top of page

נו"ן = "ניצחון" או "נס"? (חלק ב')

על "נס גדול היה פה" מסכת לחנוכה מאת נתן אלתרמן

פורסם: במה: רבעון לדרמה , גליון 169 , 2003

( טקסט מעודכן - יתכנו שינויים קלים מהמקור )


ג. מלחמות היהודים וענייני השעה ה"בוערים"

הדרמה המתחוללת בחג החנוכה בכיתה ריקה, בין כלים הרועדים מפחד ומקור, מתרחשת על רקע תפאורת אור-צל המזכירה את תמונת ביתו של שמואליק הסמרטוטר בספר השביעי של בעמק הבכא, סיפורו הפנורמי של מנדלי מוכר ספרים.17 תיאור טעון זה, שממנו הושפע גם תיאור הבית הדל בשירו של ביאליק "שירתי", הפך לימים לסמל הגלות והדלות: הנר המהבהב על רקע הצללים הקודרים, המרישים החורקים, הכלים הדלים והריקים שבמזווה, האורלוגין המשמיע קולו הנוגה בחשכה והילדים הרועדים מקור ומפחד על ספסל העץ. על כל אלה יש להוסיף כמובן את הכלבלב (או החתול) הרובץ בפינת הבית, וכן את הצרצר המשמיע את קולו המונוטוני בין קירותיו. תיאור עלוב זה של בית המשפחה, גרסה מונמכת ומסורסת של הבית הלאומי, יש בו כדי לשקף את "היכל הכלים השבורים" ערב ה"תיקון" ו"איסוף הניצוצות" מתוך התוהו (דהיינו, טרם המהפכה הציונית והתעוררות "התחייה הלאומית").


בסיפורו "בימים ההם"18 (שכותרתו לקוחה מבִּרכת "הנרות הללו", הנאמרת בחג החנוכה), תיאר מנדלי את כלי הבית, לרבות ספסלי העץ הפשוטים, מנורה לחנוכה, קופסה לאתרוג ותריסר כפות קטנות מוזהבות – ממתנות הדרשה. בערבי קלֶנדא, זמן ראש השנה "שלהם", המקבילים ללילות החנוכה "שלנו", יושבים אנשי המקום בבית, אוכלים גלוסקאות ומרבים "ללַמד שם בלילי החורף אנשי החיל תכסיסי מלחמה", אף קוראים סיפורים בלשון יהודית, ו"הכל שומעים ונהנים ומתמיהים על גבורותיו של יהודה – ארי זה שבשבטים שאג ונזדעזעה כל ארץ מצרים" (ראש פרק שלישי). תיאורי כלי הבית ועלילות ה"גבורה" המפוקפקות של יהודי המקום חִלחלו, ככל הנראה, למסכת ההומוריסטית זה היה בחנֻכּה.


כביצירת מנדלי, שבּהּ "גבורתם" של יהודי הגלות היא גְבוּרה סבילה ונרפסת של "תולעת יעקב", של בטלנים רפי שרירים שכּל כוחם בפיהם, גם במסכת של אלתרמן לפנינו כלים נרפים המנסים לשנות את עורם בן לילה ולהפוך ללוחמים. גם כאן ה"דרמה" כולה מתרחשת בין כותלי הבית וכולה אינה אלא בידיון – הצגה השותתת "שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל", ולא מלחמה של ממש, המתרחשת בשדות קרב עקובים מדם. החיילים בעלי הכידון המושחז אינם אלא בני היישוב – "צברים" מתורבתים למדי, השתולים בעציצים שעל אדן החלון, כלומר צמחי מִדבר שנתבייתו, ולא "שועלי קרבות" ותיקים ושואפי דם, השָׂשׂים אלי קרב ואלי חרב.19


אפשר שאלתרמן פנה אל תיאורים "גלותיים" אלה שמיצירת מנדלי וביאליק כאל מאגר בלתי נדלה של מוטיבים מן המוכן. ברצותו לתאר את החיים בגולה, בעמק הבכא, בעת שעבוד מלכויות, בטרם יצא העם המוּכּה והרצוץ מד' אמות ומבין ארבעה כתלים, נדרשו לו יצירות שנכתבו בשלב המעבר מ"גולה לגאולה". לחלופין, אפשר שהוא השתמש בתיאורים אלה בכוונה תחילה לתיאורה של הפואטיקה הישנה והמיושנת, שהגיעה העת לטאטאה ולהדיחה מן המעמד ההגמוני שהיה לה בספרות העברית בת הזמן, ולהמירה בפואטיקה מרדנית ומודרנית. לא במקרה מוצג כאן לפנינו מעמד קומי של "הכתרת" מלך, שאינו אלא גור כלבים מפוחד שלא הבשיל עדיין לשאת בכתר המנהיג. לא במקרה מוצג לפנינו מעמד של הפּלת המלך מכיסאו, אך גם מעמד זה שובר את המוסכמות ואת הציפיות: באופן קומי המלך עצמו הופך את כיסאו ("וּבִן רֶגַע הִתְהַפֵּךְ/ הַכִּסֵּא עַל הַמּוֹלֵךְ"). תמונה אבסורדית זו, שבמרכזה הכתרת מלך והורדתו מגדולתו, יש בה כדי לרמז לתקופה של interregnum, שבּהּ נערכות הֲפכות חצר, ושבּהּ מדיחים מלכים וממליכים "מלכים" חדשים תחתם.


