top of page

אמזונה, חתולה בוגדנית ומלכה

מירי דור, האשה הראשונה שחיבּרה בעברית שירה אֶרוטית

פורסם: הארץ, 28/9/2023

אמזונה, חתולה בוגדנית ומלכה - תרבות וספרות - הארץ-03
.pdf
הורידו את PDF • 225KB




אֲנִי בַּת מִזְרָח כִּבְדַת־חֲלוֹמוֹת,

פְּרוּעַת־מַבָּטִים.

בִּזְרוֹעוֹת חֲבוּקוֹת

אֶצְנַח עַל בִּרְכֵּי נְעָרִים —

לְפַהֵק אַהֲבָה.


בִּשְׁעוֹת עֶרֶב נוּגוֹת, אַחֲרִישׁ

לְלַטֵּף קָדְקוֹדִים נִכְנָעִים,

לְנַשֵּׁק מְצָחוֹת.

אֲנִי מְחַיְּכָה לְסִבְלוֹת אוֹהֲבִים

בְּעֵינַיִם חוֹנְפוֹת

וְתוֹקַעַת צִפָּרְנֵי רַחֲמִים

בִּלְבָבוֹת נוֹאָשִׁים.


(מירי דור, "אני בת מזרח")


מירי דור (1954-1910) נולדה לפנינה ויחיאל היילפרין, מחלוצי גן הילדים העברי, כשנה־שנתיים לאחר הולדת אחיה אוריאל (המשורר ה"כנעני" יונתן רטוש). שנותיה הראשונות עברו עליה בוורשה, אליה הגיעו באותה עת מרוסיה אנשי חינוך מובהקים כדוגמת יצחק אלתרמן ויחיאל היילפרין כדי למצוא מחסה מפני ההגבלות החמורות על החינוך העברי שהוטלו בשנות הריאקציה שבאו שלאחר מהפכת הנפל של 1905. בוורשה הקים אבי המשפחה גן ילדים עברי וסמינר להכשרת גננות, גלגולו הראשון של "בית המדרש לגננות" שהקים לימים בתל אביב.


כשעלתה המשפחה לארץ היתה מירי כבת תשע והיא נקלטה בנקל במערכת החינוך הארץ־ישראלית. השפה העברית (בהגייה הארץ־ישראלית ה"ספרדית") היתה השפה היחידה בבית הוריה, לכן לא עברו עליה חבלי קליטה ממושכים כשל חבריה לספסל הלימודים שבאו לארץ כפליטים בלא־ידיעת השפה. מירי עשתה חיל בלימודיה הן בגימנסיה הרצליה והן בגימנסיה העברית בירושלים, בהן למדה עקב נדודי האב בין שתי הערים בחיפושיו אחר מקור פרנסה ההולם את כישוריו.


כבת 16 בלבד היתה מירי היילפרין כשהתחילה לחבֵּר את שיריה הראשונים, שירים נועזים שתחושת עליונות ושאיפות אֶרוטיות מודחקות וגלויות עולים ובוקעים מהם מכל חרך. בין שיריה מצוי שיר בשם "התדעיני" משנת תרפ"ז, שלא פורסם, ובו היא מתוודית על חטאיה ועל אהבת החטא המקננת בה. מקץ שנתיים־שלוש אף החלה לפרסם שירים ב"מאזנים" (השבועון) וב"כתובים" שבעריכת שטיינמן ושלונסקי.


צעדיה העידו על תעוזה ועל הכרת ערך עצמה. כתבי העת היו מוצפים בשירים פרי־עטם של משוררים ותיקים ועורכיהם החזירו כתבי־יד לשולחיהם (לרבות לאוריאל הלפרין, יונתן רטוש, שהידפק על שעריהם), אבל למירי היתה דלת פתוחה. אין זאת כי חשו עורכיה שבשיריה מנשבת רוח חדשה. שירים עזים ובוטחים אלה לא נראו שיריה של נערה העושה את צעדיה הראשונים ב"קריית ספר העברית". קודמותיה בשירה העברית כתבו על־פי־רוב שירים קצרים בנוסח ה"יומן" האישי, הלוכד את החוויות בחטף מבלי פרספקטיבה. מירי היילפרין שאפה ליותר מזה.


