top of page

הסתיו החורפי של הספרות העברית החדשה

שימושיהם של ביאליק, עגנון ואלתרמן במושג "סתיו"


Lהמילה 'סתיו' היא כידוע מילה יחידאית שפירושה 'חורף'. פירושה מתברר לפי הפסוק משיר-השירים האומר: "הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיה"ש ב, יא – יב). משמע, אחרי הסתיו מסתיימת עונת הגשמים, מזג-האוויר מתחמם התחממות מתונה ומתחילה עונת הפריחה וההתחדשות הקרויה בימינו 'אביב'. מכאן מתחוור שה'סתיו' המקראי הוא ה'חורף' של ימינו-אנו.


כך השתמשו במילה 'סתיו' גם בתקופה הבתר-מקראית: בלשון חכמים, בעברית של הפיוט הארץ-ישראלי ובעברית הביניימית של שירת "תור הזהב" בספרד . בפיוט של יניי שנכתב בין שנת 500 לשנת 600 לספירה מדובר על הכנות לסתיו ובהן כלולה גם לבישת אֶדֶר ('אדרת' בלשון ימינו), ללמדנו שמדובר בעונת החורף.1 במדרש תנחומא (בובר) שחובר לפני שנת 800 לספירה מתואר הסתיו כעונת גשמים הנמשכת ו' חודשים, ומכאן שהכוונה ל'חורף' שבלשוננו, ולא לעונת המעבר הקצרה שבסמיכות לחגי תשרי הקרויה בימינו 'סתיו'.2 ורש"י כתב בפירוש  לבראשית, פרק לה, פסוק טז: "הסתיו עבר ועדיין השרב לא בא",3 וגם משפט זה מלמדנו שה'סתיו' שבלשונו של רש"י הוא ה"חורף" של ימינו.4


מבין שיריהם של משוררי "תור הזהב" בספרד, ידוע במיוחד השיר "כָּתַב סתיו" שממנו נרמז שה'סתיו' של המשורר הביניימי הוא חורף המלוּוה בגשמי מטר ובברקים. השיר פותח במילים: "כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו/ וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו". שיר זה יוחס כל השנים לשלמה אבן גבירול, אך לא מכבר הוּכח שהשיר הוא שירו של שמואל הנגיד.5


רק עם הולדת העברית החדשה, בתקופת ההשכלה שהתחילה אחרי המהפכה הצרפתית ובהשראתה, התחילה מבוכה סמנטית, שהתבטאה בשימוש בדנוטציות המרוּבּדות מרבדים אחדים של השפה העברית. ולענייננו: עד תקופת ההשכלה נהגו כאמור סופרי ישראל להשתמש במילה 'סתיו' בהוראתה המקראית, אך בשלב שבּוֹ ביקשו ה"משכילים" לדייק דיוק רֶפֶרנציאלי ולמצוא שווה-ערך לעונה המכוּנה 'autumn' באנגלית ו-'Herbst' בגרמנית, נתברר שרבדיה הרבים של השפה העברית שנתרבּדו זה על גבי זה במרוצת הדורות (כמו גם ההוראות העתיקות שדבקו בחלק מן המילים במעברן מ"שפת הספר" אל העברית המודרנית) גרמו לא אחת לערבוביה. ערבוביה זו גרמה לקשיים בייצוג המציאוּת החוץ-טקסטואלית ה"פשוטה", וכך, בספרי עיוניים שכתבו המשכילים על מדעי הטבע: לפעמים ה'סתיו' הוא העונה המכוּנה בגרמנית 'Herbst', ולפעמים הוא העונה המכוּנה בגרמנית 'Winter' (הקרבה בין הגרמנית ליִידיש גרמה לכך שהגרמנית שימשה גם את סופרי ההשכלה במזרח אירופה).


