סיפור לא פשוט

על הרומנים החדשים של א.ב. יהושע ("ניצבת") וחיים באר ("חלומותיהם החדשים")

פורסם: גג; כתב-עת לספרות, 33 (2014)

ספרו של אברהם ב' יהושע – ניצבת ( 2014 ) – הוא ספר נעים, אינטימי ונינוח המתחשב להלכה בקוראים של ימינו, ולכאורה אינו מחלק להם אגוזים קשים לפיצוח. בדרך-כלל כתיבתו של יהושע זרועה בחידות-אתגר אלֶגוריסטיות עם מובלעות של רֵאליזם ועם רגעים של טירוף סוּרֵאליסטי ואבּסוּרדי, פרי הדמיון הפרוע. ברומן ניצבת העיסוק בשִׁגרה היום-יומית, הטריוויאלית למראה, כובש את חזית הספר, עד כי באתר "הספריה" של מנחם פרי נכתב שספר זה מתמקד בעולם האישי-הפרטי, ו"לוקח פסק-זמן מהעיסוק במצב הישראלי". ואולם, עגנון כבר לימדנוּ שאין ללכת שבי אחר הפסאדה הגלויה לכל עין שעה שהכתיר את אחד מספריו הסבוכים והמורכבים ביותר בכותרת סיפור פשוט, והוכיח באמצעותו שסופר גדול הוא אלכימאי שבכוחו להפוך סיגֵי מתכת פשוטים ויום-יומיים למטִיל זהב נדיר שערכו הולך ומאמיר עם השנים.

הוא הדין באברהם ב' יהושע: גם כשהוא כותב סיפור אִטי ונינוח, שבחלקו מתרחש בדירה ירושלמית ישָׁנה בלב שכונה ש"התחרדה", וחלקו בדירה תל-אביבית נאה של דיור מוגן, הוא אינו יכול, ואף אינו מעוניין להשתחרר מן המישורים הרעיוניים המקיפים אותו במעגלים דרך המצב היהודי ,(La condition israélienne ) הולכים ומתרחבים: למן המצב הישראלי כאינטלקטואל .(La Condition humaine ) ועד למצב האנושי (La condition juive ) המעורב עד צוואר בענייני הכלל, הסיפור הפשוט על נגנית נֵ בל בת 42 , הנאלצת להעתיק את פעילותה למערב אירופה כדי לטפח את הקריירה שלה בתזמורת הולנדית, הוא רק קליפה דקה שמאחוריה מסתתרים תהומות של הגוּת מעמיקה. ולאחר שאִמהּ – נוגה, גיבורת הספר, מגיעה ארצה זמן קצר לאחר שאביה הלך לעולמו בגיל 75-76 נעתרה לבקשת בנה, אחיה של נוגה (הנושא את השֵׁם הנדיר "חוני" – שֵׁם הרומז כמדומה למצב ה"תקוע" שבּוֹ שרויים אלה שנשארו בארץ) להתגורר שלושה חודשים לניסיון בדיור מוגן. נוֹגה, שהמסע לארץ מעכב את הקריירה שלה, מתבקשת על-ידי אחיה לסייע לו לאחר שנים רבות שבהן כל נושא הטיפול בהוריו, שהלכו והזדקנו, הוטל על כתפיו: הוא מבקש ממנה להתגורר שלושה חודשים בדירתה הירושלמית של האֵם בתקופה שהוקצבה לאֵם להחליט אם תעבור אל הדיור המוגן, אם לאו. ומדוע הכרחי "להפגין נוכחות" בדירה הירושלמית? כי עורך-דין ירושלמי אורב כעורב שחור לפִתחה של דירה זו, שהזכויות עליה מעוגנות בחוזה של דמי- מפתח, כדי לחלץ אותה לטובת בעליה (היושבים במקסיקו), במקרה שתיעזב על -ידי האֵם, מִסיבה זו או אחרת. בתקופת שהוּתה בדירת הוריה נאלצת נוֹגה, שעל-פי עדותה ויתרה מתוך בחירה על העמדת דור המשֵׁך, להיאבק שוב ושוב בילדיה של משפחת שכנים חרדית, הפולשים לדירה כדי לִצפּוֹת בטלוויזיה, וכן באוריה, בעלהּ לשעבר, המגיע אליה כדי להעלות את זֵכר הילד שלא נולד להם. לכל הפולשים לדירה יש מַפתח שהאֵם המזדקנת הִפקידה בידיהם בזמן מן הזמנים.

"כי מִציוֹן תצא תורה", ניבּא הנביא ישעיהו, שאף ביטא את ייעודו האוניברסלי של עם ישראל במילים "ונתתיך אור לגויים" (בל נשכח כי ההסעה של הניצבים למופע האופֶּראי יוצאת מרחוב ישעיהו פינת רחוב הנביאים). בני-הזוג נוֹגה ואוריה, ששמותיהם לקוחים מן השדה הסמנטי שעניינו אור, החמיצו אפוא את הסיכוי להוליד ילד שיוליך את אור הבשורה היהודית-ציונית עד אפסי ארץ; ואולם, נוֹגה עצמה – באמצעות המוזיקה שהיא האוניברסלית מִכל האמנויות – פורטת על הנֵבל בכל אתר ואתר: מהולנד ועד יפן. למרבה האירוניה המרה, דווקא בזמן שהותה הזמנית בארץ היא נאלצת להשבית לזמן-מה את כישוריה וכשרונותיה, ולהשלים את הכנסתה (וליתר דיוק, למצוא דמי-כיס לכיסוי הוצאותיה המועטות) ממילוי תפקידים של ניצבת במופעי אופֶּרה לרגלי המצדה ובסרט דוקומנטרי על פרופסור יהודי, ישראלי בדימוס, שעשה חַיִל מעֵבר לים. מבחינה זאת ישראל מוצגת ברומן כמקום המגמד את כשרונותיו של היהודי, ויעיד הסיפור על אותו צעיר ירושלמי, מושא הסרט הדוקומנטרי, שניסה להרעיל מתוך טירוף של קנאה את אהובתו שעמדה לעָזבו. הוריו, שהבחינו בטירופו, אִשפזוהו במוסד לחולי-רוח, אך כשהחלים ויצא ללימודים במערב הפך צעיר זה את חוויותיו האישיות הנוראות למקור של תאוריה פסיכולוגית מקורית שהקנתה לו תהילת עולם.

