טרגדיה ארץ-ישראלית

לרגל יום הולדתו החל ב-23 באוקטובר

אבשלום פיינברג בראי השירה העברית

אבשלום פיינברג, ממייסדי ניל"י (1899 – 1917), היה כידוע צעיר ארץ-ישראלי נאה וברוך כשרונות, בעל לשון חדה וקסם אישי רב, שמשך אליו את בנות היישוב. יש אומרים שרעיונותיו המקוריים שחתרו לסיום שלטונם של התורכים והצליחו כמעט להתממש, למעשה החישו את מותו. הוא יזם קשרים עם הבריטים ורמז להם על הטובות שתצמחנה לבריטניה אם תצליח לסלק מאיזור הסהר הפורה את האימפריה העות'מאנית המתפוררת עם באשת הריקבון שלה. נפילתו בחולות המדבר, באזור רפיח, בעת מסע שנועד לפגישה עם הבריטים, נשארה חידה בלתי פתורה: האם הז'נדרמים הטורקיים חיסלוהו? האם הבדווים הם שגרמו למותו? האם רצח אותו יוסף לישנסקי, שיצא עם אבשלום למסע זה, שניהם מחופשׂים לבדווים? האם ניתן לסמוך על עדותו של העד היחיד לתקרית שנפצע אך שרד, והבריטים הצילוהו והובילוהו לבית-חולים? תיק"ו.

חמישה ימים אחרי ההיתקלות במדבר התברר לאהרן אהרנסון, מנהיג ניל"י, שיוסף לישנסקי הפצוע מאושפז בבית-חולים בפורט סעיד, והוא נסע כדי לשמוע מפיו על שאירע. ב"יישוב" התחילו לרנן על הפרשה, ולטפול על לישנסקי אשמה של בידוי ראָיות. היו שטענו שכל התקרית עם הבדווים לא הייתה אלא סיפור מומצא, ולמעשה רָצח יוסף את חברו למסע כי היה מאוהב בשרה אהרנסון, ארוסתו של אבשלום.

לאחר מלחמת ששת הימים, משנתגלה מקום הירצחו של אבשלום פיינברג בצד דקל שצמח ליד שלדו מחרצני התמרים שהיו שמורים בכיסיו, טוהר שמו של לישנסקי מאשמת ה"רצח", והוא זכה לרֶהביליטציה מלאה. אבשלום נשאר בזיכרון הקולקטיבי כדמות מופת של צבר זקוף קומה וגו, שביקש למשות את עמו ממנהגי התורכים וממנהגיה של יהדות "היישוב הישן". יונתן רטוש, שהתחיל את דרכו בעיתונות הרוויזיוניסטית, חיבר לזכרו את שיר הגבורה שלו "אבשלום" , שהתפרסם ב"טורים" (בעריכת א' שלונסקי), שנה ב, גיל' מ"ט – נ', י' בניסן תרצ"ט (30 במארס 1939).

פרסום השיר ב"טורים" של שלונסקי היה כרוך במעשה הטעיה של הצעיר הארץ-ישראלי אוריאל היילפרין, שבחר להסתיר את זהותו האמִתית ולהסתתר מאחורי הפסידונים "יונתן רטוש" (המשורר והמתרגם רפאל אליעז, איש חבורת "יחדיו" של שלונסקי, הוא שחשף את התרמית, ולא שעה לבקשתו של רטוש לנצור את האמת בלִבּוֹ, כמסופר בספרו של יהושע פורת "שלח עט בידו", (עמ' 158 - 160). מרגע שהתבררה לשלונסקי, בעל ההשקפה הפרו-סובייטית, זהותו של המשורר ה"אלמוני" שהסתנן לשורות "טורים" בתחבולת הונאה, הפסיק תיכף ומייד לפרסם את שיריו היפים והמקוריים של הרוויזיוניסט הצעיר.