באותה עת נערכו הפכות חצר לא רק במציאוּת המדינית, הגלובלית והלוקלית, אלא גם בפוליטיקה של עולם הרוח: בתנועה הציונית וב"קריית ספר" העברית. במרכזה של מלחמת הדורות שניטשה ברפובליקה הספרותית עמד כמובן ביאליק, ש"צעירים" כדוגמת שלונסקי וחבריו ניסו לגזול ממנו את כתרו ולהפילו מכיסאו. במלחמה זו, ובמיוחד בפולמוס שנתעורר סביב שיר הקונגרס הידוע של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם",20 נקט אלתרמן הצעיר עמדה של איש ביניים: הוא לא התייצב לימין שלונסקי כ"חסיד שוטה" בחצר הרבי, ואף לא נמנע משילוח חִצי ביקורת כלפי הפואטיקה הביאליקאית, שהוצגה במאמרו כפואטיקה לא-מעודנת של "חוטב עצים". אפילו שאיפתו להתקבל כחבר מן המניין ב"אסכולת שלונסקי" לא גרמה אפוא למשורר הצעיר להשתלח בביאליק, והוא חיפש שביל ביניים שבּו יוכל להלך מבלי לעורר נגדו את חמתו של צד כלשהו מן הצדדים הנִצים.


בניגוד לשלונסקי, שביקש לשכוח ולהשכיח את חובו לביאליק (בתחילת דרכו כתב שלונסקי שירים ביאליקאיים מובהקים), לא בחר אלתרמן להתכחש לחוב הכבד שחב לביאליק בשנים שקדמו להצטרפותו ל"אסכולת שלונסקי". אמנם כשנתפרסמה המסכת זה היה בחנֻכּה, עדיין לא הוציא ביאליק לאור את ספרו הפופולרי שירים ופזמונות לילדים, שנדפס בתל-אביב בשנת 1934, כעשור לאחר שעלה בלבו הרעיון להוציא ספר שירים לילדים. אולם, כבנו של יצחק אלתרמן – שערך עם יחיאל הלפרין את הגנה, שבו הדפיס "המשורר הלאומי" אחדים משיריו לגיל הרך – הכיר נתן אלתרמן את השירים הללו לפני ולפנים עוד בטרם כונסו בספר. גם השתתפותו של ביאליק במוסף לילדים של דבר, שבּוֹ עשה אלתרמן את צעדיו הראשונים, תרמה לחִלחוּל רעיונות וניסוחים משל ביאליק למסכת לילדים של המשורר הצעיר. כך, למשל, מקריאת הרהב של יהודה נגד אנטיוכוס והיוונים מהדהדת קריאתו של ה"מצביא" משיר הילדים של ביאליק "גד הגיבור", שבּו הרברבן – ככל הנראה ילד בגן הילדים, חבוש כובע קרטון ומצויד בחרב עץ – מכַנס גדודים למרד: "'הוֹ אֵלַי, אֵלַי, אֵלָי,/ מִי אִישׁ חַיִל, מִי אִישׁ חָי! / וּבְיָד רָמָה / לַמִּלְחָמָה / נֵצֵא תַּחַת דִּגְלִי חִישׁ!' / – כָּכָה קָרָא גָד מִכִּסְאוֹ / וּבַחַלּוֹן נוֹפֵף נִסּוֹ /– אַךְ לֹא בָּא לְקוֹלוֹ אִישׁ./ רַק הַכֶּלֶב מִמְּלוּנָתוֹ / יָצָא לִרְאוֹת בִּגְבוּרָתוֹ".21 כך ניכרת כאן בבירור גם השפעת שיר הילדים של ביאליק "מעשה ילדוּת", הבנוי אף הוא כמסכת תאטרון, שבּהּ נוטלים חלק "גיבורים" דוממים ומעולם החי, כדוגמת הדלת, הכלב והחתול.


