בעוז חולשתה: על שיריה של אמילי דיקינסון

כיצד שירתן של אמילי דיקינסון ורחל המשוררת מהדהדת אחת את השנייה?

פורסם: הספרנים – בלוג הספריה הלאומית , 24.01.2022

בעוז חולשתה_ על שיריה של אמילי דיקינסון
.pdf
Download PDF • 206KB

לחצו להורדה כקובץ PDF


המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון (1830 – 1886) בילתה כידוע את רוב שנותיה בין כותלי חדרה או בגן ביתה, לבושה תמיד בשמלה לבנה. האִם סימל הלבוש הלבן את שמלת הכלולות שמעולם לא זכתה לה? האִם סימל את המוות ותכריכיו שאותם הִרבּתה להזכיר בשיריה? שישים שנה אחריה נולדה המשוררת העברית הראשונה – רחל בלובשטיין – וגם היא לבשה שמלות לבנות ועסקה בחקלאות. שתי המשוררות הגדולות לא נישאו מעולם, ואף כתבו בלגלוג-מה על מוסד הנישואין. שתיהן כתבו בצניעות ובענווה, אך בין השיטין ניתן לחוש גם בגאווה גדולה.


למקרא השיר "Adrift" ("סחופה") אפשר כמדומה להעלות על הדעת גם את צבעם של מִפרשׂיו של כלי שיט. כמי שגדלה באמהרסט (Amherst) מסצ'וסטס, על גדות נהר קונטיקט, היא ראתה את הספינות לִבנות המִפרשׂים השטות לאורך הנהר, ואלה נתגלגלו והיו למוטיב חוזר ביצירתה. ואולם, הספינות שבשיריה, הגם שיש להן אחיזה במציאוּת החוץ-ספרותית, הן על-פי-רוב ספינות מטפוריות המתארות את המתחולל בנפשה. וכך גם בשיר "סחופה!": אמילי דיקינסון מדמה בו את עצמה לספינת מִפרשׂים קטנה העומדת לטבוע, ושואלת אם יימצא אותו אדם שיציע לה עזרה וינווט אותה אל נמל מבטחים.


השיר "סחופה!" אופייני לשירת אמילי דיקינסון: הוא פשוט וצלול לכאורה, אך לא קל להבינו עד תום ולהציע לו פירוש ממצה. הוא נפתח בנימה של שיר-ילדים תמים, אך בהמשך הוא הולך ו"מסתבך": משוקעים בו רעיונות מורכבים המנוסחים באוצר-מילים כלל לא פשוט או ילדותי. כברבים משיריה ניכרת כאן הענווה של משוררת המכירה במגבלותיה וזועקת לעזרה, אך גם גאווה גדולה של אישה המביעה את אמונהּ שבסוף המאבק במִשבּרים הגבוהים היא תצא וידה על העליונה. נתבונן בשיר הקצר "סחופה!", המבטא את עולמה ואת אישיותה:

ADRIFT! By Emily Dickinson Adrift! A little boat adrift! And night is coming down! Will no one guide a little boat Unto the nearest town? So sailors say, on yesterday, Just as the dusk was brown, One little boat gave up its strife, And gurgled down and down. But angels say, on yesterday, Just as the dawn was red, One little boat o'erspent with gales Retrimmed its masts, redecked its sails, Exultant, onward sped!

סחופה! אמילי דיקנסון סְפִינָה קְטַנָּה, כֻּלָהּ סְחוּפָה, לֵילָהּ קָרֵב וּבָא. מִי יוֹבִילֶנָהּ אֶל חוֹפָהּ שֶׁל עִיר נָמֵל קְרוֹבָה? תּוֹפְסֵי מָשׁוֹט שָׂחִים: אֶתְמוֹל בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה בְּגוֹן אָבָק. הֵחֵלָה הַסְּפִינָה לִצְלֹֹל כְּמוֹ תַּם הַמַּאֲבָק. אַךְ עוֹד יָשִׂיחוּ מַלְאָכִים: אֶתְמוֹל בִּשְׁעַת זְרִיחַת-שָׁנִי הַכְּלִי יְדוּעַ הַסְּעָרָה מָתַח מִפְרָשׂ, זָקַף תְּרָנִים, זִנֵּק חִישׁ בִּדְהָרָה.