גם ה"נֵבל" הישָׁן שהאח מוריד לאחותו מן ה"בוידעם" דומה יותר לעוּד לבנטיני מאשר לנבל אירופי. נגנית של נֵבל כמו נוגה, רומז הרומן, אינה יכולה לפתח את כשרונותיה במקום פרובינציאלי, ונאלצת לפרוש כנף ולעוף למרחקים (או שמא בחרה מבלי-דעת במקצוע שייאלצה לפרוש כנף ולהתרחק מכאן). תופעה עגומה זו, שמיטב הֶשֵּׂגיו של עם-ישראל בתחומי המדע והתרבות מוּשׂגים בשדות זרים – כי רק "מאחורי הגדר" ו"מעֵבר לים" יכולים הֶשֵּׂגים אלה לשגשג ולִזכּות בהכרה ובהוקרה, ואילו "בתוך עַמנו" הם מתמסמסים ונמוגים – איננה חדשה תחת השמש. כבר לפני מאה שנה ויותר קונן עליה המשורר הלאומי בשירו "אכן גם זה מוּסר אלוהים", בשורות הבלתי נשכחות: "וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף – / מִקִּנוֹּ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח; [...] וְכִי-יְבַקַּע עָב בִכּנְפָָ יו וּפִלֵּשׁ נָתִיב לַקֶּרֶן – / לֹא-עֲלֵיכֶם הַקֶּרֶן תִּצְנָח; / הַרְחֵק מִכֶּם עַל- רֹאשׁ צוּרִים יַצְרִיחַ / וְהֵד קולֹוֹ לֹא-יגַיִּעַ עָדֵיכֶם. / כָּכָה תִּשְׁכְּלוּ אֶת-חֲמוּדֵיכֶם אֶחָד אֶחָד / וְנִשְׁאַרְתֶּם עֲרִירִים".

נוֹגה אמנם איננה "נשר" רחב-מוּטה, כי אם בסך הכול נגנית מן השורה בתזמורת שאינה מן הגדולות והנחשבות באירופה, אך הכלי שבּוֹ בחרה אינו מצוי בכל תזמורת, ותפקידה הייחודי מאלץ אותה לפרושׂ כנף ולקנן במרחקים. אמנם היא אינה נמנית עם אותם וירטואוזים יהודיים נודעים כמו יהודי מנוחין, יאשה חפץ, אייזיק שטרן או יצחק פרלמן, שאחיזתם בכינור הוליכה אותם אל פסגותיה של תרבות העולם, אך הנגינה היא מקצועה ומרכז עולמה ועל כן היא יושבת בהולנד. הכינור הריהו הכלי היהודי ה"קלסי" ששימש את הגולים היהודים – למן גלות בבל ("עַל-עֲרָבִים בְּתוכָֹ ה תָּלִינוּ כִּנּרֹוֹתֵ ינוּ [...] אֵיךְ נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-ה' עַל אַדְמַת נֵכָר. אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי"; תהלים קלז, ב-ה) ועד ל"כנר על הגג". היהודי השרוי בגולה, שאין לו עלילות גבורה שיפארו את שמו, מתואר תמיד בספרות כמי שפורט מנגינות נכאים עלי כינור. לעומתו, הגוי החי על אדמתו חיי-מעשה בריאים, משמיע ברמה שירי עלילה וגבורה, ומהם אף עולה קולן של תרועותיהם של שופר-המלחמה ושל חצוצרת-הניצחון.

הכינור הוא אפוא כלי צנוע וקל לנשיאה ולטלטול, המשמיע את שירת היחיד הענוגה והנוּגה, סמל ומשל לנדודיו של העם התלוש והמטולטל ללא הרף, ללא מקום של קבע וללא מעמד לרגליו (מוטיב ה"כנר על הגג" הפך גם לסמל התלישות של היהודי הגלותי, המרחף באוויר, בלא פיסת קרקע לרגליו). יבבנותו וקולו הרך והמתחנן, מייצגים לא אחת את רפיסותו של העם ואת התרפסותו לפני הגויים (ה"כליזמר" היהודי נהג להנעים בנגינת כינורו בחתונות הפריצים). לעומת זאת, החצוצרה המרשימה, המשמשת למצעדים, למארשים ולתהלוכות ניצחון מסמלת את הגבריוּת ואת הגבורה, את החיים היצריים והבריאים, של עם היושב לבטח על ארצו – היפוכם של החיים התלושים והחלושים של עם-ישראל בגולה.