כשנה לפני פרסום זה היה בחנֻכּה התפרסם שיר הילדים של ביאליק "בגינת הירק", אף הוא במוסף לילדים של עיתון דבר, וגם הוא בנוי כמסכת, שבה זוגות זוגות של ירקות, בגדלים ובצבעים מתגוונים, מרקדים סביב חבית השֵׁכר, לקול מקהלת החגב והצרצר המנגנים בעוגב ובחצוצרה.22 בסמוי ובמרומז, שיר זה מלמד על הדרכים הרבות והמורכבות שבהן מתארגנת החברה האנושית מרצון ומאונס בזמן שלום ובעת מלחמה ומהפכה. בדרך כלל ה"גיבורים" מתארגנים בזוגות, לפי עקרונות שונים ומשונים, אך לעִתים הם מתארגנים אחרת (כמו הבולבוס האביון שבא עם כל משפחתו) ולעִתים – הם באים בגפם (כמו האפון המסכן הפורש מן הבריות). הקופצים בראש הם "הפוליטיקאים", טיפוסים בעלי גוף כדוגמת הכרוב והכרובית, האבטיח והדלעת, שגודלם עולה על תוכנם, אך הם המובילים את ההמון ומַתווים לו דרך. אחריהם באים טיפוסים נהנתנים ובריאים, כמו התירס והחמנית הזהובים, מלאי הלשד ושמחת החיים, או הסלק והעגבנית, האימפולסיביים וסמוקי היצר. בסוף הרשימה משתרכים להם טיפוסים קטנים, חיוורים ומדיפי ריח רע כדוגמת הבצל והשום, הדומים ליהודי הגלות הדחויים והמזולזלים ולמאכליהם עתירי הבצלים והשומים, מיציאת מצרים ועד לעת החדשה. בצד, מחוץ לזירת המחול, עומד לו תלוי על משוכת הגדר האפון המסכן, הנרפס והפסיבי, שאינו מסתפח אל ההמולה החוגגת, אך משקיף עליה מתוך תערובת של רגשי עליונות ושל רגשי נחיתות.


גם ביצירתו של אלתרמן ניתן למצוא את הטיפוסים הריקים וגדלי המידות (הקומקומים דמויי הפילים, ה"מקשקשים בקומקום" אך אינם מכריעים את הקרב), המקבילים לאנשי השררה שמשקל גופם עולה על משקלם הסגולי. בשירו של ביאליק התירס בעל הבלורית והגזר המכרכר בעוז (כדוד המלך האדמוני ויפה העיניים, שכִּרכֵּר "בכל-עֹז לפני ה'"; שמ"ב ו, יד) עשויים לייצג גם את צעירי המודרנה שנלחמו אז בביאליק. את שלונסקי וחבריו, שלא בחלו בכוס השֵׁכר, תיאר ביאליק כבעלי אגרוף ובלורית לציוּן מראם ה"גויי".23 את אורי-צבי גרינברג אדום השֵׂער, נכדו של השרף מסטרליסק, תיאר ביאליק בדבריו שבעל פה כמי "שנשרף באש".24 כאן, בדמותו של ה"פרימוס", ראש וראשון למורדים, הכליא כנראה אלתרמן שניים מפורצי הדרך של המודרנה העברית: שלונסקי בעל הבלורית ואצ"ג בעל השֵׂער האדמוני הנשרף באש המלחכת אותו מכל עֵבר. ייתכן שבדמותו של המטאטא, המצית את אש המרד ביהודה, נסך תכונות של דמויות ספציפיות מן הדור הקודם (כגון דמותו של אביגדור המאירי, שהיה בוגר מאלתרמן בשנים לא-מעטות, והיה בין ראשוני המודרניסטים, שכתבו על ביאליק מאמרים של ביקורת נוקבת, ואף היה חלוץ התאטרון הסַטירי בארץ, "הקומקום").


ב"מערכה האחרונה" של שתי היצירות הדרמטיות הללו – זו של ביאליק וזו של אלתרמן – מתגלה הטיפוס הפסיבי והאינדיווידואליסטי, הפורש מן הבריות והמשקיף על זירת האירועים מן הצד. בשירו של ביאליק ניתן לראות באפון הנשען על מקלו מין דיוקן עצמי קריקטורי, ואכן דבריו של אפון זה חורגים מן הסכֵמה המטרית של השיר ואי-אפשר לבצעם בהטעמה הארץ-ישראלית שבשיר (כי יש בהם כדי להעיד על "חבלי ניגון" שהיו אז מנת חלקו של ביאליק כ"עולה חדש" שזה מקרוב בא, המשמיע עדיין את דבריו בהגייה האשכנזית). גם בשירו של אלתרמן כלולה קריקטורה עצמית, שמתארת באירוניה את עמדתו הניטרלית של אלתרמן עצמו, השייך כביכול ל"גוש המדינות הבלתי מזדהות". מעניין להיווכח כי בשתי היצירות מופיעה דמות בעלת מקל, ובשתיהן אין לדעת בדיוק באיזה מקל מדובר. בשיר הילדים של ביאליק האפון בעל המקל והתרמיל הוא ספק המשורר המתבדל מן ההמון הסואן, ספק היהודי הנודד, ספק אדם צעיר וגנדרן, ספק זקן ערירי ועגמומי. בשיר הילדים של אלתרמן המקל של מתתיהו המטאטא הוא ספק מקל תמיכה של זקנים וישישים, ספק מטה עוז של מנהיגים ומושלים. הסביבון הוא אפוא העומד כאן מן הצד בדומה לאפון של ביאליק הנשען מוטה על משוכת הגינה.