הבלבול בין הדנוטציות גרם כמובן לאי-דיוקים ולאי-הבנות באותם מקומות שבהם נדרשו דיוק מדעי. וכך אנו רואים שהמשכיל שמשון בלוך עדיין שמר על המשמעות התנ"כית של המילה 'סתיו', וכתב בספרו "שבילי עולם" (1883) על "הקרח הנורא" השורר ב'סתיו' הארוך בצדו הצפון-מערבי של כדור הארץ (ברור שכוונתו לחורף, ולא ל'סתיו' שבלשון ימינו). לעומתו, היו בין המשכילים, שבכתיבתם המדעית נזקקו לחידוד ההבדלים בין ארבע עונות השנה הנהוג בארצות מושבם. את זאת השיגו באמצעות יצירתן של ארבע דנוטציות נבדלות: 'סתיו', 'חורף', 'אביב' ו'קיץ'. הראשון שבהם היה כמדומה אליהו מרדכי ורבל, בספרו "לימודי הטבע" (1836), שבּוֹ מוגדרות עונות השנה לפי המזלות, ולמילה 'סתיו' מוצמד בו גם שמו הגרמני 'הערבּסט'.


ואולם, כאמור, רוב סופרי ההשכלה, לרבות סופר חדשן כדוגמת מנדלי מוכר-ספרים, המשיכו להשתמש במילה "סתיו" בהוראתה הקלסית. וכך, ברומן של אברהם מאפו, "אהבת ציון" (1853), נכתב: "וכן עבר הסתו. תמר מתרפקת על דודה, ונפש אמנון גם היא ערגה לתמר באהבה נסתרה. והחודש הראשון, חודש האביב, בא, ואמנון הקדים לבוא אל בית ידידיה, וימצא שם את תימן". מן הדברים הללו משתמע שהחודש הראשון, חודש האביב, מגיע אחרי הסתיו (ומכאן שהמילה 'סתיו' משמשת כאן בהוראת 'חורף').


בחיבורו "תולדות הטבע" (1862) כתב המתרגם ש"י אברמוביץ (מנדלי מוכר-ספרים) כי "רבים יִגוועו בשדות וייספו מִני-קרח בסתיו ולפני קרתו לא יעמדו". ברור למדיי שאותה עונה שבָּה רבים גוֹועים מקור הקרח היא עונת החורף. ובחלק ב' של ספר "תולדות הטבע" (1867) נכתב: "בחודש ניסן, בַעֲבוֹר הַסְתָיו הנורא והשלג תֶּמֶס הלך לו, הניצנים נראו". אם הסתיו מסתיים בחודש ניסן, לפני בוא האביב, ברור שהכוונה לחורף, ולא לעונה אחרת. אפילו בתקופת התחייה, המשיך מנדלי לתאר את הסתיו כחורף מושלג: "הסתיו עבר, השלג נמס, עת הפסח הגיעה וקול הבַּרבור נשמע בעיר מולדתנו" (ראה סיפורו המאוחר "השׂערה" משנת 1905).


ויהודה-ליב גורדון (יל"ג) הלך אף הוא לשיטתה של העברית הקלסית, וכתב בסדרה "צלוחית של פלייטון" (1880) על הסתיו כעל תקופה של הִיבֶּרנציה (שנת חורף של בעלי-החיים): "אני שכבתי ואישנה חמישה חודשים והנה – הסתיו עבר, החורף חלף הלך לו". ובשירו "שלהי קיטא" כתב גדול משוררי ההשכלה: "כִּי מָה הַקַּיִץ אִם לֹא חַיֵּי אָרֶץ,/ וּמָה הַסְּתָו אִם לֹא מָוֶת וָקָרֶץ?". זיהויה של עונת הסתיו עם הכיליון והמוות מרמזת על כך שנעשה כאן שימוש בהוראתה המקראית של המילה 'סתיו' (ה'חורף' של ימינו).


