top of page

שירתו ה"כנענית" של רטוש - המשך או מהפכה ?

עודכן: 22 באוק׳ 2022

פורסם: עתון 77 , גליון 149 , יוני 1992



...כיצד יוכלו, דרך משל, מבקרים בעלי השקפת-עולם פציפיסטית במוצהר לתרץ את משיכתם הממושכת לשיריו הכוחניים והקיצוניים של רטוש, שתאוות השלטון והכוח עולה מהם מכל עבר? הפשרה שנמצאה להם עונה על כל משאלותיהם: אין כל זיקה בין דעותיו הפוליטיות של רטוש לבין שירתו; זו נקייה כביכול לגמרי מיסודות אידיאולוגיים (מירון 1960). ועוד פשרה נפלאה נמצאה להם להשקטת המצפון המיוסר: שירתו של רטוש "חכמה" כביכול מיוצרה, ומי שכתב את השירה הקסומה והמהפנטת הזו עלה כביכול עשרת מונים על האידיאולוג חסד-התבונה, ששכן בקרבו (זך 1988). ג' מוקד ו- נ' זך היו למעשה הראשונים ש"באו חשבון" עם רטוש ועם דעותיו, חרף משיכתם רבת-השנים לדמותו וליצירתו הם נרתעו "לפתע" מפני משיכתם אל הצד האפל של הכוחנות הלאומנית...


 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

שירתו ה"כנענית" של רטוש - המשך או מהפכה?


רוב הוויכוחים הנצחיים על שירת רטוש (המשך או מהפכה? פרימיטיביזם או מאנייריזם? שירה פוליטית או א-פוליטית? וכיוצא באלה ויכוחים שמעולם לא הגיעו לכלל הכרעה נערכו בעיקרם בעיתונות היומית, ללא בסיס עובדתי מוצק וללא עקיבות מתודולוגית. מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, נראים הוויכוחים הללו כפלפול סופיסטי ש"מסביב לנקודה", המציג סברות פרשניות כאילו היו עובדות, והמלמד תכופות על משפטיהם הקדומים של המתווכחים ועל מידת כישרונם הרטורי, יותר מאשר על מהותו האמיתית של האובייקט הנדון. לגבי דידו של חקר רטוש, לא מסקנתם של המתווכחים היא החשובה באמת, שכן זו תלויה יותר מדי בנטיות-לבם חשוב ממנה הוא חומר-הראיות, שמשבצים המתפלמסים במאמריהם לשם חיזוק טענותיהם.


והנה, מבקרי רטוש (ובמיוחד ב' קורצויל, שקבע ששירת רטוש היא המשך ולא מהפכה, וד' מירון, שקבע ששירתו ה"מאנייריסטית" של רטוש חסרה כל סימני אידיאולוגיה), הטיחו מסקנות פסקניות וסופיות, בחינת "כזה ראה וקדש", בלא תיעוד ובלא חומר-ראיות מוצק (ולעתים, תוך הטייה מניפולטיבית של הנתונים "לטובתם"). לא כל העובדות והנתונים עמדו לנגד עיניהם, אך הם לא בחלו בחצאי אמתות, שהוצגו לא אחת בדבריהם כאמת כוללת וגורפת, שאין בלתה. מבקרים אלה גם חידדו את כליהם יתר על המידה, ונהגו בשירת רטוש כבתופעה חד-ממדית וחד-משמעית, שניתן לזהותה כהרף-עין בבדיקת "נייר לאקמוס" (כביכול, אם הנחה מסוימת תקפה ושרירה לגביה, משמע שהיפוכה של הנחה זו בטל ומבוטל ופסול מכול וכול). ההכללה הגדולה והחד-ערכית נדרשה להם, כאמור, כדי שדעתם תתקבל בנקל על לבו של ציבור רחב של הדיוטות, ובתורת "PUBLIC CRITICS" הם לא ראו עצמם מחוייבים בבדיקת כל הנתונים ובשאר דקדוקי חוקרים.


ברבות השנים, נבלעו שלא כדין הגבולות שבין הביקורת הרצנזנטית לבין המחקר, שכן אחדים מפרשני רטוש שימשו בשני רים גם יחד (רק בשני העשורים האחרונים נתגלה בחקר רטוש הכיוון המחקרי חסר-הפניות, בעבודותיהם של י' שביט, ד' לאור, נ' גרץ, ר' וייסבורד, ר' צור, י' פורת ועוד). נזקיו של טשטוש-הגבולין הממושך הזה שבין פולמוס למחקר, ששרר בביקורת רטוש כשנות דור, אינם כרוכים רק בהשתלטות הנוסח האימפרסיוניסטי והכוללני על ביקורת זו (מעניין לגלות כי דווקא האימפרסיוניסטים שבין מבקרי רטוש, ובהם לאה גולדברג, העמידו כמה וכמה אבחנות קולעות ומדויקות, שזכו לימים לאישוש מדעי).>1 הערה< הנזקים העיקריים נובעים מן האופי הנגחני והמתחכם, שהשתלט על אחדים ממבקרי רטוש, שמאמריהם העידו לא אחת על האינטרסים האישיים שלהם אף יותר מאשר על טיבה האובייקטיבי של התופעה המבוקרת. משנוספו במרוצת השנים טקסטים חדשים ונתונים מעודכנים, ששינו את פני התמונה, המשיכו מבקרים אלו לאחוז בעקשנות דוגמטית בהכללותיהם הראשונות, שנתיישנו בינתיים, וחיפשו תירוצים דחוקים להצדקתן בכל מחיר, כאילו יוטל פגם במוניטין שלהם אם יודו במשגי העבר (והרי לא רק חוקר, אלא אפילו עיתונאי העורך תחקיר, מחויב בעדכון בלתי-פוסק של הנחותיו ומסקנותיו לאור התגלותם של נתונים חדשים).


גם ביקורתו המלומדת של ב' קורצוייל מ-1953 אינה נקייה מזקיפת אגודל קזואיסטית, וכן גם מדעות קדומות ומחשבונות אישיים, ומשום כך אין מסקנותיה דקות ומדויקות. ב' קורצוייל הן נודע בשנות החמישים כמקטרגה הגדול של הספרות הארץ-ישראלית הצעירה, שנראתה בעיניו תופעה פרובינציאלית, רדודה, חקיינית, לבנטינית וכו'. הוא, שלא מחל להיטלר על שניתק אותו מערש תרבותו, הרס את עולמו התרבותי הווינאי וטלטל אותו בעל כורחו אל תרבות שאיננה תרבות,>2 הערה< חיפש בספרות העברית מרחבים היסטוריים - עומק ונפח. על כן, משקבע ביד בוטחת את רטוש כחוליה בשלשלת של סופרי המרי, מברדיצ'בסקי ועד טשרניחובסקי ושניאור, הוא השיג בקביעה פסקנית זו תכלית כפולה: בראש ובראשונה, הוא ניגח בה את רטוש, הארץ-ישראלי שהתכחש ליהדותו ולמרחביה ההיסטוריים, והיכהו בנקודה הרגישה ביותר (המקוריות הייתה חשובה לרטוש יותר מכול, ואת יצירתו ביקש כידוע להציגופעה חדשה, שנבראה בריאת "יש מאין") במקביל, נתן ב' קורצוייל באמצעות קביעה זו גם ביטוי בלתי-מודע למשאלת לב אישית: כמי שיכול היה לשאת אך ורק תופעות תרבויות מרובדות, המעוגנות בקנייני הרוח של כל הדורות, הוא חיפש ומצא בשירת רטוש את ממד ההמשכיות, מבלי שיגלה נכונות להאזין לצלילים המהפכניים והחדשים, הבוקעים ממנה אף הם.>3<


אילו בחן את יצירת רטוש בכובד-ראש מדעי חסר-פניות, ולא מתוך צחצוח-חרבות נצחני, היה מגלה בה ללא קושי את שני היסודות הסותרים והמנוגדים, המתרוצצים בקרבה ללא הכרעה: את היניקה הבלתי-נמנעת ממסורות העבר (כפי שראינו עד כה, גם לשירה מקורית כשירת רטוש יש מקורות השראה ודאיים) ובמקביל - את ההינתקות המודעת והמכוונת ממסורות אלה, לצורך פתיחתו של "דף חדש". אילו הוסיף והעמיק, הוא היה מגלה גם את הטרנספוזיציות המרובות, שהטיל רטוש ביסודות המעטים באופן יחסי, ששאל מזולתו.


