top of page

הספרות העברית : מקצוע בסכנה

עודכן: 31 במרץ 2023

פורסם: מאזנים / 4-5 ס"ז‎ פברואר-מארס 1993













 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים או אף גירסה שונה )

הספרות העברית : מקצוע בסכנה

מקצוע הספרות העברית הוא להערכתי מקצוע בסכנה: אמנם, עדיין לא הגענו למצב של האוניברסיטאות בארה"ב, שבהן משתתפים בקורסים לספרות עברית פחות ממניין תלמידים, שחלקם שולטים אגב בעברית ברמה של אולפן. אבל, אם לא נכיר בעובדה שהמקצוע הוא מקצוע בסכנה, ומיד אני אומר על סמך מה אני מבססת את נבואת הזעם הזו, לא ירחק היום, והחוגים המעולים ביותר עלולים להצטמצם ולהתפורר מחוסר תלמידים. יש תקדים, ולא אחד, לחוגים אוניברסיטאיים מפוארים שנתנוונו, ושוב אין להם ולתורתם דורש, וכדאי דומני להיערך בעוד מועד לבל נגיע למצב כזה.


למצב המסוכן הזה, שאנו שרויים בו לדעתי ושעדיין ניתן להיחלץ ממנו בכבוד, יש סיבות אחדות, לוקאליות ואוניברסליות, אך בראש ובראשונה אשם בו כמדומה מצבו של המקצוע בתיכון. במקום שיטת המגמות הישנה-נושנה, שחסרונותיה מוכרים לנו אמנם היטב, אך שבה לפחות מחצית ממספר התלמידים למדו ספרות עברית בתכנית נרחבת, היום שלטת כידוע בתיכון שיטת הנקודות, לפיה מרכיב התלמיד את המע שלו, לא אחת לפי הבנתו ובחירתו. אינני רוצה לדבר על עיוותיה של שיטה זו: תלמידים שלמדו, למשל, 5 נקודות בביולוגיה, כדי להכשיר עצמם ללימודי רפואה, מגלים במאוחר שרק אילו למדו בתכנית המכונה ריאלית היו להם סיכויים טובים להגשים את חלומם. גם מועמדים למשפטים או לפסיכולוגיה מגלים, להפתעתם, בתנאי-הקבלה הקשים השוררים כיום באוניברסיטאות, היה עליהם להרכיב את תכנית הלימודים אחרת, כשעוד לא היו אפילו בני 16. כדי להרכיב תכנית "חכמה" (במרכאות או שלא במרכאות), כזו הפותחת לפני התלמיד אופציות רבות ומגוונות בלימודיו האוניברסיטאיים , עליו להיות בעל ראש של פרופסור או של מיניסטר, כשהוא בכיתה י' בלבד. העיוותים והמכשולים האלה הם אולי מעניינו של שר-החינוך, ואנחנו הרי מבקשים להצטמצם כאן בנושא הוראת הספרות באוניברסיטאות בלבד. ובכל זאת, אחזור ואומר, שרק אם אחוז ניכר מתלמידי התיכון יהיו חשופים ללימודי ספרות בתכנית נרחבת, יש מקום לתקווה שאחדים מהם ייפגשו עם מורים המסוגלים לטעת אהבה למקצוע, ושמקצתם יגיעו לימים גם לחוגים לספרות שבאוניברסיטאות ובמכללות, ובמצב הנוכחי - מספר הבוחרים מרצונם להיבחן בחמש נקודות ספרות הולך ופוחת, ובמידה לא מבוטלת של צדק. התכנית מגלה אי-רגישות ואבדן-כיוונים, ולו למדתי היום בתיכון, ספק רב אם הייתי בוחרת מרצון בתכנית כה סבוכה (ובינינו לבין עצמנו, גם לא משובבת-נפש במיוחד מבחינת העניין. בתחום ביאליק, שבו אני מצויה היטב, לדעתי נבחרות שוב ושוב היצירות הראויות פחות להוראה בתיכון). ומי שאינו לומד בתיכון ספרות ברמה מוגברת, לא יגיע בדר"כ ללימודי הספרות באוניברסיטה. בל נשלה את עצמנו.


