הפנים החצויות של הרופא עם החיוך המאובן

עודכן: 11 באוג׳

על שירו הלא־ידוע של אלתרמן "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן"


פורסם: הארץ 20/12/2020


(טקסט מלא בהמשך הדף)

....אלתרמן סבל כל ימיו מרעד בידו וכתב־ידו היה "כתב חרטומים". לא בנקל עלה בידי לפענח את שירו הכתוב מתגים־מתגים, וכשהשלמתי את המלאכה הצגתי אותה לפני מנחם דורמן, עורכו של אלתרמן שהכיר את כל כתבי היד שלו (ואף אסף את רוב החומרים ששימשו לימים את כותבי תולדותיו של המשורר). הפענוח זכה לברכתו. דורמן, נוצֵר מורשתו של אלתרמן, הכיר כל פיסת נייר שכּתב ידידו המשורר ואף הקים את ארכיונו "יש מאין" (אלתרמן לא שמר על כתבי היד שלו), ועל כן הביע את פליאתו על שיר נוסף שנמצא לי בין הכתבים הגנוזים: שיר אהבה שחיבר המשורר הצעיר לשחקנית חנה רובינא, תלמידתו של אביו שהיתה מבוגרת ממנו בעשור שלם או יותר.....


לחצו לקריאה בקובץ PDF


 

הפנים החצויות של הרופא עם החיוך המאובן


על שירו הלא-ידוע של אלתרמן "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן"

זיוה שמיר


ברשימתו "אני אלך למקום הסוף" (מוסף זה, 16.12.2020) הביא אילן ברקוביץ, לדבריו, "שני שירים לא פורסמו עד היום ושהמחקר הספרותי הענף על יצירתו כלל לא הכירם עד כה". למיטב הבנתי, מדובר בשיר אחד בלבד בן שני חלקים, והוא התפרסם כבר לפני שלושים שנה ויותר בספרי הראשון על אלתרמן – "עוד חוזר הניגון", הוצאת פפירוס של אוניברסיטת תל-אביב, 1988, עמ' 126 – 127.


באותה עת שקדתי ביחד עם ד"ר שמואל טרטנר, חברי ועמיתי במכון כץ (היום מרכז קיפּ לחקר הספרות באוניברסיטת תל-אביב), על התקנתן לדפוס של איגרות אלתרמן (עד היום לא נמצאה הקרן שתממן את הוצאתו לאור של ספר האיגרות). לפתע, על גבי מכתב ששלח גבריאל טלפיר לאלתרמן כדי להזמינו להשתתף בכתב-העת שלו "גזית", התגלה לי שיר אלתרמני שנעלם עד אז מחוקריו. עד מהרה התברר לי ששיר-בוסר זה, שאינו מלוטש עד תום ואף גדוש בשימושי-לשון לא טבעיים המקשים את הבנתו ("מְטֻמָּן", "דָּאֵב", "יְחֻמַּד"), איננו טיוטה, אלא שיר שלם, בעל מִבנה מגובש, שתוכנן והושלם במלואו. שימושי-הלשון המלאכותיים ששובצו בו, תוך חיקוי שירתו המוקדמת של שלונסקי, מאפיינים גם את שירי הבוסר האחרים שחיבר אלתרמן הצעיר, ובמיוחד את שירו הארוך והחידתי "היתד" (לימים למד אלתרמן להתנזר משימושי לשון כאלה, והתחיל להשתמש במילים פשוטות למראה). אף-על-פי-כן וחרף מוּמָיו הבולטים, השיר שלפנינו איננו הערת שוליים בחקר אלתרמן, שכּן הוא מבשר תופעות אחדות שהבשילו בשירתו ה"קנונית".


אלתרמן סבל כל ימיו מרעד בידו, וכתב-ידו היה "כתב חרטומים". לא בנקל עלה בידי לפענח את שירו הכתוב מתגים-מתגים, וכשהשלמתי את המלאכה הצגתי אותה לפני מנחם דורמן, עורכו של אלתרמן שהכיר את כל כתבי-היד שלו (ואף אסף את רוב החומרים ששימשו לימים את כותבי תולדותיו של המשורר). הפענוח זכה לברכתו. דורמן, נוצֵר מורשתו של אלתרמן הכיר כל פיסת נייר שכּתב ידידו המשורר, אף הקים את ארכיונו "יש מאין" (אלתרמן לא שמר על כתבי-היד שלו), ועל-כן הביע את פליאתו על שיר נוסף שנמצא לי בין הכתבים הגנוזים: שיר אהבה שחיבר המשורר הצעיר לשחקנית חנה רובינא, תלמידתו של אביו, שהייתה מבוגרת ממנו בעשור שלם או יותר.