כפי שאין חוקרי רטוש, בעלי האוריינטציה ההיסטורית, פטורים מזיהוי מקורות ההשראה של יצירתו, כך אין הם פטורים ממעקב אחר הגלגולים, שעברו על מקורות אלה, בתהליך חדירתם מטקסט - המקור לטקסט - היעד. המתעלם מן השינויים המהותיים, שחלו ברצף ברדיצ'בסקי -טשרניחובסקי - שניאור (שיצירתם והשקפת-עולמם עמדו בסימן האמביוולנטיות וה"קרע הרומאנטי"), במעבר לשירתו הארץ-ישראלית המודרניסטית של רטוש (הנחרצת כל כך בעמדתה השוללת כלפי היהדות), ומציגו כקו רצוף אחד, חסר שברים ומהמורות, חוטא לאמת לא פחות ממי שמנתק את רטוש לגמרי מכל מקור-השראה. כפי שהראה י' יצחקי (1978), טשרניחובסקי ורטוש יצאו מנקודות מוצא שונות לחלוטין (זה ביקש לרענן את היהדות ביסודות ויטאליים, וזה ביקש לטהר את עולמו הוויטאלי מיסודות יהודיים), ועל כן צריך היה קורצוייל להציגם, לכל הפחות,מונה ותשלילה, ולאופעות דומות בתכלית, המהוות לכאורה חוליה אחר חוליה באותה שלשלת עצמה.


הפולמוס בין קורצוייל לבני-הפלוגתא שלו מזכיר את הוויכוח השורר בביקורת ההיסטוריוסופית בדבר מהותה של תופעת המודרניזם. אחדים מבין המתפלמסים סבורים, שאין האמנות המודרנית, בת המאה העשרים, אלא המשך והקצנה של מגמות שרווחו באמנות הרומאנטית (האינדיווידואליזם, המקוריות, אי-האמון הבסיסי של האמן ביכולתו לחקות את המציאות וכו'). בני-הפלוגתא שלהם טוענים כי המודרניזם הינו מהפכה והינתקות מערכי העבר של הרומאנטיקה (חשובי המודרניסטים הן לא ראו עצמם כממשיכי-דרך, אלא כמהפכנים שגורם ההמשכיות היה זר לרוחם ולכוונתם). כל מבקר אוחז בנימוקים משכנעים למדי, ורק נטיית-לבו היא המכריעה אם יצדד בתיזה ה"רבולוציונית" או בזו ה"אבולוציונית" (הקיצוניים ואוהבי התמורה מבכרים, כמובן, להאמין במהפכה ואילו השמרניים – בהמשכיות).


ומאחר שנטיות-לבו הסובייקטיביות ומשפטיו הקדומים של מבקר זה או אחר אינם חשובים אלא למי שעניינו בביקורת הביקורת, הרי שחשיבותם האמיתית של דיונים אלה נעוצה לא במסקנותיהם הסופיות של המתפלמסים, אלא בדרכי הטיעון וההנמקה שלהם, וכן בנתונים ובמסמכים, שהללו מסוגלים לגייס לחיזוק טענותיהם. התיעוד שבמאמריהם עשוי לשרת את המחקר חסר הפניות, המגיע בדרך-כלל אחרי הדיון הפובליציסטי ובעקבותיו. פולמוסיהם הלוהטים של מבקרי רטוש, וקורצוייל בכללם, לא עברו כלל את השלב הפובליציסטי: הם לא זיכו את חקר רטוש בחומר-ראיות בעל ערך, אף לא בטיעון שיטתי ועקיב. משום כך, דבריהם נראים ממרחק השנים כקוריוז היסטורי, שהיה אולי יפה לזמנו, אך מסקנותיו הפרובוקטיביות והחד-משמעיות משוללות כיום ערך מחקרי בן-קיימא להבנת רטוש ויצירתו (להבדיל מתרומתם של דברים אלה להבנת אקלים הדעות העוין, האנטי-כנעני, ששרר בחוגים מסוימים בעת פרסומם ברבים).

* * *

אם ביקורתו של ב' קורצוייל לוקה ב"יישור" מגמתי של ההבדלים שבין יצירת רטוש לבין תופעות ספרותיות "מקבילות", שהיו לגבי דידם של רטוש וה"כנענים" תופעות זרות ורחוקות מעולמם הרוחני, הרי דבריהם של בני-הפלוגתא של קורצוויל בשדה הביקורת הציבורית לוקים תכופות ב"חידוד" עמדות וביצירת דיכוטומיות חדות ומלאכותיות, שלא היו ולא נבראו. דבריהם של בני-פלוגתא אלה מעוותים לא אחת את דיוקנה של שירת רטוש, וכופים עליו את תמונת-עולמם האישית ואת משאלות לבם הפרטיות. קיצוניות הן מולידה קיצוניות שכנגד. כך יצא, שביקורתו החד-צדדית והמגמתית של ב' קורצוייל הובילה אחדים ממבקרי רטוש - אם מתוך כיוונים קוסמופוליטיים ואם מתוך קנאות לאומית, אם מתוך שנאת אלתרמן ויצירתו ואם מתוך אהבת רטוש ורעיונותיו - להציג את רטוש "שלהם", בתמונה מגמתית וחד-ממדית אף היא, שסילופיה בולטים לעין.


כיצד יוכלו, דרך משל, מבקרים בעלי השקפת-עולם פציפיסטית במוצהר לתרץ את משם הממו לשיריו הכוחניים והקיצוניים של רטוש, שתאוות השלטון והכוח עולה מהם מכל עבר? הפשרה שנמצאה להם עונה על כל משאלותיהם: אין כל זיקה בין דעותיו הפוליטיות של רטוש לבין שירתו זו נקייה כביכול לגמרי מיסודות אידיאולוגיים (מירון 1960). ועוד פשרה נפלאה נמצאה להם להשקטת המצפון המיוסר: שירתו של רטוש "חכמה" כביכול מיוצרה, ומי ב את השירה הקסומה והמהפנטת הזו עלה כביכול עשרת מונים על האידיאולוג חסר-התבונה, ששכן בקרבו (זך 1988).


ג' מוקד ונ' זך היו למעשה הראשונים ש"באו חשבון" עם רטוש ועם דעותיו, חרף משם רבת-השנים לדמותו וליצירתו. הם נרתעו "לפתע" מפני משם אל הצד האפל של הכוחנות הלאומנית, שנתגלה להם לאחר מקרא בשירי רטוש ובמאמריו, שנתפרסמו אחרי מלחמת ששת הימים, והם נתנו לרתיעתם זו ביטוי מפורש במאמריהם.>4 הערה< ד' מירון החרה-החזיק אחריהם, ואימץ לעצמו את גרסתו של נ' זך, בדבר פיצולו של רטוש לשני אנשים נפרדים - המשורר והאידיאולוג - הראשון חכם ומתפתח, ואילו השני קפוא וכבול לרעיונותיו הפנאטיים>5 הערה< (גרסה הדומה אגב להפליא לאפולוגטיקה של אוהבי ע' פאונד ויצירתו), וזאת מבלי שייסוג מטענותיו הישנות ומבלי שיודה בטעויות משכבר. להיפך, בעשותו כן, מצא ד' מירון תימוכין להנחותיו הישנות, מראשית שנות הששים, בדבר היותה של שירת רטוש טהורה כביכול מסימני אידיאולוגיה. הוא אף הקציף והתפיח את טענתו האפולוגטית של נ' זך - בדבר נתק מוחלט בין השירים ה"חכמים" לבין היד ה"סכלה" בה אותם - תוך שהוא מוסיף לה נופך פסיכולוגיסטי (וזאת אף מבלי שיביא דברים בשם אומרם). לתוך עיסה זו נילושה גם טענת רטוש בדבר היותוין "מדיום" בעת כתיבת שיריו - בדבר המשורר כ"אני" שנהפך ל"זולת". כיצד משתלבת טענה זו, בדבר כתיבה אוטומטית ובלתי-מודעת, עם טענתו הקודמת של ד' מירון (1960 כנגד "גרסת הקמאיות" של ג' קצנלסון, בדבר היות שירת רטוש מתוכננת לכאורה עד לפרט האחרון? למבקר הפתרונים!