אבל המצב בתיכון הוא רק מרכיב אחד, שבגללו אין צובאים כיום על החוגים לספרות עברית. בנוסף לכך, יש גם מגמה כללית של בריחה ממדעי-היהדות, שהספרות העברית משתי כידוע אליהם, וזאת אף כחלק בלתי-נפרד ממגמה כלל-עולמית, לפיה צעירי העידן הנאו-קפיטליסטי נוהים בדרך כלל - וזהו כנראה הכרח בל יגונה - אל המקצועות הפרקטיים. יש בריחה מענייני רוח בטלים (במרכאות), מחד גיסא, ואף בריחה מהתרבות הלאומית, מאידך גיסא. לצעירים יצירתיים בתקופתנו יש מפלט אחר מאשר לפנות אל לימוסי הספרות העברית: הם יכולים לפנות לקולנוע, לטלביזיה, ללימודי תרגום, עיתונאות, פרסום, ושאר מקצועות יצירתיים, המקנים לבעליהם גם שכר ולא רק סיפוק וכבוד. לא אחת נדמה לי שאילו אחדים מבין הפרופסורים שלנו, שהפכו עם הזמן לאנשי הוצאות הספרים, היו היום בני עשרים, וניצבו לפני ההכרעה אם ללמוד ספרות עברית או להיות COPYWRITER מוצלח מבלי לעבור את המסלול האוניברסיטאי, קשה לדעת במה היו בוחרים. ככלות הכול, את מיטב כישרונם הם מוכיחים לא אחת בתחומי הפרסום ויחסי-הציבור, ולא בתחומי המחקר האקדמי. אז מה נלין על אותם צעירים, המבקשים לשלב יצירתיות וחומר - פרנסוס ופרנסה.


ההתמודדות עם השאלות שמעמיד מקצוע בסכנה הן שאלות שאינן קלות, ובאוניברסיטת ת"א, למשל, מנסים כיום שיטה חדשה, לפיה שנה א' היאין ב"א כללי, וההתמחות החוגית מתחילה בשנה ב'. טרם נצטבר ניסיון, שיוכיח אם השיטה יעילה ומועילה ולמי היא מועילה, אבל דבר אחד ברור: השיטה מעידה על מבוכה ועל דיסאוריינטציה (או בעברית פשוטה: אבדן כיוונים). מצד אחד, יש בה בשיטה דמוקרטיזציה של ההוראה האוניברסיטאית, והתאמתה לקהלים רחבים, והיא עומדת עומדת בניגוד גמור למגמות הרווחות כיום בעולם, לפיהן ההוראה האקדמית, בטובות שבאוניברסיטאות, הו אליטיסטית יותר ויותר, בלי שום מגמה ל לקראת התלמיד ולהתיישר עם רצונותיו ועם גחמותיו. להיפך, סטודנטים בטובות שבחוגים לספרות באירופה ובארה"ב מתבקשים להשתלט על ידע רב, על שיטות ביקורת ומחקר חדישות, להוכיח שליטה בשפות זרות רבות, מהן אזוטריות למדי ולגלות בקיאות בספרות לדורותיה ולזרמיה. מצד שני, השיטה חושפת את התלמידים בשלב הבסיסי והראשוני של לימודיהם ללימודים בין-דיסציפלינריים, שהם דווקא סימן ועדות לגישה אליטיסטית מובהקת, שהרי לא כל מללי וגללי יכול לקלוטלמיד שנה א' קורס על שירה ואידיאולוגיה, וזאת בטרם קנה לעצמו מושגי יסוד בפואטיקה וכל ידיעותיו באידיאולוגיה באו לו מן העיתון.