במכון "גנזים על־שם אשר ברש" של אגודת הסופרים טמונים רבבות אוצרות המצפים לחשיפה ומנהלת המכון הסופרת אדיבה גפן אכן דואגת שהם ייחשפו ולא יישארו גנוזים. לפיכך קיבלתי לפני ימים אחדים שיחת טלפון שבָּהּ האיצה בי להגיע ללא דיחוי ולראות את ארכיונה של המשוררת מירי דור שזה אך סודר בידיה האמונות של מתנדבת הנושאת את השם הנדיר "אהודה". "אנחנו יודעות שאתְּ היחידה שכָּתבה על מירי דור", אמרו לי אדיבה ואהודה והציבו מולי שבע קופסאות גדושות בחומרים שעין לא שזפה אותן עדיין (ויש עוד חומרים שטרם סודרו).


אכן, לספרי "להתחיל מאלף: שירת רטוש — מקוריות ומקורותיה" (1993) צירפתי נספח על מירי דור, בִּתם היחידה של יחיאל ופנינה היילפרין, אחותם של המשורר יונתן רטוש והבלשנים צבי רין ועוזי אורנן. הצגתי אותה כמשוררת נועזת שלא דמתה כלל לאותה "מקהלת בנות מרים" שאיפיינה את שירת הנשים העברית בראשיתה. הללו כתבו על־פי־רוב שירה צנועה, בעוד שמירי דור כתבה שירה מגלומנית למדי, המציגה את המשוררת כמלכה נישאה, מורמת מעם: "הַבִּיטִי הַמַּלְכָּה [...] לַמְּדֵנִי דְּרָכֶיךָ, / הַבִּיטִי בִּי מַלְכָּה, שָׂגַבְתִּי אָנֹכִי / עָלִיתִי, הִרְקַעְתִּי, נִשֵּׂאתִי אֵלַיִךְ".


מירי דור לא דמתה לרחל ולאלישבע שבאו לארץ בלי ידיעת עברית, ולא לאסתר ראבּ שכתבה אמנם שירים נועזים וחדורי ביטחון אך צמחה כמו פרח בר יפה מבלי שתקדיש מחשבה ומאמצי יצירה לתחום המוסיקלי; היא לא דמתה לבת־גילה לאה גולדברג שאת ידיעותיה בעברית המדוברת קנתה במאוחר, לאחר שסיימה את לימודיה האקדמיים, וגם לאחר שהתאקלמה בארץ נשאר בה, בהופעתה ובסגנונה, משהו "זָר" ו"גלותי". דור לא נולדה אמנם בארץ אך הגיעה אליה בגיל תשע והיתה תוצר של מערכת החינוך הארץ־ישראלית. עוד בבית הוריה בוורשה ובאודסה השתמשו רק בעברית המדוברת המודרנית, ועד לנסיעתה לפאריס ללימודיה בסורבון לא שלטה בשפות זרות. הופעתה החיצונית וסגנונה היו כשל בנות הארץ, וישראל זמורה, שסקר את שירתה, שיבץ אותה ביחד עם שיריהם של בנימין גלאי ואהרן אמיר, בני "דור המאבק על עצמאות ישראל", שהיו צעירים ממנה בעשור.