הסתיו של ח"נ ביאליק

ומהו ה"סתיו" ביצירת ביאליק? מנדלי מוכר-ספרים ויל"ג הם שני מוריו הגדולים של ביאליק – זה בתחום הסיפורת וזה בתחום השירה, ומותר היה כמדומה לשער שהוא ילך בעקבות הלקסיקון שלהם. ואולם, ברוב שיריו של ביאליק, שבהם נזכר ה"סתיו", קשה לדעת אם מדובר ב"סתיו מקראי" או ב"סתיו מודרני". רק בשניים משיריו של ביאליק – "ביום קיץ יום חום" ו"אחד אחד ובאין רואה" – יש לכאורה בידול בין שתי עונות שנה שונות. ב"אחד אחד ובאין רואה" האני-המשורר נזכר בנוף ילדותו בארבע תמונות הצבועות בגוונים שונים, לפי ארבע עונות השנה: "עֲנֻג-אָבִיב אוֹ בְהִיר קָיִץ, נוּגֵה סְתָו אוֹ עַז חֹרֶף". התבוננות באותה תמונה כשבכל פעם שולט בה צבע אחר מזכירה את הסיפור על כלי-הפלאים של האני-הילד, גלגולו הצעיר של המשורר, בסוף הסיפור "ספיח".


בסיפורי ביאליק, הסתיו כמעט שאינו נוכח. ב"מאחורי הגדר" המילה 'סתיו' נזכרת פעם אחת בתיאורה של מארינקה, רועת החזירים ה"גויה" שנח מתאהב בה: "מחֲלַפְתָהּ עבתה ושמנה ושָדיה כתפוחי סתיו". תפוחי הסתיו הם הסתווניות מספרות חז"ל הנזכרות בסיפורו של ביאליק "אריה 'בעל גוף'" ("הראית את הסתוָניות שבאחוזתי?" היה משתבח אריה בפֵרות גנו – "אי שוטה, לא ראית! אם כן, לא ראית תַּפּוּחֵי סתָו מימיך").


בגירסתה הראשונה של "אגדת שלושה וארבעה", שנקראה בתחילה "בת המלך ובן זוגה", נכתב: "ויפלו מאד פני הזקנים וייראו יראה גדולה, וינע לבבם כנוע העלים הנובלים מפני רוח סתיו", וכאן מתעורר הרושם שמדובר ב"סתיו" שבלשון ימינו. לעומת זאת, באוסף בדיחות שאסף על חכמי חלם (הכָּלול באתר ביאליק שבפרויקט בן-יהודה) כתב ביאליק: "בליל סתיו אחד, לעת תפילת ערבית, השגיחו בני חלם לפי תומם מחלונות בית הכנסת – והנה שלג, שלג צח ותמים, שטוח לפניהם על הארץ לכל מלוא העין", וכאן ברור לגמרי שמדובר בעונת החורף.


הדוגמאות מעידות על שימושו המושכל והמגוּון של ביאליק במילים מרובדות ממשמעים עתיקים ומודרניים; וכבר ראינו שבשירו "אחד אחד ובאין רואה" הדובר מבטיח לשאת את מראה הנוף בלִבּוֹ "עֲנֻג-אָבִיב אוֹ בְהִיר קָיִץ, נוּגֵה סְתָו אוֹ עַז חֹרֶף". בשיר ערך אפוא ביאליק בידול בין ארבע עונות השנה, כמקובל בעברית המודרנית, אף סידר את ארבע העונות לפי מקומן הכרונולוגי בלוח השנה המקובל בארצות המערב.


כבר הזכרנו את המבוכה הסמנטית שהתעוררה במעבר אל העברית החדשה של תקופת ההשכלה. במרוצת הדורות לא אחת התקשו הקוראים לדעת לְמה בדיוק כִּיוון הסופר בדבריו בהשתמשו בדנוטציה זו או אחרת, וביאליק למד להשתמש בחסרונותיה של העברית כביתרון פואטי. מצד אחד, מילון חידושיו של ביאליק מעיד על תרומתו האדירה של המשורר בחידוש דנוטציות חד-משמעיות ומדויקות לצורכי החיים המתחדשים. ואולם ביצירתו הבֶּלֶטריסטית הוא החיל כללים אחרים, ולא פעם נקט תחבולות מכוּונות ומכוּלכלות המקשות להכריע "למה התכוון המשורר". ולענייננו, דווקא אי-היכולת להכריע אם ה'סתיו' הוא 'Herbst' או 'Winter', אם השממית היא 'עכביש' או 'לטאה', פותחת את יצירת ביאליק לפירושים שונים ותורמת לאווירה החידתית המרחפת בין שיטיהָ.


