אם שָׂעיר אינךָ
מוטיב האדרת ביצירת ביאליק
מוטיב האדרת נפוץ ביצירת ביאליק, לסוגֶיהָ ולתקופותיה – למן שירו-מערכונו המוקדם "יעקב ועֵשָׂו", שחוּבּר עוד בימי לימודיו של המשורר הצעיר בישיבת ווֹלוֹז'ין ועד למכתביו המאוחרים ביותר שנכתבו בערוב ימיו. מוטיב זה – שיש לו ביצירת ביאליק פן אישי ופן לאומי – מתגלה בשלושה וריאנטים עיקריים:
סיפור יעקב ועֵשָׂו הווריאנט האחד קשור בסיפורם של התאומים הניגודיים "יעקב ועֵשָׂו", שהרי על עֵשָׂו נאמר "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה, כה). ביצירת ביאליק משמש סיפור זה לתיאור יחסיו של היהודי (יעקב-ישראל) עם הגוי הרוסי המסורבל העוטה על גופו בימות הכפוֹר אדרת שֵׂער אוקראינית. סיפור יחסי היהודי-היהודי עם עֵשָׂו-הגוי וההגות שנטוותה סביב סיפור זה פִּרנסו את מיטב שיריו של ביאליק ("שירת ישראל", "על סף בית-המדרש", "אין זאת כי רבת צררתונו", "על השחיטה", "בעיר ההרֵגה", ועוד) ואת רוב סיפוריו – ה"קנוניים" והגנוזים. סיפור "יעקב ועֵשָׂו" משולב גם באחדות מאגדות "ויהי היום". למעשה, נושא זה, שהאדרת היא אך פרט אחד בתוכו, הוא אחד הנושאים הבולטים ביותר במרחבי היצירה הביאליקאית, וכמעט שאין אתר פנוי ממנו. השיר המוקדם "יעקב ועֵשָׂו" ממחיז את יחסי היהודי והגוי, שתחילתם בשיתוף פעולה ידידותי וסיומם בניסוחו של כתב-אשמה אנטישמי ובפעולת גירוש. העלילה נפתחת בתחינתו של עֵשָׂו לפני יעקב שיכניס אותו לאכסנייתו ויציל אותו מן הקור הדוקר את עצמותיו ומן החשכה המקיפה אותו מכל עֵבר. למרבה האירוניה דווקא עֵשָׂו השָּׂעיר (מרבה השֵּׂעָר) רומז שיעקב הוא "שָׂעיר" (שֵׁד). כך הולך ונטוֶוה כאן בהדרגה הטיעון האנטישמי שבמרכזו הדֶּמוניזציה של היהודי והפיכתו לשֵׁד מִשַּׁחַת: "הוֹי פִּתְחָה הַדֶּלֶת / אִם לֵב לְךָ בַּקֶּרֶב / אִם שָׂעִיר מִשַּׁחַת / וְשֵׁד שֵׁדִים אֵינֶךָ…/ כָּל עוֹד בִּי הַנֶּפֶשׁ / עוֹד רֶגַע וָמַתִּי… / כָּל גֵּוִי בַּשֶּׁלֶג / מְסֻרְבָּל כַּדֹּב…". אמנם תכונת השעירות של עֵשָׂו, שנולד כאמור במקרא "כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר", אינה נזכרת כאן במפורש, אך היא עולה בעקיפין מן השימוש במילים "מְסֻרְבָּל כַּדֹּב". ברקע מהדהדים דברי חז"ל על הגויים "שאוכלין ושותין כדוב ומגדלין שֵׂעָר כדוב ומסורבלין כדוב" (קידושין עב ע"א; וראו "התלמוד המבואר" של הרב עדין שטיינזלץ). ואכן, כשביקש ביאליק לתאר צעיר יהודי, המתנער מסממני ההופעה האחידה של יהודי בית-המדרש, ומתחיל לצאת מבֵּיתו לבוש בבגדי נָכרים, הוא תיאר אותו ב"משירי החורף" (תרס"ד) בדמותו של צעיר יהו