הייחוד המפתיע בשיריה של דור מתבטא בביטחון העצמי העצום העולה ובוקע מהם. היא התחילה לחבר את שיריה בעודה נערה אך הציגה את עצמה כ-femme fatale פראית וזוללת גברים שהרחמים והעֶדנה ממנה והלאה. היא מופיעה בשיריה כבת נפילים צנופת נחשים שמתעללת בגברים וחולֶשֶׁת על גורלם. ב"שיר גבורות לעצמי" (סיון תרפ"ח) מצהירה המשוררת בת ה-17: "אֲנִי דְּלִילָה נִצְחִית, אֲנִי בְּהִירַת הַדָּם / טוֹוָה רִשְׁתוֹת פַּחִים בְּאֶצְבָּעוֹת חִוְרוֹת / לְגִבּוֹרִים בּוֹטְחִים". שירהּ מעיד על שאיפה לכבוש גבר־פרא ולהצמיד את זרועותיו אל מותניה החמות. הגבר, אפילו הוא שמשון, כורע תחת אשה שולטת ועריצה כמוה.


את הפרק על מירי דור משנת 1993 סיימתי במשפט הנוּגה שלפיו שירתה, "בשל היקפה הצנוע וקוצר ימיה, נותרה כאותו אנקור בודד מאגדות אוסקר ויילד, שיכול היה לבשר בצפצופו של האביב, אך צנח וקפא בכפור למרגלות אנדרטת הנסיך".


והנה, מהקופסאות שסידרה אהודה ב"גנזים" עולה תמונה מורכבת פי־כמה של משוררת רבת־כישרונות ובעלת יכולת גאונית להשתלט על שפות זרות ועל תרבויות לא־לה. יש להניח שאילו האריכה ימים היתה כובשת בסערה את פסגות השירה העברית ואף מאפילה על משוררות ידועות שכבשו מקום מרכזי ב"כותל המזרח" של השירה הארץ־ישראלית.


בקופסאות, שתכולתן היתה עד כה סמויה מעין, יש שירים לא־מעטים שעדיין לא ראו אור, אולי בשל אופיים הארוטי ואולי בשל אופיים האישי־אינטימי שעלול היה לפגוע בצנעת הפרט. מתברר שהביטחון העצמי העצום שאִפיין את שירי "שולָל" (קובץ שיריה היחיד משנת תש"ט שיצא כארבע־חמש שנים לאחר מותה, כשנות דור לאחר שהתחילה לפרסם את שיריה בעיתונים ובכתבי העת) אִפיין גם את חייה החוץ־ספרותיים.


בין מכתביה יש טיוטת מכתב מיום 15.4.1930 שבּהּ הציעה למפיק סרטים את סיפורה כבסיס לסרט שבּוֹ תגלם את התפקיד הראשי ("ארשת פנייה משתנה מרגע לרגע [...] ותכונותי הקיצוניות הסותרות זו את זו הביאוני להאמין כי אצליח לשחק על הבד"). לדבריה, אין בכוונתה להשתתף בסרטים תפלים ולמלא בהם תפקיד צדדי אווילי של maîtresse, פילגש או בת־לוויה של הגיבור הגבר. "אם אמונת אדם בעצמו אומרת לכם מה, אשמח להתראות אתכם", אומרת צעירה בת עשרים למפיקיו של סרט ושולחת אותם בעזוּת־פנים לקרוא את שיריה ב"כתובים" וב"מאזנים", כי בעצם היא רוצה מהם שיפיקו סרט המתמקד באישיותה ובסיפור חייה.


מירי דור היתה הניטשיאנית מבין המשוררות העבריות. בתעוזתה היא עלתה אפילו על יונה ווֹלך, שנולדה 33 שנים אחריה ונודעה בנועזותה הארוטית. הניטשיאניות שלה התבטאה בהעדר גבולות ומגבלות, בטשטוש התחומים בין תחומי האמנות השונים ובאהבתה לכוח ולכלי נשק דוקרים ומרטשים. כשם שאחיה שינה את שמו ל"שֶׁלַח" (חֶרב) ואחר־כך ל"רָטוש", גם שיריה של דור גדושים בציפורניים שלופות, חרבות, פגיונות, ושאר חפצים דוקרים ומרטשים.