א"ב יהושע נתן בידיה של נוֹגה נֵבל – שהוא כלי-מיתרים נוּגה כמו הכינור, אך כבד ונדיר ממנו, והנגינה בו מחייבת הפעלת כוח פיזי לא מועט. אי אפשר לטלטל אותו בנקל ממקום למקום, ועל כן הוא דורש ישיבת קבע. השכן הדתי משוכנע שנוֹגה עתידה לנגן יום אחד בבית-המקדש החדש שייבנה בירושלים. לפי שעה, נוֹגה מנגנת על כלי שמחייב אותה לשבת בגולה, תוך שהיא מבטיחה שלא לשכוח את ירושלים ולחזור אליה ביום מן הימים, כאותם יהודים שחזרו והשמיעו מדי שנה את ההבטחה "בשנה הבאה בירושלים". הנֵבל, שאינו נוח לטלטול ואינו נחוץ בירושלים עד לביאת המשיח ולהקמתו של מקדש שלישי, מסמל כאן את יציאתו של היהודי לשדות נֵכר, אל העולם הגויי, המסוכן והקוסם כאחד – את ויתורם של צעירים ישראלים רבים שנולדו אחרי מלחמת ששת-הימים על עתיד החלום הציוני. הילד שלא נולד מסמל כאן כמדומה את קטיעת ההמשכיוּת של החלום. במישור ה"אַרְס פואטי" הוא מסמל את קטיעת רצף הדורות של השלשלת הגדולה של הספרות הלאומית הגדולה שמימי הנביאים ועד "דור המדינה" שבהּּ מילא הסופר את תפקידו של "הצופה לבית ישראל", רצף שבּוֹ היו עגנון וממשיכיו, א"ב יהושע ובני דורו, אחרונים בחומה). א"ב יהושע רומז כאן כמדומה שהוא ובני-דורו הם מן האחרונים שבשוללי הגולה מן הנוסח הציוני הישָׁן. אחריהם נמתחת קשת רחבה של ישראלים צעירים, בהם סופרים פוסט-מודרניסטיים לא מעטים, שחיים לכאורה ב"סתיו העמים", במציאוּת של "כפר גלוֹבּלי", ולגביהם של צעירים אלה העם היושב במדינת ישראל אינו אלא אחת מפזורותיו של העם היהודי.

*

הרומן ניצבת הוא במובנים מסוימים "התשובה הנשית" לרומן מולכו  גם אביה של נוגה, כמו מולכו, היה כל ימיו פקיד, שהקדיש את ימיו לעבודתו ולחינוך ילדיו. הבת, גיבורת הרומן, היא טיפוס אנֶמי למַדי, עקשנית וחסרת גמישות ביחסים שבין אדם לחברו, אך התפקיד השולי שהיא מסכימה למלא כדי לשמור על עצמאותה הכלכלית בארץ – תפקיד של ניצבת במופעי אופֶּרה ובסרט דוקומנטרי – מוביל אותה לסדרת התנסויות ססגונית, היפֶּרבולית ו"גדולה מהחיים", כמו באופֶּרה (גם מולכו האפרורי מתנסה בסדרה של רומנים אבּסוּרדיים עם נשים שונות ומשונות, מטייל ברחבי העולם ונמשך אל עולם האופֶּרה). מולכו הוא מלך ולא-כלום, דמות ייחודית ופשוטה כאחת, כמו פרחי החרצית בעלי הכתר הזהוב הצצים בשדה שליד ביתו באביב ונובלים כהרף-עין.

כמוהו גם נוֹגה, שהיא אישה אפורה ואלה זוהרת גם יחד. נוגה מוצגת כאישה נוקשה ועקשנית, חסרת אינטליגנציה רגשית, הפותחת במקצת את סגור לבִהּּ רק לקראת סוף הרומן. עם זאת, היא נושאת את שמה של אֵלת האהבה, והיא מעוררת התרגשות ארוטית בגברים המקיפים אותה. ידידיה, מן התזמורת בחו"ל וממופעי האופרה בארץ, מחזרים אחריה וקוראים לה "וֶנוס", ובעלה לשעבר אינו יכול להירפא מאהבתו האוֹבּססיבית כלפיה שנים לאחר שנפרד ממנה והקים משפחה חדשה. ונוס, או אפרודיטה, היא בתה של אלת הים, ועל שמה כוכב הקבוע במרומים – הכוכב הזוהר ביותר הנצפה מכדור הארץ. נוגה, גיבורת הרומן החדש של א"ב יהושע, היא גם ניצבת פָּסיבית וחסרת משמעות וגם אמנית מחוננת הרוצה להביא את צלילי "הים" של דֶבִּיסי עד קצווי תבל. היא גם אישה שוויתרה על הולדת ילדים (לעומת עשתורת, ששמה האַסטרלי מעיד על היותה ונוס של המזרח, שמתוארת באמנות כאֵלת פריון רבת עוללים), וגם ערה לכך של דֶבִּיסי מכיל בתוכו את מוטיב האימהות (בשפה "La mer" שהתפקיד של חייה – ביצוע אֵם] הן מילים הומופוניות, בחינת "לשון נופל =] mère ים'] והמילה ' =] mer הצרפתית המילה על לשון").