הסתיו של עגנון

במרחבי הקורפוס העגנוני אין המילה 'סתיו' נפוצה במיוחד, וכשהיא נזכרת תכפות אין לדעת למה הכוונה: ל'סתיו' המקראי או לזה המודרני. ואולם, יש ראָיות רבות המעידות שעגנון בדרך-כלל השתמש במילה בהוראתה המודרנית, ולא בזו הקלסית. בל נשכח, הפרק הארץ-ישראלי המוקדם בביוגרפיה של עגנון (1908 – 1912) היה פרק פורמטיבי מבחינת אוצר המילים: החיים הספרותיים והחוץ-ספרותיים ביישוב הקטן של ימי העלייה השנייה חרתו את אותותיהם ביצירתו. חרף סגנונו הכמו-עתיק, עגנון השתמש במילים רבות בהוראתן המודרנית.


בסיפורו "שבועת אמונים" ("עד הנה", עמ' 178), הוא השתמש במפורש במילים המציינות את ארבע העונות: "קיץ וחורף אביב וסתיו, כל עונות השנה, נתערבבו כאחת". גם מסיפורו "פרנהיים" (שם, עמ' 251) מתחוור שעגנון השתמש במילה 'סתיו' בהוראתה המודרנית: "עד לימי החגים הגדולים של האדונים הישראליים, שהם חלים בסוף הקיץ סמוך לימות הסתיו".


בסיפור "בדמי ימיה" הסתיו נזכר יותר מאשר בכל יצירה אחרת של עגנון, וגם ממנו משתמע שה'סתיו' העגנוני הוא ה'סתיו' של העברית החדשה: "עברו ימי החג ושמי הסתיו רבצו על הארץ" ("על כפות המנעול", עמ' 33); וכן: "הסתיו עבר [...] דל טורד כל היום [...] העלים הקמלים האחרונים נכפפים תחת נטפי הגשם" (שם, עמ' 34).


גם ברומן הקצר "סיפור פשוט" השתמש עגנון בארבע הדנוטציות הנבדלות של עונות השנה: "ואי אתה יודע אם קיץ הוא אם חורף, אם אביב אם סתיו ("על כפות המנעול", עמ' 59); ולקראת סוף הרומן נכתב: "עם ימי הסתיו חזרו הסטודנטים לאוניברסיטאות" (שם, עמ' 205). ברי, מדובר כאן ב'סתיו' של העברית המודרנית.


ברומן "אורח נטה ללון" (1939) נכתב "נדמה לך שכבר יצא תשרי והגיעו ימות הסתיו" (שם, עמ' 80), והדברים מדברים בעד עצמם; ברומן "תמול שלשום" (1945) נזכר הסתיו בתיאור של לילה שבו נאכל אבטיח (שם, עמ' 62), והדעת נותנת שמדובר בו ב'סתיו' של ימינו, ולא בחורף.


חידה מעניינת נטווית ברומן "שירה" (1971) שראה אור אחרי מות מחברו. גיבורו מנפרד הרבּסט נושא שם שמשמעו 'סתיו' בגרמנית – שם המרמז לא לגילם של הרבּסט ואשתו הנריאטה (שהם בשנות הארבעים המוקדמות של חייהם) כי אם לשקיעתה של אירופה ולעקירתם של יהודיה שהפכו פליטים ונשארו עֵרוֹם ועֶריה – כעץ בשלכת. הגם שמחק את עברו מִלוח חייו, הרבּסט אף הוא אינו טיפוס ישראלי, וכשם שאין בארץ סתיו של ממש, כך גם שמו הסתווי מעיד על השתייכותו אל נופים אחרים – אל נופיו הרכים של הסתיו האירופי, שאותם השליך מאחורי גווֹ. והנה, בכל הרומן נזכר ה'סתיו' פעמיים בלבד. פעם אחת נכתב שמנשבת בשכונה "רוח של תחילת סתיו" (עמ' 103), ופעם נכתב ש"הערב טוב ונעים והאוויר צח ורענן היה כרוב ערבי סתיו בירושלים אחרי היורה" (עמ' 109). ממובאות אלה משתמע לכאורה שמדובר ב'סתיו' מודרני, מה גם שבמקום אחר ברומן נזכר ה'סתיו' בשם התואר 'סתווני', וגם שם מתחוור שעגנון השתמש במילה 'סתיו' בהוראתה המודרנית: "כבר יצא אב שתש כוחה של חמה ונכנס אלול שמראה לפרקים פנים סתווניות" (שם, עמ' 70).