טענה כזו, בדבר אזלת-ידם וסכלותם של אמנים ושל סופרים בענייני פוליטיקה, ובדבר ההבדל בין מבנה האישיות של האמן לזה של המדינאי, חוזרת ונשמעת תכופות כתיבה המסאית בנושאי תרבות, אצלנו ובעולם. ע' עוז הביע בספר מסותיו 'באור התכלת העזה' (1979), אגב ניתוח סגנונו הפיוטי-המורבידי של משה דיין, את משאלתו, שמדינאים ולא משוררים ישבו ליד הגה-ההנהגה. גם א' מגד נתן לטענה זו ביטוי נרחב למדי במסתו "המשורר והקיסר" (1987), שכונס בקובץ מסותיו 'שולחן הכתיבה':

גדולי הסופרים והמשוררים, שהיו חכמים מאוד ביצירותיהם - כל חכמתם נטשה אותם משלבשו אדרות של פוליטיקאים והתיימרו להורות לשליטים - או לעם - איך להנהיג את המדינה. גיתה שהיה נון-קונפורמיסט מובהק בתקופת ה"שטורם און דראנג" שלו - משקיבל תפקידים רמים בדוכסות ויימאר, נעשה שמרן לעילא, מתנגד חריף למהפכה הצרפתית, חסיד הסדר הקיים, וטען שיש "להעדיף אי-צדק על אי-סדר". טולסטוי, שהטיף נגד הכנסייה, המדינה, כל שלטון בכל צורה שהיא - התנגד להפיל בכוח את שלטון הצאר. ד'אנונציו הקים את המשטר הפאשיסטי הראשון מש"כבש" את העיר פיומה. האידיאל של ת"ס אליוט היה חברה "תיאולוגית-סוציאלית", ששולטים בה הכנסייה והמלוכה. פאונד שימש שופר להיטלר כשמיליונים נרצחו בכבשני הגאזים. פרדינן סלין, ז'אן ז'נה, קנוט המסון... סופרים טובים מאוד כולם".>6<


מה מוכיחה ה"רשימה השחורה" של א' מגד? לכל היותר, שיש גם סופרי-אמת שהם ריאקציונרים מושבעים, ולא רק סופרי-אמת נאורים, לוחמי קדמה נחושים, הנושאים ברמה את דגל ההומניזם והפציפיזם. מותר לנו כמדומה ליהנות מיצירתם של הסופרים ה"חשוכים" הללו, מבלי שנזדהה עם דעותיהם ועם ערכיהם החנוטים. אך האם הצלחת יצירתו של ע' פאונד, למשל, ומפלת האידיאולוגיה שלו הו אותו לשני אנשים, או לאדם במסכה? ניסיונו של ד' מירון להפריד בין יונתן רטוש המשורר לאוריאל שלח האידיאולוג, ולהציגם כשתי רשויות, שחיץ ברור - "איתן וגבוה" - הוצב ביניהן בכוונת מכוון, וזאת על סמך המעבר מפסוידונים אחד למשנהו, נראה בעיניי בעיקרו כניסיון סופיסטי, שנערך בחיפזון ובלא דקות של אבחנה. נראה שאין לפנינו "פראקטיקה שעמדה בסימן של פיצול מוקפד ועקיב וכן בסימן של טיפוח שני מעגלי התייחסות שונים",>7 הערה< אלא, בפשטות, אדם שהצליח בתחום אחד ונכשל בשני. על רטוש ניתן להחיל את אמרת חז"ל, שבגרסת ח"נ ביאליק: "את לא ביקש לו ניתן, והאחת שביקש - אותה לא מצא" ('והיה כי תמצאו'). הוא, שביקש להיות מדינאי "במשרה מלאה", הכותב שירים לעת-מצוא, מצא עצמו, ככלות הכול, כמשורר מקובל למדי, שביו התועמלניים אין דורש.


ואולם, את בים הפוליטיים הללו, שהעלו חלודה ונעקרו מלב,בה אותה יד בה את השירים ה"היפנוטיים", המשוללים רק לכאורה כל מסר פוליטי, וכן את 'ההולכי בחושך' ואת 'שירי חרב', הפוליטיים מיסודם. בכל מאה ואחת ההוכחות, שהביא ד' מירון לחיזוק ההנחה בדבר החיץ הרם, שהוצב כביכול בין המשורר למדינאי, אין ממש, שכן כולן יוצאות מנקודות-מוצא מוטעית, והן:


א. שהמעבר מן הפסוידונים "אוריאל שלח" לפסוידונים "יונתן רטוש" היה צעד גורלי ומתוכנן מאין כמוהו.

ב. שרטוש המשורר הלך והתפתח, בעוד שהמדינאי שבו קפא על שמריו. נבדוק אפוא הנחה זו על פי הממצאים העומדים לרשותנו כיום, כשכל נתוני חייו של רטוש וכל יצירתו לפלגיה מונחים לפנינו.


בדיקה כזו תוכיח לאלתר, שתכונת-יסוד אחת התבלטה בכל מעשיו של רטוש, הפוליטיים והפואטיים, והיא דבקותו ברעיונותיו ועמידתו קשת-העורף והנצחנית כנגד כל ניסיון לכופף את עמדתו. נצחנותו התבטאה תכופות ביכולת להמיר כביכול דוקטרינה פוליטית אחת ברעותה, או פואטיקה אחת ברעותה, באופן חד ובלתי-צפוי, כמתוך התרסה נונקונפורמית. בסגנון גא ונחרץ, אותת לסובביו כי אין הוא תלוי בהם - בעוקצם או בדובשם. הוא נהג לנתק מגע עם אנשים, גופים, מוסדות, אורחות-חיים וסגנונות פואטיים, שאתם היה מזוהה שנים רבות ולאחר הניתוק, נהג להגיח בצעד הפגנתי, פתאומי ומפתיע, אל הקוטב שכנגד, וזאת מבלי שישנה את דעתו הראשונה אף כמלוא הנימה. ביצירתו - כל מה שעשוי להיראות בטעות כ"התפתחות" פואטית, לא היה להעי אלא תגובת-נגד חריפה וקיצונית לאירועים טראומטיים, שפקדו את חייו, והמרה שרירותית של עמדה ראדיקאלית אחת בניגודה. לאמתו של דבר, הוא נשאר נאמן לרעיונותיו הקודמים, ה"קונוורסיה" שביצע הייתה פעולת-ראווה חיצונית, שלא קל לראות בה "התפתחות".