השיר "אבשלום", שרטוש ייחס לו חשיבות רבה, אינו מרשים את קוראו ממבט ראשון כשיר הנושא מסר אידֵאולוגי מובהק. להפך, יש בו אמירות שלא קל לעמוד על פשרן והן נשארות פרומות ופתוחות למילוי פערים ולגישור שאינם מושגים בנקל. מיהו המקלל את אדמת גשור? האם דברי המלך דוד הם הכלולים בבית הרביעי, או שמא דברי הדובר הסמוי המצדדים באבשלום המורד? האם מבטאים הבתים האחרונים את מחאת המלך השכּוּל כלפי החוגגים המברכים אותו על מיגור המרד, או שמא מתוארת בהם דמותו של אבשלום החיה לנצח, הגם שהמוות השיגהּ בטרם עת? השיר כולו נראה כאוסף אמירות עמומות וחידתיות הפתוחות לפירושים שונים, אפילו סותרים.

מפתח כלשהו ניתן למצוא באמירותיו החוץ-ספרותיות של רטוש, המציגות את אבשלום כסמל של מורד צעיר שניסה לעצב את עתיד עמו ומת בדמי ימיו, בעיצומה של המהפכה שהאמינה שהעברים הם אדוני הארץ. ב"משא הפתיחה" של "הוועד לגיבוש הנוער העברי" (1944) הגדיר רטוש את זהותם של ה"כנענים", הילידים, על רקע הזדהותם עם אנשי ניל"י: "הרגשת הייחוד של בני הארץ הזאת, שהעברית היא לשונם ועברם הוא העבר של ארץ העברים, ועברהּ של ארץ העברים בלבד – התחילה באה על ביטויה כבר לפני כחמישים שנה. אם הועילו אנשי ניל"י באמת ובאמונה, בכל גודל קרבנם והעזתם ונאמנותם עד מוות – מי יודע. [...] חשיבותם ההיסטורית של האנשים הללו שנִספו בריגול, לא בריגול הזה היא, אלא בעובדת היותם דור ראשון שעמד על הרגשת ייחודם של בני הארץ".

רטוש ניהל "רומן" מתמשך עם דמותו ההֶרואית של אבשלום, האפופה בערפִלי המיתוס של מחנה ה"ימין". הוא ראה ב"עברים הצעירים" (את הכינוי "הכנענים" נתן להם שלונסקי, מתנגדם כדי להעליבם, אך הם אימצוהו והתעלמו מהשתמעויות-הגנאי שלו) ממשיכים של אנשי ניל"י, בהבדל עקרוני אחד: בראשית המאה העשרים טרם גמלה ההכרה העברית בכל חלקי "היישוב", והמהפכנים הצעירים לא קצרו את פרי מהפכנותם, ואילו באמצע המאה העשרים הבשילה השעה לפעולה – למימוש הרעיון המהפכני ולהשתלטות על הארץ ועל כל יושביה. לנוכח יחסם של רטוש ואנשיו לאבשלום פיינברג, אך טבעי היה שעזבונו הספרותי יימסר לרטוש לתרגום ולעריכה (כמסופר במכתבי רטוש, עמ' 216, 231), וניתן לשער מה רבה הייתה אכזבתו על הדחתו, השרירות-לדעתו, ממלאכה זו. דוגמת התרגום שלו מצרפתית, שנמסרה לעכסה בלקינד, נציגת המשפחה, לא נשאה חן בעיניו, והמריבה בין הצדדים הסתיימה באיומי תביעה.

לאחר שנמצאו עצמותיו של אבשלום והועלו ממדבר סיני, כתב רטוש מאמר בשם "אבינו הצעיר לנצח" ("ידיעות אחרונות", 10 בנובמבר 1967), המעלה את זכר הטרגדיה הארץ ישראלית הנוראה שאירעה באחרית התקופה העות'מאנית: צעיר מרדן יפה תואר ומוכשר עד מאוד מת בדמי ימיו על מזבחה של הפיכת נפל נגד משטר מושחת, ערב התפוררותו הגמורה. פחות משנה לאחר מות אבשלום, באוקטובר 1917, כבשו הבריטים את באר-שבע, בראשית דצמבר 1917 כבשו את ירושלים, ובספטמבר 1918 – את הארץ כולה.