הסתיו של אלתרמן

בשירו המוקדם "בגן בדצמבר" (כתובים, 16.4.1931) משמיע הדובר את תפילתו במילים "פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת", סירוס של מילות תפילת ערבית – "וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ". צירופה של ה'סוכה' ל'שלכת' מתאים לשיר סתיו הנפתח במילים: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי" ובו הנוף האירופי, הקר והמנוּכּר, עומד בניגוד אוקסימורוני לפמיליאריוּת החמימה הבוקעת מן התפילה היהודית. ואולם, שיר זה הן נקשר לפי כותרתו בחודש האחרון של השנה שהוא חודש חורפי (שאינו מציין רק את סוף השנה, אלא מסמל גם את סוף החיים). מתברר שאלתרמן השתמש כאן במילה 'סתָו' בהוראת 'חורף', בהתאם להוראתה של המילה היחידאית הזאת בתנ"ך (שיה"ש ב, יא-יב).


באותה עת חוּבּר גם קטע פרוזה של אלתרמן שנקרא "סתיו" משנת 1932, והוא דומה מאוד ל"בגן בדצמבר". בקטע זה מואר הסתיו כאביר עטוי שריון בצבע כסף עמום; עיניו בצבע עופרת עם אישוני זהב (גם בשיר "בגן בדצמבר" מ-1931 נכתב בפתח התיאור: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי", והמילים מצמידות זו לזו את הצבע האפור של העופרת ואת הצבע הזהוב של האופיר). ואולם, בשיר משמשת המילה 'סתיו' בהוראתה העתיקה, ואילו בקטע הפרוזה שכותרתו "סתיו" משמשת המילה בהוראתה המודרנית, שהרי מדובר כאן על ארבע העונות, ובהן על הסתיו ש"הוא היפה שבארבעת הפרשים ואור תרמיתו אמיתי מכל האורות".6


שליחותו של הדובר בשיר "הנה העצים במלמול עליהם" ("כוכבים בחוץ") להביא צידה לאחיו הגדולים מזכירה את השורות "הוּא שׁוֹכֵן לְבָדָד כְּאֶחָיו הַגְּדוֹלִים, / הַסּוֹף וְהַלֵּב וְהַסְּתָו" ("מעֵבר למנגינה"), שגם בהן כלול קטלוג זֶאוּגמטי חידתי. את חידת הזֶאוּגמה "הַסּוֹף וְהַלֵּב וְהַסְּתָו" אפשר לפרש בשתי דרכים שונות, ושתיהן מתיישבות עם הפואטיקה האלתרמנית: אפשר שהמילה היחידאית 'סתיו' באה כאן במשמעות המקראית ( = חורף), כבשירו הגנוז של אלתרמן "בגן בדצמבר" (ואז השיר חדור כולו תחושה של סוף, קיפאון ומוות). אפשר שהמילה 'סתיו' נושאת כאן את המשמעות המודרנית, המציינת את העונה הקצרה שבין הקיץ לחורף, ואז יש בשיר תחושה של התחדשות כבשנה חדשה הנפתחת בימי הסתיו. כך או כך, השיר מנסה ללכוד את כל מסכֶת הדורות ולנבא בסגנון אפוקליפטי את העתיד.


