שני רעים יצאו לדרך

עודכן: 16 באוק׳

עיון בפזמון "דרך, דרך, נתיבה"

פורסם: חדשות בן עזר ( אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש ) ,גליון 1790, 13/10/2022

חדשות בן עזר 1790
.pdf
Download PDF • 78KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



שיר-הזֶמר "דרך, דרך, נתיבה" הוא היפה, המורכב והמעניין מכל השירים שנכתבו בעברית סביב מוטיב "שני רֵעים יצאו לדרך" בגרסותיו העממיות והספרותיות. בשיר-הזֶמר "לא אשכח זאת רֵעי" ניתן לראות את צִדו המואר, האנושי והאלטרוּאיסטי של השיר "דרך, דרך, נתיבה". שני השירים הם שירים על "אחים לנשק" אשר חוּבּרו ופורסמו בשנת 1941, בזמן התגייסותם של צעירי "היישוב" לצבא הבריטי, והם אינם מנותקים כמובן מאווירת התקופה.


השיר "דרך, דרך, נתיבה" נדפס לראשונה ביחד עם תווי הלחן של מרדכי זעירא, בעיצומו של הגיוס, בלוח הארץ לשנת תש"ב (ספטמבר 1941), עמ' 99 – 101. לשיר יש זיקה אמיצה – סגנונית, רעיונית ומוטיבית – לשירי שמחת עניים שנדפסו באותה עת. שני השירים הללו נכתבו אפוא בעצם ימי המלחמה,1 בעת שהמוסדות הלאומיים הכריזו על צו גיוס ונקטו אמצעים נגד המשתמטים ממילוי חובתם. שניהם מסַפרים את סיפורם של שני רֵעים היוצאים לדרך – ככל הנראה למשימה קרבית משותפת – אך "דרך, דרך, נתיבה" הוא שיר אפל וחידתי יותר, ואפשר שעולים ממנו רמזים עמומים של fratricide ("רצח אח").


מדבריי על השיר "לא אשכח זאת רֵעי" ("חדשות בן עזר" גיליון 1750, מיום 26.05.2022), ניתן לראות כי אלתרמן היה המשורר הראשון שהעלה בשיריו את המושגים 'רֵעים' ו'רֵעוּת' כשוֵוי-הערך העבריים של המושגים הלועזיים comrades, comradeship. מושג ה"רֵעוּת" היה בעיני המשורר אחד מהערכים החשובים להבטחת קיומו של המין האנושי (הוא מנה את רֵעוּת הלוחמים בשדה הקרב ביחד עם ערכי-יסוד כמו אהבת אֵם לפרי בטנהּ או קִנאת גבר לרעייתו). בלי אמונה גמורה בכוונותיהם הטובות והטהורות של רֵעיו לנשק הן לא יוכל החייל למלא את משימתו, ואז עמו וארצו יינתנו ביד אויבים ורשעים.


מאלתרמן קיבלו משה שמיר וחבריו את ההשראה לכותרת שהעניקו לכתב-העת שלהם – ילקוט הרֵעים (1942 – 1946) – ומשם נתגלגל המושג ל"שיר הרֵעוּת" של חיים גורי (1948) ולפזמונים עבריים אחרים שחוברו בדור תש"ח.2 נביא תחילה את מילותיו של השיר "דרך, דרך, נתיבה" המסַפֵּר כאמור על גורלם של שני רֵעים עזי-לב שיצאו יחדיו למשימה:

יָצְאוּ, יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בַּחוּרַיִם,

​יָצְאוּ עַזֵּי כְּתֵפַיִם וְחָזֶה, וּבְעֵת שֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה: דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, מֶרְחַקַּיִךְ אֲרֻכִּים, לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים. נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ, הַמֶּרְחָק, אַתָּה הַגֵּד: שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד? עַד דָּם טִפְּסוּ בַּסֶּלַע בַּחוּרַיִם, חָצוּ רֵעִים בַּמַּיִם עַד חָזֶה, אַךְ בְּשֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה: דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, דֶּרֶךְ עֹנִי וְעַרְעָר, דֶּרֶךְ נְחוּשָׁה וּגְזָר. נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ, הַמּוֹרָא, אַתָּה הַגֵּד: שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד? עָיְפוּ, עָיְפוּ לַמָּוֶת בַּחוּרַיִם, הִכְּתָה צִיָּה עַל רֹאשׁ וְעַל חָזֶה, אַךְ עוֹד נָשְׂאוּ, נָשְׂאוּ אֶת הָרַגְלַיִם וְעוֹד נָשְׂאוּ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:

​דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, דֶּרֶךְ יֶגַע וְאוֹיֵב, דֶּרֶךְ לְעַזֵּי הַלֵּב. וְעֵדָה אַתְּ לָנוּ, דֶּרֶךְ, וְכֹחֵנוּ לָנוּ עֵד: טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד. נָפַל שָׁדוּד אֶחָד מִבֵּין הַשְּׁנַיִם, שָׁמַט אָחִיו רֹאשׁוֹ עַל הֶחָזֶה, אַךְ בְּשֵׂאתוֹ שֵׁנִית אֶת הָרַגְלַיִם, נָשָׂא אִתּוֹ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה: דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, מֵרְגָבַיִךְ וְסַלְעֵךְ קוֹל אָחִי צוֹעֵק לִי: לֵךְ! לֹא עָנִית לִי עוֹד, הַדֶּרֶךְ, לֹא עָנִיתָ, לֵיל יוֹקֵד: שְׁנֵי אַחִים הָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד? וְעֵת נָפַל שֵׁנִי מִבֵּין הַשְּׁנַיִם, עֵת נָח רְחַב-כְּתֵפַיִם וְחָזֶה, נָשְׂאוּ רוּחוֹת אֶת שִׁיר הַבַּחוּרַיִם, נָשְׂאוּ רוּחוֹת שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה: דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים, לְנוֹפְלַיִךְ אֵין מֵקִים. וְיוֹדַעַת אַתְּ, הַדֶּרֶךְ, וַאֲנִי, הָרוּחַ, עֵד: רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד.

מותר כמדומה להניח ששיר-חיילים רוסי בשם Служили два товарища ("שֵׁירתוּ שני חברים") שמחבּריו – מילים ולחן – אינם ידועים, השפיע על השיר שלפנינו. 3 את השיר העממי הזה תרגם אלתרמן בשנת 1955 בשם "היֹה היו שני חברים", ותרגומו נעשה כה פופולרי עד שנכנס לרפרטואר של טובי הזמרים והמבַצעים (בהם השחקן היהודי-האמריקני תאודור ביקל). לשיר זה, שהושר בערבי הזֶמר, בתנועות הנוער ובמחנות הצבא, היו גרסאות אחדות, וכאן נביא אחת מהן:


הָיֹה הָיוּ שְׁנֵי חֲבֵרִים / אֶחָד רַב טוּרָאִי הַשֵּׁנִי חַיָּל פָּשׁוּט. //

פִּתְאוֹם שָׁרַק כַּדּוּר / הָאֶחָד מֵהֶם נָפַל. //

הוֹשַׁטְתִּי לוֹ יָדִי / אֶת הַיָּד הוּא לֹא לָקַח.//

הוֹשַׁטְתִּי לוֹ חַרְבִּי / אֶת הַחֶרֶב לֹא לָקַח.//

כָּרִיתִי לוֹ הַבּוֹר / אֶל הַבּוֹר הוּא לֹא זָחַל. //

הוֹשַׁטְתִּי לוֹ כּוֹסִי / אֶת הַכּוֹס הוּא כֵּן לָקַח!


אלתרמן הכיר מן הסתם את שיר-החיילים הרוסי שאותו תרגם ב-1955 עוד בזמן שחיבר ב-1941 את שיריו "לא אשכח זאת רֵעי" ו"דרך, דרך, נתיבה", אך הִטה את השיר הרוסי העממי לאפיקים אחרים. במקום המוטיבים הפשוטים והבוטים של השיר הרוסי, הרומז ברמז עבה כקורת בית-הבד שהיין יכול לעורר מתים, שיריו של אלתרמן מציעים דיון דק ומרומז בסוגיות האֶתוס של הלוחם היוצא עם רֵעיו לשדה הקרב.