מאנגלית: ז"ש

מעניין להיווכח: דווקא אישה רפה וחולנית כדוגמת המשוררת אמילי דיקינסון, שבקושי מצאה אומץ לעזוב את דל"ת אמותיה ואת פתח ביתה, הציגה לא פעם בשיריה דימוי עצמי "גברי" ואקטיבי של אדם הנלחם עם הגורל בכל כוחו ואף מצליח להביסו. לפרדוקס כעין זה התכוון כנראה שאול-פאולוס ב"איגרת אל הקורינתים" בעת שתיאר לפניהם את כוחה של חולשה ("כִּי בַּחֻלְשָׁה תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי"; שם יב, ט). אל הפרדוקס הזה התכוון כנראה גם הסופר אליעזר שטיינמן בעת שתיאר את "עוז חולשתה" של רחל המשוררת.


יש אנשים היוצאים למסעות רחוקים – מ"ארץ האש" ועד לארצות הקרח, ויש כאלה החוֹוים את חוויותיהם בדל"ת אמות, בין ארבעה כתלים. מי מהם חוֹוה חוויות עזות יותר? לפי שירה של אמילי דיקינסון אין בנמצא ספינה, או כרכרה, שתוכל להסיעך למחוזות רחוקים ומעניינים יותר מאשר ספר טוב, האוצֵר בין דפיו עולם ומלואו.


גם ביאליק הצעיר, זמן לא רב לאחר שעזב את לימודיו ב"ישיבה" ויצא אל ה"חיים", כתב טיוטה של שיר, הפונה אל הספרים ומתוודה לפניהם שהם בעבורו התגלמות החיים במלואם ובכל עוּזם: "אַתֶּם לְבַדְּכֶם הֱיִיתֶם עוֹלָמִי הַיָּחִיד מֵעוֹדִי: / אַוֵּירִי, שְׁמֵי שָׁמַי, יְרֵחִי וְשִׁמְשִׁי, יְגִיעִי, מַרְגּוֹעִי, / תַּאֲוָתִי, דִּמְיוֹנִי, גְּאוֹן אָבִי וְרֹאשׁ תְּפִלַּת אִמִּי הַצְּנוּעָה, / בַּקָּיִץ הֱיִיתֶם פַּרְדֵּסִי, בַּחֹרֶף הַכַּר לִמְרַאֲשׁוֹתַי". במילים אחרות: גם את חוויות הטבע הממשי, המשתרע מחוץ לכותלי חדרו, חווה המשורר הצעיר באמצעות הספרים, שנהוג לחשוב שאין הם אלא שיקוף של הטבע.


"לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת / גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמָנִים", כתב אלתרמן בשיר "בוקר בהיר" (משירי כוכבים בחוץ), ללמדנו שהספר זקוק לקוראיו לא פחות מאשר הקוראים זקוקים לספר. על היחסים המורכבים שבין הטבע לאמנות כתב אלתרמן בשיר בשם "הספרים" הקושר כתרים של תהילה לטבע הרחב, המשתרע ת"ק על ת"ק פרסה מחוץ לכותלי החדר, אך אינו שוכח להדגיש שאת נשמתם קיבלו השָׂדות והאֲפָרים שבטבע מן הספרים, כשם שבריאת העולם התחילה, לפי המסופר בתנ"ך, במילים "יהי אור":


כִּי עַז הָרוּחַ בֶּהָרִים וְאֵין כַּשִּׁבֳּלִים לַטֹּהַר,

וְאֵין בָּהִיר כַּצֵּל הַטּוֹב

אֲשֶׁר עַל אֲפָרִים.

מֶרְחֲבֵיהֶם וַהֲדָרָם הֵם נַחְלָתָם מֵעִם אֱלֹהַּ,

אַך נִשְׁמָתָם, אַחַי, לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים.


