איש אחיו רצח מִפּחד ותמימות (2024)

במלאת 110 שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה-

שתי תגובות בשירה העברית על "המלחמה הגדולה".

פורסם: (בגירסה קצרה יותר) חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1741 25/04/2022

לפני מאה ועשר שנים, ביום 28 ביוני 1914, אירע כידוע אירוע לוקאלי שהצית מלחמה עולמית בת ארבע שנים. נהרגו בו יותר כמעט שבעה עשר מיליון בני-אדם, בהם שבעה מיליון אזרחים, וכעשרים מיליון נותרו נכים לכל חייהם. מלחמה זו, שיש אומרים שפרצה בטעות של תקשורת, הולידה שרשרת תגובות בלתי פוסקת, כבמפולת של אבני דומינו. היא השפיעה כמובן גם על תולדות עם ישראל: העיירה היהודית חרבה בשנות המלחמה, ותושביה נפוצו לכל עבר במנוסת בהלה. רבים מהם הגיעו לגרמניה, והפֵרו את חייהן השלֵווים של ערים ועיירות, ובכך הציתו מחדש את להבות האש של שנאת ישראל שמעולם לא כבו. לימים, הֵקֵלה בעיית הפליטים היהודיים בגרמניה על היטלר לשאת את נאומי ההסתה שלו לפני האספסוף ולעלות לשלטון.

בשירה העברית, התגובה המעניינת ביותר על מלחמת העולם הראשונה התבטאה בשירי טשרניחובסקי, שהיה רופא צבאי בצבא הצאר, ושירת בבית-חולים צבאי שפעל בחסות הכנסייה. בתקופה זו לא הִרבּה טשרניחובסקי לכתוב (חלק גדול מכתבי-העת העבריים לא פעלו בשנות המלחמה והמהפכה). אף-על-פי-כן, בשירים שחיבר בשנות המלחמה יש הדים ברורים וחזקים לחוויות הקשות שעברו עליו כמי שטיפל בפצועי הקרב. בשירו "מנגינה לי" (1916) הוא עודד את בני עמו, שגורשו אז מעיירותיהם ובתיהם נשרפו, להרים ראש ולהתנגד להובלתם כצאן לטבח:

בִּקְרֹא עַל שַׁדְמוֹת זְהַב־הַבָּר לַמָּוֶת אֲדֹנָי,

וְהִמְטִיר דָּם עַל מַעֲנִית אֵת וּקְצִירוֹ נֶפֶשׁ חָי,

מַה אַתָּה, דָּמִי, שׁוֹקֵק בִּי, הוֹי דַּם עֲתִּיקֵי דוֹר,

דַּם נְדִיבֵי עָם מִקַּדְמַת דְּנָא, מִיַּרְכְּתֵי שֶׁמֶשׁ וְאוֹר?

קוֹל טָמִיר בָּא מֵרִאשׁוֹן דּוֹר, דּוֹר רַעֲנָן, דּוֹר עָז,

קוֹל דַּם דּוֹר שָׂר עִם אֱלֹהָיו וּלְחַרְבוֹת צָרִים בָּז.

מִי אַתֶּם דָּמַי רוֹתְחִים בִּי? דָּם קְדוֹשֵׁי תַּ"ח וָֹתַ"ט?

אֲנִי לֹא אֶפְשׁוֹט צַוָּאר זֶה – בַּקְּרָב מוּת וְלֹא בִּשְׁמָד!

לֹא, לֹא! אֲנִי לִי סַיִּף יֵשׁ, וְאֶגְרוֹפִי עוֹדוֹ חָם –

בִּפְגוֹעַ חַיַּת אָדָם בִּי, דָּם אֶתֵּן תַּחַת דָּם.