"דרך, דרך, נתיבה" הוא שיר-זֶמר המתאים לביצוע, עם לחן או בלעדיו, לפני חיילים היוצאים לקרב. גם בו מסופר על שניים שיצאו לדרך למשימה משותפת. צורת הזוגי "בַּחוּרַיִם" חוזרת בשיר ארבע פעמים; הצירוף "שְׁנֵי רֵעִים" חוזר בשיר פעמיים. פעם אחת מכנה השיר את השניים בכינוי "שְׁנֵי אַחִים", וכינוי זה המשולב בסמוך למילים "מֵרְגָבַיִךְ וְסַלְעֵךְ / קוֹל אָחִי צוֹעֵק לִי: לֵךְ!" מעלה את זכר דברי ה' לקין: "מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י). משמע, הבגידה שעליה מדבר השיר "דרך, דרך, נתיבה" עלולה להתבטא בנטילת חייו של אחד משני האחים-לנשק על-ידי רעהו החושש פן ייאלץ, למשל, לחלוק עם "אָחִיו" את מנת המים האחרונה ולמוּת בערבה, בין הקוצים והערערים, בלי טיפּת מים ובלי צידה לדרך.


אלתרמן, שלמד בדרכו לארץ בגימנסיה דתית בקישינב וביסס לא אחת את שיריו על מודרניזציה של סוגיות מדברי חז"ל, מעלה כאן גם מחלוקת ידועה בסוגיית "שניים שהיו מהלכין בדרך". דומה שהמסקנה המשתמעת מן השיר "דרך, דרך, נתיבה" עולה בקנה אחד עם דברי בן פטורא במחלוקת שלו עם רבי עקיבא:


שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמין לחיי חברך (בבא מציעא ס"ב ע"א).


עולות כאן שאלות מוסר קשות וסבוכות שמעסיקות את העולם התורני ואת העולם המשפטי עד עצם היום הזה: האם איסור רציחה אינו נדחה משום פיקוח נפשו של הרוצח? האם לא מְצוּוה האדם לשמור על נפשו מכל מִשמר (ככתוב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"; דברים ד, טו)? האם אין הבדל בין רציחה בפועל לבין אי-הצלת הזולת כדי להישאר בחיים? האם אין קריטריונים עם בסיס ערכי להעדפתו של אחד על השני? הרי לא אחת מתברר שהמדינה קובעת סדרי קדימויות בקבלת טיפול רפואי מציל חיים, ולמעשה שולחת חלק מהנזקקים אל מותם. ואם נקלע אדם עם משפחתו אל זירת פיגוע, האם לא ינסה להציל את בני משפחתו לפני שיתפנה להצלת אנשים אנונימיים שנקלעו למקום? האם סביר להניח שאדם שנקלע לסיטואציה כזאת יוותר על חייו למען הזולת, ולא יבחר להציל את נפשו? שאלות מוסריות קשות עולות כאן, שאלות בעלות מִטען פילוסופי כבד, ואלתרמן מכריע בהן כמדומה ברוח דברי בן פטורא. אחד-העם – במאמרו "על שני הסעיפים" – הכריע ברוח פסיקת רבי עקיבא שבמקרה כזה חייך קודמים לחיי חברך, ואילו אלתרמן ראה במשתמע בהכרעה כזאת מעשה בגידה ו"רצח אח".