כדי להדגים את מצבה הלַבִּילי והנזיל של שפה עתיקה כמו העברית, שמילותיה עברו גלגולים לא מעטים במרוצת הדורות, כתב אלתרמן בשירו "מוקדש לרכבת" ("הארץ", "רגעים", כ"ז באייר תרצ"ו, 19 במאי 1936) שתי שורות המעלות להלכה אמת כללית שאינה מתחלפת ואינה מִשתנה לעולם. הראשונה היא השורה: "כָּל בֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה מִמִּזְרָח", ואחריה באה שורה המציינת אף היא לכאורה אמת כללית: "אַחֲרֵי עֲבֹר סְתָו רוּחַ קַיִץ נוֹשֶׁבֶת". ברי, האמת שבאמירה כזאת תקֵפה רק לפי ההוראה המקראית של המילה "סְתָו"; המציינת כאמור את העונה המכוּנה בעברית המודרנית בשם "חורף". אלתרמן, שהכיר את "ארון הספרים" העברי והיה באישיותו גם צד למדני השתמש לא אחת במילה או בצירוף-מילים שהחליפו את הוראותיהן במרוצת הדורות. מעת לעת הוא נהג לבחור בהוראה העתיקה של מילה שנקבעה לה בעברית המודרנית הוראה אחרת. כך, למשל, השיר שלפנינו, המתאר את הכוחות הקפואים, הגנוזים באדמה, מעורר לתחייה את המשמעות העתיקה של המילה "אביב", הקשורה באותם 'אִבִּים' רעננים (ביחיד: 'אֵב') הבוקעים מן האדמה בסוף עונת החורף, בחלוף ימי הקור.


שירו הקל של אלתרמן "דצמבר" (משירי "רגעים" שנעשו פזמונים) פותח בתיאור "רוּחַ סְתָו", והמילים אינן מתאימות לכאורה לכותרת, שהרי החודש דצמבר חל בחורף, בעיצומם של ימות הקור. ראינו שגם בשיר המוקדם שנגנז – "בגן בדצמבר"– נכתב: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי". לפי המוסכמה השלטת בספרות ובאמנות הצפון-מערביות חודש דצמבר מתואר על רקע נוף מושלג, ואִזכּוּרו של הסתָו בשירי דצמבר של אלתרמן מעלה חידה התובעת את פתרונה. לכאורה, הנוף האירופי, הקר והמנוּכּר של חודש דצמבר, המתואר בשיר הגנוז, כלל וכלל אינו מתיישב עם המילה "סתָו", וגם בפזמון התל-אביבי "דצמבר" הוא נראה חריג ותמוה. פתרון החידה נעוץ כמובן במעמדן חסר היציבות של מילים עבריות לא מעטות ששינו את משמען במהלך הדורות.


אלתרמן השתמש בשני השירים על דצמבר במילה "סתָו" בהתאם להוראתה של המילה היחידאית הזאת בתנ"ך. השיר מסתיים במילים: "אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב / מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב". האם הביע אלתרמן במילים אלה את הציפייה לבוא האביב? כן ולא, ומכל מקום לא באופן פשוט או פשטני. בשיר "דצמבר" דרש אלתרמן בראש וראשונה בשבחי החורף המחזק את הצמחים שנבלו בימות השׁרב, ומאפשר את נביטתם בימות האביב.


בכך הלך המשורר הצעיר, שכבר הוסמך במקצוע האגרונומיה, לשיטתו של המשורר-הרופא הוותיק שאול טשרניחובסקי, שהבין במדעי החיים והביא לשירה העברית של מִפנה המאה העשרים, שעדיין לא התנתקה לגמרי מעולמו של בית-המדרש הישָׁן, את הוויטליוּת שחָסרה בה. הוא הִרבּה להתבונן במחזור הזרעים שבטבע החקלאי כבמטפורה לחיי האדם ("ראי אדמה"), והזכיר בשיריו עשרות צמחים בשמם הבוטני המדויק. בשירו "לעשתורת שיר ולבֵּל" תיאר איך החיים פורצים מן האדמה, ואיך "פגרי תמול" מתעוררים בחורף לחיים חדשים. גם אלתרמן הראה בשיר שלפנינו איך הצמחייה הכְּמוּשה, שאיבּדה את לשדָהּ בימי השרב, שָׁבה לחיים מחודשים עם בוא הגשמים וימות הקור.


אלתרמן, שהכיר היטב את תכולתו של "ארון הספרים העברי" והיה באישיותו גם צד למדני השתמש לא אחת במילה או בצירוף-מילים שהחליפו את הוראותיהן במרוצת הדורות. מעת לעת הוא נהג לבחור בהוראה העתיקה של מילה שנקבעה לה בעברית המודרנית הוראה אחרת. כך, למשל, השיר שלפנינו, המתאר את הכוחות הקפואים, הגנוזים באדמה, מעורר לתחייה את המשמעות העתיקה של המילה "אביב", הקשורה באותם 'אִבִּים' רעננים (ביחיד: 'אֵב') הבוקעים מן האדמה בסוף עונת החורף, בחלוף ימי הקור.