מאמר זה וספיחיו היה עילה לניגוחו של רטוש וחבריו על-ידי משה אטר-אטינגר, ידידו של רטוש מימי עבודתם המשותפת בשנות השלושים במערכת "הארץ". משה אטר, שבשלב זה היה ראש מדור הכלכלה ב"הארץ", כתב מאמר אנטי-"כנעני" בשם "חלומם המתוק של ה'כנענים'" ("הארץ", 12.11.1976), שבו הציג את אבשלום כבן איכרים עשיר, שמשקו נבנה בכספי הבארון, והתבסס בעיקר על עבודת ערבים (נציין במאמר מוסגר שיוסף לישנסקי נמנה עם "מחנה הפועלים", והרקע החברתי-הפוליטי השונה בין שני הרֵעים גרם לסכסוכים ביניהם). בשל כך, טען אטר, נדונו משקיה של איכרות בורגנית זו להתנוונות הדרגתית, וכן להתבוללות תרבותית (אבשלום הִרבּה לכתוב בצרפתית, לא בעברית). סופו המר של גיבור ניל"י, הוסיף וטען, הראה עד כמה היו חלומותיו רחוקים מן המציאוּת. אף-על-פי-כן ה"כנענים" מוסיפים – אליבא דאטר – להתרפק על דמותו ולהשלות את עצמם כי את החלום המתוק שלא הושג בעבר ניתן יהיה להשיג בעתיד.

ה"אני מאמין" המדיני של רטוש עולה אפוא בעקיפין משירו "אבשלום", שחזיתו אינה מסגירה את מעמקיו. היא גם עולה בעקיפין משירים כמו "אבימלך" ו"בארגמן", שעליהם אמר רטוש בראיונות ששיריו לא נכתבו על גיבורים ספציפיים, אלא שירים שכל מהפכן יכול לשיר על כל מהפכן, בלי הבדל בין אידֵאולוגיה לאידֵאולוגיה. אין ספק שרטוש זרה חול בעיני עורכיו באשר לתשתיתם האידֵאולוגית של שירי החרב שלו, ובחר להשאירה בערפל. ואולם, לא קל היום קבוע איזה מבּין המניעים גבר על משנהו – הפרגמטי או הפואטי: רצונו של רטוש להסתיר מעורכיו את רעיונותיו הקיצוניים, כדי ששיריו יתקבלו לדפוס, או רצונו הכֵּן לעבור משירה לוקלית ואקטואלית לשירה בתר-סימבוליסטית ברוח המודרניזם המערבי.

*

לאחר שנחסמה דרכו לפרסום בכתב-העת "טורים", התחיל רטוש מפרסם משיריו ב"מחברות לספרות" של ישראל זמורה. אלתרמן, שפרש מ"טורים" עם פרוץ מלחמת העולם, היה החבר הבכיר ביותר בחבורתו של זמורה, ופקח את עינו על התבטאויותיו של רטוש (שהאידֵאולוגיה שלו והתבטאויותיו נגד "העולים החדשים" וה"מעפילים" היו לאלתרמן לצנינים). באותה עת חיבר אלתרמן את פזמונו "דרך, דרך, נתיבה", אשר נדפס לראשונה ביחד עם תווי הלחן של מרדכי זעירא, בעיצומו של הגיוס של צעירי היישוב לצבא הבריטי, ב"לוח הארץ" לשנת תש"ב (ספטמבר 1941), עמ' 99 – 101. לשיר יש זיקה אמיצה – סגנונית, רעיונית ומוטיבית – לשירי "שמחת עניים" שנדפסו באותה עת (כפי שכתבתי בספרי "להתחיל מאלף", 1993). שני השירים הללו נכתבו אפוא בעצם ימי המלחמה, בעת שהמוסדות הלאומיים הכריזו על צו גיוס ונקטו אמצעים נגד המשתמטים ממילוי חובתם. שניהם מסַפרים את סיפורם של שני רֵעים היוצאים לדרך – ככל הנראה למשימה קרבית משותפת – אך "דרך, דרך, נתיבה" הוא שיר אפל וחידתי, ואפשר שעולים ממנו רמזים עמומים של fratricide   ("רצח אח"): "דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,/ דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,/ מֶרְחַקַּיִךְ אֲרֻכִּים,/ לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים./ נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ/ מֶּרְחָק, אַתָּה הַגֵּד:/ שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ,/ מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?". הבגידה שעליה מדבר השיר "דרך, דרך, נתיבה" עלולה להתבטא בנטילת חייו של אחד משני האחים-לנשק על-ידי רעהו החושש פן ייאלץ, למשל, לחלוק עם "אָחִיו" את מנת המים האחרונה ואת מנת הלחם האחרונה, ולמוּת בערבה בין הקוצים והערערים, בלי טיפּת מים ובלי צידה לדרך.

