פָּרָשׁ יומם ולילה
קטע מ"סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר
פורסם: חדשות בן עזר (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל) , גליון 1709 , 30/12/2021
"סיפורי קנטרברי", פרי-עטו של ג'פרי צ'וסר (Geoffrey Chaucer), המשורר ואיש חצר המלכות שחי בין השנים 1343 – 1400, נחשבים ליצירה החשובה ביותר שנכתבה בספרות האנגלית עד להופעת שיריו ומחזותיו של שייקספיר. יצירה גדולה זו, שהושפעה מן ה"דקאמרון" של בוקצ'יו (1353), ובדומה ל"דקאמרון" יש בה סיפור מסגרת, האוצר בתוכו מעשיות מחורזות המתארות את האקטואליה של זמן היכתבה. יצירתו של צ'וסר פורשׂת לפני קוראיה קשת רחבה של טיפוסים מן החברה האנגלית בימי-הביניים, וביניהם נודע מקום של כבוד לדמותו של הפרש האביר.
בימי הביניים כבשה את מרכז במת-הספרות דמותו של האביר, גיבור החיל, שיכול להכניע בחרבו את אויביו – אויבים בשר-ודם ואויבים מעולמות מיתיים-פנטסטיים – ולגמוא במעוף סוסו נהרות ואגמים. במיוחד התפתחה ספרות האבירים בספרד ובצרפת, אך גם לתרבות האנגלית שבקצה מערב הגיעה הסוגה האגדית הזו עם סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. אביא לדוגמה קטע מתוך סיפורי קנטרברישל ג'פרי צ'וסר, הדורש בשבח האביר אמיץ הלב, שעלילות גבורתו מקיפות ארץ ומלואה וגם גינוניו ללא רבב הם. קטע זה הוא עיבוד מודרני למקור שנכתב באנגלית תיכונה (Middle English) שהייתה נהוגה באנגליה מתחילת המאה השתים-עשרה עד לסוף המאה החמש-עשרה:
The General Prologue - The Knight
A knight there was, and he a worthy man,
Who, from the moment that he first began
To ride about the world, loved chivalry,
Truth, honour, freedom and all courtesy.
Full worthy was he in his liege-lord's war,
And therein had he ridden (none more far)
As well in Christendom as heathenesse,
And honoured everywhere for worthiness.
At Alexandria, he, when it was won;
Full oft the table's roster he'd begun
Above all nations' knights in Prussia.
In Latvia raided he, and Russia,
No christened man so oft of his degree.
In far Granada at the siege was he
Of Algeciras, and in Belmarie.
At Ayas was he and at Satalye
When they were won; and on the Middle Sea
At many a noble meeting chanced to be.
Of mortal battles he had fought fifteen,
And he'd fought for our faith at Tramissene
Three times in lists, and each time slain his foe.
This self-same worthy knight had been also
At one time with the lord of Palatye
Against another heathen in Turkey:
And always won he sovereign fame for prize.
Though so illustrious, he was very wise
And bore himself as meekly as a maid.
He never yet had any vileness said,
In all his life, to whatsoever wight.
He was a truly perfect, gentle knight.
ובתרגום:
אַבִּיר הָיָה שָׁם, עֶלֶם חֲמֻדּוֹת
אֲשֶׁר מִיּוֹם שֶׁבּוֹ לָמַד אוֹדוֹת
סִדְרֵי הָאַבִּירוּת, אָהַב סוּסִים
אֱמֶת, כָּבוֹד וָחֹפֶשׁ, נִימוּסִים.
שֵׁרֵת אֶת אֲדוֹנוֹ בִּשְׂדֵה הַקְּרָב
כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת עַל סוּסוֹ רָכַב,
כֻּלָּם – מַאֲמִינִים וְגַם מִינִים
כִּבְּדו אֶת מִנְהֲגָיו הָאֲמִינִים.
בְּאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּה הָיָה, בִּנְפֹל עָרִים
נִבְחַר לָשֶׁבֶת רֹאשׁ בְּמוֹעֲצוֹת שָֹרִים
מֵעַל כָּל לְאֻמִּים בְּאֶרֶץ פְּרוּס
בְּלַטְבִיָּה נִלְחַם וְגַם בְּרוּס
יוֹתֵר מִכָּל צַלְבָן, בֶּן מַעֲלָתוֹ,
יָדְעָה גְּרַנָּדָה הַנְּצוּרָה אֶת אָלָתוֹ
הָיָה בְּאַלְגָּ'זִיר, בְּבֶּל מָארִי,
הָיָה בְּאַיָּס גַּם, וּבְסָטָאלִי
בִּנְפִילָתָן, וּבְלֶב יַם הַתִּיכוֹן
בְּרֹאשׁ הֲדַר צְבָאוֹת לַקְּרָב נָכוֹן.
טֵי"ת וָ"ו מַעֲרָכוֹת שָׂרַד חָסִין
בְּשֵׁם הַדָּת לָחַם בִּטְרֶמִיסִין
וְגַם בְּדוּ-קְרָב אֶת אוֹיְבָיו נִצַּח
אַבִּיר הַחֲמֻדּוֹת שֶׁאֵין לוֹ אָח
וָרֵעַ. עֵת עִם הַנָּסִיךְ מִבַּלְטִיָּה
יָצָא לִכְתֹּשׁ אֶת הַמִּינִים בְּטוּרְקִיָּה
וְכָל שְׂכָרוֹ הָיָה תּוֹדַת מַלְכּוֹ
אַף שֶׁדָּגוּל הָיָה, נָצַר עַד כֹּה
אֶת פִּיו, עָנָו הָיָה כְּנַעֲרָה בָּרָה
פִּיו לֹא פָּלַט אַף פַּעַם גְּעָרָה
וְכָל חַיָּיו גַּם לֹא דִּבֵּר סָרָה אוֹדוֹת
רֵעָיו, אָכֵן הָיָה הוּא עֶלֶם חֲמֻדּוֹת.