ובאותה שנה כתב בשירו "ממנגינות הזמן", ובו מחה על "מרחץ הדמים" של המלחמה וקונן על העיירה היהודית שבניה מגורשים מביתם "בְּצַו מוֹשֵׁל":

וְאָנֹכִי יָדַעְתִּי, בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל

לֹא יַחְדְּלוּ חָדוֹל

הַדָּם וְהַדִּמְעָה לְעוֹלָם, לְעוֹלָם [...]

וְלֹא אַחַי יַעַמְלוּ בַּאֲלֻמּוֹת וָעֳמָרִים , –

רַק זָרִים, רַק זָרִים.

וְאִם יְקֻלַּל הַשָּׂדֶה וְקָמָה לֹא יִרְפַּד,

וְהֶעֱלָה סִרְפָּד,

וְרָטֹב מִדָּמִי כִּי יִיף בּוֹ הַחוֹחַ

וְיֶאֱמַץ כֹּחַ, –

בּוֹ תְכַתֵּת רַגְלֶיהָ הוֹרָתִי הַחוֹלָה

כִּי תֵצֵא בַגּוֹלָה,

וְיִשְׂרוֹט שָׂרֶטֶת בִּבְשַׂר אָבִי כּוֹשֵׁל

הַמְגֹרָשׁ בְּצַו מוֹשֵׁל.

טשרניחובסקי נזקק לכחמש שנים תמימות כדי לחזור אל חוויות המלחמה המזוויעות שהודחקו וכמו נמחקו מלוח-לִבּוֹ. בסונטה השביעית של כליל הסונטות שלו "לשמש" (1919) תיאר המשורר-הרופא את הטיפול בפצועי הקרב הגוססים:

בְּעָמְדִי בֵין הַחַי וּבֵין הַגּוֹסֵס כְּבָר

(אֻמָּנוּת מַה-נּוֹרָאָה!) וְאִזְמֵל חַד בְּכַפִּי,

יֵשׁ בּוֹכֶה מִתּוֹךְ גִּיל וְיֵשׁ מְקַלֵּל בְּאַפִּי,

סָפַגְתִּי אַחֲרוֹן אוֹר תּוֹךְ אִישׁוֹן גּוֹסֵס זָר.[...]

הִתְוֵיתִי אַחֲרוֹן-קָו, מָחַקְתִּי חַי מִדַּפִּי [...]בְּאֵשׁ הַקּוֹרְאָה לְאֵשׁ, הַמְצַוָּה אֵיד וּשְׁמָד, –

הָיִיתָ אַתָּה בָם; זֶה הוֹדְךָ הֲמָמָנִי; –

הַאִם קִדַּמְתִּי בֹא אוֹ אֵחַר צוּר בְּרָאָנִי?

ובסונטה השמינית של כליל הסונטות "על הדם" (1923) קילל המשורר את כל נביאי השקר שהביאו תורות מהפכניות חדשות שגבו מחיר דמים נורא:

וּנְבִיאִים הֶלְאוּנוּ וּמְבַשְּׂרֵי הַבְּשׂוֹרוֹת

הַכּוֹאֲבִים לְאָדָם וּלְיֵשַׁע בְּתֵבֵל,

וּמְפִיצֵי תוֹרוֹתָם עֲמוּסֵי הַסֵּבֶל

הַמְּמַלְּאִים פְּנֵי אֶרֶץ מִזְבְּחוֹת אֵין-סְפוֹרוֹת.

האם היה טשרניחובסקי פציפיסט? כן ולא. אותו טשרניחובסקי, שעודד את בני עמו לאזור חרב על ירכם ולחשל את כוח המגן שלהם, יצא נגד הקלות הבלתי-נסבלת שבה נשלחים צעירים אל מותם בשדה הקרב, ונגד גילויי האיוולת שהובילו למלחמה כמו מלחמת העולם הראשונה, שלא הייתה מלחמת אין-ברֵרה, כי אם מסע-אֶגוֹ של מדינאים חסרי-תבונה.