אך בטרם ננסה להוכיח כי רטוש סירב "להתפתח", וזאת מתוך מודעות ובחירה (והוכחה כזו אינה יכולה להיעשות מבלי שתשתרע על יריעה רחבה), נבדוק תחילה בקצרה את ההנחה הראשונה, בדבר המעבר הדראמטי כביכול משלח לרטוש. ה"הוכחה הנכבדה" של ד' מירון (1990 בדבר נתק גמור בין אוריאל שלח, האיש הפוליטי, לבין יונתן רטוש, המשורר הלירי, מבוססת על אי הכרת העובדות לאשורן או על עיוות העובדות לצרכים רטוריים. לטענת מירון, חלה במשורר תפנית חדה, משעבר מן השם הלפרין-שלח אל השם "רטוש" (שבו חתם המשורר על השירים הליריים, שנשלחו מפאריז ל'טורים' של שלונסקי). אילו קרא ד' מירון בתשומת-לב את ספרו של פורת, שעליוב ביקורת ארכנית ורצופת-חזרות, היה מגלה בו נתונים, השמים לאל את כל הסימטריה ה"מושלמת" של מ טיעוניו: את הכינוי הספרותי "יונתן רטוש" אימץ לעצמו המשורר עוד בארץ ישראל, טרם נסיעתו הראשונה לפריז. לראשונה השתמש בו לא בשיר לירי, אלא דווקא באחד משיריו הפוליטיים המובהקים ביותר, הוא השיר 'תורה' - המנון לצבאיות ותפילה להפסקת מדיניות ה"הבלגה". הפיצול-שלכאורה לא היה אפוא "פיצול מוקפד ועקיב", כפי שהציגו המבקר בטעות. רטוש לא ייחס משמעות כה עמוקה והרת-גורל במעבר מפסוידונים אחד למשנהו. והא ראיה: הוא השתמש בשמות-עט רבים - א"ל הרן, א' פרן, א' עורב, א' קינן, מר חשון, א' שלח - עד שהוכר ברבים בשם "יונתן רטוש", שם-עט שהפך לשמו הקבוע, ובו חתם לא רק על קובצי שיריו, אלא גם על חיבוריו הפוליטיים - למן הב', ה'איגרת' ו'משא הפתיחה' של "הוועד לגיבוש הנוער העברי", מראשית שנות הארבעים, וכלה בים הפוליטיים שמשנות הששים והשבעים ('1967 - ומה הלאה?' ו'מניצחון למפולת').


והערה נוספת: הסתמכותו של ד' מירון על עדותו של אוריאל היילפרין, המלמדת כביכול על נתק בינו לבין המשורר יונתן רטוש ("בעוד דבר אחד אני עוסק במקצת בפאריס, כמו יונתן רטוש, מזמן לזמן. וגם עליו קשה לומר שיכול הייתי לעסוק בו בתל-אביב. שנים לא עסקתי בו לפי הערך וכשהוא בא, עלי לקבל את פניו" נעשתה אף היא בצורה חפוזה ובלתי-זהירה. אילו קרא המבקר בעיון את כל בי רטוש, ולא את אלה המצוטטים במחקרו של י' פורת בלבד, היה מגלה כי תכופות דיבר בהם רטוש על עצמו ועל בני משפחתו, מתוך התחטאות והתרפקות, לא בגוף ראשון ושני כמקובל, אלא בגוף שלישי, וזאת ללא שום כוונה יתרה. אין לתלות במנהגו זה, שלא היה לגביו אלא שגרת-לשון פרטית ואידיוסינקרטית, שום הררים בשערה (ומלבד זאת, האם ראוי הדבר, שמבקר יעוט על עדותו של המשורר כמוצא שלל רב, כשנדמה לו שהיא עשויה לחזק את דעותיו, וכשאין היא נוחה לו - שיפטרנה בסגנון בוטה כ"לא אמת, וזאת בלשון המעטה"?).>8<


להלן ננסה להוכיח, כי מהפכיו הפואטיים הקיצוניים של רטוש (משירה פוליטית לשירה "א-פוליטית", משירה של פאתוס לשירה אירונית וכו' אין בהם כדי להעיד על "התפתחות" ועל "תמורה", כשם שאין בהם כדי להעיד על רצונו של המשורר לסגל לעצמו פואטיקה חדשה או להסתגל לשינוייה של הספרות העברית המתהווה. כל המהפכים הללו, במקביל לתהפוכות-חייו וטלטלותיהם, מהווים הפניית-עורף מופגנת, קיצונית ועקשנית, של מאה ושמונים מעלות, שערך כביכול המשורר כלפי עמדתו הקודמת, הקיצונית לא פחות. הפניית-עורף זו העידה בוודאי על אכזבה ועל התרסה נואשת, אך לא היו לה השלכות מעשיות: היא לא הזיזה את רטוש מעמדתו הראשונה אף כמלוא הנימה. אותה תבנית-יסוד התנהגותית - עמדת "דווקא" מתריסה וקנטרנית - חוזרת כאן וכאן, בחיים כביצירה.

* * *

נפתח באירועי החיים ובתגובת רטוש עליהם: כל שינוי שהתחולל בחייו, ואיים על העולם הספון והבנוי-היטב, שיצר לעצמו, הוליד כאמור אצל רטוש באופן אוטומטי תגובת-נגד קיצונית וראוותנית, קנטרנית ומתריסה, שנועדה לבטא את הכחשתה הטוטאלית של המציאות החדשה, שנתהוותה שלא בטובתו. לדוגמה: משנאלץ רטוש להיפרד ממע 'הירדן' ומחבריו הרוויזיוניסטים, לא נתחוללו בו שינויים אידיאולוגיים, המעידים על התפתחות ועל הסתגלות למציאות החדשה. להיפך, הוא המשיך לאחוז בדבקות בדעותיו הישנות אך מתוך עמדתו הקנטרנית, עבר ל"גוב האריות" של משוררי ה"שמאל" - אל שלונסקי וחבריו, באותתו לבני-בריתו שמלפני המהפך, כי הוא יכול "להסתדר" היטב בכוחות עצמו, ודווקא בחסות ה"אויב". ועוד דוגמה: משדחקה בו רעייתו הראשונה לתת גושפנקא רשמית ליחסיהם, הוא לא שינה את דעותיו הנחרצות על הממסד הדתי, אלא שמתוך אותה עמדה קנטרנית ומתריסה, הלך להינשא דווקא בבני-ברק, ב"גוב האריות" של החרדים, שנואי נפשו, באותתו לה שכניעתו היא כניעה מדומה, ואם חשקה נפשה דווקא בנישואין כדת וכדין, הרי הם נתונים לה. ואם יש צורך בדוגמה נוספת: לאחר שנכזבה תוחלתו ר ההנהגה במחתרת, לא חזר בו רטוש מהערכתו-העצמית הגבוהה, אלא שמתוך אותה עמדת "דווקא" קנטרנית וגאה, הלך וקיבל על עצמו משרת פועל פשוט בבית-חרושת לביסקוויטים. בדרך זו אותת לחבריו, שביקשוהו לכוף ראש לדין ההנהגה, כי דווקא עתה אין הוא "עבד" כי אם "אדון" לרעיונותיו. בשל אותה סיבה עצמה נטל על עצמו, בזמן שהקדיש את עצמו ללא בקשת תמורה להנהגת ה"וועד" שיזם ולהוצאת ביטאונו, את תפקיד המגיה בעיתון היומי, הנמוך מכישוריו ומכישרונותיו. ומשחש עצמו מוחרם בעיתון 'הארץ' "האזרחי", שבמוספו הספרותי הרבה לפרסם משיריו בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, וזאת עקב שיבוש יחסיו עם ידידו-לשעבר, הסופר-העורך י' שנהר, נתן רטוש משיריו ומתרגומיו לעיתונות של "מחנה הפועלים", ואפילו ל'קול העם', עיתונם של הקומוניסטים, שנואי נפשו.