בשפה העברית המילים "בֶּגֶד" ו"מעיל" הן מאותם שורשים שמהם נגזרו המילים "בגידה" ו"מעילה", שהרי הבוגד והמועל מחביאים את דמי המעל שקיבלו (או את הסכין שהם עתידים לנעוץ בגב "חברם הטוב") בכיס בגדם או בכנף מעילם. הבֶּגד והמעיל הם אפוא מסכות וכיסויים, המחביאים את התמורה או את כלי הרצח. זה טיבו של הבגד בשירו של אלתרמן "בגד חמודות" (שיר 37 בקובץ חגיגת קיץ), המציג את הגוף כ"מְעִיל דָּמִים נָאֶה / שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ עֵינָיו קָמוֹת" ("מְעִיל דָּמִים" בכפל משמעיה של המילה "דמים"). בפזמונו המוקדם "שיר בוקר" השתמש אלתרמן בצירוף 'דרך בוגדת' בהוראת 'דרך מטעה ומוליכת שולל' המובילה את ההולכים בה אל עברי פי פחת: "אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת, / אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל, / עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, / אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!".

*

אלתרמן רמז בשירו "דרך, דרך, נתיבה" שהלוחם מצוּוה ללכת בדרך הישָׁר ושלא לבגוד בחברו, גם אם ישלם על כך בחייו. אלתרמן השתמש במילה "נתיבה" המופיעה בתנ"ך בשני פסוקים בלבד, ובשניהם היא משולבת באמירה הטעונה במשמעויות מאיימות. הפסוק הראשון הוא "כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה" (ישעיהו מג, טז), והשני הוא "בְּאֹרַח-צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל-מָוֶת" (משלי יב, כח). לפי הפסוק האחרון ולפי מפָרשיו, רק ההולך בנתיבת הצדקה והיושר יזכה בגמול (בשירו של אלתרמן – שני הרֵעים, שלא בגדו איש ברעהו, מוצאים את מותם בערבה, אך השיר מטעים ש"טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ / מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד".


תיאורם של השניים התועים בדרך הצחיחה מזכיר גם את תיאורו של ביאליק באגדה "המלך דוד במערה", שבּוֹ יוצאים שני רֵעים לדרך ונאבקים עם קשייה הרבים ("וַיֵּלְכוּ הַבַּחוּרִים יוֹמָם וָלַיְלָה, לַיְלָה וְיוֹמָם, וַיִּתְעוּ בְּכָל-הַדְּרָכִים, וַיִּטּוּ אֶל כָּל-הַנְּתִיבוֹת, וַיְבַקְשׁוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת – וְלֹא מָצָאוּ [...] וַיֵּלְכוּ בְלִי מָנוֹחַ יוֹמָם וָלַיְלָה, לַיְלָה וְיוֹמָם, עַד אֲשֶׁר בָּצְקוּ רַגְלֵיהֶם [...] וְלֹא הָיָה בָהֶם עוֹד כֹּחַ לָלֶכֶת, כִּמְעַט אָמְרוּ נוֹאָשׁ"). שני הרֵעים בשירו של אלתרמן מבקשים פעמיים "נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ" בדומה למילים "רָזִי-לִי, רָזִי-לִי" הנאמרות שלוש פעמים באגדה הביאליקאית.


מילים אלה – "רָזִי לִי, רָזִי לִי" – נאמרות באכזבה ובייאוש, כבפסוק: "וָאֹמַר רָזִי־לִי רָזִי־לִי אוֹי לִי בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ" (ישעיהו כד, טז). שאלת בגידתו של חייל באֶחיו הלוחמים, או בגידתו בעם ובמדינה, עמדה לא פעם במרכז יצירתו של אלתרמן כאן ובמקומות אחרים, והוא ביטא אותה במודגש בטורו "אלמנת הבוגד" ("הטור השביעי", דבר מיום 8.8.1947), הדן בטיהורו של מאיר טוביאנסקי מאשמת בגידה במולדת.4


שאלות של אֶתיקה צבאית העסיקו אפוא את אלתרמן למִן ימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה, 5 והתבטאו למשל בשיר "הבוגד" משירי שמחת עניים (1941). כאן הראה אלתרמן את הקושי בקביעת זהותו של הבוגד. לפי שירו, לא קל לקבוע מי בגד במי, ומי נפגע יותר – המת או רעהו שנשאר בחיים. לא אחת נקיפות המצפון של אדם שהציל את חייו וגרם בכך למות זולתו, עלולים לרדוף אותו כל חייו. לכאורה אין מי שיעיד על הבגידה, אך יש למעשה עדים אילמים שישמיעו את דברם ברבות השנים. בשיר "דרך, דרך, נתיבה" שני הרֵעים שרים שיר אחד, שבּוֹ הם משביעים את הדרך (האילמת) שתעיד עליהם ש"טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ / מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד". כך הם מבטיחים זה לזה שלא לבגוד, אף מבַטחים את חייהם לבל ייפלו קרבן לבגידתו של אחִיהם לנשק.