אלתרמן היה המשורר הראשון שהעלה בשיריו את המושגים 'רֵעים' ו'רֵעוּת' כשוֵוי-הערך העבריים של המושגים הלועזיים comrades, comradeship . מושג ה"רֵעוּת" היה בעיני המשורר אחד מהערכים החשובים להבטחת קיומו של המין האנושי (הוא מנה את רֵעוּת הלוחמים בשדה הקרב ביחד עם ערכי-יסוד כמו אהבת אֵם לפרי בטנהּ או קִנאת גבר לרעייתו). בלי אמונה גמורה בכוונותיהם הטובות והטהורות של רֵעיו לנשק הן לא יוכל החייל למלא את משימתו, ואז עמו וארצו יינתנו ביד אויבים ורשעים. מאלתרמן קיבלו משה שמיר וחבריו את ההשראה לכותרת שהעניקו לכתב-העת שלהם – "ילקוט הרֵעים" (1942 – 1946). משם נתגלגל המושג ל"שיר הרֵעוּת" של חיים גורי (1948) ולפזמונים עבריים אחרים שחוברו בדור תש"ח. המשורר, שלמד בדרכו לארץ בגימנסיה דתית בקישינב וביסס לא אחת את שיריו על מודרניזציה של סוגיות מדברי חז"ל, מעלה כאן גם מחלוקת ידועה בסוגיית "שניים שהיו מהלכין בדרך". דומה שהמסקנה המשתמעת מן השיר "דרך, דרך, נתיבה" עולה בקנה אחד עם דברי בן פטורא במחלוקת שלו עם רבי עקיבא:

שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמין לחיי חברך (בבא מציעא ס"ב ע"א).

עולות כאן שאלות מוסר קשות וסבוכות שמעסיקות את העולם התורני ואת העולם המשפטי עד עצם היום הזה: האם איסור רציחה אינו נדחה משום פיקוח נפשו של הרוצח? האם לא מְצוּוה האדם לשמור על נפשו מכל מִשמר (ככתוב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"; דברים ד, טו)? האם אין הבדל בין רציחה בפועל לבין אי-הצלת הזולת כדי להישאר בחיים? האם אין קריטריונים עם בסיס ערכי להעדפתו של אחד על השני? הרי לא אחת מתברר שהמדינה קובעת סדרי קדימויות בקבלת טיפול רפואי מציל חיים, ולמעשה שולחת חלק מהנזקקים אל מותם. ואם נקלע אדם עם משפחתו אל זירת פיגוע, האם לא ינסה להציל את בני משפחתו לפני שיתפנה להצלת אנשים אנונימיים שנקלעו למקום? האם סביר להניח שאדם שנקלע לסיטואציה כזאת יוותר על חייו למען הזולת, ולא יבחר להציל את נפשו? שאלות מוסריות קשות עולות כאן, שאלות בעלות מִטען פילוסופי כבד, ואלתרמן מכריע בהן כמדומה ברוח דברי בן פטורא. אחד-העם – במאמרו "על שני הסעיפים" – הכריע ברוח פסיקת רבי עקיבא שבמקרה כזה חייך קודמים לחיי חברך, ואילו אלתרמן ראה במשתמע בהכרעה כזאת מעשה בגידה ו"רצח אח".

בשפה העברית המילים "בֶּגֶד" ו"מעיל" הן מאותם שורשים שמהם נגזרו המילים "בגידה" ו"מעילה", שהרי הבוגד והמועל מחביאים את דמי המעל שקיבלו (או את הסכין שהם עתידים לנעוץ בגב "חברם הטוב") בכיס בגדם או בכנף מעילם. הבֶּגד והמעיל הם אפוא מסכות וכיסויים, המחביאים את התמורה או את כלי הרצח. זה טיבו של הבגד בשירו של אלתרמן "בגד חמודות" (שיר 37 בקובץ "חגיגת קיץ"), המציג את הגוף כ"מְעִיל דָּמִים נָאֶה / שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ עֵינָיו קָמוֹת", "מְעִיל דָּמִים" בכפל משמעיה של המילה "דמים". בפזמונו המוקדם "שיר בוקר" השתמש אלתרמן בצירוף 'דרך בוגדת' בהוראת 'דרך מטעה ומוליכת שולל' המובילה את ההולכים בה אל עברי פי פחת: "אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת, / אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל, / עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, / אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל".