כאן אערוך סטייה ממהלך דבריי ואחזור אל ההיסטוריה של העשורים האחרונים, כדי להבהיר תהליכים אחדים שחלו בהוראת הספרות ובחקר הספרות, ובמדה מסוימת הא בהא תליא. את מקצת הדברים כבר העליתי בעבר על ב, במאמר שבמרכזו שיטות המחקר הנהוגות כיום בחקר הספרות. לאחר התיאור, אציע הצעות אחדות, שעשויות אולי לפזר במקצת את המבוכה השוררת כיום בתחומנו.


ברצוני להסתכן בהכללה לגבי הגישות הרווחות כיום בחקר הספרות ובהוראת הספרות, ולומר כך: כל השיטות, הנהוגות כיום בארץ ובעולם, כולן להערכתי מהוות ריאקציה, במידה זו או אחרת, לשיטות של הניו-קריטיסיזם האנגלו-אמריקאי וה-EXPLICATION DES TEXTES הצרפתי, שהיו שיטות דמוקרטיות לחלוטין. לפני שנות דור היו האוניברסיטאות בכל העולם, וגם אצלנו, בשיא פריחתן. בחוגים לספרות שלטה אז אצלנו ה"ביקורת החדשה", שהיתה תוצר דמוקרטי למהדרין של האוניברסיטאות האמריקאיות של העשורים הראשונים של המאה. האוניברסיטאות היו אז כור היתוך להמונים: נהרו אליהן סטודנטים בני לאומים שונים, חיילים משוחררים, צעירים חסרי רקע והשכלה וחסרי מטען תרבותי משותף. א"א ריצ'רדז יצר אז למענם טכניקה של קריאה שהויה בטקסט, שנתבססה, כאמור, על שיטת פרשנות הטקסטים הצרפתית, ושיטה זו נשתכללה וצברה תאוצה ואצלנו הצמיחה ספרי ביקורת רבים וחינכה דור שלם של סטודנטים. השיטה הזו הוציאה בצורה מגמתית אל מחוץ לתחום את כל הצדדים החוץ-ספרותיים - הביוגרפיים, ההיסטוריים, החברתיים, הפסיכולוגיים ועוד, שכן בעצמה היתה השיטהין ריאקציה לביוגרפיזם הנפרז של אותם היסטוריונים של הספרות כדוגמת סן בוו בצרפת (ואצלנו קלוזנר ולחובר).


תשובת-נגד בולטת לניו-קריטיסיזם הציבה אסכולת שיקאגו, שיצאה אל חקר הספרות מתוך גישה ניאו-אריסטוטלית ושמה דגש רב על חקר הז'אנרים הטהורים. גם אצלנו החליפו רבים את העיסוק ביצירה האחת (או ביצירה הבודדת, כפי שנהוג אצלנו לומר בטעות, כאילו היא שרויה באיזו בדידות בדיון ז'אנרי, ובהשראת תורת הרב-מע, גבר גם העניין בז'אנרים לא קאנוניים, שבשולי המע: בסיפורי מתח ותעלומה, במדע בידיוני, בספרות ילדים, בספרות העממית, בסיפור הז'ורנליסטי ועוד.