המושג "ניצבת" היא מושג שפני יאנוס לו: ה"ניצבת" היא הסטטיסטית הפָּסיבית וחסרת הזהות, והיא גם המשוררת-הנביאה הראשונה בתולדות עם ישראל. אביה של נוֹגה היה ממונה על מחלקת המים הירושלמית, נוֹגה רוחצת את הילד שחדר לדירתה והיא "ניצבת" גם במובן של מרים אחות משה, שניצבה מרחוק ליד היאור לראות מה ייעשה באחִיה, ובכך מילאה תפקיד (לא תפקיד ראשי, אך תפקיד קרדינלי וחשוב) בתולדות האנושות בכך שהצילה את "אדון הנביאים", שהביא תורה חדשה לעם ולעולם ("וַתֵּתַצַּב אֲחתֹוֹ מֵרָחקֹ לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ"; שמות ב, ד). שלושה חודשים הצפינה יוכבד את משה לפני ששילחה אותו על פני מי היאור בתיבה (להחביאו דווקא במקום המסוכן ביותר, שאליו השליך פרעה את כל הבנים היילודים). terminal- שלושה חודשים מצפינים הבן והבת את אִמם בבית של דיור מוגן, במקום שהוא ה (תרתי-משמע) של מסע הקיום האנושי, עד שהיא נחלצת ממנו וחוזרת אל החיים האמִתיים. נקשר , לפי הנצרות ולפי ספר הזוהר שמחברו ר' משה די ליאון הטמיע בתוכו השפעות נוצריות כוכב נוגה לשטן (בקבלה נקשר השם – כמו גם השמות 'נעמה' ו'נמרוד' המתחילים באות נו"ן שהיא אות השלילה בשפות האירופיות – בכוחות ההרס הדֶמוניים). א"ב יהושע אינו מתעלם מהֶבטֵֶּי ה השֵׁדיים של גיבורת הרומן שלו, ושָׂם בפי ידידה של נוגה, כנר מהתזמורת הפילהרמונית של ארנהם, את ההסבר שוונוס הייתה גם נשית וגם שְׂטנית. נוגה מצטיידת בשוט דֶּמוני, שהיא מכינה לילדים הפולשים לדירת אמה, ומתאכזבת לגלוֹת שהשוט מונח בקרן-זווית ללא שימוש כי הילדים לא הגיעו, כמצופה. אין לשכוח כי במציאוּת הפנים -לשונית הקרניים הנוגהות של הבוקר כמוהן כקרניים הנוגחות של הבָּקר, וכן של הצָפיר-השָׂעיר, וכי רוח איננה משב-אוויר בלבד כי אם גם רוח -רפאים דֶמונית; ועל כן נוֹגה המנגנת על מיתרי הנבל את שירת הים והרוח מתעלה למדרגת סמל דו-ערכי שחסד ורוע כרוכים בו כנחש הנושך את זנבו.

לפנינו סיפור בעל תשתית מיתולוגית רב-תרבותית, הנוגעת לסיפור הולדתו של העם מתוך כמו :(everyman) המים והמִדבּר שהוא סיפור המבוסס על אמת אנושית נצחית של כָּלאָדָם שהתינוק בוקע מרחם אִמו ביחד עם מי השפיר, כך נולדת אומה מתוך המים ונחלצת אל היובש המִדבּרי של היבָּשה. נוֹגה העומדת עירומה בדירת אִמה, ומוֹשָׁה את הילד המשתלשל על צינור הביוב לדירת אִמהּ מבעד לחלון השירותים, ואחר -כך רוחצת אותו מן החלאה, כמוה כיולדת או כמיילדת (כאותן מיילדות שעליהן מסַפר הסיפור המקראי בפתח ספר שמות – בסיפורם של עמרם ויוכבד, משה ומרים – וכמו שירה גיבורת הרומן של עגנון הנושא את שמה). היא אמנם לא העמידה בנים, אך שרה את "שירת הים" (או ניגנה את "הים" של דֶבִּיסי), ואף נָטעה שלא במשים אשליות בראשו של קצין משטרה כבד-פה-וכבד-לשון (שירה של עגנון, אף שהיא אחות בבית-יולדות, נשארת אף היא חשֹוּכת בנים עד שהיא מסיימת את חייה בבית מצורעים כמו מרים המקראית חשֹוּכת הבנים שנענשה בעונש הצרעת).

השם "מרים" הוא שם מצרי עתיק יומין (שפירושו: "אהובת האל ים", אלוהי המים והסערה), ודמותה של מרים – למן הסיפור המקראי ועד לגלגוליה המעניינים בספרות המודרנית – מופיעה בדרך-כלל על רקע של מקור מים. בסיפור המקראי מרים מוֹשָׁה את תיבתו של משה מן היאור, ואחר-כך אחיה מוֹשֶׁה את עמו מן הטיט והיוֶון של הגלות, ומוליכו דרך הים לארץ -חדשה, ואין לשכוח את "שירת הים" ואת "בארה של מרים" שנדדה עם בני ישראל במדבר. מעניין להיווכח שגם השם בגלגוליו הנכריים – "מארי", "מאריה", "מארינה" ועוד – מכיל קונוטציות ימיות, ייתכן שבעקבות הקשר אל המילה הלטינית 'מארֶה' = ים.

השניוּת, או כפל הפנים, ניכּר אפוא בדמותה של מרים מלכתחילה: מצד אחד היא אחות דואגת, החרדה לשלום אחיה, ומצד שני היא מותחת עליו ביקורת נוקבת ואף נענשת על כך עונש כבד. מצד אחד היא אישה משכילה ומנהיגה, נביאה, נגנית ומשוררת, ומצד שני אין לה מעמד של הנהגה בזכות עצמה. בניגוד לאחיה שהיה כבד פה וכבד לשון, מרים ידעה לתת קולה בשיר גם יחד, וחבל נביאים היה יוצא singer- ול poet- (המילה משורר בימי קדם משותפת כידוע ל כזכור בנבל ותוף וחליל וכינור). משמע, הנביאים, וכנראה גם אותן נביאות מעטות שנזכרות במקרא, היו מלַווים את דבריהם בשירה ובנגינה. הברית החדשה מתחה קווים של אנלוגיה בין סיפור הולדת משה והפיכתו למנהיג לסיפור הולדת ישו והפיכתו למנהיג. לפנינו סיפורים מקבילים: משה בתיבה מול ישו בערישה, משה הרועה הנאמן, הנושא את הגדי על כתפיו מול ישו הרועה הנאמן, הנושא את הגדי או השֶׂה על כתפיו, דמות המוּכּרת לכול מן האיקונוגרפיה הנוצרית. כל אחד מהגיבורים האלה, המתוארים במקורות הקדומים מרגע לֵדתם, הביא תורה חדשה לעמו ולאנושות, ומכאן האנלוגיה ביניהם. אפשר שגם השם "מרים" התגלגל מסיפור משה לסיפור הנוצרי, וכך נולד פרדוקס נוסף: דווקא מרים, שלא התנסתה באימהות (המדרש אמנם הֲפכהּ לאשת איש אבל אין לכך כל סימוכין בסיפור המקראי), הפכה בסיפור הנוצרי לָאֵם האולטימטיבית, לָאֵם בה"א הידיעה – המדונה – והקוראן אף ניסה לתרץ בדרכים מעניינות את סיפור התעבּרותהּ מרוח הקודש. ואם לא די בכל הפרדוקסים הללו, הרי שהשם "מרים" הוא גם שמה של מרים המגדלית, וכך יוצא שמרים היא גם הקדושה וגם הקדֵשה, ודמותה שנתגלגלה לשלוש הדתות המונותאיסטיות היא דמות שכפל-פנים לה. כמוה גם המיטה וגם הנֵבל ברומן ניצבת המשמשים הן כמציאוּת והן כסמל שפני יאנוס לו: לפנינו שני אובייקטים דו-ערכיים שחיוב ושלילה, חסד ורוע, שזורים בהם כחוט השני.

