אלתרמן נפרע מהמבקרים

עיון בפזמון המאוחר "אנטיפוס"


* פרסום ראשון *


לרגל העלאת המופע "צץ וצצה", שהורכב כולו מפזמוני מחזה חדש שנגנז, כתב אלתרמן פזמונים חדשים אחדים, שרובם הולחנו. המופע נערך בפעם הראשונה ביום 11.7.1969 בקיבוץ יקוּם, קיבוצו של שמואל בונים, שיזם את המופע וביים אותו, זכה לביקורות טובות, והעלה סומק על לחָיי המשורר החולה חודשים אחדים לפני פטירתו. בשנותיו האחרונות לקה אלתרמן ונחבל בידיהם של מבקרים – ותיקים וחדשים – ודומה שהפיק הנאה בלתי מבוטלת מהצגת המבקר בקלונו בפזמונו הנידח "אנטיפּוס".1 ("אנטיפוס" המקורי היה בנה של הקובה, מלכת טרויה)


ומיהו אותו מבקר שעליו ביקש אלתרמן ללגלג בפזמון זה, שלא הולחן ועל-כן אינו ידוע כמו שאר פזמוני "צץ וצצה"? יש להניח שאלתרמן יצר כאן דמות הִיבּרידית, ובתוכה "הִלחים" טיפוסים אחדים שמהם ביקש להיפרע. ואולם בראש וראשונה הוא רמז בשיר זה ל"ידידו" הוותיק חיים גמזו, ששמו נודע בעולם התרבות בארץ כמבקר מחמיר שאינו מתנזר מהתבטאויות בוטות ומעליבות.


כאשר חיווה גמזו את דעתו על המחזה "אף מילה על מורגנשטרן" של להקת "בצל ירוק", כתב המבקר: "בצל ירוק? לא כי אם שוּם... שוּם כָּמוּש... שוּם דבר..." (הארץ מיום 27 במרץ 1959), וכשצפה ב"תאטרון העונות" במחזהו של קן יוז "סמי ימות בשש", בעיבודו של עידו בן-גוריון, כתב את ביקורת התאטרון הקצרה ביותר שהתפרסמה אי-פעם: "לדידי יכול היה למות בחמש" (הארץ מיום 4.3.1964). לא ייפּלא אפוא שביקורותיו הקטלניות הקנו לו יריבים ושונאים. אפרים קישון שהיה בין נפגעיו המציא כידוע את הפועל 'לִגְמוֹז' שהוראתו: 'לשַׁלח במבוקר ביקורת ארסית וקטלנית'.

*

בסמוך להעלאת פונדק הרוחות על הבמה ספג אלתרמן ביקורת קטלנית מקולמוסו של חיים גמזו, "חברו הטוב" מימי הגימנסיה "הרצליה" ומימי שהותם המשותפת בפריז. הצגת-הבכורה של המחזה הוצגה בתיאטרון הקאמרי ביום 29 בדצמבר 1962, וכבר יומיים-שלושה לאחר מכּן פרסם גמזו בעיתון הארץ מיום 1.1.1963 מאמר שקטל את המופע ומתח ביקורת קשה על הבמאי גרשון פלוטקין ועל צוות השחקנים. פלוטקין לא שתק, ופרסם בדבר מיום 11.1.1963 מאמר בגנותו של גמזו, שהמשיך להתכתש עם אנשי התרבות שיצאו נגדו. המבקר לא יכול היה לשאת את המחשבה שמישהו יעז להשמיע דבר ביקורת עליו ועל פועלו.


בתגובתו שנתפרסמה בעיתון במחנה (22.1.1963) סיפר גמזו פרטים ביוגרפיים בדבר קשרי-הידידות שבינו ובין אלתרמן, וסיכם את דבריו בקביעת ה"אני מאמין" שלו הגורס "אין נפלא בחיים כידידות. אבל אסור שהידידות תעמוד כחיץ בין המבקר לבין האמת. אסור שהאמת תהיה דרכון לפרוטקציה". על כך הגיב אלתרמן במאמר מבריק בשם "בשולי 'הסערה הגדולה'" (מכתב למערכת הארץ מיום ז‘ שבט תשכ"ג [1.2.63]), שבּוֹ כתב בין השאר:


"איש לא העלה ולא יעלה על דעתו לבקש מד"ר גמזו ביקורת של ידידות או של פרוטקציה. הצהרותיו הדרמטיות – שהוא לא עשה זאת ולא יעשה זאת לעולם – הן מיותרות והרצינות הרבה שבה הוא מצהיר אותן אינה יאה למבקר רציני [...] לא רק המחזאוּת העברית ואמנות הבמה העברית עודן בראשית דרכן, גם הביקורת התאטראלית בישראל אולי עוד לא הגיעה אל שיא השלמות. [...] מבקר אשר רמת כתיבה שלו גולשת לעתים קרובות כל־כך – אולי מחמת אותה תחושת חסינוּת הפטורה מלדקדק בפרטים – אל מדרגה של באנאליוּת אלבּומית ושל קלישאות נדושות, אינו יכול שלא לעורר הרהורי ספק שעה שהוא פוסק מגבוה הלכות בעניני סגנון ומקוריות וכדומה. [...] אני בטוח שהידידות שבינינו תעמוד בעינה, אף שהוא הִרבּה כל־כך להעסיק בה את הציבור שלא לצורך ולנפנף בה כעדוּת לחוסר משוא־פנים".2


התבטאותו חסרת-הטַקט של גמזו על ש"אסור שהידידות תעמוד כחיץ בין המבקר לבין האמת. אסור שהאמת תהיה דרכון לפרוטקציה" הייתה בלי ספק התבטאות זדונית ומרושעת ביותר. ניתן היה לפרש אותה בדרכים שונות, שאף לא אחת מהן קלעה לאמת החוץ-ספרותית. ניתן היה להבין ממנה שאלתרמן ביקש מהמבקר ביקורת אוהדת, ונענה בשלילה. ניתן היה להבין שמחזהו של אלתרמן כה גרוע מן הבחינה האמנותית, עד שאסור לו, למבקר, ליַפּוֹת את התמונה בשמה של ידידות ארוכת-שנים. מוטב לאבד חבר, טען גמזו בתגובתו, מאשר לחטוא לאמת המקצועית ולאחז את עיני הבריות. גמזו החמיא בדברי תגובתו לעצמו – וניסה לסנגר על התנהגותו. אגב כך, הוא הִרבּה להתהדר ביושר האינטלקטואלי שלו וברמה מקצועית הגבוהה שלו, העומדת מעל לכל שיקול חברי ואינה מאפשרת לו להטות חסד לחברו משכבר הימים. גם אם מצא גמזו לנכון לשלֵח באלתרמן ביקורת נוקבת – אין ספק ש"לא זה הדרך".


אלתרמן אמנם סייע לא פעם לגמזו לכסות את הלינה והכלכלה באותם שבועות שעשו השניים במלון אחד בפריז, אך מעולם לא עלה בדעתו של המשורר-המחזאי לבקש מגמזו יחס מועדף, ואף לא ציפה ממנו שייתן לו יחס כזה. נפנופו של גמזו בידידותו עם אלתרמן, שאינה מרתיעה אותו [את המבקר] מלהשמיע את ביקורתו הקשה, נראה לאלתרמן – ובדין – כמעשה אנטיפתי מאין כמוהו. בתשובתו לא נרתע אלתרמן מלבקר את המבקר ולהאשימו בשימוש בקלישאות, ממש כשם שבפזמון אנטיפוס הוא שׂם בפי המבקר האנטיפתי דברים רגילים ובנליים במעטה של אמירה אינטלקטואלית מורכבת:


ֹהוּא אָהַב לְדַבֵּר עַל הָאַנְטִי-גִבּוֹר

וְהָאַנְטִי-רוֹמָן וְהָאַנְטִי-מַחֲזֶה.

הוּא בָּחַר לוֹ כִּנּוּי אַנְטִיפַּטֶר, בְּתוֹר

אַנְטִי-סֵמֶל בָּרוּר הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה.

מדובר באדם מתנשא ואנטיפתי שקורא ליום "אנטי-לילה" וללילה "אנטי-יום". על פניו נסוך חיוך מר ואכזרי למראה, שלא לומר "פֶּרוֶורטי". האנטי-מלצר המגיש לו את הארוחה מקבל מן הלקוח הקפּריזי שלו דרישות מסובכות, בעוד שברור לגמרי שמדובר בסלט ירקות רָגיל, המקבל הגדרה סבוכה שלא לצורך ("וְיָדְעוּ רַק הָאֵל / וְהָאַנְטִי-מֶלְצַר / כִּי סָלַט יְרָקוֹת רָגִיל הוּא"). גם דיבורו של המבקר על חייו האישיים במילים סבוכות וחמקניות מסתיים באמירה ש"יָדְעוּ רַק הָאֵל / וְהָאַנְטִי-מֶלְצָר / הָהּ, כִּי אַנְטִי-מִקְרֶה רָגִיל הוּא", וכך גם מסתיים הפזמון: "אַךְ יָדְעוּ רַק הָאֵל / וְהָאַנְטִי-מֶלְצַר / הָהּ, כִּי אַנְטִי-סִפּוּר רָגִיל הוּא".