על צעדים קנטרניים כאלה, וכגון אלה, חזר רטוש פעמים רבות כל כך, עד כי יש בהם כדי להעיד בבירור על תבנית התנהגותית (PATTERN), שאסור לו לחוקר חייו ויצירתו להתעלם ממנה. רטוש לא ניסה כמדומה מעולם להסתגל לתמורותיה של המציאות המשתנה תדיר, כי אם בנה לעצמו תיאוריה מוצקה ומונוליתית ומשזו עמדה לעתים לפני שוקת שבורה בכורח הנסיבות, הוא התכחש לפרצות שנבעו בה, והמשיך לדבוק בה כמקודם. כל הצעדים ההפגנתיים, שאותתו כביכול על עריקה ל"מחנה האויב", לא היו אלא איתותי עזרה של אוהב מאוכזב ופגוע, שציפה לסימני אהבה מאנשי מחנהו שלו.


דומה שגם המהפכים שעברו על יצירתו לא העידו על התפתחות, כי אם על הפניית עורף, עקשנית ומוחלטת כביכול, לדרךי כתיבתו הקודמת, בין אם משום שזו נתמצתה לגביו, בין אם משום שבאופן זה הפגין המשורר את עמדתו - עמדת "דווקא" קנטרנית ומזלזלת כלפי חקייניו המרובים. בכל אחד מהמהפכים הללו עבר כביכול רטוש בקיצוניות דראסטית מקוטב לקוטב, אגב זניחתו המוחלטת כביכול של הקו הקודם, שהקנה לו עד אז מוניטין ופופולאריות, והצבת מכשולים מכוונים בדרך להתקבלות ולאהדת הקהל. שני המהפכים העיקריים, שעברו על רטוש ועל יצירתו, אינם מנותקים כל עיקר מאירועים טראומטיים עזים, שנתחוללו בחייו הציבוריים-המדיניים, ואף בעובדה זו אין כדי לתמוך בתיאוריה של ד' מירון, בדבר הנתק והחיץ ה"איתן והגבוה", שהציב רטוש כביכול בין צד המשורר שבאישיותו לבין צד האידיאולוג המדיני שבה:

  • המהפך הראשון אירע עם עזיבת ה"קריירה הפוליטית", המחתרתית, שבה ראה רטוש הצעיר את עיקר חייו, ובה השקיע את מיטב מרצו עד גיל שלושים לערך. מהפך זה התבטא בהיפוך כל ההייררכיות שנתבססו בשירתו: עד אז הייתה שירתו פוליטית בעיקרה, ולא הקפידה בדקויות של יפי הביטוי, ועתה הפכה אסתטיציסטית בעיקרה, והצניעה את תכניה הפוליטיים. בשיריו החדשים הציג רטוש חזית שונה בתכלית מזו שהציג בשירתו הפוליטית: כתיבה תועמלנית, שכוונה לציבור קוראים רחב, הוא עבר לכתיבה של "אמנות לשם אמנות", שנועדה לקומץ יודעי ח"ן כתיבה אלגורית פשטנית, ובה יחס 1:1 בין הסימן למסומן, הוא עבר לכתיבה סתומה ומעורפלת, שבה מתלכדים הסימן והמסומן למהות אחת כתיבה עיתונאית, השזורה לעתים קרובות בהומור ובסאטירה, הוא עבר לכתיבה, האומרת כולה חומרה וקדרות, התרסה והתגרות בגורל.

  • המהפך השני, שהיה כביכול קיצוני ודראסטי מקודמו, נתחולל בתחילת שנות החמישים, לאחר חיבורם של שירי אהבה לא מהפכניים במיוחד (שירי 'יוחמד', שבו לאחר שנות שתיקה ארוכות), וסמוך להקמת המדינה ולהקמת כתב-העת 'אלף'. גם מהפך זה, שנתגלה לראשונה במלוא היקפו בקובץ 'צלע', התבטא לכאורה בהיפוך כל היוצרות, ובהפניית עורף לכל אותן תכונות-יסוד, שמצאו המבקרים ביצירתו, תכונות שהקנו לה אצל קוראיה פופולאריות ומוניטין. במקום שירה שקולה ומלודית, באה שירה "חופשית" ו"פרומה". במקום שירה כמו-ארכאית, המתנזרת ממלים בתר-מקראיות, באה שירה המרבה בצירופי-מלים ובתבניות של לשון חכמים, שאינן עולות כביכול בקנה אחד עם התורה ה"כנענית" (והמשובצת גם בשימושי "סלנג" עדכניים, שאינם עולים בקנה אחד עם הדימוי הארכאי של השירה המוקדמת). במקום שירים מרוממים והדורים, באה עתה שירה אירונית וסרקסטית. במקום שירה "קמאית", שהתרחקה מן האווירה האורבנית של סופרי ובים'-'טורים', ושהרבתה לבחון בעיות אנושיות נצחיות, באה שירה אורבנית, הפונה לעתים קרובות אל הנקלה והטריוויאלי. במקום שירה של פאתוס הרואי, באו נושאים יומיומיים, חסרי הילה וזוהר. במקום צבעי שחור וארגמן עזים ומרשימים, באה שירה "באפור", של אפס כוח וחדווה, בבואתו של עולם "עקום" ומסורס, ופרי-עטו של אדם שעמד בניסיונות קשים ונותר דווי ומרוט כנף. על כן, שירים אלה אכזבו את אלה שהרגילו עצמם לשירתו ההרואית, העזה, הצבעונית ומשוכללת-המבע של רטוש והוא, שמעולם לא חיפש את אהדת הקוראים והמבקרים, לא הופתע ולא התאכזב מאכזבתם.


שני המהפכים הללו הציגו כאמור הפניית-עורף של "מאה ושמונים מעלות" לעמדה שירית קודמת - צעד דראסטי, פתאומי ומפתיע, שאין להגדירו כ"התפתחות", כי אם כהתרסה. כשם שרטוש לא נסוג בו מעמדותיו הפוליטיות עם הצטרפותו-כביכול למחנהו של שלונסקי, כך לא נסוג בו מעמדותיו הפואטיות במעברו משירה הרואית לאנטי-הרואית (דוברו האנטי-הרואי של רטוש הוא הגיבור הניצשיאני הנונקונפורמיסטי, הבז למוסכמות ולמסגרות, והמחפש את החירות האמיתית, שבתוך העבדות הנכפית עליו בשל תנאי מחסור וקיפוח). שיריו הפוליטיים משנות הששים, במקביל לחידושו של הביטאון 'אלף' אחרי מלחמת 1967, הם במידה רבה חזרה אל השירה וההגות הפוליטית של שנות השלושים, במיוחד לאור העובדה שב'שירי חרב' ב רטוש כמה משירי-המרי שלו מימי המחתרת, וששורות לא מעטות מתוך 'ההולכי בחושך', ובאופן מיוחד השורות 360-384, בו כנראה עוד בתקופת ה"מנדאט", כשלושים שנה לפני פרסומן.>9 הערה< טיפוח יצירה אידיאית אחת במשך שנות דור ויותר מעיד גם הוא על עמדה עקבית, מונוליתית ועקשנית מאין-כמוה, שהחיים על כל תהפוכותיהם לא הצליחו לשרשה.

* * *

עמדתו המונוליתית והבלתי-משתנה התבטאה גם בדימוי העצמי הסטאטי, שטיפח כל ימיו: רטוש כנראה לא ביקש כלל להשתחרר מן הדימוי העצמי של המשורר המנודה והמוחרם, המקופח קיפוח נצחי,>10 הערה< ולא עשה כל מאמץ להתקרב לאוהביו ולהקטיר להם קטורת. להיפך, כשביקש שרגא אבנרי וב עליו ספר, הציב רטוש מכשולים בדרכו, ומנע ממנו מלצטט בהרחבה משיריו.>11 הערה< גם לאחר שאנשי עיתונות ופוליטיקה כדוגמת א' אבנרי ומשוררים כדוגמת נ' זך תרמו לא מעט ל"קאנוניזציה" שלו, הוא המשיך לבכות את רעיונותיו הנגזלים והמסתאבים ואת דחיקתו לקרן זווית: "היום ראיתי את 'במאבק', הוצאה של אורי אבנרי, ושם הרבה והרבה מן החומר שלנו (גם הרבה סטיות וסטותות, ואף הרבה מהלך הרוח וכמעט פרפראזות. ודברים שצחקו לי עליהם לפני שנים לא מעטות צועקים עכשיו מכל קיר ומכל פה). ואני צופה כי בעוד שנתיים איוותר בלי עבודה. גם לא יהיה לי חיסכון להרים ראש ... כל אשר אני רואה וראיתי גם קום יקום, אבל אני אשאר נידח, ככל ימיי".>12 הערה< מעולם לא הסכים להתגמש, כדי לזכות בפופולאריות וכדי להתקרב לציבור הרחב. על דימוי עצמי מונוליתי זה ניתן ללמוד מעדותו של רטוש ביצירתו המאוחרת 'ההולכי בחושך':


נאום הגבר נדח אל

נאום הגבר שתום העין

אשר יצא חוצץ מאז

אשר נדב נפשו חנם

ורק דמו יפעפע

עד אחרית נשימתו

זה הלוז שבאדם

אשר יקשה מכל קשה.