אלתרמן רמז בשירו "דרך, דרך, נתיבה" שהלוחם מצוּוה ללכת בדרך הישָׁר ושלא לבגוד בחברו, גם אם ישלם על כך בחייו. אלתרמן השתמש במילה "נתיבה" המופיעה בתנ"ך בשני פסוקים בלבד, ובשניהם היא משולבת באמירה הטעונה במשמעויות מאיימות. הפסוק הראשון הוא "כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה" (ישעיהו מג, טז), והשני הוא "בְּאֹרַח-צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל-מָוֶת" (משלי יב, כח). לפי הפסוק האחרון ולפי מפָרשיו, רק ההולך בנתיבת הצדקה והיושר יזכה בגמול (בשירו של אלתרמן – שני הרֵעים, שלא בגדו איש ברעהו, מוצאים את מותם בערבה, אך השיר מטעים ש"טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ / מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד".

כשפרסמתי מאמר מפורט על שיר זה ב"חדשות בן עזר" [חב"ע] גיליון 1790, מיום 13.10.2022, כתב העורך בשוליו הערה משלו, כדלקמן: "באורח מוזר וללא כל קשר היסטורי או השפעה ספרותית, אולי אפשר לראות בשיר הזה גם כמין מקבילה לסיפור הריגתו של אבשלום פיינברג בינואר 1917 בידי בדואים במדבר על גבול סיני, והיחלצותו של רעו יוסף לישנסקי הפצוע בכתפו, אל הכוחות הבריטיים במצרים, וגם את הרינונים שהיו אז ביישוב בקשר לכך, כאילו לישנסקי אשם במות אבשלום". על כך הערתי בגיליון 1791 של חב"ע מיום 17.10.2022:

[...] פרשה זו אירעה כידוע בשנת 1917, ולכאורה אין לה קשר לשירו של אלתרמן שנכתב ב-1941. ואולם, יש בכל זאת קשר סמוי, המקשר בין השיר לאירוע ההיסטורי של שני הרֵעים שחירפו את נפשם ויצאו יחדיו למִדבּר בדרכם למצרים. בשנת 1939 התפרסמה קבוצת שירים סוערים ומסעירי-לב מאת סופר אלמוני בשם "יונתן רטוש".  קבוצת השירים שבתוכה השיר "אבשלום", התפרסמה תחת הכותרת "צלם" בכתב-העת "טורים" שערך אברהם שלונסקי (שנה ב', גיל' מ"ט-נ', י' בניסן  תרצ"ט, 30 במארס 1931).  [...] לרטוש היתה הזדהות עמוקה עם דמותו של אבשלום פיינברג.

דמותו של פיינברג גילמה בעבורו אב-טיפוס של דמות הלוחם זקוף הקומה, הנוטל אחריות לעתידו ומנסה לעצבו במו ידיו, ולוּ גם במחיר חייו. אבשלום פיינברג היה בעיניו ראש וראשון לדמויות הֶרואיות-"ילידיות" שמרדו ביהדות הגטואית והפכו ל"עִברים" קוסמופוליטיים, יפי תואר וזקופי קומה. רטוש הדגיש את האֶליטיזם האריסטוקרטי של אבשלום, את אומץ לִבּוֹ ואת יכולתו ליטול את הגורל בידיים ולהביא לזירוזם של תהליכים היסטוריים, מתוך אמונה שהוא וחבריו הם אדוני הארץ. ב"משפט הפתיחה" של "הוועד לגיבוש הנוער העברי" הגדיר רטוש את הזדהותו עם אנשי ניל"י – "דור ראשון שעמד על הרגשת ייחודם של בני הארץ." ה"אני מאמין" המדיני והאידֵאולוגי של רטוש עולה אפוא משירו "אבשלום", אך לא שלונסקי, שבז  לדרכם של "הכנענים", אף לא זמורה ולא  קוראי "מחברות לספרות"  שקראו את "חופה שחורה" – יכולים היו לחשוד במסריו המדיניים ה"רוויזיוניסטיים" של שיר זה, הנראה ונשמע כשיר תנכ"י רגיל, שעיקר כוחו וחִנו בשעשועי חרוז ומצלול. אף-על-פי-כן, אני נוטה להאמין שאלתרמן ידע שהצעיר המסתתר מאחורי השם החידתי "יונתן רטוש" אינו אלא אוריאל הלפרין, בן שותפו של אביו לייסוד גן-הילדים העברי, וככל הנראה ניהל עם השיר "אבשלום" דו-שיח סמוי  בשירו "דרך, דרך, נתיבה".