עוברות שנים, והאני-הדובר בפזמון "אנטיפוס" פוגש את "רעהו" כשהוא עדיין נואם את נאומיו "כִּלפנים". דבר לא השתנה בעקבות נאומיו, אך "גיבורנו" מרגיש שהוא נבדל מכולם ומתנשא על כולם:


כָּךְ בֵּינְתַיִם עָבְרוּ אֵיזֶה אַנְטִי-שָׁנִים

אַנְטִי-שְׁתַּיִם וָחֵצִי אוֹ אַנְטִי-שָׁלֹש –

וְהִנֵּה אַנְטִיפַּטֶר נוֹאֵם כִּלְפָנִים

עַל דְּבַר אַנְטִי-עוֹלָם בְּאָזְנֵי צְבִי וְשׁוֹשׁ

וְשׁוֹנֶה מִכָּל אִישׁ הוּא, כִּזְאֵב בֵּין שְׁפַנִּים,

וְנִבְדָּל מִכַּף-רֶגֶל וְעַד אַנְטִי-רֹאשׁ.


אכן, דיבורו של אלתרמן במכתבו לגמזו על השַׁבּלוניות של אבחנותיו – על אמירות "עוקרות הרים" שאינן אלא כסות לאמירה פשוטה ובנלית, עולה גם בפזמון "אנטיפוס" שלוש פעמים. ייתכן שאפילו שמו הפרטי של גמזו נרמז כאן במילים הפותחות את הבית השני: "חַי הוּא אַנְטִי-חַיִּים". את הכינוי "אַנְטִיפַּטֶר", הרומז להיותו אנטיפת גמור, בחר המבקר לעצמו, אות להיותו ההפך הגמור מטיפוס "סימפתי".


ואולם למילת הקידומת הלועזית anti המשובצת בפזמון שלפנינו כחמישים פעמים יש שתי הוראות שונות: בדרך-כלל היא משמשת בהוראת "נגד", אך לפעמים (כמו, למשל, בשם אנטיפטרוס – כביוונית: Αντίπατρος, כלומר "כמו האב"). יש שהקידומת "אנטי" אינה מציינת אנשים מנוגדים, אלא אנשים דומים הנמצאים במקומות מנוגדים ומשקיעים את האנרגיה שלהם בכיווּנים הפוכים. השם "אנטיפַּטר", שבחר המבקר לעצמו, משמעו "כמו האב", אך גם "נגד האב".


חלק ממבקריו של אלתרמן באותה עת לא היו בני-גילו אלא צעירים ממנו, שניסו – ואף הצליחו במידת-מה – לערוך סביבו טקס מתוקשר של "רצח אב" (patricide). פרויד ראה כידוע במשאלה האֶדיפּלית של הבן להמית את האב ולִזכות באֵם חלק מהתפתחות האישיות של היחיד ומחתירתו לאינדיווידואציה. הללו ניסו לערוך לאלתרמן דה-לגיטימציה פואטית ופוליטית, והציגוהו כ"משורר חצר" וכעושה דברו של בן-גוריון (כאילו אין מדובר אלא ב"בן גרוריון" כהגדרתו השנונה של שלונסקי, ולא במשורר עצמאי שיש לו השקפת-עולם מִשלו).