אלתרמן, שחתם אותה עת על יצירותיו בשם "אלוף נון" (על משקל "אלוף שום" הביאליקאי), בחר את שם העט שלו מן האות הראשונה והאחרונה של שם משפחתו – אל"ף ונו"ן (וכן מן האות הראשונה והאחרונה של שמו הפרטי). כאן הסביבון נופל על האות נו"ן ומחכה לראות כיצד יפול הפּוּר, ומשמוכרע הקרב, הוא הראשון שממהר להכריז על הניצחון. במציאוּת המזרח אירופית ייצגה האות נו"ן שעל גבי הסביבון את המצב הניטרלי, ללא רווח וללא הפסד ("נישט"), ומשום כך חרד הדובר בשיר הילדים הביאליקאי "כִּרכָּרי" מן הנו"ן ("נישט") ומן השי"ן ("שלעכט") ושמח למראה האות גימ"ל ("גאַנץ", כלומר "כל הקוּפּה"). במציאוּת הארץ-ישראלית, שבּהּ האותיות שעל הסביבון מייצגות "נס גדול היה פה", ולא "נס גדול היה שָׁם", האות נו"ן, סמל הכישלון בעברית המודרנית המדוברת, מסמלת כאן דווקא את הנס ואת הניצחון.


ובכך תם סיפור המחזה

דרַמות ומהפכות הרות עולם, המצעידות את התרבות האנושית קדימה או מסיגות אותה לאחור, עניינו את אלתרמן למן ראשית יצירתו ועד סופה. בזמן חיבור זה היה בחנֻכּה היה העולם נתון בחששות כבדים מפני התפרצות ה-furor teutonicus; מפני הפיכתו של עדר פילים ממושמע, נבון ותרבותי, לערב-רב פרוע של חיות פרא זורעות הרס (תיאור עדר הפילים כדוגמת התיאור ב"אל הפילים" שכוכבים בחוץ ותיאור פילי הקרב בשיר הילדים שלפנינו מרמזים אולי על התעוררות מחדש של הכוחות הסטיכיים הפרועים שנתבייתו, העלולים להביא אל היקום שואה והרס. ארץ-ישראל של 1933 היתה נתונה תחת רושמם של מאורעות תרפ"ט, שהחדירו לתודעת בני הארץ את הצורך במלחמת "מעטים נגד רבים", שתציל את דרכי הארץ מפני הפורעים.


כשקורא המטאטא מתתיהו לחיילים להתייצב לקרב ("וְאַתֶּם הַצַּבָּרִים,/ עֲצִיצַי הַגִּבּוֹרִים,/ רַק אֶתְכֶם בָּחַר לִבִּי/ לְאַחֵי הַמַּכַּבִּי./ חַדְּדוּ אֶת הַקּוֹצִים,/ כִּי לַקְּרָב אָנוּ יוֹצְאִים"), אלתרמן מדבר על כינונו של כוח המגן העברי מתוך בני הארץ וחניכיה ("צַבָּרים"), דור של "נכונים תמיד אנחנו" ועל כן הם עומדים כחיילים בשורה על אדן החלון. עובדת היות ה"צברים" נטועים עדיין בעציצים מלמדת על היותם שייכים לשני עולמות: רגלם האחת עדיין בבית-הספר, על ספסל הלימודים, ורגלם האחת בשדות הקרב. לימים עתיד היה אלתרמן לתאר את אנשי המאבק על עצמאות ישראל בגוף ראשון רבים: "מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן / וּמִּסַּפְסַל הַלִּמּוּדִים לֻקַּחְנוּ" ("דף של מיכאל").25 בניגוד לרבי עקיבא, שלוקח בגיל ארבעים מאחרי הצאן כדי ללמוד תורה במאוחר, צעירים אלה לוּקחוּ מבית-הספר שבּו מרביצים תורה ומן הדיר שבו מרביצים את הצאן – אחד מעיר ושניים ממושבה, ממושב ומקיבוץ – בזמן שבּו בני גילם עדיין חובשים את ספסל הלימודים, וזאת כדי להגן על עמם וללחום את מלחמתו. אם ישובו בשלום משדות הקרב, ייאלצו לחבוש את ספסל הלימודים במאוחר ולהדביק את הפיגור, כרבי עקיבא בשעתו.