מחשבת הגדלוּת שלה ניכרת אפילו משירי ילדים שחיברה כגון "שיר השובב", שבו מבקש האני־הדובר לאסוף את כל העצים בעולם ולברוא מהם עץ גדול אחד: "וְלוּ יָכֹלְתִּי לֶאֱסֹף / כָּל עֲצֵי תֵּבֵל לְחוֹף / וְלִבְרֹא מִכֻּלָּם עֵץ / עֵץ גָּבֹהַּ עַד אֵין קֵץ". בתקופת הריונה היא חשה עצמה במעמד אלוהי כמי שמסוגלת לברוא חיים ולסייע לאֵל בקיום העולם: "בַּרְכֵנִי אֱלֹהַי / הוֹדָיָה הַקְרִיבָה / שָׁמַרְתִּי עוֹלָמְךָ / מֵהַחְזִירוֹ לְאַיִן. / אָבוֹת קְדוּמִים רוֹחֲשִׁים בִּשְׁאוֹן דָּמִי / דּוֹרוֹת בָּאִים חוֹרְגִים אֱלֵי יֵשׁוּתִי / יוֹנֵק נוֹסָף וְרַךְ לְעוֹלָם הַחַי / בָּרוּא חָדָשׁ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים / עָמַדְתִּי עַל סוֹדְךָ / סוֹד בְּרִיאַת עוֹלָם".


תחושת הגדלוּת שלה, המתיישבת עם רעיון "האדם העליון" הניטשיאני, התאימה לשלונסקי שטיפח גם הוא מנעוריו מחשבת גדלוּת גרנדיוֹזית. היא התאימה לו גם משום ששיריה מתארים נופי נפש סעורים ולא את יישוב הארץ ומשום שלא היו בשיריה משקעים ביאליקאיים כלשהם, וגם משום שהביאה אִתה רוח פאריסאית ובה סמטאות אפלוליות וחתולים בנוסח בודלר. כמו בודלר (וכמו משוררים מ"אסכולת שלונסקי" שהושפעו מבודלר), היא הרבתה להשתמש בצירופים אוקסימורוניים כגון "ציפורני רחמים" ו"שאגת ריפיון".


רק בדבר אחד לא התאימה מירי דור לשלונסקי והוא דעותיה הפוליטיות. כידוע, שלונסקי התפעל משירי "חופה שחורה" ששלח אליו מפאריס הצעיר הארץ־ישראלי שחתם בשם הבדוי "יונתן רטוש", אך כשגילה שמאחורי הפסידונים הזה מסתתר הרוויזיוניסט אוריאל היילפרין הוא חדל לפרסם את שיריו ב"כתובים" וב"טורים". "במערכות הציבוריות [...] שכולן ממופלגות היטב היטב, נשאתי אפוא בדרך הטבע את כל עוונותי אלו", טען רטוש. ומירי, אחותו של "הכנעני" המנודה, שילמה גם היא על הקו המפלגתי של משפחתה שהוליד כלפיה רק נידוי ושנאה.


בתקופה הרֶוויזיוניסטית של חייה שלחה דור מכתב תלונה למערכת "הארץ", שנכתב על נייר של בית המדרש לגננות מיסודו של יחיאל הלפרין, שדרות רוטשילד 1 תל אביב. במכתב התלוננה על שבתחרות שערך העיתון זכה בפרס סיפורו הראשון של בנימין תמוז "הרועה שנהרג במערה" ("הארץ", 23.4.1943), שבו המחבר "ראה לאפשר לעצמו להעיר מבלי משים בלב הקורא רגשות אהבה לרוצח ערבי 'תמים וזך' ולהשליך שיקוצים על קורבנות רצח שפל זה, שאת טיבו יודע כל אדם ביישוב. ואין הוא מסתפק בסתם תיאור, כי אם ידועים לו פרטי המעשים והתאריכים הלא היא שנת תרפ"ט המגואלת בדמים".


