top of page

רקפת - ענווה וגאווה בשירת רחל

עודכן: 31 במרץ 2023


פורסם: מאזנים,86 (1): 4-7, 2012









 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


רקפת – ענווה וגאווה בשירת רחל



רחל המשוררת הגיעה אל הספרות העברית מרקע בלתי שגרתי, שאינו דומה כלל לרקעם של חבריה החלוצים. לאמִתו של דבר, היא הייתה כעין "נסיכה", שוויתרה על חיי שפע ועושר ב"ארמון", לטובת חיי עבודה צנועים ומסוגפים, אך מלאי סיפוק, בדגניה – בקבוצה העברית הראשונה: אביה, איסר לייב בלובשטיין, ששירת שנים ארוכות בצבא הצאר ניקולאי הראשון, נעשה לאחר שחרורו עשיר מופלג, שהחזיק בית ראינוע ועסק בסחר פרוות ויהלומים. אמה סופיה לבית מנדלשטם, בת הרב הראשי של ריגה, התייחשה למשפחת למדנים ומשכילים, שהוציאה מקרבה אנשי שם רבים. כידוע, בהגיעה ארצה בפעם הראשונה בשנת 1909, היא הייתה שקויה ורוויה בתרבות הרוסית, אך חסרת ידיעות בסיסיות כלשהן בעברית ספרותית ומדוברת.


"בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן. / וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים / לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת / עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים", כתבה רחל בדיוקן העצמי שלה "אני", שבו עימתה את צבעי המלכות ההדורים, המסמלים את עברה האריסטוקרטי עם האפרוריות של חייה בהווה, שעה שכבר חדלה לשאוף לגדולות, וגמרה אומר להסתפק במועט שבמועט. היטלטלותה של רחל בין ניגודים בלתי אפשריים – בין גאווה לענווה, בין אושר לדווי, בין תקווה לייאוש, בין חיי עמל בקומונה לחיי בדידות בעיר, בין חיי עושר ורווחה לחיי צנע ודלות (תחילה מתוך בחירה ואחר-כך מאונס), חלחלו ליצירתה וקבעו את דמות-דיוקנה.


יצירת רחל היא יצירה אוקסימורונית, שבּה כל הניגודים באים לידי ביטוי, אך גם נקרשים בה והופכים מִלַבּה רותחת לסלע בזלת. שירתה, הממזגת בתוכה גאווה וענווה, אסרטיביות והכנעה, דומה לאותה רקפת מלאת ניגודים הפורחת בשניים משיריה: פרח עדין ורפה שראשו מורכן בהכנעה, אך מעל לגבעולו מתנוסס כתר בהיר ויפה של עלי-כותרת, ומתחתיו – עלווה כהה ושורשים חזקים הנאחזים בעקשנות בסלע. לא בכדי הטעים אליעזר שטיינמן את "עוז חולשתה" של רחל. על אנשים כדוגמת רחל המשוררת שר אברהם בן-יצחק את השורות: "אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם / וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן / אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בשירו "אשרי הזורעים ולא יקצורו..."). הגאווה הענוותנית הסטואית של רחל המשוררת, פרי רקעה האריסטוקרטי ומכות הגורל הקשות שניחתו עליה, הפכה את שירתה לשירה העומדת בסימנו של האוקסימורון המעודן, זה המרכך את הניגודים והופכם למִקשה אחת.


פרח הרקפת שבמרכז השירים "צבעים" ו"בעיר" שימש לה בסיס לשרטוטו של דיוקן עצמי מרומז, שהגאווה והענווה, הכוח והרפיון משמשים בו בערבוביה. שירים כדוגמת "צבעים" ו"בעיר" הם גם "וינייטות" קטנות מפנקסו של צייר-אמן, אך גם משלים קטנים ההופכים את המציאוּת הפשוטה לסמל רב אנפין. שניהם מעמתים את פרח הרקפת השברירי והעדין ואת האבן הקשה. בשיר הקצרצר "צבעים", משיריה האחרונים, נאמר:

מַשְׁחִירָה אֲדָמָה נֶחֱרֶשֶׁת,

פְּנֵי הַמַיִם – תְּכֵלֶת וָאוֹר,

מוֹרִיקָה בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא

בְּחַגְוֵי הַגְּבָעוֹת, בְּמִסְתּוֹר,

וְרַקֶּפֶת צְנוּעָה מְבַקֶּשֶׁת

לְהַוְרִיד עַל סֶלַע אָפֹר.