*

להלן, נביא את תגובתו של אלתרמן הצעיר, שזכר רק במעומעם את חוויות המלחמה והמהפכה מן השנים שבהן נדד עם משפחתו מעיר לעיר עד הגיעם לתל-אביב בשנת 1925. את השקפתו בנושא המלחמה גיבש בהשפעת ספרי ההיסטוריה הרבים שקרא, ובהשפעת לימודיו האקדמיים, שכללו גם שיעורים בזואולוגיה, ולא בבוטניקה בלבד. מהבנת תכסיסי המלחמה של בעלי-החיים גזר גזֵרה שווה למנהגיו של האדם.

השקפתו של אלתרמן בנושא המלחמה והחימוש, אשר זכתה לביטוי ממצה ומבריק בטורו "הֶעָרָה פרדוקסלית",1 היא השקפה דוּאליסטית ודינמית, הנעה בין הומניזם פציפיסטי בנוסח שירו המוקדם "אַל תתנו להם רובים" (1934) לבין אקטיביזם של אין ברֵרה בנוסח "זֶמר הפלוגות" (1938). שיר מוקדם זה, חריג בנוף שירתו של אלתרמן, הולחן על-ידי סטפן וולפה, זכה לפופולריוּת רבה בשנות השלושים. בשנות החמישים הוא הושר בהתלהבות בתנועות הנוער "הנוער העובד"", "השומר הצעיר" ובנק"י, אך לימים נגנז ומחברו השתדל להשכיחו . השיר בנוי כמונולוג דרמטי שמשמיע חייל שנפגע בהתקפת גז באוזני האחות הרחמנייה המטפלת בו:

בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד, פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי.... פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט ... קַר לִי לְבַדִּי. עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה. עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת. הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה. הִיא חִבְּקָה אוֹתִי כְּמוֹ הָיִיתִי יֶלֶד. הִיא אָמְרָה לִי – בְּכֵה מְעַט, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ. יַלְדְּךָ יָתוֹם וְאִשְׁתְּךָ אֻמְלֶלֶת וְאַתָּה תִּינוֹק בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ. אֲחוֹתִי, הֲלֹא יָדַעְתְּ וַדַּאי, הַגִּידִי לָמָּה הַחוֹלִים נִרְאִים קְטַנִּים כָּל-כָּךְ ?.. וַאֲנִי הֲלֹא אָדָם-חַיָּל הָיִיתִי, הֵן דִּבַּרְתִּי פֶּה אֶל פֶּה עִם כְּלֵי תּוֹתָח! זֶה הָיָה מִכְּבָר, הָעֵת אָמְנָם חוֹלֶפֶת. אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד אֵינִי לוֹבֵשׁ מֵאָז. לִי הִשְׁאִירוּ רַק מֶדַלְיָה וְשַׁחֶפֶת... אַתְּ יוֹדַעַת מַה זֹּאת הַתְקָפָה שֶׁל גָּז? עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – שָׁמַיִם לֹא שָׁמַיִם, רוּחַ מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שְׁטִיחֵי קָמָה. חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. . נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה. הַגְּדוּדִים הָלְכוּ כַּאֲחוּזֵי סְחַרְחֹרֶת, כְּיַלְדֵי בֵּית-סֵפֶר שֶׁקִּבְּלוּ יוֹם חַג. חַיָּלִים זְקֵנִים הִתִּירוּ הַמַּחְגֹּרֶת וְהֵרִיחוּ יַחַד שֶׁמֶשׁ וְטַבָּק. מִן הָרֹאשׁ הֵסִירוּ אֶת כּוֹבְעֵי הַפֶּלֶד, סִלְסְלוּ שָׂפָם וְסִלְסְלוּ בְּקוֹל – הֵי רַגְלַיִם-לַיִם, דֶּרֶךְ מְצַלְצֶלֶת, הֵי נֵלֵכָה-לֵכָה עַד אֲשֶׁר נִפֹּל –. וּבַמַּנְגִּינוֹת פָּרְחוּ עֲצֵי תַּפּוּחַ וְאִמִּי שֶׁלִּי צָבְטָה אֶת לְחָיַי וְעַל הַשָּׂדוֹת הִתְגַּלְגְּלָה הָרוּחַ וְזָרְקָה אֵלֵינוּ מְלוֹא חָפְנֶיהָ מַאי...

עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – פִּתְאוֹם... פִּתְאוֹם לְפֶתַע בָּאָה הָאֵימָה, יָדַעְנוּ אֶת רֵיחָהּ, אִמָּא צָעֲקָה – מַדּוּעַ הִתְחַבֵּאתָ..? לָמָּה זֶה, , יַלְדִּי, לָבַשְׁתָּ מַסֵּכָה!? וַנִּפְרֹץ קָדִימָה. אֶל הַמְּעַרְבֹּלֶת. מַסֵּכוֹת הַגָּז הִשְׁווּנוּ זֶה לָזֶה. לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה. כָּל חַיָּל כְּאִלּוּ לֹא זִמֵּר אַף פַּעַם. כָּל חָלָל כְּאִלּוּ הִשְׁתּוֹמֵם לָמוּת. בְּאֵדֵי הַמָּוֶת, בִּפְצָצוֹת הָרַעַם, אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת. עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ – הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים. רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ, רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים! וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ. שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה, שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט. וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט. וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז.. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה... לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה. אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי שְׁנַיִם... אֲהַבְתִּים מְאוֹד, לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים. אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם, אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!

על שיר זה כתבתי בספרי על עת ועל אתר (1991) כדלקמן: "בשנת 1932 הוציא  שלונסקי חוברת צנומה בשם לא תרצח, ובה  שירי  מקור ותרגום  בעלי מגמה פציפיסטית-הומניסטית המשקפים בסגנון מופשט ומוכלל את  זוועות המלחמה  שבכל זמן ובכל אתר.  בהשראתה כתב אלתרמן את אחד משיריו הראשונים – "אַל תתנו  להם רובים" (1934) – מונולוג בנוסח הבלדות הסָטיריות הקודרות של ברכט, הנישא בפי חייל אלמוני שמת בִּקְרב סתמי,  לאחר שהרג ארבעה חיילים, אלמונים אף הם, ועתה הוא מבקש לבל יִתנו רובים לשני בניו שנותרו אחריו. לימים, לאחר ששיר מקַבּרי זה  נדפס באנתולוגיה שייצגה את השירה העברית בת הזמן ונתפרסם ברבים, אף  זכה למידה כלשהי של פופולריות,  התכחש אלתרמן ליציר כפיו,  וביקש להשכיחו מלב,  בין השאר משום שעלול היה להתפרשׁ,  בראי האֶתוס של דור תש"ח,  כשיר תבוסתני שיש  בו כדי לפגוע במורַל הלוחמים למען עצמאות ישראל".2

המאמר הפּציפיסטי שהִציב שלונסקי בפתח הספרון לא תרצח פותח במילים הטעונות: "ראש חודש אבגוסט.  ראש השנה ל'על חטא' הגדול.  זֵכר לחורבן,  שהמיט על עצמו האדם במחיקת  'לא תרצח' מעל לוחות בריתו.  בשנה הבאה, כעת חיה ימלאו שני עשורים מאותו יום תזזית, בו פרצה באירופה הילולת הדמים, כחוּפּה שחורה בחצרמוות".3 דברי שלונסקי השפּיעו השפּעה עמוקה על אותם צעירים שביקשו להסתפּח אל חבורתו. אלתרמן כתב בעקבותיהם את שירו הפּציפיסטי "אַל תתנו להם רובים", ורטוש כתב בעקבותיהם את שירי "חוּפּה שחורה" ואת "שירי חרב" שלו (למרבה הפרדוקס, את הכותרת למחזור שיריו, שהפכה לימים לכותרת ספרו הראשון, הטעון במסרים מיליטריסטיים, נטל רטוש היישֵר ממשפטי הפתיחה של מאמרו הפּציפיסטי של שלונסקי).