וגם רעיון היסטוריוסופי מובלע כאן בין השיטין: כוח המגן העברי לא התהווה לפני שהשמיע ביאליק דברי עלבון בשירו "בעיר ההרֵגה" נגד נפגעי הפרעות, מוגי הלב, שהסתתרו מפני הפורעים בעוד נשותיהם נאנסות ומעונות.26 אותם צעירים, שקראו שיר זה – בין במקור ובין בתרגומיו ליידיש או לרוסית – גמרו אומר לזקוף קומה ולא להיות כאותם "עכברים" ו"פשפשים" שתוארו בלעג מר במשא הזעם של ביאליק בשם "ניני המכבים". והנה, אותו ביאליק שהעיר את העם משנתו וגרם לו ליטול את הרובה לידו, מקבל עתה מנה גדושה של עלבונות מפי ה"צעירים" המרדנים הרואים בו מכשול בפני היצירה הצעירה. העלבון שסופג השעון, המעורר את הכלים מרִבצם, דומה לעלבונות שספג אז ביאליק בעת היכתב המסכת, מפי אותם "צעירים", שהספיקו לשכוח את זכותו כמי שעורר את העם מתרדמתו. אלתרמן מתאר כאן אפוא את הדינמיקה של מלחמת הדורות, שעמדה אז בכל חוּמה, ועושה כן במקום בלתי-צפוי – בשיר ילדים תמים למראה.


שירו של אלתרמן רומז לאותם חוגים שלא נטלו חלק פעיל במאבק הלאומי, בין שישבו בעורף ובין שישבו עדיין ביישוב הישן והסתפקו בתלמוד תורה ובאמירת "בשנה הבאה בירושלים", אף על פי שישבו בירושלים הנבנית, היוצאת מבין החורבות. לאלה קורא המטאטא, המלהק והבמאי, להתנחם בתפקיד הנוח והלא-מסוכן שנפל בחלקם: "גַּם אַתָּה, מַשְׁפֵּךְ בַּכְיָן,/ תַּפְקִידְךָ הוּא מְצֻיָּן,/ שֵׁב וּשְׁפֹךְ דְּמָעוֹת כַּמַּיִם/ עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלָיִם!". כלול כאן גם רמז נגד אותם משוררים קלושים, הכותבים על-אתר שירי קינה על ירושלים, מאלה שעליהם הלעיג אלתרמן באותה עת בשיר כדוגמת "ירושלים" (משירי רגעים).


תחילתה של הדרמה היא, כאמור, בחדר חשוך שבין כתליו מצרצר הצרצר, כבשירו של ביאליק "שירתי" – את שירת הגלוּת והדלוּת. כל ה"אבזרים" של "היכל הכלים השבורים" מצויים כאן, ולא נפקד מקומו של איש ושל כלי כלשהם: הנר המהבהב, חשכת הצללים, הילדים הרועדים מפחד ומקור, הצרצר המצרצר בפינה, השולחן, הקירות המחוללים ריקוד שחת מבעית, האורלוגין והכלבלב (בשירו של ביאליק נזכר החתול, ולא הכלב, שהרי היהודי פוחד מפני הכלב שהגויים אוהבים לשסות בו).27 הכול מסביב חשוך ומפחיד, "עַד אֲשֶׁר הִגִּיעַ קֵץ" (השוו "עד-מתי קץ הפלאות"; דניאל יב, ו), והשעון מצלצל ומעיר את "הנפשות הפועלות" מתרדמתן. כמו בשיר "ליל קיץ" (כוכבים בחוץ), שבו "זְמַן רָחָב, רָחָב, הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם", השעון מעיר את הנרדמים מאלפיים שנות תרדמה נרפסת, ומתתיהו נוסך גבורה בלבבות נרפים. השם "מתתיהו" ("מתת" + "יה") הוא אחד מתרגומיו של שמו הפרטי של הרצל – תאודור – שפירושו מתנת האל ["תאו" = אל; "דורון" = מתנה]. הרמיזה לתאודור-מתתיהו הרצל העבדקן (בדומה למטאטא בעל הזקן) מרמז כמובן לראשית הציונות, שהעירה עם נרפה משֵּׁנה עמוקה בת שנות אלפיים, טאטאה את צללי החשכה והאיצה בבניו לקום ולזקוף קומה. מחמת הפחד מן הגלות – מן הסערות, הסופות והחשכה – הסכים העם ב"דור התחייה" להתעורר ולמלא תפקיד בהצגה ההיסטורית שהוטלה על כתפיו.