מן הראוי לשים לב ההבדל בגישותיהם האידֵאולוגיות של אלתרמן ושל רטוש שהתבטא אפילו בלשון ובמִטעניה. בניגוד לרטוש, שהפנה עורף לספרות חז"ל וראה בה תוצר של חיי העם בגלות,  אלתרמן רמז בשירו למחלוקת התלמודית של "שניים שהיו מהלכין בדרך". רטוש ביקש לכתוב שירה מהפכנית, בבריאת "יש מאין", ללא השראה מן הספרות העברית שנוצרה באלפיים שנות גולה. הוא האמין שעל הספרות העברית להתנתק ניתוק חד ומוחלט, ולא מתון והדרגתי, מכל ערכיה של ספרות ישראל שנכתבה על אדמת נֵכר ("ספרות יהודית בלשון העברית", כניסוחו). אלתרמן לעומתו האמין באֶבולוציה – בתהליך שיארך דורות, ונתן לכך ביטוי בשירי המחזור "עיר היונה".

וכך, בעוד שרטוש שׂשׂ אלי קרב וחיבר "שירי חרב", אלתרמן ראה באחיזה באחיזה בנשק רוע בל יגונה. ודוֹק, העֶמדה הבוקעת מבּין טורי שיריו קובעת כי "החרב" לא נועדה אלא לצורכי הגנה על היחיד ועל העָם, בחינת "בא להָרגך השכֵּם להָרגו" (ברכות נח א, סב ב; יומא פה ב). כשהיא משמשת לצורכי תקיפה ולשם הפגנת כוח, הרי שהיא זרה לאופיו של העָם היהודי ומנוגדת לו תכלית ניגוד ("נִצְנֵץ הַפֶּלֶד הָעוֹמֵם [...] אִבְחַת חַרְבוֹת גּוֹיִים הִיא אֵם / לַחֶרֶב הַיְּהוּדִית הַזֹּאת. // כִּי לא הָעָם הַזֶּה עַמָּהּ [...] גִּיּוֹרֶת הִיא אִתּוֹ [...] הִיא רוּת נָכְרִית מְאָדָּמָה [...] בָּנְתָה הִיא אֶת הַגֶּשֶׁר עַל הַתְּהוֹם / אֲשֶׁר בֵּין דְּמֵי נִרְדָּף לִדְמֵי רוֹדֵף", ככתוב בשיר ו' של המחזור "ליל תמורה" שבקובץ "עיר היונה").

אלתרמן ידע מתי ראוי ונכון להפעיל כוח, ומתי ראוי לנצור אותו. כחמש שנים לאחר שפרסם את שירו הפציפיסטי "אל תיתנו להם רובים"  ב-27 ביולי 1934,  בכתב-העת "טורים", הוא כתב ב"זֶמר הפלוגות" (1939) את השורות המז'וריות: "אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ,/ הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים", כמתוך התנערות מן הפָּציפיזם של "אל תיתנו להם רובים".   ההבדלים ביחס לאחיזה בנשק התבטאו גם בתחום האישי: בעוד שאלתרמן לא חסם את דרכו של רטוש ל"מחברות לספרות", גם אם לא הזדהה עם דעותיו (אם לנקוט לשון המעטה), הנה דוקא רטוש ואנשיו תקפו את אלתרמן, וירו את יריית הפתיחה במרד נגד אלתרמן, כשבע שנים לפני שנות המרד האנטי-אלתרמני, המזוהה עם נתן זך, שסחף את "קריית ספר" העברית בסוף שנות החמישים (על תחילת המרד בסמכותו של אלתרמן כתבתי בפרק התשיעי של ספרי הנ"ל "להתחיל מאלף: שירת רטוש – מקוריות ומקורותיה"). ההבדלים בין המצדדים ברֶבוֹלוּציה למצדדים באֶבולוּציה התבטאו אפוא בחיים ובספרות גם יחד.