לכאורה, הרקפת היא פרח עדין ורפה, המרכין ראש בהכנעה, נתון לפגעי הרוחות, המטר והברד. אולם, בניגוד למצופה, אותו פרח צנוע, שעלי הכותרת שלו – הכתר שעל ראשו – ורודים ורכים, סמל הנשיות הסטראוטיפית, הוא גם פרח חזק ועקשן להפליא: חרף תדמיתו הרפה והשברירית. שורשיו אינם רפים כלל וכלל, ובכוחם להבקיע את נוקשותו של הסלע ולהיאחז בו. יש בה ברקפת, המכה שורש בסלע, ניגודים של חולשה ושל כוח, של רכות ושל עקשנות, של שבריריות ושל עָצמה – אותם ניגודים המאפיינים את דמותה של המשוררת ואת אישיותה. השיר הוא דיוקן עצמי סמלי ומרומז, הלוכד אפוא באופן קולע ומדויק את דמותה הענוותנית והגאוותנית, האריסטוקרטית והכנועה, של רחל המשוררת. ואף זאת: ניגודי הצבעים של הרקפת הנאה, הוורודה וחדורת התקווה (הצבע הוורוד הריהו סמל האופטימיות) ושל הסלע השומם, האפור והקודר, יוצרים ככלות הכול הרמונית צבעים ואסתטית מאוד, משובבת עין ביופיה השקט והחגיגי, כמו זו של בת העשירים המרוששת על רקע ארץ-ישראל הדלה. עלי הכותרת הוורודים והרפים של הפרח הכפוף כמוהם ככתר צנוע ודל, ומרמזים על עברה האריסטוקרטי של הדוברת-המשוררת, שהמירה את המחלצות שלבשה בבית אבא-אמא בשלמת רועים לבנה ופשוטה בתכלית.

*

כמו הניגודים המאפיינים את הרקפת שבחגווי הסלע, כך גם הניגודים שבדמותה וביצירתה של רחל: אלה הם אינם ניגודים היוצרים דיסוננס אוקסימורוני עז ונועז, כבשירתם של אברהם שלונסקי וחבריו לאסכולה, כי אם ניגודים המשתלבים לכדי הרמוניה של "אחדות הניגודים". כפי שנראה להלן, רחל השתמשה לא אחת באותו ציין סגנון מודרניסטי הקרוי "אוקסימורון", אך ציין סגנון זה בשירתה מאבד את הבינַריוּת הבוטה שיש לו בשירתם של משוררי אסכולת שלונסקי, והוא מופיע בה בגרסה רכה ומעורפלת, בצבעי אקוורל רכים ומעודנים.


בל נשכח כי צבעי הוורוד והאפור, העומדים במרכז השיר כנרמז מכותרתו – "צבעים" – הם גרסתם החיוורת והמרוככת של צבעי האדום והשחור. ברי, זהו צירוף עז ונועז ששימוש תכופות את שירתם של משוררי אסכולת שלונסקי, אשר חיבבו ניגודים שאינם מתפשרים ואינם מתמזגים. שירת רחל, לעומת זאת, מַעֲטָה כעין דוק של ערפל על צירוף צבעים עז ודרמטי זה, האופייני לשירה הצבועה בצבעי הגיהנם האוּרבּני, ומגישה לקוראיה גרסה מעודנת שלו, מהולה במים ובצבע לבן המעמעם את עזוּתם של צבעי היסוד (בפַלֶטַת הצבעים של מי שחלמה להיות ציירת, רחל עִרבבה צבע לבן באדום ובשחור ויצרה את צבעיה של הרקפת הצומחת בין חגווי הסלע).


בשירתם הנאו-סימבוליסטית של שלונסקי ושל אלתרמן אנו מוצאים תכופות את צירוף הצבעים שחור-אדום, על שלל משמעיו הסמליים. רחל, לעומת זאת, שהושפעה משירתם האקמאיסטית של אנה אחמטובה ואוסיפ מנדלשטם, הסתפקה כביכול במשמעיהם הליטֶרליים של הרקפת ושל צבעיה על רקע הנוף הטרשי, אך למעשה ניכּר שראתה בפרח-הבר, הצנוע אך העקשן הזה, בבואה נאמנה של דמותה שלה, של חייה ושל יצירתה, כמו גם של רֵעותיה שבאו ביחד אִתה לארץ-ישראל הטרשית כדי להפריח את אדמתה.


