top of page

ארבעה שירי דיכאון (ספלין)

לציון ה-9 באפריל – יום הולדתו של שארל בודלר


ארבעת השירים הקרויים "Spleen" הם מהמפורסמים בשירי "פרחי הרוע" (Fleurs du Mal) של בודלר. הם נחשבים לשירי הייאוש היפים בעולם. לציון ה-9 באפריל, יום הולדתו ה-203 של מי שנחשב גדול המשוררים הצרפתיים, אני מביאה את ארבעת שירי הדיכאון והייאוש שלו בתרגומי.


בודלר השתמש במילה האנגלית "Spleen" (טחול, מרה שחורה), שהיא חלק מהתאוריה הרפואית של הרופא היווני הקדום קלאודוס גלנוס, ששימשה עד המאה ה-18 את הרפואה לתחומיה, לרבות רפואת הנפש. בודלר השתמש לעתים מזומנות במרה השחורה כבמטפורה למלנכוליה, לשיממון (ennui) ולמועקה (angoisse) ששלטו בו.


שירי ה-Spleen שלו הם שירים מורבידיים, שאינם נרתעים מאזכור הרימה ובאשת המוות. הם מראים שהגורל המר אינו פוסח על בתיהם של מלכים וקיסרים, ועל כן כל קנייניו של האדם וכל אוצרות החומר שלו יהיו בבוא יומו ככמוץ לפני רוח.


 

Spleen (I)

Pluviôse, irrité contre la ville entière,

De son urne à grands flots verse un froid ténébreux

Aux pâles habitants du voisin cimetière

Et la mortalité sur les faubourgs brumeux.

Mon chat sur le carreau cherchant une litière

Agite sans repos son corps maigre et galeux;

L'âme d'un vieux poète erre dans la gouttière

Avec la triste voix d'un fantôme frileux.

Le bourdon se lamente, et la bûche enfumée

Accompagne en fausset la pendule enrhumée

Cependant qu'en un jeu plein de sales parfums,

Héritage fatal d'une vieille hydropique,

Le beau valet de coeur et la dame de pique

Causent sinistrement de leurs amours défunts.

ספלין (I)

עֲלֵי עִיר וּמְלוֹאָהּ טֵבֵת מַזְעִים פָּנִים

וְנַחְשׁוֹלָיו אֶת מֵימֵיהֶם בְּקֹר קוֹדֵר יִשְׁפֹּכוּ

עַל חִוְרוֹנוֹ שֶׁל קְהַל טְמוּנֵי עָפָר, שְׁכֵנִים,

וּשְׁנַת עוֹלָם עַל צִלְלֵי פַּרְוָר יִנְסֹךְ הוּא.

וַחֲתוּלִי הַתָּר מִרְפָּד לְגוּף רָזֶה,

מֻכֵּה גָּרָב וּמְזֹהָם, נָע בְּלִי מָנוֹחַ.

נִשְׁמַת פַּיְּטָן נוֹשָׁן תּוֹעָה בְּתוֹךְ מַרְזֵב

קוֹלָהּ קוֹל רְפָאִים נוּגֶה בָּרוּחַ.

פַּעֲמוֹנִים מְקוֹנְנִים, קְנֵה סוּף עָשֵׁן

וְקוֹל דַּקִּיק שֶׁל אוֹרְלוֹגִין שֶׁהִצְטַנֵּן

בָּרֶקַע מִשְׂחָקִים, וּבָאְשָׁה יָרִיחוּ.

נַחְלַת זְקֵנָה, מֵימִי גּוּפָהּ, חוֹלֶה,

מִן הַקְּלָפִים נָסִיךְ-לֵב וּמַלְכָּה-עָלֶה

בִּדְמִי אֵימָה עַל אֲהָבוֹת מֵתוֹת יָשִׂיחוּ.


 

Spleen (II)

Jay plus de souvenirs que si j'avais mille ans.

Un gros meuble à tiroirs encombré de bilans,

De vers, de billets doux, de procès, de romances,

Avec de lourds cheveux roulés dans des quittances,

Cache moins de secrets que mon triste cerveau.

C'est une pyramide, un immense caveau,

Qui contient plus de morts que la fosse commune.

— Je suis un cimetière abhorré de la lune,

Où comme des remords se traînent de longs vers

Qui s'acharnent toujours sur mes morts les plus chers.

Je suis un vieux boudoir plein de roses fanées,

Où gît tout un fouillis de modes surannées,

Où les pastels plaintifs et les pâles Boucher

Seuls, respirent l'odeur d'un flacon débouché.

Rien n'égale en longueur les boiteuses journées,

Quand sous les lourds flocons des neigeuses années

L'ennui, fruit de la morne incuriosité,

Prend les proportions de l'immortalité.

— Désormais Désormais tu n'es plus, ô matière vivante!

