השנייה ועל מייסדי הקומונה העברית הראשונה רק לכאורה. רק לכאורה הוא רואה בהם בטלנים מבלי עולם המצטלמים בפוזה מרשימה עם מעדר או עם קלשון על שכם כדי להיכנס להיסטוריה.

הצגתם הקריקטורית לא נבעה מן הרצון להשחיז נגדם חצי ביקורת, כי אם מרצון להיחלץ מן המבוכה: כיצד יוכל מחזאי עברי להתמודד עם מפעל ההתיישבות, מתוך אמפתיה גמורה, חסרת כל ארס אירוני. בכלל, האמנות מתקשה להתמודד עם הוויה חיובית ובונה, מלאה ברוממות נפש, בלא תיווכה של אספקלריה מעוקמת. עמוס עוז אמר פעם בספר מסותיו "באור התכלת העזה" שקשה לאמן לכתוב על מעשה קונסטרוקטיבי. אילו כתב שקספיר על הקמת הצי ועל שכלול דרכי התחבורה באנגליה האליזבתנית, איש לא היה קורא היום את מחזותיו. אבל הוא כתב על חולי, על שיגעון, על הסבל האנושי, שהם מכוערים במציאות, אבל היצירה הספרותית, וזו התאטרונית במיוחד, מחוללת בהם פלאים והופכת אותם לערך אסתטי הגורם לנו לקתרזיס. על כן נאלץ אלתרמן להכניס למחזהו את הקריקטורה ואת האירוניה, את השיגעון ואת המוות. כווריאציה על מה שאמר ביאליק לביסטריצקי, אומר שלמחזהו של אלתרמן עוד יש עתיד. אם המפעל הציוני יעמוד על תלו, אחרי הטילים וכל הקשיים, הרי שבעוד דור או דורותיים, אפשר יהיה להקים את המדינה מחדש, אחרי שמהרסיה שמבית ומחוץ עשו בה שמות, ולהעלות שוב על קרשי הבמה את המחזה "כינרת כינרת", המגולל את קורותיהם של אותם בני אדם משונים, שייבשו ביצות, סללו כבישים והקימו קומונות בחבלי ארץ שוממים. הישראלים של העתיד יבינו שגיבוריה של ההיסטוריה שלהם אהבו את העט (בעין טית) אף יותר מאשר את האת (באלף תיו) ואת השלח, וכי התווית המיליטריסטית שתלו בהם מחזאים ותסריטאים בתר-מודרניים ובתר-ציוניים גם היא תווית ככל התוויות. המציאות הולכת ומשתנה ללא הרף, אבל במחזה הזה - כבכל יצירת אמנות טובה - יש דברים שלא יתיישנו בכל חליפות העתים.