מיהו אותו "פרימוס" בעל בלורית מתנופפת, הנלחם בצללי העבר ומחרף מערכות אויב? האם זהו אחד מיורשיו של הרצל בהנהגת התנועה הציונית? שמא אחד מאבות היישוב, בוניו ומנהיגיו? ושמא אחד ממקימי ה"גדודים העבריים"? כך או אחרת, "בלוריתו" הזהובה-האדמונית של הפרימוס מעידה על היותו "יהודי חדש" הדומה לאחיו הצַבּרים, "יפי הבלורית והתואר", אנשי המאבק על עצמאות ישראל. במסכתות של חנוכה, המכבים או הנרות (נר ב', ג', ד' וכד') משמשים בתפקיד המקהלה שבמחזות היווניים הקלסיים. ה"צברים" הללו, העומדים בשורה סדורה על אדן החלון, הם דור של "נכונים תמיד אנחנו", ומשום כך דבריהם מתאימים ל"מקהלה" –לפעולה קולקטיבית שבָּהּ כל אחד מוסיף את חלקו האנונימי להישג הכללי, וכל שכרו – טובת הכלל. מתתיהו מדבר אליהם בגוף שני רבים ולא מחלק להם תפקידים ייחודיים, כב"דור הרֵעים" שבו נבלע דיוקן הפרט בדיוקן הכללי של בני הדור.


שׂערו "הג'ינג'י" של ה"פרימוס", כבתמונות הלוחמים והחולמים בני הדור ההוא, הוא ספק אידאל עברי (דוד המלך הן היה "אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם"), ספק אידיאל ניטשיאני (יווני-פלִשתי-גרמני כבאידאל "החייה הצהובה" וכבאגדת פרידריך ברברוסה [= אדום הזקן], שגם הוא לפי האגדה העממית "חי וקיים" במערה עד עצם היום הזה, ממש כבאגדות על דוד המלך שבמקורותינו).28 יהודה הפרימוס בעל רעמת השׂער המתנופפת (שמו, יהודה, מעיד על היותו "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" [בראשית מט, ט] ואחד הכפירים הניטשיאניים "בְּתַלְתַּלֵּי הַזָהָב" משירו של ביאליק "על-סף בית-המדרש") מאיץ באחיו ה"צַבּרים" השתולים כאן בעציצים (רמז להיותם של בני הארץ "צמחי בר" מִדבריים ו"צמחי בית" מתורבתים בעת ובעונה אחת)29 להשחיז את קוציהם, את כלי המלחמה שלהם "כִּי לַקְּרָב אָנוּ יוֹצְאִים!". כבימי החשמונאים, היה הקרב על עצמאות ישראל כרוך במאבק נגד אימפריה גדולה ונגד אויבים נוספים, מחוץ ומבית. כבימי קדם, הסתיימה מלחמת "מעטים נגד רבים" בניצחון המעטים, המחוזקים באמונתם, שהרי הם נלחמים מלחמת אין ברֵרה, לחיים ולמוות.


אלתרמן מתפלמס כאן עם רעיון "היהודי החדש", שהעסיק את הקונגרסים הציוניים ואת הספרות העברית החדשה. האידֵאל החדש של הלוחם יפה הבלורית, ששׂערו זהוב או אדמוני ועיניו כחולות – אידֵאל זר של יעקב הדומה לעשָׂו ושל דוד הדומה לגליָת, של גור אריה יהודה שהיה לאריה ניטשיאני זהוב רעמה. אלתרמן פקפק אם אכן יוכל היהודי לשנות את עורו בן לילה, ובעיר היונה הִרבה להתפלמס בסוגיה זו, שהעסיקה את בני דורו. הוא הִרבה להביע אי-אימון ב"שינוי כל הערכים": כשתיאר לימים בשירו "עיר הגירוש" (עיר היונה) את מפגשם של פליטי המחנות עם קולטיהם, בני ההתיישבות העובדת, מסתיים התיאור במפגש עם "מוֹרֵה-הָעִבְרִית הַשָּׁלִיחַ / וַחֲבֵר הַקִּבּוּץ הַמְמֻשְׁקָף עִם סַמְכוּת הַשִּׁלְטוֹן וּמַכְשִׁיר-הַקֶּשֶׁר". לא דמויות של גיבורים, שניחנו ביופי חיצוני סטריאוטיפי ומושלם, מוצגות לפנינו ברגע המפגש ההיסטורי שבין שארית הפלֵטה ליישוב, כי אם מורה שליח וחבר קיבוץ "ממושקף". גם כשתיאר את הרופא בסוף שירו "עיר היהודים" (שיר ג' במחזור "מלחמת ערים" מתוך עיר היונה), ניפץ ציפיות ומוסכמות: "וְאַחַר כָּךְ הִגִּיעַ הָרוֹפֵא וּכְלֵי מְלָאכְתּוֹ עִמּוֹ. אִישׁ אַדְמוֹנִי הוּא וְשָׂעִיר". תיאורו של הרופא הוא כשל עשיו איש השדה, ולא של רופא משכיל היושב במרפאה. אילו נכנע אלתרמן לשגרת המוסכמות, היה מתאר את חבר קיבוץ כאיש אדמוני ושעיר, ואת הרופא כאיש ממושקף.