בתוך כך עולה משמעות נוספת של המילה "להווריד" שבסיום השיר. אין הרקפת מסתפקת בקישוט הסלע האפור בצבעה הוורוד הצנוע, האסתטי והאופטימי. היא גם מכה בו שורשים ושולחת ורידי דם לתוך עורקיו. היא נאחזת בעקשנות באדמה המסולעת, ומשלמת על כך בדם לִבּה. רחל הרפה ומוכת השחפת, המכחכחת דם, מספרת בעקיפין בשיר "צבעים" על חייה ועל יצירתה: היא, שעטתה בעבר צבעי מלכות דרמטיים ("בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן", ככתוב בשירה "אני"), מוכנה להסתפק בכורח הנסיבות בצבעי הוורוד והאפור העמומים – הלא הם גרסתם השקטה והרכה של ארגמן המלכות ושל שחור כנפי הנשר המלכותי, ובלבד שיאפשרו לה לחיות את חייה הוורודים-אפורים באופטימיות זהירה, מבלי לשקוע לבור השחור של הדיכאון. נאמר כאן בלי בעקיפין כי היא, בת-המלך המרוששת, מוכנה להשקיע מאמצים אין-קץ כאותה רקפת המוורידה בסלע, ובלבד שתוכל לנהל את חיי השגרה השבריריים שלה לאורך ימים, ולא תיקטף באִבּה, בטרם עת.

*

רעיון זה מתחזק למקרא השיר התאום "בָּעיר", העושה שימוש באותו משל ובאותו נמשל (הרקפת הוורודה "המוורידה" באבן כמטפורה למשוררת המבקשת להיאחז באדמת מולדת ולהפריח אותה). אכן, כמו הרקפת ביקשה רחל להיאחז במולדת החדשה ולכתוב את שיריה על רקע נופיה של התיישבות העובדת. היא סירבה להרוות בדמה בטרם עת את אבני המרצפת של רחובות העיר, הנקשרות לאיום שחיכה לה באופק: אבן המצבה, הנרמז ממילות הסיום של השיר הקצר והאֶבוקטיבי הזה:


אַךְ אַבְנֵי הַמַּרְצֶפֶת

לֹא תִרְוֶינָה מַתַּת הַיּוֹרֶה.

הַפְּרֻדָּה הַנִּפְעֶמֶת

לֹא תֹאמַר פֹּה שִׁירָה לַבּוֹרֵא.

וְאָזְנָהּ שֶׁל רַקֶּפֶת

לֹא תַוְרִיד טֶרֶם עֵת,

לֹא תַוְרִיד בְּבוֹא הָעֵת

בְּבֶטוֹן-מִדְרָכוֹת הַמֵּת.


גם כאן נעשה שימוש כפול במילה "להווריד" – לפרוח בצבע ורוד, עדין ואופטימי, ולשלוח ורידי דם בעורקי הסלע. אולם בעוד שבשיר "צבעים" האבן היא אדמת הטרשים של הארץ, הסלע שבחגוויו פורחת הרקפת, בעיר הופכת האבן ל"בטון מת" – לאבן המרצפת או לאבן המצבה. הטבע אומר שירה בבוא הגשם, ורקפות פורחות בין חגווי הסלע; אולם בעיר, אבני המרצפת אינן אומרות שירה בבוא הגשם, כי המים מיותרים ואין בהם כל תכלית ותועלת. עולה על הדעת מימרת חז"ל המושמת בפי בורא עולם בעת טביעת המצרים בים סוּף: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (מגילה י, ע"א). כאן, בדרכי עקיפין, צנועות וגאות כאחת, הדוברת מוחה על כך שנגזר עליה – יצור אנוש שיכול היה ליפות את המציאוּת כמו רקפת ורודה ולתרום להפרחת השממה – לנבול בטרם עת ולהרוות את האדמה בדמה. בשיר זה כלולה מחאה על כך שנגזר עליה, על מי שביקשה לפרוח כרקפת בין חגווי הסלע, להתנתק מהנופים הטבעיים שהזינו את שירתה והשפיעו עליה, להיעקר ומהם ולעקור לנופים אוּרבּניים, שאינם מעניקים לה כל השראה.