כדי לפענח את כתב-היד נעזרתי בסכמת החריזה והמשקל של השיר הגנוז. מדובר לא בשני שירים, אלא בשיר שיש לו שני חלקים. חלקו הראשון כתוב בטרימטרים במשקל שלישוני, רובו באנפסטים, והוא חורז אבבא. חלקו השני כתוב במשקל זוגי, רובו בטרוכאים, והוא חורז אבאב. שינויי משקל וחריזה כאלה אופייניים עד מאוד לשירי אלתרמן המוקדמים, והם מצויים במחברת "שירים מפריז" שהביא אִתו המשורר הצעיר מתקופת לימודיו בצרפת (למשל בשירים "שוב לילה ושוב הוא כחול" ו"אַתְּ נכנסת באִמרה צוהלת"). שירים דואליים אלה בוחנים תופעה משני צִדיהָ ומתוך שני הִלכי רוח שונים ומנוגדים. בכל אחר מהם החלק הראשון שקול במשקל שונה מזה של החלק השני, וכך גם בשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן":


רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן

שְׁחוֹר חָרוּשׁ בְּמוֹ לֹבֶן לֹא-בְּרָק

בִּגְבִיעַ חַגָּיו – לֵב לוֹ עֲנָק

טַל הָאֵין סוֹף מְטֻמָּן.


רֵעִי הַלָּבָן וְשָׁחֹר

דְּאֵב הַצַּעַר וַעֲגוּם הָאֵימָה

לִבּוֹ כִּפְנֵי הַדּוּמָה

וּמַתֶּכֶת שְׁחוֹרוֹ כְּמִזְמוֹר.


כִּצְבִי [?] בְּעִקְבוֹת הַנּוֹדֵד

וּכְמוֹ שֶׁלֶג בְּתוּלִים בַּכּוּכִים

יַזְכִּירוּ נוֹפִים נִשְׁכָּחִים

צוֹפְנֵי מוֹרָאוֹת לָאוֹבֵד.


סְעָרוֹת כְּחוּטֵי טֶלֶגְרָף

וּבָרֶקַע – רְקִיעַ תּוּגָה

בְּזֶרֶם לַהֶבֶת עֶרְגָּה

שֶׁל בָּא אֶל אִי זְבוּל וְלֹא שָׁב.


אַךְ בְּאוֹרְחוֹת הצִּפּוֹר

חֲסִידוֹת פָּרְשׂוּ כְּנָפַיִם

הֵן אַעַל אָטוּס עִמָּהֶן

רֵעִי הַלָּבָן וְשָׁחֹר.


אָן? לִמְקוֹם הַסּוּף בּוֹ רֹאשׁוֹ רָעוּד הוּא

מָקוֹם בּוֹ אֱלֹהִים לִבּוֹ עוֹטֶה שְׁחֹרִים

טַל תְּחִיָּה מוּל מֶרְחָבִים שֶׁלּׂא נָמׂדּוּ

מִתְפַּלֵּל אֶל עוֹלָמוֹת לׂא יְצוּרִים.


זְבוּל אֶחָד הִנֵּהוּ וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ –

מְחוֹז הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁבְּפִכְּחוּת אַל סְיָג,

נוֹף אֵלָיו בַּלַּיְלָה הַנְּשָׁמוֹת תִּבְכֶּינָה

וְאֵלָיו בְּלִי דַּעַת פֶּה יָשֵׁן יִצְחַק.


כִּי מִשָּׁם הָאִישׁ וְשָׁם נוֹצַר לָלֶכֶת

כִּי מִכָּל הַחַי אֶחָד הוּא – רַק אֶחָד...

הֲיוּכַל לָבוּז לְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת

יְקֻדַּשׁ בְּדַם חָזוֹן לֹא יְחֻמַּד.


אלתרמן, שישב באותה עת בננסי שבצרפת ולמד אגרונומיה, היה מנותק מן ההתרחשויות הספרותיות שפָּקדו את המרכז התרבותי התל-אביב החדש. הוא עשה אז ניסיונות לא מעטים להתקרב לשלונסקי ולחבורתו, וחיקה את סגנונם. ניכּר שהשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" מנהל דיאלוג עם שירי "דוויי" של שלונסקי שבּהם העורב השחור, ולא היונה הלבנה, מביא את ענף הזית, ובהם מתוארת האדמה המכזיבה את עובדיה (ואולי, במקביל, מתוארת בהם גם אדמת הספרות שנעצרה מִלֶדֶת). אצל שלונסקי הדובר חומד את הדרך הצחיחה השרה: "דֶּרֶךְ אָנֹכִי אֲשֶׁר לֹא נִצְעֲדָה [...] כָּל פְּסִיעָה – בְּרֵאשִׁית [...] כִּי לָׂכֶם בְּתוּלַי / בְּתוּלֵי דֶרֶךְ לֹא נִצְעֲדָה [...] כִּי אֲנִי אֲנִי חִמַּדְתִּי [...] אֶל מְחוֹז קוֹץ וְדַרְדַּר [...] כָּכָה חִמַּדְתִּי!". גם שירו הגנוז של אלתרמן מתאר את האני החומד נופי בראשית ומחוזות לא מוכָּרים ובתוליים. אוצר המילים והמוטיבים דומה עד מאוד.