ניצבת הוא רומן בעל רובד "אַרְס פואטי" נכבד ורב-פנים: הוא מותח קווים של אנלוגיה בין ילדי הרוח לילדים הביולוגיים, ומראֶה שהאמן נאלץ לוותר ויתורים לא פשוטים בתחומי המשפחה למען יצירתו. שלא אחת נבלעים כאן הגבולות בין הרֵאלי לווירטואלי, כמו בספר הילדים של א"ב יהושע העכבר של תמר וגאיה: החיים פולשים אל תחומי האמנות, וגיבורים דרמטיים משתלטים על החיים. כשהאם מאשרת את דבריה של בִּתה "בחצי לב" מתעורר החשד שגם הנֵבל כמוהו כְּלב עם מיתרים הצבועים כמיתרי הנֵבל באדום ובכחול, ושלִבָּה של נוגה השרויה בקצה מערב בכל זאת נמצא במזרח. היא ברחה אמנם מירושלים ומ"סיר הלחץ" המשפחתי, אך גם נמשכת אליהם כבמיתרי קסם.

ניצבת, הרומן הנינוח והיום-יומי, שלקח כביכול "פסק זמן" מן המצב הישראלי, הוא ככלות הכול רומן רב-רובדי ו"גדול מהחיים". אף-על-פי שהוא עוסק בנושאים נוּגים (בזקנה ובמוות, וכן בחייו הבודדים והעריריים של האמן), הוא גם רומן דרמטי ומצחיק מאוד, המזכיר לנו שיהושע, הגם שלא כתב מחזות רבים, אינו רק סופר גדול אלא גם אחד מגדולי הדרמטורגים שלנו. יש בו דיאלוגים שהיו יכולים להשתלב בנקל במחזה או בסרט משעשע שיופק מן הרומן. יש בו רגעים של טירוף אבּסוּרדי כגון אותו רגע שבו האֵם המזדקנת מביעה את חששה שחתנה לשעבר יחדור לדירתה, ואפילו למיטתה, כדי לדרוש את הילד שלא נולד (ובמישור ה"אַרְס רומז כמדומה לכך שהפריון – The Extra – פואטי": כותרתו האנגלית של הספר ניצבת היצירתי אינו שובת ב"גיל השלישי", ושבכוחו של מאסטרו קשיש לתת לקהלו הדרן ולִזכות במחיאות כפיים).

*

ומה הן הפרוגנוזות של הספר לעתיד לבוא? העתיד הנשקף מן הרומן האָפִיל הזה איננו עתיד ורוד ומשובב נפש, מה גם שהוא מוביל את הגיבורה ואת הקוראים אל מרגלות המצדה, אך גם אינו אפוקליפטי ומזרה אימה. נאמנים הם דבריה של נוֹגה, המרדנית הרדיקלית שהִתמתנה: "מי אני שאתיימר לדעת מה יהיה פה העתיד? מי אני שאחליט אם הסכנה אמִתית או קיימת רק במאמרים של העיתונים. הוריי עשו אותי במלחמה שבּה כבר דיברו כאן על כיבוי אורות, ובכל- זאת שניהם לא התיימרו לדעת". אמנם אי אפשר להחזיר את הזמן שעבר, לתקן עוולות שנעשו ולהוליד ילדים שלא נולדו, ואף-על-פי-כן נרמז שאם היינו יכולים ללמוד מן המזרח הרחוק את סוד הסובלנות ואת הפרדת הדת מהמדינה אפשר שאפילו ארצנו מוכת השסעים הייתה יכולה לפרוח ולהיות "ארץ השמש העולה".

 כמו יצירות אפִילות של סופרים גדולים – למן עגנון ואלתרמן ועד לא"ב יהושע ועמוס עוז – הציב ברומן ניצבת רטרוספקטיבה של יצירותיו מכל הזמנים: גיבורת הרומן מסתובבת בבית החשוך בעירום כמו גיבור הנובלה "יום שרב", יש כאן כלה אמריקנית כמו בנובלה "סוף קיץ 1970 ", יש סבתא וצעירים החודרים לבית כמו ברומן המאהב, יש כאן בית משוגעים וסיפור על ילד פלאי ("הצדיק") כמו בגירושים מאוחרים, סיפור על אב שנפטר ואם העוברת לבית אבות ומנסה להעביר את חפציה לילדיה כמו במחזה "חפצים", ועוד ועוד.