בסוף השיר "דרך, דרך, נתיבה" הרוחות הן הנושאות את הזֶמר; הן, ולא שני הרֵעים שיָצאו לדרך ומצאו בה את מותם. הרוח, אחד משני העֵדים האילמים שנותרו להעיד על שהתרחש בלב הערבה, "אומר" לדרך: "וְיוֹדַעַת אַתְּ, הַדֶּרֶךְ, / וַאֲנִי, הָרוּחַ, עֵד: / רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, / לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד" (הרוח נזכר כאן בלשון זכר, כמצוי בתנ"ך ובפזמוניו של אלתרמן "שיר הספּנים" ו"אוּף, איזה רוח").


זימונם של שני עֵדים אילמים הוא דפוס רטורי שעבר מביאליק לאלתרמן, ובעניין זה ארחיב במקצת: ביאליק השתמש בדפוס רטורי זה כבר בשירו המוקדם ביותר "מצבת זיכרון" – אֶפִּיטף שחיבּר בגיל שש-עשרה. הוא הוסיף להשתמש בו כל חייו עד למחזור השירים "יתמוּת" החותם את מעגל יצירתו. קדם לו יהודה-ליב גורדון בשיר "אַתֶּם עֵדַי" (והַשווּ ישעיהו מג, י-יב), שבּוֹ פונה המשורר אל שני עֵדים אילמים – אל עט הזהב שבידו ואל "עט שפת עֵבר" שערכּהּ אינו נמדד בכסף ובזהב – ומבקש מהם להעיד שהוא לא עשה מעולם את שירתו קרדום לחפור בו.


בשירו "בעיר ההרֵגה" חזר ביאליק אל התחבולה הרטורית של זימון שני עֵדים אילמים, באָמרו: "וְשָׁאַלְתָּ אֶת-פִּי הָעַכְבִישִׁים / עֵדִים חַיִּים הֵם, עֵדֵי רְאִיָּה, וְהִגִּידוּ לְךָ כָּל-הַמּוֹצְאוֹת [...] וְעוֹד כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה תְּסַפֵּר לְךָ הַשְּׂמָמִית / מַעֲשִׂים נוֹקְבִים אֶת-הַמֹּחַ וְיֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְהָמִית". והדברים אינם בבחינת אבּסוּרד גמור שהרי העדים האילמים הללו – העכביש והשממית6 – הם בעצם העֵדים היחידים שנותרו חיים באוּרווה לאחר הטבח.


דפוס זה של גיוס עדים אילמים מצוי גם במחזור השירים "יתמוּת", החותם את יצירתו של המשורר ("שַׁאֲלוּ אֶת-הַכַּר הַטָּפוּחַ מְרַאֲשׁוֹתֶיהָ בַּלֵּילוֹת, / שַׁאֲלוּ אֶת [...] נֵרוֹת הַשַּׁבָּת, [...] וְשַׁאֲלוּ עוֹד אֶת-כְּלֵי הַכֶּסֶף וְהַנְּחשֶׁת, יְרֻשַּׁת אָבוֹת", בשיר "אלמנוּת"). גם כאן מעידים העֵדים האילמים על חורבן הבית – הפרטי והלאומי. לשיא האבּסוּרד מגיעה התחבולה הזאת בשיר-הילדים "מאחורי השער", שבּוֹ הדובר מבקש מהגלים ומהדגים האילמים לשמש לו עֵדים ומורי דרך: "הוֹי, אִמְרוּ הַגַּלִּים, / הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה". דווקא הדגים האילמים מתבקשים כאן לִפצות את פיהם ולמסור את עדותם.