בשנות המלחמה העמיקו השסעים בין הפלגים ואפילו משפחות נקרעו כתוצאה מהתפלגות הדעות. מירי היילפרין נישאה לזואולוג מנחם דור, איש מחנה הפועלים, והדבר הביא לנתק בינה לבין אחיה הבכור יונתן רטוש. מכתב של מירי משנות הארבעים לאחיה מראה שהקיטוב המפלגתי פגע קשות במרקם המשפחתי. רטוש הזמין את אחותו ואת בעלה לביתו, אך הוסיף שאם הם עייפים שלא יטרחו לבוא. מירי ענתה: "מובן שאין לנו כל סיבה, לא לי ולא למנחם, להיות אורחים לא קרואים ולא רצויים רק לשם ביקור פורמלי. [...] לא נשאר לי אלא לאחל לך שייקרו לך על דרכך אנשים ישרים יותר ולבביים יותר מאשר מנחם, אלא שאני סבורה [...] שראויים אף הם ליחס לבבי יותר וחשדני פחות".


מירי דור חלתה במחלה קשה וממושכת. היא לא נפטרה בלידה ככתוב בספרים. בארכיון שב"גנזים" יש פנקס ובו חיבור מזעזע של אמה פנינה הלפרין שתיעדה כל יום בחודשיה האחרונים של בתה שמתה מסרטן השחלות, חודשים אחרי ניתוח שגרם למות העוּבּר. על כך כתב רטוש באיגרת לאהובתו לאחר שסירב לבקר את אחותו בימיה האחרונים: "ובעניין אחותי באמת איני יודע מה אגיד לך. ורק שלאמִתו של דבר הרי אני איש העומד במלחמה, והמלחמה קשה למדי גם ארוכה [...] והמלחמה יש לה טבע משלה וחוקים משלה, חוקי מלחמה. ובמלחמה זו יש הרבה והרבה נהגים שהם עולים איבה בנפש (לא מצִדי, כי כלפי), ואויבי בנפש — אין לי לב בשבילם. ולהבין, כדבריך, אין פירושו לסלוח. וגם אני, נתהרהרו בי הרהורים של חמלה, אובייקטיבית בעיקרה, לגבי בעלה במצבו, אבל זר הוא לי ואויב, גם כיום" (רטוש, מכתבים, 1980-1937, עמ' 88).


לעומת זאת, אחיה הצעיר של מירי הבלשן עוזי אורנן, שלא מכבר הלך לעולמו בשנת ה-100 לחייו, כתב למנחם דור מכתב קצר וקורע לב, שכמוהו כשיר עצוב: "מנחם היקר, איך אשא פני אליך ומלים אין בפי. עדיין חי בזיכרוני זמן נישואיכם. ילד אני, ומירי חברה לי גדולה ואהובה. וכעת, במרחקים, הלמתני הרעה. אללי כי אבדה אחותנו. איכה נינחם? אך הן גזרה היא על החיים לקום מן האבל ולהתחזק, ולגבור על כל. הלא ילווני זכרה תמיד, ורוחה הטוב ירחף בכל".


הרהורים רבים מעלים תיקי המסמכים של מירי דור ב"גנזים", ובין השאר, מה חשב אלתרמן על שיריה הראשונים שהתפרסמו ב"כתובים" וב"מאזנים"? הוא הרי הכיר אותה עוד בוורשה כשאבותיהם היו שותפים לעשייה החינוכית ולעריכת כתב העת "הגנה". שניהם נולדו ב-1910 ולמדו בגימנסיה הרצליה (באותה כיתה?), שניהם למדו בפאריס והביאו לארץ מניחוחות השירים והשנסונים ששמעו בבתי הקפה של "עיר האורות". מה חשב אלתרמן על שיריה הנועזים שהתפרסמו ב"כתובים" וב"מאזנים"? האם הכיר בגדולתם? וזוהי רק חידה אחת מבין חידות רבות המחכות עדיין לפיתרונן.



Commentaires


bottom of page