בהשראת הניו-מרקסיזם האמריקאי רבתה גם ההתעניינות בסוג חדש של סוציולוגיה של היוצר והיצירה, וכפועל יוצא גבר גם העניין בספרות נשים ובספרות מיעוטים, שהרי אלה הם נושאים בעלי גוון סוציולוגי מובהק. גם תורת ההתקבלות היא תשובת-נגד לתפיסה הקודמת, שראתה ביצירה עניין סטאטי ומוגמר, שניתן להתבונן בו ולנתחו ללא ידע מוקדם על נסיבות הכתיבה, הפרסום וההתקבלות. השתרשה ההנחה שליצירה יש חיים גם לאחר שיצאה לרשות הרבים, שהיא אינה מונומנט אלא עניין התלוי בפרספקטיבה משתנה ומתגוונת. מכאן גם העיסוק המרובה בגנזיס: בתהליך ההתהוות של הטקסט, הנובע גם הוא מתפיסת היצירהניין דינאמי ולא כמונומנט סטאטי. גם העיסוק המחודש בביוגרפיה ובפסיכולוגיה של היוצר ושל היצירה, מתוך גישות חדשות בתר-פרוידיאניות, הוא חלק מן הריאקציה לניו-קריטיסיזם. כל הגישות האלה ואחרות שלא מניתי כאן (תורת ההשפעות, הבין-טקסטואליות, הדה-קונסטרוקציה ועוד בועטות בדמוקרטיזציה שהשליטה הביקורת החדשה באוניברסיטאות, לפיה כל סטודנט יכול היה להעלות איזו אבחנה מאירת עיניים לגבי הטקסט, כזו שהמבקר הדגול ביותר לא הבחין בה. חקר הספרות הולך ונעשה עניין להתמחות מקצועית, כמעט אליטרית, ולא כל אחד יכול לעסוק בו. ראשי המדברים מתברכים בידיעות אזוטריות למדי, שולטים בספרויות ובשפות קלאסיות, מגלים ידע לא מבוטל בדיסציפלינות סמוכות ועוד ועוד.


וכאן אנו מגיעים לסכנה האורבת כיום להוראת הספרות, ובאופן טבעי גם לחקר הספרות, והיא סכנת הדילטנטיות של הידענים, להבדיל מסכנת הדילטנטיות של הבורים, שהולידה שיטת הניו-קריטיסיזם. הניו-קריטיקס, מתוך שהתעלמו מן ההקשר ההיסטורי שבו נוצר הטקסט, הגיעו לא אחת לידי פרשנות מופ ומגו, כמו הדוגמה המצוטטת ביותר של VEGETABLE LOVE משירו של מארוול 'הגן', שאחד המבקרים הנודעים תיאר אותו כאהבה המתפתחת לרוחב כמו כרוב או דלעת, מבלי שיפתח מילון היסטורי, ויבין את הדברים ברמה של אקספליקציה פשוטה.


סכנת הדילטנטיות של הידענים אינה חמורה פחות: היא ההו את כולנו לסוציולוגים מבלי שנכיר תאוריות יסוד בסוציולוגיה, לפסיכולוגים ואפילו לפסיכיאטרים מבלי שתהיה לנו הכשרה לעסוק בכלים של המקצוע, לפילוסופים הנאלצים להודות שמעולם לא קראו את כלבי קאנט וכולי וכולי.


ולמעשה, תמיד היינו ותמיד נהיה דילטנטים מלומדים, במידה זו או אחרת, שאלמלא נגענו גם בכמה תחומים, שאינם במרכז התמחותנו, אי אפשר היה לנו לעסוק בענייני לשון, לנתח רמיזה מקראית, להעיר הערות היסטוריות ועוד. שם המשחק היום, כפי שכבר הבחנתם, הוא "בין-דיסציפלינריות, וזאת בעקבות התהליכים התיארתי, שכולם כאחד ריאקציה לשיטת "הביקורת החדשה". אבל התלמיד צריך להעי לקבל בלימודי הב.א. אותם תחומים, נושאים וכלים המתייחדים למקצוע שבו בחר. אין כאן געגועים לאיזה מוניזם תרבותי, כשם ששיער כאן מנחם ברינקר בטעות. אין כאן גם נהייה לאילו ביטחונות מדומים שאינם בנמצא או חשש מפני הפלורליזם. פלורליזם - אין טוב ממנו בין-דיסציפלינריות - ממש חזרה מבו ומופלאה אל האדם הוורסטילי של תקופת הרינסנס. אבל, העיסוק הבינדיסציפלינארי מתאים לדעתי לתואר השני ומעלה, ולא יהפכו מדעי-הרוח למקצוע אחד רחב, ויאבדו הכלים הספציפיים שהתפתחו בכל דיסציפלינה ודיסציפלינה.