 " ראו מאמרו של פרופ' יהודה ליבס "השפעות נוצריות על ספר הזוהר http://pluto.huji.ac.il/~liebes/zohar/hashpaot.doc

שבחי הסוף המכוסה

עיון ברומן החדש של חיים באר, "חלומותיהם החדשים"

א. רומן היבּרידי

הרומן חלומותיהם החדשים 1 אינו מהלך בדרך הסלולה שכּבשה לעצמה כתיבתו של חיים באר במרוצת השנים. עד היום קנה הסופר את מעמדו גם בזכות דמויותיו האקסצנטריות, גם בזכות לשונו העשירה, העשויה מִרקם צפוף של שִׁברי פסוקים ממקורות עם ישראל. ברומן חלומותיהם החדשים, לעומת זאת, לפנינו דמויות מוּכּרות מבתי -הקפה של רחוב שינקין ופרקים רבים בספר כתובים בעגת רחוב "חיה ובועטת", כזו המקובלת ברדיוס של קילומטר או שניים מבתי -הקפה הנ"ל. כשקיבל חיים באר את "פרס ראש -הממשלה ללשון העברית", ציינו השופטים את "תרומתו המרשימה לספרות העברית וזיקת לשונו למקורות העבריים ולארון הספרים היהודי", אף ציינו את פעילותו החשובה באקדמיה ללשון העברית שבהּּ הוא "משפיע מרוחו ומהידע הנרחב שלו על תלמידים ויוצרים, ועל כל מי שהמילה העברית יקרה ללִבּו"; והנה, דווקא משזכה בפרס על זיקתו ללשון המקורות, מרשה לעצמו הסופר להראות את כוחו בשפת הרחוב.

להערכתי, הרושם הזה אינו אלא תעתוע אוֹפטי המוליך את הקורא שולל ומטעה אותו להאמין שחיים באר שינה את עורו. לפנינו רומן העולה על גדותיו מרוב רעיונות פואטיים ופוליטיים ועמוּס לעייפה בקישורים בין -טקסטואליים, אלא שהוא מתחפש ל"סיפור פשוט" וקוטידיאני על טריוויה מחיי היום - יום של אזרחיה של "הרֶפּוּבליקה הספרותית" התל -אביבית. למעשה, לפנינו רומן הִיבּרידי מכמה וכמה בחינות: יש בו שפת רחוב "רזה" ו"פשוטה", המתנגשת בו בשפת המקורות הידענית והדשֵׁנה; יש בו תיאורים מעולמם של צעירים הפולשים לעולמו של גבר שכבר חצה את סף הזִקנה; יש בו סממנים של ספר מתח, השועט כביכול אל פתרון החידה, המתובל בקטעי מחקר ספרותי -היסטורי, המשהים את הקצב ועלולים להביך אותם קוראים המבקשים להגיע במהירות הבָּזק אל פתרונות בנוסח יש בספר יסודות של רומן מתח, אך עלילתו מתרחשת ;("Who [has] done it?") "whodunnit" ברוּבּה בתוך הנפש פנימה. יש בספר רמיזות לקנייני הרוח העתיקים והמודרניים, לרבות סרטי מופת, הבּלולות ברמיזות לספרים מן הקטגוריה של "מתח ופעולה" שכּתבו אנשי מנגנון הביטחון שלעולם לא ייכנסו לתולדות הספרות העברית, או לסרטים פופולריים שמעולם לא היו מועמדים לאוסקר. ואין אלה הסיבות היחידות שבגללן ראוי הספר לתואר "רומן היבּרידי".

לא במקרה הספר פותח במילים "חיים של אחרים", כשמו של סרט גרמני עטור פרסים העוסק במעקב של המשטרה החשאית המזרח -גרמנית (ה"שטאזי"), שנוסדה במתכונת הק.ג.ב הרוסי, הֶחדירה מרגלים לארצות המערב ועקבה אחרי מדינאים ואנשי רוח "חתרניים". גיבור ספרו החדש של חיים באר הוא סוכן שב"כ בדימוס כבן שבעים בשם גדעון שוֹרק, שהתאלמן מאשתו והחליט לממֵּש חלום ישָׁן, ולחבֵּר ספר על פרק קריטי בהיסטוריה המודרנית של העם והעולם. בכניסתו אל עולם הכּתיבה, שבּו הוא בחזקת טירון, "גיבורנו" עושה לא מעט מִשגים וטעויות, עד שהאישה הצעירה שאִתה הוא נפגש מלמדת את ה"מרגל" המדופלם איך ראוי להתנהל בקו התפר שבּין מציאוּת לבדיון ומייעצת לו מִמה שוֹּמה עליו להיזהר.

גדעון שוֹרק פועל לכאורה בדיוק להפך מן העצה שנתנה לו אמו המנוחה, לוטה שטרוק, אדריכלית גנים, ילידת גרמניה, שהייתה מעורבת כנראה גם בפעולות ביוּן עלומות. לוטה שטרוק, המוצגת ברומן כבת משפחתו של אמן התחריט הרמן שטרוק, הייתה מהאימהות הראשונות שהעזו ללדת ילד ולגדלו ללא אב (אלה מכוּנות אצלנו בטעות "אימהות חד -הוריות" בעוד שלמעשה הילד הוא "חד -הורי", הוא ולא האם). אִמו של גדעון שוֹרק (לשעבר גרהרד שטרוק) נהגה לומר במבטאה ה"יֶיקי" את המימרה, שהדריכה את חייה, וכלשונה: "העבָר – עבַר, והעתיד גָּבַר". היא סירבה אפוא להביט לאחור כאשת לוט, והתמקדה בהוֹוה ובחיי שעה. בנְּהָּ, לעומת זאת, מנהל ללא -הרף שיֹג ושיח עם רוחות העבר, ואינו מנסה לפתור בעיות בלתי פתורות עם דור העתיד. חייו בהוֹוה אנֶמיים וקלושים, עד אשר פולשת לתוכם אַלמה – אישה צעירה המגדלת אף היא, כאִמו המנוחה, את בנהּ היחיד בכוחות עצמה.