שירו הפציפיסטי של אלתרמן "אַל תתנו להם רובים" התפרסם לראשונה בקיץ 1934 בכתב-העת טורים, אכסנייתו של שלונסקי,4 והפך עד מהרה לשיר מושר ופופולרי . על מידת הפופולריות שלו תעיד העובדה ששיר זה לבדו מייצג את אלתרמן באנתולוגיה שירתנו הצעירה, שהוציא המשורר והמתרגם אליהו מייטוס בשנת תרצ"ח. כאן כָּלל מייטוס בצד שירים לא מעטים של שלונסקי, שיר אחד בלבד של אלתרמן מכל שיריו של המשורר הצעיר שנתפרסמו עד אז בעיתונות היומית והעִתית. הגם שלפנינו שיר המתאר את זַוועות המלחמה בחפירות של מלחמת העולם הראשונה ואין לו נגיעה כלשהי לנעשה בארץ-ישראל.

*

לימים התכחש כאמור אלתרמן לשיר זה, ולא הכניסו לקובצי שיריו. מדוע ביקש המשורר לשכוח שיר זה ולהשכיחו ? דומה שחָברוּ כאן סיבות אחדות, חוץ-ספרותיות ופְנים-ספרותיות כאחת:

• המציאוּת בעולם ובארץ השתנתה תכלית שינוי, ואלתרמן חדל לצדד, או אפילו להאמין, במדיניות השכנת השלום (appeasement) של ראשי ממשלת בריטניה שהתעלמו ב"מדיניות של בת-יענה" מהתחמשוּת גרמניה וכניסת צבאה לחבל הריין, תוך הפרה בוטה של הסכמי ורסיי שעליהם הייתה גרמניה חתומה. גם בארץ השתנו הנסיבּות לבלי הכֵּר, ואלתרמן נאלץ לקבוע כי "בשעה זו" של הֶרג אנשים חפים מפשע בכבישי הארץ ושׂרפת שדות ומטעים, אין המשורר יכול לשיר שירים פציפיסטיים שעלולים להתפרש כשירים תבוסתניים שאינם מצדדים בהקמת המחתרות שהתארגנו בארץ-ישראל נגד הפורעים.
  

• ככל שהלַך והתעצם כוחו של היטלר, כך נסוג אלתרמן מן העֶמדה הקוסמופוליטית הבלתי-מחייבת שאִפיינה את שיריו המוקדמים, והחל לכתוב שירים הנוגעים למצב הארץ-ישראלי (אף-על-פי שהוא מעולם לא ניתק את המצב הלאומי הארץ-ישראלי מן המצב הבין-לאומי) (גם את שיריו הפריזאיים, המרבים בסממני זמן ומקום, החליט אלתרמן לגנוז באותה עת, ועל כן גם שיר קוסמופוליטי כדוגמת "אַל תתנו להם רובים הקשור במובהק למציאוּת האירופית, ואין לה קשר למציאוּת הארץ-ישראלית, נגנז לצמיתות.
  