שירי "כוכבים בחוץ" מחזירים לכאורה את הגלגל אל תקופות שבהן היו בארות בחצרות הבתים והלילות הוארו באור נר ("לכאורה", כי הם מתארים תקופה של האפלה, ולא את התקופה שלפני המצאת החשמל, שהרי יש בהם גם אוטובוסים, רכבות ובתים בני חמש קומות). עם זאת, לקוראי השירים האלה נדמה שהם שרויים בנופים שאופייניים לספרי אגדה נושנים, וגם אוצַר המילים מצופה לכאורה בפַּטִינָה של יושן.


וכך, ברבים מהשירים האלה לא ברור עם מילים כדוגמת המילה סתיו משמשת בהוראתה העתיקה או המודרנית. כך, למשל, בשיר הפותח במילים: "אז חיוורון גדול האיר": "אָז חִוָּרוֹן גָּדוֹל הֵאִיר/ אֶת הָרְחוֹבוֹת וְהַשְּׁוָקִים./ עָמַד נָטוּי עַל פְּנֵי הָעִיר/ נַחְשׁוֹל שָׁמַיִם יְרֻקִּים.// הַמִּדְרָכוֹת שָׁטְפוּ לְאַט/ מְמֻלְמָלוֹת, מְלֻחָשׁוֹת,/ שְׁבוּיוֹת בְּרַחַשׁ מְרֻשָּׁת/ שֶׁל מֶבָּטִים וְשֶׁל פְּגִישׁוֹת.// אַל תְּכַבִּי אֶת הֶעָבָר,/ נֵרוֹ יָחִיד כֹּה וְרָפֶה./ אִם לֹא הָיְתָה זוֹ אַהֲבָה,/ הָיָה זֶה עֶרֶב סְתָו יָפֶה.// הוּא אֶל עִירֵךְ עוֹדוֹ נִכְנָס/ עִם כֹּבֶד סַעַר וְעָבִים./ עוֹדוֹ מוֹשִׁיב בְּכָל פָּנָס/ אֶת אֶפְרוֹחָיו הַמַּצְהִיבִים".


לפנינו שיר סתיו המצמיד זה לזה את ניגודי היושן והחידוש, הגוויעה וההולדת. התואר "מצהיבים" עומד בניגוד גמור לטיבם ולצבעם הצהוב (ולא המצהיב) של האפרוחים רכי-הפלומה, שזה אך בָּקעו מן הבֵּיצה. לעומת זאת, הוא מתאים להפליא לתיאורם של הגווילים הבָּלים של ספרי ההיסטוריה, ומשתלב עם תיאורו של "הֶעָבָר" הנכנס כאן לעיר בדמותו של מדליק פנסים – דמות אופיינית מן ההיסטוריה העירונית האירופית השייכת כמובן לדורות שקדמו להמצאת החשמל. למעשה, האוקסימורון הזה רומז שכל דבר חדש ונוצץ הופך ברבות השנים לאובייקט משומש ובלֶה מזוקֶן; שגם התופעה הדֵּהָה והמצהיבה מיוֹשֶׁן הייתה פעם צהובה וחדשה כאפרוח שזה אך בָּקע מהבֵּיצה, בחינת "גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת" ("יָרֵחַ"). מכל מקום, הצירוף "אֶפְרוֹחָיו הַמַּצְהִיבִים" הוא כה מעודן ושקט עד שטיבו האוקסימורוני חומק כמעט מן העין. דומה שה'סתיו' הנכנס בשיר זה "עִם כֹּבֶד סַעַר וְעָבִים", על רקע "נַחְשׁוֹל שָׁמַיִם יְרֻקִּים" המאיים על העיר להציפה ולהכחידה, הוא החורף הממית והמצמית, ולא הסתיו של תחילת השנה העברית, המקובל בעברית החדשה.