גם העובדה, שבחר להוציא - בשיא תהילתו ובעיצומו של גל א-פוליטי בשירה העברית - את שירי-החרב המוקדמים שלו, בעלי האמירה החד-משמעית והנחרצת, שבחלקם לא התאימו אפילו לספר ביכורים, העידה על המונוליתיות הגאה והעקשנית שלו על ביטחונו ללא חת בצדקת דרכו, הפוליטית והפואטית, ביטחון שגבל כמעט בהרס עצמי. השירים הללו גילמו את כל הערכים, שיכולים היו להרחיקו מן הקבוצה, שהעלתה אותו לגדולה ותרמה כה רבות להתקבלותו. אף לא היה בהם דבר שיכול היה לקרבו אל מחנה ה"ימין", שהחל כבר אז את בריתו המתמ עם הציבור הדתי, שתפיסתו הלאומית (חרף חשיבותה של ארץ-ישראל בתוכה רחוקה כמובן מזו של רטוש כרחוק השמים מן הארץ.


אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה דוגמאות לאופיו המונוליתי של רטוש, הרחוק מכל פשרה ומכל נכונות להתגמש, פוליטית ופואטית, אך המסקנה ברורה: על פי מבנה-אישיותו, וכן על פי מעשיו והתבטאויותיו, התגלה רטוש לא כאדם וכמשורר מתפתח, אלא כ"איש קצוות", המגן בלהט דוגמאטי על דעותיו. מתוך אמונו הבלתי-מתפשר בצדקת דרכו, הוא שש לקראת כל התנצחות על עקרונותיה של דרך זו, תוך חידוד ההבדלים בינו לבין זולתו. התכחשותו לצורך בהתפתחות ובהתגמשות היא מוטיב מרכזי גם בביו, המטעימים את עיקר מאווייו: להיות שלם "עד חרמה" עם עצמו ועם דרכו.


עוד בטרם נפרד רטוש מ"יאיר", ניסח בכתב את עקרונותיו: "מ עיקריי הן בשבילי דבר שלם, שאיני יכול ליטול ממנו כלום ולא לעקפו >... איני יכול ליתן מקום לשום כפיפות לזולת מחילה".>13 הערה< לאהובתו כתב בנושאים אקזיסטנציאליים, שאינם פוליטיים כל עיקר: "וכל דרך שאדם הולך בה סוף סוף הריהי דרך. וכל דרך שהוא הולך, ואפילו בסערה דרכו, צריך הוא ל בשקט ... כדי שיוכל להוסיף בה - ובהשלמה".>14 הערה< ומאחר שתורת-החיים התובענית, שעיצב לעצמו, הייתה כה מושלמת וחסרת-פרצות, היו כל צעדיו, מכאן ולהבא, ברורים כביכול ומבים מראש, מבלי שיוכל לסטות מהם ימינה ושמאלה. אפשר שרטוש בחר מפעם לפעם לערוך תפנית כה דראמטית וטוטאלית, בחייו ובפואטיקה שלו, כדי לשבור את הציפיות ממנו ומיצירתו, ולהפתיע את עצמו ואת זולתו. מהפכיו הקיצוניים הללו אינם עולים, לדעתי, בקנה אחד עם שום תיאור של המושג "התפתחות".


במהפכים הללו ניכרת, בצד עמדת הבוז של רטוש כלפי יריביו ושנואי-נפשו, גם סקרנות אינטלקטואלית להכירם מקרוב, בחינת "דע את האויב". על עצמו העיד בגילוי-לב: "ואני כידוע לך מוקיר את הרהורי הצד השני של המטבע, ומתקשה הייתי לצייר בנפשי כאדם מי שאינו יודע את הצד השני. ומוקיר אני מי שיודע את דעת הדברים ונאמן להם בלי צל של פקפוק גם לאחר זאת, אולי אף יותר ממי שהולך כעגל";>15 הערה< משמע, רק מי שיכול לשמש בתפקיד "פרקליט השטן" של עצמו, ולקטרג ללא-רחם על עמדותיו המגובשות רק מי שמוכן להתנסות בעצמו בהליכה אל ה"סתרא אחרא", בחינת "מצווה הבאה בעברה" רק מי שמערער על אמתותיו, ולא הולך בדרכו מתוך עיוורוןגל-לא לומד, ראוי לאחוז בעמדתו ולהתבצר בה בלב שלם.


לאהובתו כתב בהומור אבסורדי, שאינו חסר גרעין של אמת: "גם מניח אני שביום הששי שלאחריו נרד יחד לתל אביב ... ז.א. אם לא שאהפך פתאום קומוניסט אדוק ומושבע, או שאהיה למאמין יהודי גדול ומובהק, דברים שכדרך הטבע והמציאות הם כמובן מאליו בגדר האפשר".>16 הערה< רטוש לא היה מגיע אולי לעולם לעריקה ולבגידה גמורה בעקרונות שבהם האמין (מותר כמדומה לשער, כי הוא לא היה מסוגל לעבור בלב שלם אל מחנה ה"שמאל", או, להבדיל, אל "המחנה החרדי"). הוא אף לא היה מסוגל, כמדומה, לערוך קונוורסיה" שלמה ומוחלטת, מרעיון קיצוני אחד למשנהו, כדוגמת זו של אצ"ג או של משה שמיר. אך היו בו הרצון והיכולת לערוך מפעם לפעם גיחות פתאומיות ומפתיעות אל "מחנה האויב", כדי לרגל את ארצו, וכדי לשוב ממנה מחוזק באמונתו.>17<


המושג "מונוליתי", שבו הרביתי להשתמש בדבריי על רטוש, במאמרים ובימי-עיון (וכן בתכנית רדיופונית, ששודרה במלאות עשר שנים לפטירת המשורר), פירושו "עשוי אבן אחת", כדוגמת האובליסקים הקדומים, או כדוגמת הפסל "נמרוד" של האמן ה"כנעני" י' דנציגר. "מונולית" הוא גוש אחד, אך גוש זה איננו בהכרח בעל מרקם אחיד או צבע אחיד. המונוליתיות של יצירת רטוש התבטאה (כבשירתו האוקסימורונית מיסודה בהתנגשות עזה ומפתיעה בין שני "צבעים" מנוגדים, שנשזרו באישיותו וביצירתו ונותרו בניגודיותם. ייתכן שעובדת היות אישיותו ויצירתו מורכבות מניגודים "צורמים" ומפתיעים, הטעתה את מבקריו, וגרמה להם לחשוב שלפניהם תופעה מתפתחת. לאמתו של דבר, לא היה לפניהם אלא גוש שיש מגובש, שעורקיו מנוגדי הגוון אינם מתמזגים אלה עם אלה.