אלתרמן לא נענה אפוא לסטראוטיפים המקובלים, אלא נהג לשבור אותם ללא הרף. גם האנשת הכלים בזה היה בחנֻכּה נעשתה שלא בדרך המקובלת. האנשה של כלי בית ושל חיות בית איננה עניין נדיר בספרות הילדים,30 ועליה בנוי, דרך משל, שיר הילדים של ביאליק "מעשה ילדוּת", הבנוי אף הוא כמסכת תאטרון שבּה נוטלים חלק "גיבורים" מעולם הדומם והחי, כדוגמת השעון, הדלת, הכלב והחתול. אולם האנשה נועדה לנסוך תכונות אנוש בחיות ובחפצים דוממים, וכאן – מאחר שלפנינו צבא אחיד של עציצים מול כיסאות וקומקומים – לאיש מ"הנפשות הפועלות" אין תכונות אנוש אינדיווידואליות. לפנינו תיאור רב-פרדוקסים שדֶה-הומניזציה ופרסוניפיקציה דרים בו בכפיפה אחת, כבאוקסימורון האלתרמני הטיפוסי המצמיד ניגודים שאינם מתמזגים. ואף זאת: הכלים בהקשר המלחמתי אינם כלי בית בלבד. הם הופכים עד מהרה לכלי מלחמה, המזכירים את האטימולוגיה של השם "מכבי", או "מַקַּבִּי" (מלשון 'מַקֶּבֶת'). וכך כתב אלתרמן בשבח הכלים, שחשיבותם בשעת מלחמה אינה פחותה מזו של הגיבורים הנושאים אותם: "נֹאמַר שִׁבְחָם שֶׁל הַכֵּלִים:/ כְּלֵי חוֹפֵר, הָאִתִּים, הַמַּקֶּבֶת, / שֶׁעָרְמוּ בְּהַלְמוּת עֲמֵלִים / אֲדָמָה שֶׁאֵינָהּ נִגֶּפֶת." (בשיר "שבחם של הכלים", משירי עיר היונה).


את תפקיד ההיסטוריון המתעד את הקרב נוטל הסביבון המואנש, הנופל על האות נו"ן ומשמיע באוזני כל פלג ב"יישוב" את המילים המדברות ללִבּו. באוזני אותם חוגים שנטלו חלק במאבק על עצמאות ישראל (באוזני ה"צַבָּרִים, עֲצִיצַי הַגִּבּוֹרִים"), הוא משמיע את המילה "ניצחון", הנטולה מאוצר המלים של הליברליזם המערבי הנאור. באוזני הציבור החרדי, שאותו שלח המטאטא לשפוך "דְּמָעוֹת כַּמַּיִם / עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלָיִם" הוא משמיע את המילה "נס", הנטולה מאוצר המילים והמושגים של האדם המאמין בחסדי שמים.31


הנו"ן החרותה על הסביבון הופכת אפוא סמל הניטרליות: הרוצה לדרוש אותה לגנאי יראה בסביבון אופורטוניסט, "עט להשכיר" המבקש לשאת חן בעיני כל הפלגים והמפלגות. הרוצה לדרוש אותה לשבח יראה בה התרחקות מהזדהות עיוורת עם האקסיומות של אחת מקצותיה של המפה הפוליטית, כדי לשמור על אובייקטיביות ועל שיקול דעת נבון. כך הופכת האות נו"ן – סמל הכישלון (כאמור, נו"ן כפופה היא קיצורו של "נכשל" בעברית; והאות נו"ן על הסביבון פירושה ביידיש, כאמור, "נישט", לומר "לא זכה") לסמל הנס והניצחון. אלוף נו"ן – שמו של נתן אלתרמן, "נוניק" בפי בני משפחתו – הביס את מתחריו ויריביו, וזכה "בכל הקוּפּה". כאן וביצירה המשלימה – "מעשה בחיריק קטן" –הראה אלתרמן אל נכון כיצד יכול אדם (או עם) קטן ומזולזל להפוך את "נתוני הפתיחה" העלובים שלו למנוף אדיר להצלחה. דווקא קטנותו מחייבת אותו להתאמץ יותר מאחרים. הכורח להילחם על ערכים בסיסיים כעצמאות וריבונות – שעמים אחרים זוכים בה בהיסח הדעת – מחייבת את הפרט ואת האומה במאמצים עילאיים, המוכתרים באותו הישג, שיש הרואים בו "ניצחון" ואחרים רואים בו "נס".