מהם התחומים והכלים הספציפיים למקצוע הספרות? מהי תכנית המינימום שממנה אסור לסגת ושעליה אי אפשר לערוך הנחות וויתורים? לפני כשנתיים קיבלתי מינוי מהמועצה להשכלה גבוהה לבדוק את תכניות הלימודים במכללות האקדמיות. נתבררה לי תמונה מעניינת, אם לנסח זאת בעדינות: לא אחת נקבעה התכנית לא לפי הרצוי אלא לפי המצוי, כולנו ככלות הכול עושים פשרה בין הרצוי למצוי. אבל, אי אפשר - אתן בכוונה דוגמה אבסורדית ומופ מכול - שאם אחד המוריםב דוקטורט על מנחם מנדל דוליצקי, שתינתן לו האפשרות ללמד את שירתו, בעוד שמשוררים כדוגמת ביאליק ואלתרמן לא ייכללו בתכנית הלימודים של אותו חוג. היתה זו דוגמה מוגזמת במתכוון, כי לא רציתי להביא דוגמאות קונקרטיות, ואף לא להטיח האשמות בקורסים ספציפיים ובמוסדות ספציפיים (ויש גם חוגים לספרות שתכנית-הלימודים שלהם בנויה לתלפיות), אבל הרעיון הוא שצריכה להיות בתכנית הלימודים בספרות - החל בתיכון וכלה בלימודי התואר הראשון באוניברסיטה - תכנית מינימום שבלעדיה אי אפשר. לו נתבקשתי למשל להתוות תכנית מינימום בשירה, וודאי הייתי כוללת בה לפחות את המשוררים הבאים: את יהודה הלוי, רשב"ג, יל"ג, ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, (כאן אעצור: האם אוכל לבחור בין עמיחי לזך או לדליה רביקוביץ? בין הורביץ לוויזלטיר? הבחירה אינה קלה). אפשר לגרוע מהרשימה אחד או שניים, אפשר להוסיף עליה עוד כהנה וכהנה משוררים טובים ומעניינים, אך רצוי שלא ישלים סטודנט את חוק לימודיו ויקבל הסמכה במקצוע הספרות בלעדי איזו תכנית-מינימום מחייבת. בסיפורת, לו נדרשתי למנות מניין מספרים, הייתי בוחרת כנראה במאפו, מנדלי, ביאליק, ברנר, עגנון, הזז (שוב כאן עליי לעצור: האם מדור המלחמה לעצמאות אכלול את יזהר או את שמיר, את ברטוב או את תמוז? הייתי מעדיפה שכולם יילמדו, אך אם צריך לבחור, הבחירה קשה. הוא הדין בדור הבא, אם אאלץ לבחור בו בין א"ב יהושע לעמוס עוז, בין עמליה כהנא-כרמון לאפלפלד) שוב, אפשר לחלוק על שם זה או אחר, לגרוע, להוסיף, אבל, אני חוזרת, - חשוב שתהיה איזו תכנית מינימום. תכנית כזו נותנת לתלמיד קרקע מוצקה. הוא יודע שהוא השתלט על שיאיה של הספרות מתקופות שונות, ושבאמצעות שיאים אלה יש לו מושג מה על הספרות לדורותיה.


בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ת"א הייתה תכנית כזו נהוגה במשך שנים רבות: כל תלמיד שנה א' למד קורס של מבוא היסטורי פנורמי, שאותו היינו מכנים בדרך הלצה בשם FROM BEOWULF TO VIRGINIA WOLF. גרשון שקד פעם כינה מבוא כזה בשם השנון "מהתנ"ך עד הפלמ"ח" ואפשר להציע לו גם שמות הומוריסטיים אחרים אבל העיקרון ברור: קורס שמעמיד כמה קואורדינטות, המאפשרות לסטודנט המתחיל נקודת אחיזה בסטיכיה האינסופית של החומר. לאחר המבוא ההיסטורי, היו קורסים בצמתים החשובים של הספרות האנגלית לדורותיה: אי אפשר היה לסיים ב.א. בלי ללמוד דראמה שיקספירית, שירה מטאפיזית, שירה רומאנטית, הרומאן של המאה ה-18 וה-19, ספרות מודרנית ועוד. אצלנו יכול אדם לגמור ב.א. בלי שיחויב ללמוד דף עגנון: סטודנט אחד לומד את יצירת פלוני, שני את יצירתו של אלמוני, בלי שום תכנית מחייבת.