אלתרמן למד את הדפוס הזה מביאליק, ושיבץ אותו בשיר הפתיחה של ספר שיריו הראשון ("וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת") ובמקומות רבים אחדים – בכוכבים בחוץ, בעיר היונה, בטוריו ובפזמוניו. ומנַיין לנו שאלתרמן למד את התחבולה הרטורית הזאת מביאליק, ולא הגיע אליה בדרך אחרת או ללא תיווּך כלשהו? יש שתי ראָיות לכל הפחות: ראשית, ניתן לראות בנקל כי בשירו "עוד חוזר הניגון" יחד עם הזמנת העֵדים האילמים ("וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת") שולבו המילים "חֹרְשָׁה יְרֻקָּה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ" שנסתננו לשירו של אלתרמן מ"שיר-העם" הביאליקאי "לא ידע איש מי היא" ("וְכָל-הַמַּחֲבֹאִים / בַּחֹרְשָׁה הַיְרֹקָה / נִתְמַלְּאוּ שְׂשׂוֹנָהּ, / צְלִיל קוֹלָהּ וּצְחוֹקָהּ"). מתברר אפוא שחרף ההתנגדות הנמרצת לביאליק, הן של שלונסקי והן של חבריו לאסכולה, שירת ביאליק עמדה לנגד עיניו של אלתרמן בּעת שכּתב את שיר הפתיחה של בכור ספריו.


שנית, בשיר הפתיחה של ספרו הראשון של אלתרמן במהדורות הראשונות של כוכבים בחוץ השתמש בצורת "יְרֹקָה" כבשירו הנ"ל של ביאליק (במהדורות הבאות הוחלפה הצורה הבָּתַר-מקראית "יְרֹקָה", הקשורה לאישה פתיינית כבשירו של ביאליק "לא ידע איש מי היא", בצורת "יְרֻקָּה" הנהוגה בעברית המודרנית). במרחבי יצירתו של ביאליק מצויות לא אחת המילים "חורשה ירוֹקה", ותמיד בצורה הנדירה של התואר, המנוקדת בחוֹלם כבשירת ימי-הביניים שביאליק היה מחוקריה החשובים (כך אצל יצחק אבן-גיאת, למשל). ניתן אפוא להבין שאלתרמן שאל את התחבולה הרטורית הזאת – גיוסם של שני עֵדים אילמים שיעידו על האירוע – משירתו של ביאליק, ולא ממקור אחר. על פי שניים עֵדים יקוּם דבר.


וראינו שגם בשיר-הפזמון "דרך, דרך, נתיבה", שנכתב על רקע התגייסותם של בני "היישוב" לצבא הבריטי, השתמש אלתרמן בדפוס רטורי זה, שבּוֹ שני העֵדים המעידים על האירוע הם הרוח והדרך. אחד העדים – הרוח הדובר בשיר בלשון זכר – מגייס את הדרך כדי להעיד יחד אִתו מי משני האחים לנֶשק בָּגד ברֵעהו: "וְיוֹדַעַת אַתְּ, הַדֶּרֶךְ, / וַאֲנִי, הָרוּחַ, עֵד: / רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, / לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד".


איך יֵדעו הדרך והרוח ואיך יעידו על אירועי הערבה? ייתכן שלפנינו רמז לפסוק "עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל" (קהלת י, כ). משמע, כל פעולה הנעשית על פני האדמה, אינה אובדת כליל, אלא נותרת קיימת בדרכים נעלמות וסמויות מן העין במרחבי העולם. יכולתם של חוקרים בימינו לפענח בבדיקות דנ"א חדשניות פשעים ישָׁנים שנעשו לפני יובֵל שנים ויותר מעידה שאיש רוח גאוני ואינטואיטיבי כדוגמת אלתרמן, שהשתלם גם במדעים המדויקים, יכול היה להבין שמקרים שאירעו ללא נוכחותם של עֵדים אף הם עשויים להתפענח בִּרבוֹת הימים.