בשל תכונותיו אלה - קשיותו והיותו אחוז בסבך סתירות וניגודים - הרבו הכותבים על יצירתו, ובמיוחד אלה שהכירוהו מקרוב, לדבר על רטוש בפראדוקסים, אגב ניסיון ללכוד בדרך זו את אחדות-הניגודים שבאישיותו. י' עמרמי, חברו למחתרת והמו"ל שלו, אמר על רטוש כי היה "אדיב לאחרים ואכזר לעצמו", וכן טען כי "ככל שהרבה לשתות, כן הרבה להתפכח".>18<. בנימין תמוז (1981ב עליו, כי "ככל שיצמיחו השנים רבדי-דמיון והילת-שיר לדמותו, כן תתקרב האגדה אל הדמות שהיה יונתן רטוש במציאות", וכן: "מתוך עוני, כשהוא מתפרנס על עבודת כפיים במאפיית 'פרומין' ... ידע להקנות לילדיו אווירה וחינוך, שרק ילדי עשירים מופלגים זוכים להם בבתי-אולפנא יקרים" ונתן זך (1965 אמר עליו כי התמכר ל"חלומותיו" "בצלילות", וב את שיריו ב"אש קרה". כןב נ' זך על רטוש, כי "חברו בו גאווה וחולשה">19 הערה< בועז עברון (1981 דיבר על הארכאיות של שירת רטוש, שנראתה לבני דורו "מודרנית יותר מכל חיוכי הפונדקאיות של אלתרמן או תרגילי החריפות הלשונית של שלונסקי" ("ארכאיות מודרנית" אף היא אוקסימורון, המעיד על הפראדוקסליות של רטוש ויצירתו).


למעשה, ניגודיו והפכיו של רטוש אינם אלא תוצאה טבעית והגיונית של תכונה אחת ויחידה: תכונת הקיצוניות שללא פשרות, שאפיינה מאז ומתמיד את כל צעדיו. כל ניגוד נאחז במשנהו, בעמדה קשיחה ומקובעת, תוך חסימת הדרך לשינוי ולהתגמשות. בדמותו וביצירתו ניכרה תערובת של עליונות ושל נמיכות-רוח, של גבורה ושל חולשה, של נזירות ושל הדוניזם, של אגוצנטריות ושל נדיבות, של נידחות ושל פופולאריות, של לוקאל-פטריוטיזם ושל קוסמופוליטיות, של אהבת הזר ש"מאחורי הגדר" ושל שנאת-זרים, ועוד כיוצא באלה ניגודים עזים. ניגודים אלה לא הביאוהו לידי התלבטויות והתחבטויות: מרגע שקבע את עמדתו, נותרה עמדה זו נחרצת ותקיפה, כביום היוולדה.


עקשנותו ותקיפותו היו לשם דבר. יעקב רותם, שהכירו שנים רבות, ושרטט תגים לדמותו,ב עליו במאמרו "יונתן רטוש מקרוב": "הייתה בו נוקשות בלתי רגילה. אי אפשר היה להזיז אותו מעמדתו או מהשקפתו, גם אם נדמה היה לך שנימוקיך משכנעים וצודקים ביותר. לעתים לא ידעת אם זו דבקות בעמדה או עקשנות.">20 הערה< משום אמונתו ללא-חת בצדקתו, הסתכסך עם ידידיו הקרובים ביותר: "גם חורון, כמו אמיר, סבר שאוריאל קיצוני מדי, עקשן, ואינו מוכן להודות בטעות ולשנות את דעותיו אם מתברר שיש צורך בכך".>21 הערה< ובועז עברון, שאינו מאמין ב"חיץ" שבין רטוש המשורר לרטוש האידיאולוג, טען: "סבורני כי מי שיחקור ויעמיק ביצירתו הפיוטית והעיונית ימצא שהיא מקשה אחת, ימצא היגיון עמוק המלכד את כל סעיפיה, והיגיון זה יכלול גם את הביוגראפיה האישית שלו, את סירובו הנחוש להתפשר עם ה'ממסד', ולוא כקוצו של יוד".>22<


רטוש התנתק כידוע מחבריו הרוויזיוניסטים, ויסד תנועה משלו, קיצונית אף יותר מזו שממנה פרש. אם בהיותו רוויזיוניסט, הוא לא התנגד ביו הפוליטיים יתורגמו ליידיש,>23 הערה< הרי לאחר שגיבש את עקרונות התורה ה"כנענית", הוא סירב אפילו להיכלל באנתולוגיה בעלת כיוון ציוני, גם אם יעלה סירובו במחיר מחיקתו מרשימת הסופרים העברים, שעתידים הקוראים בעולם הרחב להכיר.>24 הערה< האם בשינוי עמדתו זו ניתן לראות משום "התפתחות"? אני נוטה לפרש צעד זה כהקצנה וכחידוד של עמדתו המקורית, הקיצונית אף היא, וזאת במקביל להקצנה שחלה בו במעבר מתורתו הרוויזיוניסטית הקיצונית של ז'בוטינסקי אל התורה ה"כנענית", הקיצונית ממנה. את יכולתו לערוך מפעם לפעם גיחות ל"מחנה" שכנגד, ולבצע מהפכי סגנון דראסטיים, ללא לבטים וללא פרפורי נפש, קשה להגדיר כ"התפתחות". בניגוד לביאליק, שהיה משורר אמביוולנטי, מתלבט ומתפתח רטוש התגלה כאדם נחרץ ומונוליתי, ככל שיכול להיות בן-אדם, בשר-ודם. הצגת אישיותו של רטוש כאישיות, ששמרה על "פיצול מוקפד ועקיב" בין פוליטיקה לפואטיקה, נחוצה כאוויר לנשימה רק למי שמתעקש להגן על הנחות דוגמטיות ישנות, בדבר טוהר שירתו של רטוש מסימני אידיאולוגיה מוצהרים.


לסיכום: לא קל לקבוע האם קיצוניותו של רטוש, שהתבטאה באישיותו וביצירתו עזות הניגודים והגוון, ובפתרונות הטוטאליים שחיפש לעצמו, היא שגרמה לראשוני מבקריו לגלות עמדות קיצוניות ואמוציונליזם בלתי מתפשר, הרחוק מן הראייה הביקורתית הנכוחה ומנוגד לה תכלית ניגוד או שמא מחילה משכה יצירת רטוש אליה כמה מן הנמהרים וחסרי-הסובלנות מבין המבקרים. אחת היא: בין ההתבטאויות המוקדמות על שירת רטוש, אלה שקבעו את דמות דיוקנה בביקורת ובמחקר, אפשר למצוא תכופות קביעות חדות ונחרצות, המושכות בקיצוניות אל קוטב אחד ופוסלות פסילה בוטה וטוטאלית (ובדרך-כלל בלתי-מוצדקת את הקוטב שכנגד. שירת רטוש, שהיא שירה אוקסימורונית מיסודה, המנומרת מצבעים מנוגדים, יוצאת נפסדת מכל אחת מהאבחנות החד-צדדיות הללו, המבודדות בה מרכיב אחד ממרכיביה, ומסלקות בלהט דראסטי את היפוכו.


הערות:

  1. כגון האבחנה בתכונתה ההיפנוטית של שירת רטוש (בביקורתה של לאה גולדברג משנת 1958), תכונה שזכתה לביסוס מחקרי רק מקץ שלושים שנה, בחיבורו של ר' צור (1988). על ביקורתה של לאה גולדברג, ראה: פורת (1989), עמ' 167, 288.

  2. שקד (1988), עמ' 66.

  3. על טיבה של ביקורתו של קורצוויל, עמד לראשונה בהרחבה מ' שלו, בסדרת מאמרים בעיתון 'הארץ' (ב"מגרשו הביתי" של קורצוייל): "אוניברסליות ופרובינציאליות בספרותנו הצעירה", 'הארץ', 1.4.1955 "הפנומן קורצוייל", שם, 8.7.1955 "סילוף דמות הנוער בספרות הצעירה", שם, 6.1.1956. והשווה למאמרו של מירון "קווים לדמותו של המבקר קורצווייל", שם, 8.1.1960.