בשני השירים הקצרים הללו – "צבעים" ו"בעיר" – הרקפת היא מציאוּת וסמל גם יחד. היא נועדה להעלות לפני הקורא את זכרם של נופים הרריים בגליל, שהנוף האוּרבּני של השיר השני רחוק מהם ת"ק פרסה, אך גם לתאר את הדוברת המשוררת, שהגיעה ארצה מנופי נכר צפוניים, ששרה שירה שאיחרה להבשיל ולפרוח, שהרכינה ראש בהכנעה, אך על ראשה התנוסס כתר צנוע וגא כאחד, של עלי כותרת מרהיבי עין. בל נשכח שרחל ואחיה יעקב שינו בארץ את שם משפחתם המקורי בלובשטיין ל"סלע". רקפת בין חגווי הסלע הוא סמלה של משוררת ששאפה לחיות בטבע, בנוף הפתוח, אך נסיבות החיים גלגלו אותה העירה, למקום שבו אין הרקפות יכולות לצמוח בין אבני המרצפת.


בדרכי עקיפין בלתי מפורשות, רחל אף הביעה בשיר זה תמיהה על ידידיה-יריביה המודרניסטיים, בני אסכולת שלונסקי, שמצאו אז במרצפת הרחוב ובכביש האספלט קשת חדשה של נושאים שהזינה את שירתם. אף עולים על הדעת דברי שלונסקי על ההשפעה הספרותית, ואפשר שרחל ניהלה בין שיטי שירה דו-שיח מרומז עם ידידה-יריבה שלונסקי, שהשווה את ההשפעה הספרותית לשפעת גשמים. שלונסקי חזר וטען בהזדמנויות אחדות כי כל תרבות מושפעת וכל משורר מושפע. ההשפעה כמוה כגשם היורד על שדה זרוע. תוצאות ההשפעה וטיבה תלויים בטיב הזרעים שנזרעו בשדה מלכתחילה: "כשיורד גשם על מרצפת אספלט – ודאי שלא יצמיח כלום. אולם ברדתו על שדה זרוע – ישפיע ויצמיח. ייתן יבול". אפשר שמקורה של אמירה זו בעולם הרוח הרוסי, ששני המשוררים היו אמונים עליה, וייתכן אף שמקורו בברית החדשה, בדברי ישו לתלמידיו:


הנה הזורע יצא לזרוע. ויזרע ויפול מן הזרע על-יד הדרך ויבוא העוף ויאכלהו. ויש אשר נפל על מקום הסלעים אשר אין שם אדמה הרבה וימהר לצמוח כי אין לו עומק אדמה. ויהי כזרוח השמש וייצרב וייבש כי אין לו שורש. ויש אשר נפל בין הקוצים ויעלו הקוצים וימעכוהו. ויש אשר נפל על האדמה הטובה ויתן פרי זה מאה שערים וזה שישים וזה שלושים. (מתי פרק יג, פסוקים ג – ח).



ואולם, רחל היטתה את האמירה לכיווּן שונה מזה של הברית החדשה ומזה של שלונסקי, וטענה בעקיפין שגשם היורד על אבני המרצפת בעיר לא יצמיח יבול; ומכאן שהשירה האוּרבּנית איננה הז'נר הטבעי של שירתה (ושהיא הרימה גבה בתימהון על אותם משוררים ממשוררי התקופה המבכּרים את שירת המלט, האספלט והבטון על פני שירת הטבע הכפרי). אמת, הרקפת – כמו רחל – אינה מן הפרחים הופכים בבוא הזמן לפרי. כל תפקידה לשובב את העין ביופיה. אולם, רחל ביכרה למלא את התפקיד האסתטיציסטי הזה, שהועידה לעצמה, בחיק הטבע האורגני, ולא בין אבני המרצפת. מראות מימי כינרת מילאו את לבה, חזרו הזכירו לה כי היא לא נועדה לחיי עיר.