• השיר נכתב ברוח הבלדות האֲפֵלות של ברכט, המגַנות בסרקזם בוטה את פגעי המלחמה,, אשר שימשו בסיס לשירת המחאה האירופית.. אלתרמן הצעיר תרגם בשנת 1933 בלדה של ברכט ברוח תרגומי שלונסקי לאופרה בגרוש. ככל שגברה האנטישמיוּת בגרמניה, ובמיוחד לאחר שהגיעו הידיעות על השמדת יהודי אירופה , כן הלך אלתרמן והתנתק מכל קשר לגרמניה ולתרבותה: הוא גנז את השירים והמחזות שתִּרגם מגרמנית, , השליך מספרייתו את הספרים הגרמניים ולימים גם התנגד למדיניות "גרמניה האחרת" " שביסס בן-גוריון בשנת 1959 לרגל ביקורו של הקנצלר אדנהואר בארץ. שיר כדוגמת "אַל תתנו להם רובים" השתייך בתודעת מחברוֹ לתקופה האירופו-צנטרית שלו, תקופה שבּהּ עדיין תרגם שירים ומחזות מן השפה גרמנית ובה עדיין הושפע מתרבות גרמניה והעריץ את יוצריה הגדולים (לפי עדות מנחם דורמן, הביוגרף של המשורר וחברו הקרוב), המשורר האהוב ביותר על אלתרמן היה היהודי המומר היינריך היינה.
  

• שורות אחדות מתוך "אַל תתנו להם רובים" מצאו דרכם לשיר "איגרת" – אחד משיריו הקרדינלי של קובץ שיריו הראשון של אלתרמן, המספֵּר על רצח אח (fratricide) בנימה דיווּחית "שלֵווה" ו"תמימה"". ראוי להשוות שורה כגון "אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת" לשורה כגון "אֲנִי תָּמִים [...]יָדִי הָיְתָה בּוֹ בַּשָּׂדֶה"; וכן שורה כגון "הֵם הָיוּ כָּמֹנוּ,, הָיוּ טוֹבִים" לשורה כגון "הֲלא תָּמִיד יָדַעְתִּי – /הוּא יָקָר מִמֶּנִּי,. וְהוּא רַק הוּא לְךָ הַטּוֹב וְהַיָּחִיד"; וכן שורה כגון "שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט, לְאָ" לשורה כגון "אֲנִי תָּמִים אֵלִי. לְאַט לְאַט הִכִּיתי". ברי, אלתרמן העדיף לכוון זרקור כלפי השיר המקורי, המרוּבּד מרבדים רבים, ולהשכיח את השיר החקייני, שהשפעת הבלדות של ברכט ניכּרת בו בנקל.
  

• המבקרת ברכה חבס קטלה שיר זה ודקלומים נוספים של אלתרמן הצעיר, שהפכו ל"שירי פולחן, ברשימה ארוכה שהתפרסמה בעיתון דבר. אלתרמן שניחן ביושר אינטלקטואלי השתכנע ככל הנראה שדברי הביקורת של ברכה חבס מוצדקים היו ומנומקים.5 ברכה חבס כנראה לא הייתה היחידה שהביעה הסתייגות מן העֶמדה המובעת בשירו של אלתרמן. במאוחר התגלה גם שיר-תגובה של יונתן רטוש, בשם "אֶל הנשק" שנכתב כמענֶה ל"אַל תתנו להם רובים". שירו של רטוש נפתח במילים : "תְּנוּ לָהֶם רוֹבִים / וְנַעֲמִידָה אֶל הַקִּיר / כָּל נָבָל / וּמִסְתָּאֵב וּמַתְעֶה".6 באותה עת התחילו רטוש וחבריו לגַנות את אלתרמן, ומפי מרדכי שלֵו שמעתי כי נתפרסמו ברחובות תל-אביב וירושלים כרוזים, פרי-עטם של מרדכי שלֵו וחבריו הרוויזיוניסטיים, ועליהם נדפסו שירים – פָּרודיות של על שירי אלתרמן. מותר כמדומה להניח שאלתרמן ידע בשלב זה כי שיר פּציפיסטי כדוגמת "אַל תתנו להם רובים" עשוי לשמש לוח מטרה לחִצי הלעג והשנינה של מתנגדיו – הרֶוויזיוניסטים וה"כנענים ".

*

סיבות רבות הובילו אפוא לגניזת השיר "אַל תתנו להם רובים", אך בעיקר אחראית לה התהדקות ידידותו של אלתרמן עם יצחק שדה, שביקש מהמשורר לחבּר למען הכוח הטרום-צבאי שהקים את הִמנון פלוגות השדה.