(מתוך הפרולוג של סיפור "האביר")
תרגום: זיוה שמיר
הספרות העברית הבתר-מקראית, יצירתו של עם שנותק מארצו וממולדתו ולא נטל חלק פעיל בשורות הצבא ובתחומי השררה, דילגה בדרך הטבע על שלב הרומנסה, וכמעט שלא היו בה סיפורי אבירים ושירי מלחמה (יצירה בפרוזה כדוגמת אמאדיס די גאוּלָה מן הספרות העברית הביניימית, לצד שירי המלחמה של ר' שמואל הנגיד, הם בבחינת יוצא מן הכלל, המלמד על הכלל). במקום מעללי הגבורה של אבירים וכרוניקת כיבושיהם, פיארו את דפי הספרות העברית הטרום-משכילית סיפורים חסידיים על נפלאות הקדושים ואנשי השם, הרביים והצדיקים.
על כן נפעם מיכ"ל המשכיל משפגש ביצירת מיצקביץ תיאור שוטף ושוצף של סוס ורוכבו – סמל הגבורה הפיזית ותעוזת הנפש. כתיבתם של אד"ם הכהן אביו ושל חבריו המשכילים מָלאה עדיין תיאורים סטָטיים ואנמיים, עתירי מוסכמות, ולא היו בה תיאורי תזזית, מלאי אנרגיה ומעוף. עד מהרה ניסה מיכ"ל את כוחו בתרגום קטע דינמי זה מיצירת מיצקביץ, ובעשותו כן העשיר את הספרות העברית המתעוררת בדוגמה חסרת תקדים מן ההֶרואיקה הלאומית של אומות העולם, ששימשה לביאליק ולממשיכיו מופת ומקור השראה.
אדם מיצקביץ, שהתעניין בשירת ימי-הביניים, העברית והערבית, הכתיר את יצירתו בכותרת פַארישׂ (Farys), גלגולה של המילה "פָּרָשׁ", שמקורה ערבי. מיכ"ל ויתר משום-מה על היתרון שעשויה הייתה להקנות לו העברית, שבּהּ המילים "פָּרָש" ו"אַבּיר" מציינות גם את הרוכב וגם את סוסו, ובחר להכתיר את תרגומו, שאותו הגדיר "העתקה חופשית מלשון פולניאה", בשם "הערבי במדבר".
בני "דור ביאליק", שהתחנכו על ברכי הרומנטיקה הלאומית האירופית, היטיבו להבחין בהשפעת הפָּרָש הערבי, יליד פולין, של מיצקביץ על תיאור דמות הפָּרָש בפואמה הביאליקאית "מתי מִדבּר". כזכור, לקראת סוף "מתי מדבר", מתואר פָּרָש ערבי, המתנתק מאחת האורחות (שלא כמקובל בקרב יורדי ים והולכי מִדבּריות), ומגיע בכוח תעוזתו למחוזות נעלמים, שעין אדם לא שזפתם ורגל לא דרכה בם.ביאליק. מעניין להיווכח שבכל תיאורי הרכיבה שביצירת ביאליק (לרבות סיפורו "מאחורי הגדר") הסוס "טס" (בכפל-המשמעות של מילה זו), ופרסותיו המתרוממות באוויר בקושי נוגעות בקרקע.
גם בשיר הילדים "פָּרָש" מצווה הדובר על הרוכב, או מעודד אותו, במילים ""רוּצָה, טוּסָה, / יוֹם וָלָיִל". בשיר זה הראה שבעם ישראל לא הכוח הוא המכריע. גם גיבורי המוח גיבורים ייקראו (הפרש רוכב יום ולילה, כמו הפרשן והלמדן ההוגים בכתבי הקודש יומם ולילה). גם באגדה המדרשית שלו "ספר בראשית" כרך ביאליק זו בזו את המילים "פרש" ו"פרשן". וכך גם בפואמה "המתמיד": גיבור החיל וגיבור הרוח משולבים זה בזה עד לבלי הכֵּר: שניהם שקועים במטרתם יומם וליל, ואינם מרפים ממשימתם עד להשגת המטרה. המתמיד חולם על יום שובו לעירו כמנצח ועל ראשו זר דפנים, כמו האביר הנכרי מן הספרות שנכתבה ב"איי הים".
על דמותו האידֵאלית של אותו צעיר ארץ-ישראלי זקוף-קומה, שתמיר בעתיד את דמותו כפופת הגֵו של היהודי הגלותי, כתב ביאליק את שירו "ויהי מי האיש" (1911), תגובה מאוחרת לביקורו בארץ בשנת 1909, שבּוֹ ראה את צעירי ארגון "השומר" – פָּרָשים יהודיים הרוכבים על סוסיהם לבושים בחולצה רוסית וכאפייה על ראשם. ביאליק התבונן בהם בחיבה ובדאגה: הוא קיווה ש"היהודי החדש", שיחייה ויתחנך בארץ-ישראל, יהיה "ספרא וסייפא": שיהיה גיבור-חיִל, היודע להרתיע את אויביו, ובה בעת יֵדע שלא לבוז לאבותיו ולא ישליך את שלל ההֶשגים של הלמדנות היהודית רבת-הדורות ככלי אין חפץ בו.