וכך גם ב"סתיו עתיק" ("כוכבים בחוץ"), המחזיר לחזית השיר מראות פרה-היסטוריים מימי האדם הקדמון ביערות העד, אלא גם מילים שכבר נס לֵחן כמו המילה 'סתיו' בהוראת 'חורף'. השיר כולו גדוש במראות של חורף: "וְהָיָה זֶה הַסְּתָו! עַל תֵּבֵל מְפַרְפֶּרֶת,/ אֲחוּזַת חַלְחָלָה שֶׁל תְּרִיסִים וּדְלָתַיִם,/ הַבְּרָקִים נִעֲרוּ אֶת סְדִינֵי הַזָּהָב/ וְנָסְעוּ עֲנָנִים/ מֵאַרְצוֹת מוֹלְדוֹתַיִךְ [...] הַשָּׁמַיִם יִסְעוּ, רַבֵּי שַׁעַט וָעָב [...] וְיִהְיֶה אָז הַסְּתָו בְּבֵיתֵךְ הַגָּדוֹל,/ בְּלֵילוֹת הָעוֹלָם הַכְּבֵדִים".


כך גם בשיר "האם השלישית" ("כוכבים בחוץ"), שבו מתואר "סְתָו אָנוּשׁ, סְתָו יָגֵעַ וְלֹא-מְנֻחָם/ וּמָטָר בְּלִי אַחֲרִית וָרֹאשׁ". לא אחת נהג אלתרמן להמיר את אחד ממרכיביו של צירוף שגור בהיפֶּרבּוֹלה (לשון הפלגה) עזה ונועזת, המפֵרה לחלוטין את שגרת המוסכמות. העצמה היפֶּרבּוֹלית כזו ניכרת גם בצירופים עזים כגון בצירוף "צלצול האילנות" שבשיר "מראות אביב גאות" (במקום רשרוש האילנות") או בצירוף "סתיו אָנוּש" שבשיר "האם השלישית" (במקום "סתיו חולה" או "סתיו מצונן" שהם צירופים מן הסוג שניתן לפגוש בספרות הילדים). מכל מקום, גם כאן דומה שהעונת השנה המתוארת, ובה "מָטָר בְּלִי אַחֲרִית וָרֹאשׁ" הוא החורף ולא ה"סתיו' שבעברית המודרנית.


מפתיע לגלות שדווקא עגנון שכָּתב את ספריו וסיפוריו ב"לשון יראים" עתיקה ומיושנת, שאינה בשימוש, הוא היחיד מבין שלושת הסופרים הגדולים האלה שנדרש באופן שיטתי למילה 'סתיו' בהוראה המודרנית. לעומת זאת, אלתרמן, שלשונו נשמעת חדשנית ומודרנית, אף מובנת יותר לקורא בן-זמננו מלשונותיהם של של ביאליק ועגנון, השתמש באופן שיטתי במילה 'סתיו' בהוראתה העתיקה, שכבר אינה משמשת כיום בעברית הכתובה והדבוּרה. למרבה הפרדוקס, המעקב הזה מלמד שעגנון שכתב בלשון ארכאית בחר להשתמש ב'סתיו' בהוראתו המודרנית, ואילו אלתרמן המודרניסט בחר להחזיר את הגלגל לאחור ולהשתמש ב'סתיו' בהוראתו הארכאית.


הערות:

  1. ראו מובאה 13 בערך "סתיו" באתר "מאגרים" של האקדמיה ללשון העברית.

  2. ראו מובאה 43 בערך "סתיו" באתר "מאגרים" של האקדמיה ללשון העברית.

  3. ראו מובאה 71 בערך "סתיו" באתר "מאגרים" של האקדמיה ללשון העברית.

  4. בפירושו לספר בראשית, פרק לה, פסוק טז.

  5. במאמרו "'כתב סתיו' ושירים אחרים שיוחסו לאבן גבירול בשגגה", תרביץ פג, ד (תשע"ה), עמ' 605–634, הראה החוקר יונתן ורדי שמחבר השיר הוא שמואל הנגיד ולא אבן גבירול.

  6. הרשימה התפרסמה ב"כתובים", כ"ו תשרי תרצ"ג (26.10.1932). ראו בפרוייקט בן יהודה https://benyehuda.org/read/13129

Comments


bottom of page