*

ראינו כי שירו-פזמונו של אלתרמן "דרך, דרך, נתיבה" נולד מתוך שיר-חיילים רוסי עממי ופשוט, שהמשורר יצק לתוכו תכנים פילוסופיים מורכבים. ואולם יש הקושרים בין שיר זה לשיר הגרמני "Die beiden Grenadiere" (1882) פרי-עטו של היינה, שתורגם לעברית פעמים אחדות. המפורסם בין התרגומים הוא "שְׁנֵי הַגְּרֵנָדִירִים" מאת שאול טשרניחובסקי. שירו של היינה חוּבּר על רקע כישלונו של צבא נפוליון במלחמת רוסיה-צרפת, ורוברט שומאן הלחינו ופרסם אותו ברחבי העולם. בשירו של היינה שני הלוחמים מבכים את הכישלון ומבקשים את נפשם למות, אך האחד נזכר בבני משפחתו שימותו מרעב בלעדיו, והשני מכריז שהוא ייאבק וימצא מזור לפצעיו למען הקיסר ולמען צרפת.


אלתרמן הִרבּה "להתכתב" עם יצירת טשרניחובסקי, והכיר בלי ספק את "שני הגרנדירים" שבתרגומו7 ללמדֵנו על מעשי הבְּלילה וההלחמה שערך ביצירתו לסוגיה ולתקופותיה. הוא לא ערך בידול בין מקרות ההשראה שלו, שהם בליל אוקסימורוני מִיָּם ומִקדם (בכפל משמעות המושגים "ים" ו"קדם"). הוא לא ערך בידול גם בין הסוגים והסוגות ששימשוהו: ספריו הם בליל של חטיבות יצירה שונות, ובספר עיר היונה אין הן מסודרות בסדר כרונולוגי או בסדר הגיוני אחד. אחרי חטיבת "שירי עיר היונה" שבפתח הספר נכללו בו שירים ומחזורי-שירים מתקופות שונות ומסוגים שונים, ללא קשר ביניהם.


רק ספרו כוכבים בחוץ הוא ספר הוֹמוֹגני ומוֹנוֹליתי (פחות או יותר). בספרים אחרים (עיר היונה, הטור השביעי, חגיגת קיץ) בָּלל אלתרמן שירים אֶפִּיים, ליריים ודרמטיים; בלדיים והגותיים; קצרים וארוכים, טרגיים וקומיים; רֵאליסטיים ואגדיים. הוא לא נהג להציב חיץ גבוה בין הז'נרים של יצירותיו, והניח לסוגים להתערבב זה בזה, אף שילם על כך מחיר כבד (כי מבקריו לא תמיד הבינו את פשרהּ של הערבוביה הזאת, שאין בה בידול בין ז'נר לז'נר, ודנו אותה ברותחין).


השם "סטמבול" בחגיגת קיץ (שם המשקף עֵרב-רב של טיפוסים, בני עדות שונות ומנהגים שונים) ושמו של בהלול, סוחר השטיחים הפרסי, שבחנותו נפתחת עלילת המחזה אסתר המלכה מבטאים את הבְּליל והאנדרלמוסיה שאִפיינו את המדינה בשנותיה הראשונות. השמות האלה נועדו לתאר מתוך אוטו-אירוניה גם את יצירת אלתרמן מאותה עת – למן ספרו עיר היונה (להבדיל מחטיבת שירי "עיר היונה" שבפתח הספר) ואילך.


יצירתו שיקפה בדרכים שונות – באהבה ואמפתיה, בדאגה ובאירוניה – את האנדרלמוסיה ששֹררה בארץ, והציבה מוּלהּ מראָה או אספקלריה מעוקמת. מאחר שספרו עיר היונה הוא מעשה כלאיים של יצירות מתקופות שונות ושעטנז של ז'נרים שונים, ללא בידול של ממש ביניהם,8 היו מבקרים נחשבים כדוגמת קורצווייל שראו בספר בטעות מין טור שביעי מורחב, ולא זיהו בו את ספר השירה החשוב, המורכב, החכם והמרגש ביותר שנכתב על ימי המאבק על עצמאות ישראל ועל הקמת המדינה.