רצוי דומני שייווצר מצב, שבו אי אפשר לסיים את לימודי התואר הראשון בספרות עברית בלי ידיעת מה בפואטיקה של הסיפור והשיר המקראי, של ספרות חז"ל, שירת ימה"ב, הסיפור החסידי, ספרות ההשכלה - בשירה ובסיפורת, ובעיקר ספרות המאה העשרים - ביאליק וטשרניחובסקי, ברנר ועגנון, השירה המודרניסטית, הסיפורת והשירה של העשורים האחרונים. אם אין בחוגים לספרות עברית אנשים המתמחים בפואטיקה המקראית ובזו של לשון חכמים וספרותה, או בפואטיקה של הסיפור החסידי, פה צריך לגייס אנשים מחוגים אחרים, אבל סטודנט בחוג לספרות עברית ראוי שיצא עם ידע מינימלי גם בתחומים אלה. ולגבי מה שקרוי "כלים" - ראוי שיהיה לו ידע כלשהו בתורת ההגה והצורות, בפרוזודיה, בתחביר, בסמאנטיקה, ביסודות השירה, הפרוזה והדראמה, ובאסכולות שונות בביקורת. אי אפשר שהכול ייקבע לפי המצאי, לפי תחומי התמחותם של מורים בחוג, וקשה להשלים עם מצב לפיו מי שהתמחה בנושא כדוגמת תפוצתו של המשפט השמני האליפטי ברומאן הסנטימנטלי לפני מלחמת העולם הראשונה גם יוכל ללמד את נושא התמחותו לפני תלמידי התואר הראשון. אינני יודעת אם לא הייתה מידת-מה של הגזמה לצרכים רטוריים, בדוגמה שהביא אתמול גבריאל מוקד אודות בדיון בן שנה שלמה בתפקיד המיליות בי נפתלי הרץ ויזל, אך אם אכן הוקדש לכך קורס שלם, הייתה בכך אכן משום החטאה. אני הרי אינני יכולה להסתכן כמוהו במטאפורות קולינריות, ולטעון שלא יעלה בדעתו של מישהו ללמד פרח-טבחים להכין מתכון של שלו לפי הנהוג בקנטון מסוים בהודו-סין לפני שהוא יודע להכין חביתה, למשל. אבחר על כן מטאפורה אחרת: הן לא יעלה בדעתו של מישהו לתת לפרח-נהיגה מכונת-מרוץ משוכללת לפני שלמד להפעיל את תיבת ההילוכים של מכונית רגילה. גם לא כל נושא בינסיציפלינארי - מרחיב דעת ככל שיהא - מתאים ללימודי התואר הראשון, ואפילו הוא מתאים, אסור לו שיבוא על חשבון תכנית מינימום זו או אחרת, שתיקבע במועצת גדולי התיאוריה.


נדמה לי כי התחשבות בצרכיו, באפשרויותיו ובמגבלותיו של התלמיד תוליד תכנית לימודים מובנית יותר ומובנת יותר, שתקנה לתלמידים בתיכון ובאוניברסיטה תחושה כלשהי של ביטחון, תחושה שיש להם בסיס מוצק, ולא בסיס רעוע שהמקריות שלטת בו. שוב לא יצטרכו תלמידים, סטודנטים ומורים לגשש כסומא בארובה. ובתארים הגבוהים יותר - על גבי היסודות המוצקים שהושגו בשלבי הלימוד המוקדמים, אין גבול לאפשרויות - הגבול הוא הרקיע.

Commentaires


bottom of page