לשון-הפְּנייה "רֵעִי" אופיינית לשורות הפתיחה של שיריו ה"קנוניים" אלתרמן, כמו למשל ב"שיר על דבַר פניך" מתוך "כוכבים בחוץ" ("בְּאֵין רוֹאֶה אוֹתְךָ, רֵעִי") או בשיר השמיני של "שירים על רְעוּת הרוח" ("לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת, רֵעִי"). הרֵעַ שאליו פונה אלתרמן בשיריו הוא לפעמים יצור על-אנושי, או אל-אנושי, שהשיר מעניק לו תכונות אנוש. בשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" זוהי דמות כמו-מיתולוגית המורכבת מניגודים בינַריים, שפני יאנוס לה: צדה האחד הוא "קין" הנווד וצדה האחֵר הוא "הבל" התמים, כבשירו הידוע של אלתרמן "איגרת", שבּוֹ הדובר מתוודה ומכריז ("נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים"). בשיר הבוסר שלפנינו מתואר מין מת-חי המתהלך כצל בארצות החיים, מחוץ למחוזות גן העדן והחֶרֶב המתהפכת.


דמות הדיוקן החצויה של דמות זו מזכירה את הדיוקן החצוי של העיר האלתרמנית אשר "פְּנֵי הַיּוֹנָה וְאִבְחַת חַרְבָּהּ / הֵן דְּמוּת פָּנֶיהָ הַנֶּחְצוֹת" (ואין לשכוח ש"עיר היונה" היא כותרת המצמידה את הפכי הצבע הלבן של היונה ואת הצבע השחור והמסואב של הצירוף "עיר היונה" במקורו המקראי שבספר צפניה). היא גם מזכירה את פניו החצויות של הרופא, גיבור ספר שיריו האחרון של אלתרמן – "חגיגת קיץ" – שמחצית פניו הוחלפה במין פרוטזה – בתחליף מתכתי מלאכותי, ועליו אומר העסקן המפלגתי בעיירת הפיתוח: "זֶה הָרוֹפֵא שֶׁלָּנוּ, וְחִיּוּכוֹ מְאֻבָּן [...] מֵחֲמַת שֶׁמַּחֲצִית פָּנָיו קָפְאָה בַּשֶּׁלֶג בִּימֵי הַמִּלְחָמָה הָעוֹלָמִית [...] אַךְ לְעִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא רוֹפֵא מְצֻיָּן".


אין אלה הדמויות היחידות ביצירת אלתרמן שפניהן חצויות, והשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" הוא טופס ראשון שלהן. ואולם, חרף אופיו הסימטרי והסכמטי למראה, השיר אינו משתמש בקונוטציות השגורות של צבעי השחור והלבן. דמות האל עוטה שחורים וגם המזמור המתכתי שחור. לעומת זאת, הלובן הוא צבעם של "פני הדוּמָה" (פני המוות), אך גם צבען של החסידות – סמל הלידה והתחדשות החיים. הנוף אינו נוף ישראלי (אלתרמן ישב אז בצרפת, והצירוף "שֶׁלֶג בְּתוּלִים" הוא תרגום שאילה מן הצרפתית), אך הציפורים עפות כידוע מזרחה, לארץ-ישראל וגם לכיווּן גן-העדן האגדי (מקום משכנן של הנשמות לפני הלידה ואחרי המוות).


השיר הפונה אל נמען שפניו חצויות ("רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן"), ומשולבים בו הפכי הרע והטוב. הוא עוסק בהתפתחותה של האנושות במעלה הדורות וכן בחידות החיים והמוות, אגב שילוב ניגודי המודרני ("חוּטֵי טֶלֶגְרָף") והקמאי ("עוֹלָמוֹת לׂא יְצוּרִים"; קרי, עולמות שעדיין לא נוצרו). יש לו זיקה – כדברי אילן ברקוביץ – לשיר "כינור הברזל" מ"כוכבים בחוץ", שבּוֹ הפגיש אלתרמן את הכינור מימי בראשית, מימי בניו של קין, עם קטר הרכבת המתכתי, המודרני ("גַּם הַבַּרְזֶל יוֹדֵעַ עוֹד נַגֵּן וּנְסֹעַ").

כל אלה הם נושאים שהעסיקו את אלתרמן מראשית ועד אחרית (לרבות במחזהו האחרון "ימי אור האחרונים" שנמצא במגירה אחרי מותו). יוצא אפוא שלפנינו אמנם שיר בוסר, שראוי היה שייגנז, אך חוקרי הספרות יכולים לגלות בתוכו ניצנים של מוטיבים ורעיונות רבים שעתידים היו לפרנס את יצירת אלתרמן לסוגֶיהָ ולתקופותיה.