שוב ושוב הטעים כאן אלתרמן את הרעיון שהאמנות הולידה את הטבע, ולא הטבע את האמנות (כאמור, אפילו העולם נברא במילים, והמילים הריהם "אמנות", ולא "טבע"). האמנות נוֹפַחַת חיים בטבע הגולמי, שבלי התודעה האנושית אין בו ולא כלום.


במשתמע אפשר להבין משיר זה שהטבע והאמנות משלימים זה את זו כגבר ואישה, כאדם וחוה, שהרי המילים "נִשְׁמָתָם […] לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים" רומזים לפסוק המתאר את בריאת האישה ("לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְּחָה-זֹּאת", בראשית ב, כג). הרמיזה לבריאת האנושות נועדה לחזק את הרעיון בדבר חלקה של האמנות (לרבות "הספרים") בבריאת הטבע. "הספרים" מולידים את המיתוס המוליד מציאוּת חדשה ורוטטת, עד שהיא מתקבעת ב"ספרים" והופכת למיתוס, וחוזר חלילה.


אמילי דיקינסון, שבילתה את רוב ימיה בין כותלי הבית מראה בשירהּ "אין שום ספינה" (שיר מס' 1286 מִבֵּין 1800 שיריה) איך אפשר לבקר בכל מקום בעולם – אמִתי או דמיוני – בעזרת הספרים, וכמה זול ונוח הוא המסע הזה הנערך בלי לוחות זמנים, כרטיסי נסיעה ומזוודות:


There is no Frigate By Emily Dickinson There is no Frigate like a Book To take us Lands away Nor any Coursers like a Page Of prancing Poetry – This Traverse may the poorest take Without oppress of Toll – How frugal is the Chariot That bears the Human Soul –

אין שום ספינה אמילי דיקנסון אֵין שׁוּם סְפִינָה שֶׁתְּשִׁיטְךָ לָאֹפֶק כְּמוֹ סֵפֶר, וְאֵין פָּרָשׁ עַז שֶׁיִּדְהַר כְּמוֹ שִׁירָה טוֹפֶפֶת – אֶל הַמַּסָּע יֵצְאוּ דַּלִּים לְלֹא מַס וְאַגְרָה – מַה זּוֹל לָשֵׂאת נִשְׁמַת-כָּל-חַי בְּזוֹ הַכִּרְכָּרָה –

מאנגלית: ז"ש

שיריה של אמילי דיקינסון קצרים ומורכבים. בשיר הקצרצר "אין שום ספינה", היא הצליחה לפרושׂ בשורות אחדות את השקפת עולמה ואת תמונת חייה כאישה שסבלה ככל הנראה מפחד חוצות (agoraphobia) והעדיפה להסתגר רוב ימיה בד' אמות ובין ארבעה כתלים. לפי שיר זה, המסע שעורך האדם בעת קריאה בספר עולה כאמור בערכו, בתעוזתו ובהתרגשות שהוא מעורר על כל מסע ממשי במרחבי תבל – בים, באוויר או ביבשה. אין ספק, בעבור "נזירה" כמו אמילי דיקינסון, שרק לעִתים נדירות יצאה מבין כותלי הבית, אך ראתה דרך-קבע את הספינות השטות לאורך הנהר קונטיקט, הספרים היו תחליף לסיכויים ולסיכונים הרבים מחכים לאדם בחוץ – מעֵבר לכותל – בחיק הטבע הפתוח או בחוצות העיר.


שתי המשוררות המקוריות הללו לא האריכו ימים: אמילי דיקינסון נפטרה בגיל 55 ורחל בגיל 40. שתיהן סבלו בחייהן סבל רב, וביטאוהו בשיריהן. ואף-על-פי-כן, שירתן אינה מדכדכת את קוראיה. להפך, כשרואים הקוראים איך אישה חולנית וכה חלושה למראה מסוגלת לנצח ולכתוב שירים נצחיים, מתמלא הקורא אמונה ביכולתו של האדם להתמודד בעזרת כוח רצונו עם מכשולים קשים מנשוא ולגבור עליהם.

באתרה של פרופ' זיוה שמיר תוכלו למצוא תרגומים נוספים לשיריה של המשוררת אמילי דיקינסון: www.zivashamir.com




פוסטים קשורים

הצג הכול