הערות לחלק ב' :


17. פרק זה התפרסם בהשִלֹח, כרך ז, חוברת ל"ח (אדר תרס"א). בחוברת אייר של אותו כרך עצמו ראה אור שירו של ביאליק "שירתי", שהושפע ככל הנראה מתיאוריו של מנדלי. ראו גם: כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, הדפסה שישית, תל-אביב תשי"ד, עמ' קמה-רנ.

18. שם, עמ' רנג-שה.

19. הקריאה ל"צברים" שישחיזו את הקוצים היא קריאה להשחיז את כלי הנשק ולהיערך לקרב, אך גם רמז להופעתם המחוספסת ולהתנהגותם חסרת העידון של ילידי הארץ. בשירו "מריבת קיץ" כתב אלתרמן על ה"כנענים" המתנשאים על המשוררים ה"גלותיים": "הֵם נָטְלוּ רַק אֶת גְּמַר לִטּוּשׁוֹ שֶׁל הַחוֹחַ/ לְסִמָּן שֶׁהַיֶּתֶר יָאֶה לַשְּׁפָחוֹת" (עיר היונה).

20. על חלקו של אלתרמן בפרשת שירו של ביאליק "ראיתיכם", ראו מאמרו "במעגל", כתובים, שנה ו, גיל' טו (רמז), כ"ד באדר ב' תרצ"ב (1.4.1932). פורסם שנית בספרו במעגל (תל-אביב 1975), עמ' 9-10. על כך הרחבתי במאמרי "לפתרון חידת השיר 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם'", בתוך: פנחס גינוסר (עורך), הספרות העברית ותנועת העבודה, המרכז למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע 1989, עמ' 178-223.

21. שירו של ביאליק פורסם בדבר, שנה ב, גיל' ד, ט"ו בטבת תרצ"ד (13.1.1933), עמ' 5 (כשנה לפני שירו של אלתרמן ובאותה אכסניה).

22. "בגינת הירק", דבר (מוסף לילדים), כרך ב, גיל' ב (טו), י"ב בחשוון תרצ"ג (11.11.1932), עמ' 4.

23. הבלורית היא מסממני ההיכר של בני אומות העולם (על-פי סנהדרין כא, ע"א), ובני ישראל אינם מתהדרים בבלורית: "העושה בלורית אינו מגלה אלא לשמהּ של עבודה זרה" (דב"ר ב).

24. ראוי לשים לב כי בשירו של ביאליק נאמר לפני הופעת הגזר "שִׂימוּ רֶוַח", ואילו בשירו של אלתרמן נכלל הביטוי "הָבוּ רֶוַח" (על יסוד "הבו גודל"), המעיד על השפעת שירו של ביאליק על אלתרמן.

25. עיר היונה, תל-אביב 1957, עמ' 25-27.

26. "בעיר ההרגה", הזמן (ב"צ כץ), כסלו תרס"ד, שורות 60-98.

27. הכלב שתפקידו לשמור איננו אלא כלבלב המתעלף מפחד כדוגמת הכלב הלבן "צוציק", המנומר בחברבורות שחורות, מסיפורו של מנדלי "בימים ההם" (מין כלבלב כזה, הדומה יותר לכבש מאשר לכלב, מצוי גם בחצרו של נח, גיבור סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", והוא אנטיתזה לכלב האימתני שקוריפין הגדל בחצרה של הערלית שקורופינטשיכא, הקרויה על שם כלבהּ).

28. ראו מאמרו של עלי יסיף "דוד המלך במערה (לאופיה של האגדה האמנותית)", מעגלי קריאה, חוברת 6 (סיוון תשל"ט), אוניברסיטת חיפה, חיפה, עמ' 39-40.

29. בשיר הפתיחה של כוכבים בחוץ נאמר: "וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶנָה עֵדוֹת" (מתוך הצמדתן זו לזו של חיית מכלאה מבויתת וחיית יער משולחת). יש כאן גם רמז לשני טיפוסים של נשים – נעמי המבוייתת והפונדקית הייצרית ומשולחת הרסן.

30. גם ביצירות בימתיות בתרבות אירופה, כדוגמת הבלט מפצח האגוזים של צ'יקובסקי, על-פי סיפור של את"א הופמן; וכן האופרה הקצרה הנער והקסמים של מוריס רוול, על-פי סיפור של קולֶט (הבכורה הייתה ב-1925).

31. המעמד של הסביבון, הנע בין עולם המושגים של האקטיביזם החילוני לבין זה של הפסיביוּת הדתית, המאמינה בנִסים ובנפלאות, מזכיר את ההלצה שרווחה בזמן מלחמת השחרור על אנשי צפת שניצלו בזכות עניינים שבדרך הטבע ובזכות הנס: "בדרך הטבע" – זוהי תפילתם של אנשי צפת לישועה, "בזכות הנס" – זהו הפלמ"ח שהגיע בזמן הנכון.


Comments


bottom of page