Qu'un granit entouré d'une vague épouvante,

Assoupi dans le fond d'un Sahara brumeux;

Un vieux sphinx ignoré du monde insoucieux,

Oublié sur la carte, et dont l'humeur farouche

Ne chante qu'aux rayons du soleil qui se couche.

ספלין (II)

לִי צֶבֶר זִכְרוֹנוֹת כְּשֶׁל אָדָם בֶּן-אֶלֶף,

אֵין שׁוּם שִׁדָּה וּבָהּ מַאֲזָנִים,

שִׁירִים, אִגְּרוֹת וְצַוָּאוֹת שֶׁנֶּחְתְּמוּ בְּחֵלֶב,

קְוֻצּוֹת שֵׂעָר שֶׁנִּטְמְנוּ בְּסֵפֶר מַתְכּוֹנִים,

הַמְּכִילָה סוֹדוֹת רַבִּים כְּפִי שֶׁמֹּחִי הִפְנִים.

רָאשִׁי מִין פִּירָמִידָה, סַרְקוֹפָג לְמֵת,

וּבוֹ גְּוִיּוֹת רַבּוֹת מִשֶּׁבִּשְׂדֵה קְבוּרוֹת;

מִין בֵּית עוֹלָם שֶׁהַלְּבָנָה שׂוֹנֵאת

וְהָרִמָּה לָהּ מֵבִיאָה צָרוֹת צְרוּרוֹת,

אֶת יַקִּירַי הִיא מְכַרְסֶמֶת לַעֲשָׂרוֹת.

זֵרֵי פְּרָחִים נוֹבְלִים לִי בַּקִּיטוֹן

עִם גְּבַב-בְּגָדִים עֶרְכּוֹ מִזְּמַן בָּטֵל

שָׁם חֲפָצִים בִּשְׁלַל צִבְעֵי פַּסְטֶל

מְרַחְרֵחִים מִתּוֹךְ צְלוֹחִית פְּלַיְטוֹן.

אֵין צְעָדָיו שֶׁל זְמַן צוֹלֵעַ נִמְשָׁכִים

כְּמוֹ בְּעֵת שֶׁבָּהּ פְּתִיתֵי שְׁלָגִים וּמוּעָקוֹת,

פְּרִי שֶׁל שָׁעוֹת רַבּוֹת מְפֹהָקוֹת,

לוֹבְשִׁים אֶת מְמַדָּיו שֶׁל נֵצַח נְצָחִים.

מֵרֶגַע זֶה, יְצוּר אֱנוֹשׁ, כְּבָר אֵין אַתָּה

אֶלָּא מִין גּוּשׁ סְלָעִים אֲפוּף מוֹרָא עָמוּם

רָדוּם בְּעַרְפִלֵּי מִדְבַּר-אַדְמַת-בָּתָה

כִּסְפִינְקְס עַתִּיק שֶׁבְּעֵת סוּפַת סַמּוּם

זִכְרוֹ נִמְחַק מִן הַמַּפָּה וּכְמִתֹּוךְ חֵמָה

יָשִׁיר שִׁירִיו רַק עַל שְׁקִיעַת קַרְנֵי חַמָּה.


 

Spleen (III)

Je suis comme le roi d'un pays pluvieux,

Riche, mais impuissant, jeune et pourtant très vieux,

Qui, de ses précepteurs méprisant les courbettes,

S'ennuie avec ses chiens comme avec d'autres bêtes.

Rien ne peut l'égayer, ni gibier, ni faucon,

Ni son peuple mourant en face du balcon,

Du bouffon favori la grotesque ballade

Ne distrait plus le front de ce cruel malade;

Son lit fleurdelisé se transforme en tombeau,

Et les dames d'atour, pour qui tout prince est beau,

Ne savent plus trouver d'impudique toilette

Pour tirer un souris de ce jeune squelette.

Le savant qui lui fait de l'or n'a jamais pu

De son être extirper l'élément corrompu.

Et dans ces bains de sang qui des Romains nous viennent,

Et dont sur leurs vieux jours les puissants se souviennent,

Il n'a su réchauffer e cadavre hébété

Où coule au lieu de sang l'eau verte au Léthé.