בהמנון זה נקט אלתרמן עֶמדה שונה לחלוטין מִזאת שנקט בשיר הפציפיסטי "אַל תתנו להם רובים". כאן כתב את השורות המז'וֹריות והאופטימיות: "אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, / הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים", ובהן הצדיע לתעוזת הלוחמים. שני השירים – השיר הפציפיסטי וההמנון הצבאי – מעידים לכאורה שאלתרמן שינה את השקפתו תכלית שינוי וביצע בה תפנית של 180 מעלות ( אך לאמִתו של דבר התמונה הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא נראית בסקירה קצרה.)

הובאו כאן תגובות על מלחמת העולם הראשונה, פרי עטם של שניים מגדולי השירה העברית. היו כמובן תגובות רבות נוספות, אך עיקרן שייכות בעיקרן לתחומי הסיפורת. גם בספרות האנגלית, למשל, היו משוררים שליווּ את "המלחמה הגדולה" – למן השוחות ועד לשדות פלנדריה (לרבות משוררים יהודיים כדוגמת זיגפריד ששון ואייזיק רוזנברג). ואולם, רוב התגובות על גילויי העוולה והאיוולת של מלחמת העולם הראשונה מצאו את ביטויָם בפרוזה – בסיפורים, בנובלות וברומנים.

הערות:

1. הטור נדפס לראשונה בחתימת "נתן א.", תחת הכותרת "הפרדוכס מדַבר", דבר, י"ג באלול תש"ד (1.9.1944), עמ' 2. השיר נכתב בעקבות ועידה של נציגי המעצמות שנתכנסו בתום מלחמת העולם השנייה שכדי לערוך תכנית לשלום בר-קיימא. לימים נכלל השיר בספר הטור השביעי. חלקו הראשון מעמיד לכאורה עמדה מיליטריסטית של "הרוצה בשלום ייכּוֹן למלחמה", אך חלקו השני מבקש להפוך את הרושם הראשון ולהוכיח ש"מלחמה בלתי פוסקת" למען שמירה על ערכים הומניסטיים עשויה לבטל את הצורך במלחמות דמים..
   

2. ראו בספרי על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן, תל-אביב 1999, עמ' 8-9.
   

3. מאמרו הפּציפיסטי של שלונסקי "לא תרצח"  פורסם לראשונה בטורים,  שנה א, גיל' יון ו' (28.7.1933.)
   

4. "אל תתנו להם רובים", טורים, כרך א, גיל' מז, ט"ו באב תרצ"ד (27.7.1934). ראו גם: נתן אלתרמן, שירים 1931 – 1935, תל-אביב תשמ"ד, עמ 136 – 138.
   

5. ראו גם מאמרה של ברכה חבס [בחתימת "ברכה"] בעיתון דבר, מיום כ"א בטבת תרצ"ה (27.12.1934). ברכה חבס תיארה את "אל תתנו להם רובים" באירוניה כשיר אשר "לא תיתכן עוד מסיבת נוער אצלנו בלעדיו, ממש כמו שלא תיתכן בלא 'אבא נלחם לחופש'", אף תיארה תיאור קריקטורי את רחל מרכוס המדקלמת את "גדודי האש" בפתוס; וראו מאמרו של אלישע פורת "'אל תיתנו להם רובים' – מקור השפעה אפשרי" באתר נתן אלתרמן:www.alterman.org.il .
   

6. השיר פורסם מקץ שנים בידיעות אחרונות מיום 26.4.1963. שירו של רטוש נפתח במילים "תנו להם רובים", וראו: יהושע פורת שלח ועט בידו, תל-אביב תשמ"ט, עמ' 91. ראו גם בספרי להתחיל מאלף, תל-אביב 1991, עמ' 176 – 177.