אלתרמן ידע היטב שהצעירים מבַצעים בו כעין "רצח אב" וכעין "רצח מלך", והבין את הצורך של הצעירים לסלק את היָשָׁן מן הדרך. בהקשר זה של "רצח אב" יש להבין את השם אנטיפַּטֶר – כינויו המלא של המבקר – כביטוי של התנגדותו לדמות האב הניצבת בדרכו ועל רצונו של מבקר זה לסלק את האב מדרכו ולרשת את מקומה. רומזים לכך דברי הקישור שצורפו לפזמון, לפני ביצועו מפי "צץ" ומפי "צצה". ואלה דברי הקישור המובאים בסוף שני הכרכים של "פזמונים ושירי זמר" שבעריכת מנחם דורמן ורינה קלינוב:


צץ שואל את צצה, האם כבר ראתה את "אנטי" שחזר מפאריס, והוא מוסיף כי "אנטי" מציין בסיפוק, ש"סארטר אמנם דפק את קאנט" אלא ש"גם סארטר דפוק". לאחר שצצה מעירה לו כי "אנטי" קצת מדוכא בזמן האחרון, אומר צץ כי "אנטי" מתרגז כשקוראים לו בשם-חיבה. הוא דורש לקרוא לו בשמו המלא: "אנטיפטר". נשמעת מנגינה והשניים שרים את הפזמון "אנטיפוס".3


אמנם הדיבורים בדבר שובו של "אנטי" מפריז מתאימים לכאורה לתיאורו של חיים גמזו, שעשה את לימודיו בפריז ובווינה, אך הדיבורים על סארטר מתאימים לצעירים האקזיסטנציאליסטיים של שנות החמישים שחלקם חָווּ בעלומיהם פרק פריזאי (הסופרים א"ב יהושע, יהושע קנז, דן צלקה, יוסף מונדי, ועוד), וגם אלה מהם שלא הגיעו לפריז הושפעו מסארטר ומתורתו (ההוויי של צעירי "דור המדינה", מעריצי סארטר, מתואר בפתח ספרו של עמוס עוז הבשורה על-פי יהודה, 2014). ניכּר שאלתרמן לִגלג במקצת על מתנגדיו הצעירים שהתפעלו יתר על המידה מתורות שנשגבו מבּינתם ודיברו עליהם גבוהה-גבוהה, בחשיבות עצמית יתֵרה, תוך שהם מתַבּלים את דבריהם במילים לועזיות רבות.


עם זאת אלתרמן גם ידע שהתקופה החדשה, שנולדה בארצות המערב במקביל להמצאת הקולנוע, היא תקופה אנטי-הֶרואית ואנטי-פנתֵאונית, שאינה מעלה על נס דמויות מופת, אלא "סֶלֶבּריטאים" חסרי משקל סגולי, ומפקפקת בגבורתם של גיבורי אמת. הוא התבונן במושג "אנטי-גיבור" כבאוקסימורון, שהרי דמות כזו, עם כל חולשותיה האנושיות, אינה ראויה לכינוי "גיבור". מדובר בסך-הכול בשלומיאל, בודד ומגוחך למדיי, גם כשהוא מנסה, כמו המבקר "אנטיפַּטר", להתנשא מעל סובביו ולהסתיר את חולשותיו האנושיות.


מאחר שמבקרים צעירים אלה שניסו לערער את מעמדו של אלתרמן האשימוהו שהוא ממשיך לכתוב שירה רוּסוֹ-עברית בגוף ראשון רבים – שירה שאינה מבטאת את עולמו הייחודי של היחיד ואינה כתובה בריתמוס הזורם כזרום התודעה – בחר אלתרמן לתאר באחדים מפזמוניו דמויות אנטי-הֶרואיות כמו אליפלט וכמו העולה החדש דנינו שהתגלו ברגע האמת כגיבורים עילאיים, שגבורתם היא גבורה נדירה ועילאית והֶרוֹאית מאין כמוה. פזמונו "אנטיפוס", שנכתב כשכבר אזלו כוחותיו ללחום את מלחמת חייו, מבטא את הבוז שרחש למתנגדיו, אך גם את ההבנה שהגיעה שעתו לרדת מעל במת הספרות ולפַנות דרך לצעירים ממנו. זו דרכו של עולם, סיכם בינו לבינו ביצירותיו האחרונות, ביָדעו שגם הגדיים הצעירים יהיו יום אחד תיישים ויוּרדו מעל במת הספרות על-ידי צעירים שאפתניים, שיגיעו אל עמדות הכוח וההשפעה וירצו לסלק כל מכשול מדרכם.


הערות:

  1. על "צץ וצצה" ראו בספרה של דבורה גילולה "מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית", תל-אביב 2008.

  2. מאמרו של אלתרמן כלול באתר בן-יהודה https://benyehuda.org/read/13120

  3. נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, כרך שני, בעריכת מנחם דורמן ורינה קלינוב, תל-אביב 1979, עמ' 410.