ספלין (III)

בְּאֶרֶץ הַגְּשָׁמִים שַׁלִּיט אֲנִי וּמֶלֶךְ

עָשִׁיר אַךְ בְּלִי עָצְמָה, זָקֵן מֻפְלָג וְעֶלֶם;

שֶׁלַּהַק יוֹעֲצָיו הָיָה לוֹ לְמִטְרָד

בָּז לִכְלָבִים וּשְׁאָר חַיּוֹת מַחְמָד,

שֶׁשּׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מַצְהִיל אֶת שִׁמְמוֹן יוֹמוֹ

לֹא צֵיד בַּזִּים, וְאַף לֹא בְּנֵי עַמּוֹ

הַגּוֹסְסִים עַל סַף. שׁוּם לֵץ לֹא יַעְזֹר

וּמֵיתְרֵי נִבְלוֹ לֹא יַעֲלוּ מָזוֹר;

שֶׁמַּצָּעוֹ הַמְצֻיָּץ הָפַךְ לְסַרְקוֹפָג

וְהַגְּבִירוֹת שֶׁהָרִבּוֹן בְּעֵינֵיהֶן יִצְדַּק

אֵין מַחְלְצוֹת מַחְשׂוֹף לָהֶן בְּכָל הַחֶלֶד

שֶׁתְּעוֹרֵרְנָה מִתַּרְדֶּמֶת אֶת הַשֶּׁלֶד.

גַּם הֶחָכָם שֶׁאֶת כֹּחוֹ נִסָּה בַּהֲפָקַת זָהָב

יִגַּע וְלֹא יוּכַל הָסֵר תַּחֲלוּאָיו

אַף לֹא יוּכַל טַהֵר מֶרְחֲצָאוֹת הַדָּם

שֶׁהָרוֹמִים הֵחֵמּוּ בָּם אֶת צִנָּתָם

חֹם לֹא יָפִיחוּ בַּגְּוִיָּה. לַשָּׁוְא.

כִּי יְרֹקֶת מֵי הַלֶּתֶה רָצָה בִּוְרִידָיו.


 

Spleen (IV)

Quand le ciel bas et lourd pèse comme un couvercle

Sur l'esprit gémissant en proie aux longs ennuis,

Et que de l'horizon embrassant tout le cercle

II nous verse un jour noir plus triste que les nuits;

Quand la terre est changée en un cachot humide,

Où l'Espérance, comme rue chauve-souris,

S'en va battant les murs de son aile timide

Et se cognant la tête à des plafonds pourris;

Quand la pluie étalant ses immenses traînées

D'une vaste prison imite les barreaux,

Et qu'un peuple muet d'infâmes araignées

Vient tendre ses filets au fond de nos cerveaux,

Des cloches tout à coup sautent avec furie

Et lancent vers le ciel un affreux hurlement,

Ainsi que des esprits errants et sans patrie

Qui se mettent à geindre opiniâtrement.

— Et de longs corbillards, sans tambours ni musique,

Défilent lentement dans mon âme; l'Espoir,

Vaincu, pleure, et l'Angoisse atroce, despotique,

Sur mon crâne incliné plante son drapeau noir.

ספלין (IV)

עֵת רָקִיעַ כָּבֵד עַל הַנֶּפֶשׁ גּוֹהֵר,

וּשְׁמָמָה אֲרֻכָּה מַשְׁמִיעָה אֲנָחָה,

וְהָאֹפֶק חוֹבֵק אֶת הַכֹּל וּמְצָעֵר

אֶת הַיּוֹם אַף יוֹתֵר מִלֵּילוֹת חֲשֵׁכָה.

עֵת הָאָרֶץ הוֹפֶכֶת לְכֶלֶא טָחוּב

בּוֹ תַּחְבֹּט הַתִּקְוָה כְּכַנְפֵי עֲטַלֵּף

רְצוּצָה מִכְּתָלִים; וְאִם תִּרְצֶה הִיא לָעוּף

מְרִישׁ הַגַּג אָז יַכֶּה בְּרָאשָׁהּ כְּמַגְלֵב.

עֵת הַגֶּשֶׁם יוֹתִיר שְׁבִיל עֲנָק אַחֲרָיו

כִּשְׂבָכָה בְּתָאָיו שֶׁל בֵּית סֹהַר רָחָב

שֶׁבּוֹ קְהַל עַכְּבִישִׁים חֲרִישִׁי וּמְתֹעָב

סָר לִטְווֹת בְּמֹחֵנוּ מַסֶּכֶת חוּטָיו.

וּלְפֶתַע בְּזַעַם יֵעוֹר הָעִנְבָּל

וְיָטִיחַ בָּרוּם אֶת חֶרְדַּת הַזְּעָקָה,

עַד נִשְׁמוֹת הַתּוֹעִים בְּמֶרְחָב הֶחָלָל

אָז יַשְׁמִיעוּ גַּם הֵם אֲנָקָה.

וּקְרוֹנוֹת הַקְּבוּרָה, בְּלִי תֻּפִּים וּנְגִינוֹת

יִשְׂתָּרְכוּ לְאִטָּם בְּלִבִּי הָרֵיקָן,

הַתִּקְוָה הַמּוּבֶסֶת תִּבְכֶּה בְּקוֹל עֲנוֹת

תִּנְעַץ דֶּגֶל שָׁחוֹר בְּרָאשִׁי הַמֻּרְכָּן.


 


Comments


bottom of page