הצירוף "חיים של אחרים", הנזכר ברומן פעמים אחדות, הוא גם שמה של תכנית רדיו מרתקת בעריכת ערן סבג, הטוֹוה את סיפור חייהן של דמויות היסטוריות. ההיסטוריה וההיסטוריונים אף הם מגיבורי הרומן שלפנינו, המעָרֵב בדיון בסיפורי חיים אותנטיים ומתיך אותם לכדי מִקשה אחת (גם דמותו של חיים באר נזכרת לא אחת בספר). ההיסטוריון יואב גלבֵּר, שחקר בין השאר את תולדות המודיעין בתקופת היישוב ובתקופת המדינה, נזכר ברומן שלפנינו חמש פעמים, ובמקביל נזכר בו היסטוריון ישראלי היושב בלייפציג עם "הסימפוניה הבלתי גמורה" שלו, ואותו הכתיר חיים באר בשם המוזר "עקיבא חשמל" (שם זה, שעשוי להיראות כשם בדיוני למהדרין, הוא דווקא שמו האמִתי של משכיל יהודי מבוקרשט שניהל בשנות השלושים סוכנות של עיתונים עבריים ונהג לארח סופרים על שולחנו). באמצעות מחקריו ה"תקועים" של ההיסטוריון המאובן עקיבא חשמל הצליח חיים באר, שאת סקרנותו המחקרית גילה בספרו גם אהבתם, גם שנאתם ובשני הכרכים של זכרונותיה של תולעת ספרים, להפיח רוח חיים בחומרים ארכיוניים "עבֵשים" ולשלבם במחזור החיים של ספר בדיוני המתרחש במציאות המתהווה לנגד עינינו. באר פיצל אפוא את דמותו ואת תחומי העניין שלו על פני דמויות אחדות, וכתב רומן בעל הֶבֵּטים היסטוריוסופיים המתחפש ל"סיפור פשוט". והרי לנו סיבה נוספת להנחה שלפנינו רומן היבּרידי, מן הסוג שביאליק נהג לכנותו בכינוי "כּוֹי" (ביאליק הִרבּה להשתמש במושג תלמודי זה, המציין יצור שהוא ספק חיה ספק בהמה [וראו בבלי חולין, פ ע"א], לציוּן תופעות פואטיות היבּרידיות שניגודים בלתי מתפשרים מתנגשים בתוכם).

ב. הסופר ו"הרֶפּוּבליקה הספרותית"

בתקופתנו הבתר -מודרנית נהוג לומר בעקבות המחזאי האיטלקי פירנדֶלוֹ ש"כל אדם והאמת שלו", בצרפתית פירושה "היסטוריה" וגם "סיפור", ללמדֵנו שכּל היסטוריון והנָרָטיב "histoire" ושהמילה שלו. בין הנרטיב העולה ובוקע מספרי ההיסטוריה לבין האמת האובייקטיבית, אם יש כזו בנמצא, חוצצים שבעה צעיפים של שמועות, בדיות, אי -הבנוֹת, שרידי מיתוס ועוד כהנה וכהנה חומרי מילוי שפירושה "היסטוריה" ו"מעשייה". לא קל לדעת "Geschichte" וטשטוש. הוא הדין במילה הגרמנית את האמת לאמִתה, אפילו התרחשה ממש מול עיניך, וכשאתה בא לטווֹת את היריעה על -פי -רוב תגלה שרבים מהחוטים נשארים פרומים ושרב הנסתר על הנגלה. לא במקרה כינה חיים באר את גיבורו הביטחוניסט בשם "שורק", ולא רק כשמו של מרכז למחקר גרעיני שבו מתבצעים מחקרים שהשתיקה יפה להם. שם זה נועד להשתלב במישור ה"אַרְס פואטי" של הרומן חלומותיהם החדשים: את השם לסרוג, לארוג), וגם שמה של = ) stricken הגרמני "שטרוק" גזר חיים באר כמדומה מן הפועל הגרמני אורג) הוא מאותו שדה סמנטי (השם "רוחמה ובר" כבר הופיע ברומן חבלים = weber) אלמה ובר כחברתה של האם, השייכת לדור שהאמין ש"אין חָכמה לאישה אלא בפלך"). גפן שורק היא גפן שמשתרגת (שרג = סרג). ספרו של חיים באר רומז שהסופר, כמו איש המודיעין, אוסף רסיסי ידע ומידע וצריך לארוג מהם מסכת שיש בה רצף והיגיון פנימי. מי יתקע לידינו שדמיונו הפורה אינו הופכו לבדאי הרואה הכול מעיני רוחו? בסוגיה הזאת התחבטו סופרים לא מעטים, וגם בספרות העברית היא מוצאת את ביטויה – למן סיפורו של ביאליק "איש הסיפון" ( 1931 ) ועד לספרו של חנוך ברטוב הבדאי 1975 ). אפשר שעלה בתודעתו של חיים באר גם שמו הבדוי של הסופר שרגא גפני, איש לח"י, שכתב ) תחת השם "און שריג" ספרי עלילה וגבורה, חדורי אמונה פטריוטית. מוטיב טוויית האריגים, המקביל לטוויית המארג הבדיוני, מלווה את יצירתו של חיים באר למן ספרו הראשון נוצות ( 1979 ), ובספרו חבלים ( 1996 ) הוא משובץ בטקסט על כל צעד ושעל.