הרקפת – את זאת יודעים לא רק משוררים כדוגמת רחל בלובשטיין ונתן אלתרמן שקנו השכלה אקדמית באגרונומיה – היא פרח שמקורו באיזורים הקרים ופריחתה אורכת פרק זמן קצר בלבד, בדומה למשוררת שבחרה בו כסמלה. כמו המשוררת, שהצטרפה אל הקומונה העברית הראשונה, הרקפת צומחת בתוך קבוצת פרחים, ועל-פי-רוב אינה מתגלה כצמח בודד. כמי שלמדה את מקצועות הבוטניקה והוסמכה בהם, רחל אף ידעה כי הרקפת מגיעה למלוא פריחתה רק בשנה השלישית או הרביעית לחיי הצמח, ואף עובדה זו התאימה לה לשרטוט דיוקנה העצמי, דיוקן של משוררת שפרחה פריחה מאוחרת ופרסמה את שירה הראשון בגיל שלושים לערך (פריחה מאוחרת זו נרמזת בשירה האַרְס פואטי "ספיח" שנתן לקובץ שיריה הראשון את שמו).

*

מסיבות אלה ואחרות בחרה רחל, שהגיעה מרוסיה הצפונית וימי חייה היו מועטים, ברקפת כמטפורה וכסמל לדיוקנה העצמי. בשיריה רמזה לפריחתה המאוחרת כמי שהסתפחה אל שדה הספרות בגיל שלושים, לאחר שנות לימודים ועבודה בתחומים אחרים, וכמי שפרסמה את ספרה הראשון בגיל שלושים ושבע, כשמשוררים צעירים ממנה בשנים כבר הוציאו לאור יותר מקובץ שירים אחד. כאן וכאן רמזה לרפיונה, בסגנון האומר כניעות והכנעה, אך משני שירי הרקפת שלה נרמזת גם גאווה גדולה על אותם כוחות גנוזים שאפשרו לה להופיע בכל יפעתה, חרף מחלתה ועמידתה המתמדת על קו הקץ. והרי אין לרקפת אלא יופיה, המשמח את לב רואיה, ואין היא פרח נושא פרי. אף תכונה זו של הרקפת התאימה לדיוקן העצמי שביקשה רחל לשרטט באמצעות הפרח.


על הרקפת כסמל של ניגודים עזים כתב גרשם שופמן, שהעריך מאוד את רחל ואת שירתה, ברשימה בשם "רקפת בחיק סלע", הקצרה בין רשימותיו: "לכאורה, כיצד?! היא רכה וענוגה כל-כך והוא, הבעל, כה קשה וגס. אבל הטבע הלא אוהב כן: רקפת בחיק סלע". שופמן ברשימתו הקצרצרה, בת עשרים המילים, תיאר יחסים שבינו לבינה – בין אישה עדינה ושברירית לבין גבר קשה-לב – אך שירי הרקפת של רחל הובילו את המטפורה הנשית הזו לכיוון אחר. הרקפת בשירי רחל גילמה את כל הניגודים שבדמותה של המשוררת וביחסיה עם סביבתה: ניגודי העדינות והקושי, הרפיון והעָצמה, הענווה והגאווה, הפשטות והאריסטוקרטיוּת, ההכנעה והמרי. כל הניגודים הללו ורבים אחרים דרו בכפיפה אחת בסמל הרקפת, סמלם של שני שירים קטנים וחרישיים, צנועים ואציליים בעת ובעונה אחת. הרקפת בשירת רחל היא אמנם צמח רפה ועדין, אך גם אסרטיבי (כאן הרקפת מוריקה ומבקשת להווריד, ואינה מחכה לתרומה כלשהי מידי שמים או מיד אדם), ממש כמו המשוררת שהכריזה לא פעם שלא תפשוט יד לנדבה, ועל השאלה "הַאִם אֶתְאַוֶּה גַם לִטֹּל?", השיבה: "וְלָתֵת, רַק לָתֵת, כְּלוּם לֹא דַי?".


בשירו "תמוז", שנכתב שנים אחדות לאחר פטירתה של רחל, כתב אלתרמן על אותם חלוצים הֶרואיים שהעפילו בדרך העולה מול השמש הקופחת מבלי לבקש גמול למאמציהם: "אֲנִי לֹא בִּקַּשְׁתִּי מְאוּמָה. לָכֵן / כֹּה אָדְמָה עַל דַּרְכִּי הַרַקֶּפֶת". אל הפריון האכדי-שומרי "תמוז", שעל שמו נקרא שירו של אלתרמן, הן מת בעלומיו, כאותן דמויות צעירות ויפות מן המיתולוגיה היוונית, שפֶּרח רענן עלה ובקע במקום קבורתן (אדוניס, יקינתון, נרקיס). דומה שאלתרמן צבע כאן את הרקפת באדום, צבע הדם, ולא בוורוד, צבעה של הרקפת, כדי להעצים את חלקו של מיתוס התמוז ואת חלקם של סיפורים מקבילים, כגון סיפור אוזיריס, סיפור אדוניס או האגדה על פרח "דם המכבים", הצומח במקום נפילתם של גיבורים הנלחמים על הקמת המולדת. בסגנונו האוקסימורוני, שילב אלתרמן דווקא בשיר "תמוז" שכולו אומר קיץ – וצבעיו כחול וצהוב כצבעי הים והחולות, או כצבעי השמים והשמש – את פרח הרקפת החורפי, הצומח בצל ובהיחבא.