הערות:

  1. מחזור השירים "שירים על רְעוּת הרוח" נכלל אמנם בספר עיר היונה (1957), קובץ שיריו ה"קנוני" השני של אלתרמן (להבדיל מאסופת שירי העת והעיתון שלו שכונסה בספר הטור השביעי משנת ב- 1948 ולהבדיל מקונטרסי שמחת עניים ושירי מכות מצרים). המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" התפרסם בפעם הראשונה שנים קודם לכן בנוסח מוקדם בכתב-העת מחברות לספרות (1941).

  2. גם הצירוף "זֶמֶר שֶׁכָּזֶה", שהיה לימים שמו של שיר עברי ושל תכנית רדיו של שירים עבריים נולד בשיר "דרך, דרך, נתיבה" – פרי עטו של אלתרמן.

  3. הנתונים לפי "זֶמֶרֶשֶׁת פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם". דיון מפורט בשיר כלול בכתבתו של דוד אסף "גלגולו של ניגון: 'היֹה היו שני חברים'" בבלוג "עונג שבת" (מיום 13.12.2012), ובהרחבה בפרק "'היֹה היו שני חברים': היין ותחיית המתים" בספרו שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (תל-אביב 2019).

  4. ראו: מנחם פינקלשטיין, "הטור השביעי וטוהר הנשק", משפט וצבא, גיל' 20, כרך א, יוני 2009, עמ' 159 - 163.

  5. ראו ספרו של אסא כשר אתיקה ישראלית: בביטחון, בפוליטיקה, באקדמיה ועוד, 2021.

  6. יהיו מי שיראו ב'עכביש' וב'שממית' שתי מילים נרדפות, לפי פירוש רש"י למילה היחידאית 'שממית' בפסוק "שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ" (משלי ל, כח).

  7. ראו על כך ב עונג שבת של דוד אסף באנתולוגיה הנשיקה מבעד למטפחת (2001) אסף אשר רייך 14 תרגומים של "שני הגרנדירים", ועל רשימה זו העיר פרופ' חיים כהן בבלוג של דוד אסף מיום 14.12.2012, כי "אכן השיר תורגם לעברית כמה פעמים, ובין מתרגמיו היו ש' בן-ציון, יצחק קצנלסון, יוסף ליכטנבוים ושאול טשרניחובסקי. רשימה המשווה שמונה תרגומים של שיר זה פרסם (לפני שישים שנה) א"ז בן-ישי, "על היינה בעברית", בחינות בביקורת הספרות, 5 (קיץ תשי"ג), עמ' 44 ואילך".

  8. כך, למשל, בשיר "תחנת הרים", המוצב לקראת סוף חטיבת שירי עיר היונה, משולבות השורות הבאות שהאחרונה שבהן לקוחה היישֵׁר משירת ביאליק: "הַנְּעָרוֹת נִקְרָאוֹת מַזָּל, / סְטֶלָה, לוּנָה גַּם רִנָּה וְרֹנִּי / הָאַחַת – חֲתָנָהּ הַסַּמָּל / לָהּ מַזְמִין / לְגִוּוּן וָשֹׁנִי, / מִיץ זָהָב מְאָדָּם בִּפְטַל / וְעוּגִית שֶׁזְּרוּעַת כַּמּוֹן הִיא, / כִּי מִפְּנֵי הוֹצָאוֹת כַּנַּ"ל / הוּא אוֹמֵר – לֹא יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי". הציטטה הביאליקאית (המבוססת על פסוק מקראי, כמובן) מובאת בהקשר קומי-בדחני, המזכיר את הסגנון הפָּרודי האופייני לשירה הקלה של אלתרמן – לשירי "רגעים", לפזמונים ול"טורים". הסגנון האקלקטי הזה הטעה פרשנים אחדים, ובהם קורצווייל, להאמין שלפניהם בְּלילה רנדומלית ולא מוּשׂכּלת של שירה הגותית רצינית ושל "שירה קלה" היתולית – ערבוביה המרחיקה כביכול את עיר היונה ת"ק פרסה מיצירותיו ה"קנוניוֹת" הקודמות של אלתרמן – כוכבים בחוץ, שמחת עניים ושירי מכות מצרים.