  4. בתגובתו על מאמרו של יונתן רטוש "עבר החדשה או חורבן שלישי", הסביר ג' מוקד מדוע הוא וחבריו, הנמשכים לחלקים מתורת רטוש, אינם יכולים לחשוב במונחיו הרומאנטיים-הרואיים על החייאת תפארת כנען (מוקד 1976). נ' זך הבהיר אף הוא עד כמה עקרונותיו המדיניים של רטוש רחוקים מאלה שלו ושל ידידיו, שתרמו רבות ל"קאנוניזציה" של שירת רטוש. לטענתו (זך, 1989), ייחודו הגדול של רטוש הוא, שהפוליטיקאי או הוגה-הדעות הפוליטי שבו גירש מלפניו את המשורר, ואילו המשורר התנער בתבונתו וברגישותו מן הפוליטיקאי. טיעון זה, שזכה לגירסה נרחבת במיוחד בדברי מירון (1991), שימשוהו לצורך ניגוחה של המונוגרפיה 'שלח ועט בידו' מאת י' פורת, שהציגה את שירת רטוש ואת הגותו כמקשה אחת.

  5. ד' מירון (1991), עמ' 168, טען כי הפראקטיקה של רטוש כיוצר ספרותי וכהוגה-דעות לאומי עמדה "בסימן של פיצול מוקפד ועקיב וכן בסימן של טיפוח שני מעגלי התייחסות שונים".

  6. 'שולחן הכתיבה' (קובץ מאמרים בענייני ספרות), תל-אביב, תשמ"ט, עמ' 43.

  7. ד' מירון (1991), עמ' 168.

  8. 8. שם, שם.

  9. י' פורת (1989), עמ' 319 (רטוש עבד על שירו הגדול, שנתפרסם בסתיו 1965, מאז 1939).

  10. סיפור הנידוי של רטוש, אף שיש בו כמובן גרעין של אמת, יש בו גם מן ההפרזה. רטוש וזמורה שושבינו בנו, איש-איש מסיבותיו שלו, מיתוס סביב התקבלותו של רטוש. משנבנה מיתוס זה, החל רטוש להתכחש לכל דבר שאיים על שלמותו. כך, דברי רטוש על דבר אטימותו המוחלטת בפני ספרויות זרות ושפות זרות הם הפלגה שניתן בקלות להפריכה. גם התכחשותו של רטוש לידיעת יידיש הופרכה בידי הביוגרף שלו. גם המיתוס שנבנה סביב גילוי זהותו נראה מוגזם במקצת: עוד בראשית שנות השלושים, פרסם שלונסקי משירי רטוש ("לא נכון, נורמן, כי העמסתי, חלילה עליכם שירים או חומר אחר. כל מה שהנחתי באותו צרור לא הנחתי אלא בחזקת צריך עיון והכרעה. ... שירו של א. הלפרין גם הוא כך",בו העורכים לחברי המע ביום 25.2.1932, בב המצוטט בספרה של זוהר שביט 1982, עמ' 323). שלונסקי פרסם בובים' שני שירים של אוריאל הלפרין ('במצוד' ו'עשירי למנין', למרות שזהותו הייתה ידועה לו, והוא לא החרים אותו בשל דעותיו הפוליטיות. גם אחותו של רטוש, מירי דור, פרסמה משיריה בובים', מבלי שזהותה הפוליטית תפגע במעמדה הפואטי. דבר זהותו של "יונתן רטוש" נסתר כנראה לזמן מה מעיני שלונסקי, אך ספק אם הגילוי היה כה דראמטי, כפי שתיארו י' זמורה, מטעמיו שלו. יחד עם זאת, במאמרו מ-1954 "שלושים שנות ספרות חדשה" ('ילקוט אשל', עמ' 56-68), שאותוב בנוסח "שירתנו הצעירה" של ביאליק, מנה שלונסקי את מחוללי המודרניזם בשירה העברית, תוך שהוא מתעלם מחלקו של רטוש ומזכירו ברמז אירוני עמום בלבד.

  11. במכתב, שלא פורסם, שנשלח לשרגא אבנרי (ארכיון גנזים 1/77500).

  12. י' רטוש, 'בים', עמ' 175. על מאמרי א' אבנרי ב'מאבק', ראה י' שביט (1984), עמ' 146-149 201-207.

  13. 'בים', עמ' 51-56.

  14. שם, עמ' 232.

  15. שם, עמ' 180.

  16. שם, עמ' 144.

  17. ראוי, בהקשר זה, לציין את יחסו המיוחד של רטוש אל אלכסנדר פן, כמשוררו של "הצד האחר", וכמי שסבל בשל דעותיו הקיצוניות חרפת נידוי וחרם. במלאות ששים לאלכסנדר פן, פרסם רטוש ב'קול העם' (מיום 25.2.1966 איגרת ברכה, בזו הלשון: "ברכה אישית לידידי אלכסנדר פן לחגו - בהערכת אמת עמוקה לעמידה של עשרות שנים במעמד של מיעוט בלתי-מקובל על חשבון הפופולאריות הרבה, שהיה ראוי ויכול לזכות בה". לא קשה לשער, שרטוש כיוון בדבריו אלה גם למצבו שלו, הגם שבזמן פרסום האיגרת לפן, לא היה צידוק רב לתחושת הנידוי והבדידות, שבה הוסיף רטוש להיאחז, כבימי המחתרת.

  18. במבוא לכרך בי רטוש, 1986, עמ' 8.

  19. נ' זך (1988), עמ' 24.

  20. 'על המשמר', 3.4.1981.

  21. י' פורת (1989), עמ' 338.

  22. במאמרו "מזמור ליונתן", 'ידיעות אחרונות', 30.1.1981.

  23. לאמו כתב רטוש מפאריז ביום 10.2.1938: "יש סיכויים שהחוברת שלי עינינו נשואות אל השלטון' תצא לאור גם בפולנית ובז'רגון" ('בים', עמ' 16).

  24. י' פורת (1989), עמ' 315: "שנים מספר לאחר מכן, רצה מי שרצה להכליל משיריו של אוריאל באנתולוגיה של שירה עברית מתורגמת לאנגלית. כיוון שרוחה הכללית של האנתולוגיה הייתה יהודית-ציונית, סירב אוריאל להסכים, וויתר על הזדמנות בודדה שנקרתה לו לפרסם את שיריו ואת שמו כמשורר בלשון האנגלית".


רשימת המקורות:

  • זך, נתן (1988). "דף חדש", 'העולם הזה', 28 בדצמבר, עמ' 24.

  • זך, נתן (1989). "חיי מריבה", 'העולם הזה', 2 באוגוסט "לא שלום כי אם חרב", שם, 16 באוגוסט.

  • מוקד, גבריאל (1976). "עבר החדשה או חורבן שלישי", 'פרוזה', 4-5, מאי.

  • מירון (1990). "רטוש כגיבור תרבות", 'הארץ', 9-15 באפריל. כונס בתוך: הנ"ל, (1991). 'נוגע בדבר', תל-אביב: זמורה-ביתן, עמ' 161-202.

  • פורת, יהושע (תשמ"ט). 'שלח ועט בידו' (סיפור חייו של אוריאל שלח - יונתן רטוש), תל-אביב: מחברות לספרות.

  • צור, ראובן (1988). 'שירה היפנוטית עברית: קווים לאפיונה', תל-אביב: מכון כץ, עמ' 33-44.

  • שביט, זהר (תשמ"ג). 'החיים הספרותיים בארץ-ישראל 1910-1933', תל-אביב: מכון פורטר והקיבוץ המאוחד.

  • שביט, יעקב (1984). 'מעברי עד כנעני', ירושלים: הוצאת דומינו בשיתוף אוניברסיטת תל-אביב.

  • שקד, גרשון (1988). 'אין מקום אחר', תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.


Comentários


bottom of page