גם שירי הרקפת של רחל – "צבעים" ו"בעיר" – מצמיחים פרח על גל מצבתה של אישה צעירה שהרימה תרומה משלה להקמת המולדת כבשירים כדוגמת שירו של אלתרמן "תמוז", המקונן על מותם של אנשים צעירים, אך שירי רחל גם מראים איך אפשר להפוך את צבעיה העזים של "תמונת שמן" עשירה ורבת רבדים לצבעי אקוורל שקטים ו"דלים"; איך אפשר להפוך את הפואטיקה האוקסימורונית של הנאו-סימבוליסטים לפואטיקה רכה ושקטה, אך עמוקה ומלאת פרדוקסים לא פחות מזו של שלונסקי וחבריו. גם רחל השתמשה באוקסימורון בתארה דקל נמוך ("דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת"), ולא דקל גבוה, כמצופה, ואולם האוקסימורון שלה רך וכמעט בלתי מורגש, אף יש לו הנמקה ראליסטית ברורה ומובחנת. רחל העמידה במרכז שיריה הצבעים הרכים ואת הניגודים המרוככים של "אחרי ככלות הכול", ולא את הניגודים העזים והנועזים של משוררי אסכולת שלונסקי, שדגלו בפוליפוניות (רב-קוליות), בפוליכרומטיות (ססגוניות) ובפולימורפיות (ריבוי צורות, או תנועת תזזית). שירת רחל היא אנטיתזה שקטה ורכה לשירתם ה"ברויטיסטית" (מלשון bruit – רעש בצרפתית) של שלונסקי ובני חוגו.

*

הסמלים שבחרה רחל לצורך שרטוט דיוקנה העצמי ודיוקן שירתה – נמלה, אלמוגים, רקפת – נבחרו בקפידה מרובה ובשום שכל. אלה הם אובייקטים מן החי והצומח, החיים חיי קומונה – בקבוצה ובמקבץ, במושבה ובחבורה. רחל האמינה כל ימיה בצורך לוותר על הקניין הפרטי ועל ההנאות האפיקוריות והאגואיסטיות של הפרט לטובת הכלל. כך, למשל, גם בשיר "רק על עצמי לספר ידעתי", שבמרכזו מתואר דיוקנה של "האני" המשוררת כנמלה רפה, החיה בצִנעה את חייה הקומונליים, אך גם מסוגלת לשאת משא הגדול פי כמה ממשקל גופה כדי להעלותו בדרך העולה במעלה ההר או במעלה גזע העץ. כמו בסמל הרקפת, גם בשירי הדיוקן האחרים של רחל לפנינו סמל דו-ערכי של רפיון ושל כוח, של ענווה ושל גאווה, של התבטלות עצמית ושל מחשבת גדלוּת. כל תכונותיהן של הנמלה ושל הרקפת, וכן של סמלים אחרים שנבחרו בדייקנות כמו-מדעית, תואמות את דמותה של רחל, שהתגברה בכוחות נפש עילאיים על מדוויה ועל חסכיה, ובנתה לעצמה קורפוס שירים מפואר וכן מערכת ערכים ועולם פנימי משלה, שעליהם שמרה מכל משמר. יכולתה של הנמלה לעבודה קבוצתית, שלפי עקרון הסינֶרגיה מגיעה לתוצאה העולה על סכום מרכיביה, בא לידי ביטוי קצר וקולע בשירהּ "כאן על פני האדמה": "בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל! / מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר / שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. / הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל / אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר".



* מתוך ספרה של זיוה שמיר על שירת רחל, העומד לראות אור בהוצאת "ספרא" בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד.


ความคิดเห็น


bottom of page