גדעון שורק, המבקש לשחזר קלטות ישנות מן העידן הקְדם -דיגיטלי שהורישה לו אִמו המנוחה, נפגש עם אלמה ובר, סופרת גרושה, צעירה ממנו בשני עשורים ויותר, שמתפרנסת ממלאכת שׁחזורן של קלטות כאלה בעסק פרטי שהקימה בביתה הנושא את השם "מחזיר קלטות ישנות" (רמז עבה לרומן המופת של יהושע קנז מחזיר אהבות קודמות [ 1997 ], כשם שעל דלת השירותים בדירתה מתנוסס השלט "חדר משלה" – כשם ספרה של וירג'יניה וולף). קורא המשתייך אל ה"רפובליקה הספרותית" יפיק הנאה מן הרמיזות הרבות לספרים ולסרטים מוּכּרים ומתיאורים משעשעים של הנעשה במסדרונותיהן של הוצאות הספרים. תיאורי החיים הספרותיים מזמנים כאן גם מפגש מכונן בין אלמה ובר, שכּתבה רומן אחד ויחיד שזכה לשבחי הביקורת ולאור הזרקורים, לבין אחת הדמויות המרכזיות בחקר הספרות העברית. הפגישה נערכת בירנטון – כפר בשולי העיר האוניברסיטאית אוקספורד, שבהּּ שחדריו עמדו עד לאחרונה לרשותם של סופרים וחוקריה של הספרות (manor) עומד בית מידות העברית. אותו חוקר ספרות, המצויד במשאף של חולי אסתמה, אומר לאלמה שכל מושך בעט סופרים יודע לכתוב על ילדותו ועל הוריו, אך היא תיחשב בעיניו סופרת של ממש רק ברגע שיהיה לה כוח ואומץ לכתוב גם על הנתק שלה מדור ההמשך.

ג. רומן אליטיסטי בתחפושת

חיים באר חוקר ברומן החדש שלו סוגיות רבות ומגוונות: סוגיית הקשר בין הורים לילדיהם וקיומו של פער דורות גם בדורנו החדש והמעודכן, שבּו האב לובש אותם מכנסי ג'ינס ונועל אותם נעלי ספורט שבְּנו נועל לרגליו. ייתכן שדווקא בדורנו הנאור והמתקדם מֶרד דור הבנים בדור אבות אף חריף יותר משהיה אי -פעם. הרומן חלומותיהם החדשים מעמיד מול עיני הקורא שני מודלים של מרד – האחד מתון, ומִשנהו רדיקלי ומרושע. גדעון שורק בא למעבדה של אלמה כדי לפענח קלטות שיָּרש מאִמו, אך האם הוא באמת רוצה לדעת את האמת על חייה בשנים שבּהן הִפקידה אותו בידי משפחה ארמנית ויצאה לסייע לכוחות הבִּיוּן הבריטי? ייתכן שבִּתו של איש הביטחון המסור היא מזכרת עווֹן לאותם ימים רחוקים – גִלגול עכשווי ברוח התקופה שהפכה את הדור הצעיר מלאומי ללעומתי. שאלה חשובה שמעסיקה את הרומן היא האפשרות של פרק ב': האם גבר ואישה יכולים לצאת לדרך חדשה בחייהם בלי לפתור בעיות קודמות, ושאלה זו חורגת מן המישור האישי אל עבר המישור הקולקטיבי, הלאומי. ניכּר שחיים באר אינו מאמין, כמו שרלוטה שטרוק, שניתן ושרצוי לסלק את העבר מן הדרך. הוא גם אינו מבַצע "רצח אב" באבותיו הרוחניים ובאחיו הרוחניים מתולדות הספרות העברית החדשים, כפי שביצעו סופרי "דור המדינה" ב"דור המאבק על עצמאות ישראל": הוא "מתכתב" עם ביאליק ועגנון, אך גם עם אהרן מגד וחנוך ברטוב, עם א"ב יהושע ועמוס עוז, עם יעקב שבתאי ויהושע קנז, וכן עם סופרים צעירים יותר, בחינת "דור לדור יביע אומר".

בספרו חיים באר דורש בשבחי הסוף המכוסה (עמ' 87 ). בניגוד לספרות של תקופת ההשכלה, שבּה היו "בני אור" ובני חושך" וכל אחד ידע מי "לנו" ומי "לצרינו", בתקופתנו האמת יחסית וקשה להשגה. עגנון למד מביאליק לסיים את סיפוריו בסוף פרום – בסיגור הפתוח לפירושים רבים, אפילו סותרים – וחיים באר למד את שבחי הסוף המכוסה מביאליק ומעגנון גם יחד. התחבולה היפה ביותר ברומן שלו לדעתי היא העובדה שהספר שלא נכתב מצוי בקלטות שלא הושמעו. הרומן שלא נארג ארג רומן במציאות, וכדברי נתן אלתרמן: "למציאות יש דמיון עשיר"... כותרתו של הרומן החדש לקוחה ממשפט הסיום של סיפורו של קפקא "הגלגול" – הוא הסיפור היחיד שעגנון הודה שהכיר וקרא. סיפורו של קפקא פותח ביקיצתו של גרגור סמסא מחלומותיו הטרופים, ומסתיים בחלומותיהם החדשים של בני המשפחה שגרטה, אחותו של גרגור, תינשא ותביא לתמורה המיוחלת בגורל המשפחה לאחר התמוטטותו הכלכלית של אבי המשפחה. גרטה הקמה ופורשֹת את כפיה כמוה כפרפר שיָצא מן הגולם. ניכּרת תקוותו של חיים באר, שגיבורו הוא אספן אובססיבי של מהדורות נדירות של ספרו של קפקא, שניתן לִבנות ולכונן בארץ זהות יהודית חדשה, שיש לה עבר, הווה ועתיד. מקופלת כאן תקווה סמויה שגם המדינה תדע, כמו גרטה של קפקא, לפרוש כפיה ולהפוך מגולם לפרפר מרהיב עין.

1 חיים באר, חלומותיהם החדשים (רומן), הוצאת עם עובד, תל-אביב 2014, 480 עמ'.