"משורר חצר" או "משורר לאומי"

יחסיו של נתן אלתרמן עם הממסד


פורסם: אתגר הריבונות : יצירה והגות בעשור הראשון למדינה. עורך - מרדכי בר-און "יד בן-צבי", ירושלים 1999


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

א. ההתחלה: הבוהמיין בן "אסכולת שלונסקי"


'בשטף עיר', בכור שיריו של אלתרמן שהתפרסם ברבים, נדפס ב-1931 בובים">1 הערה< - להלכה ביטאונה הרשמי והממוסד של אגודת הסופרים, ולמעשה ביטאונם החדשני של צעירי המודרנה. שיר זה, שהמשורר לא הכלילו בספריו, נשא חותם אירופי מובהק, וב לפי כללי הפואטיקה של אסכולת שלונסקי: שיר אורבני (URBAN, URBANE), העוסק באדם בה"א הידיעה מול שקיעת המערב וקץ ההומניזם אין בו זכר לשאלות לאומיות כלשהן, והוא נעדר סממני זמן ומקום מוגדרים. במרכזו עיר מערבית טיפוסית ואופיינית, אך בלתי מאופיינת, שאקלימה קר ומנוכר, ועל יושביה מרחף גזר דינו של החלוף. השיר הראשון נתן את האות לבאות - לשירי הכרך המודרניסטיים ב אלתרמן בשנות השלושים, לרבות שירי "כוכבים בחוץ“ (1938), שהוציאו לו לאלתר מוניטין של משורר מן השורה הראשונה. עד ל"עיר היונה“ (1957 לא תיאר אלתרמן בשירתו הקאנונית - להבדיל משירתו הז'ורנליסטית הקלה - את העת והמקום הקונקרטיים. כאן לראשונה גם התבונן בהיסטוריה בעצם התהוותה, על קרעיה ותמורותיה, בלא אותו ריחוק אסתטי מבית מדרשם של הסימבוליסטים, שגרם לו לתפוס את ההיסטוריה כגלגל חוזר - כהצגת תיאטרון ססגונית, החוזרת על עצמה בחוקיות קבועה ומבת מראש.


בדרך כלל, נמשכו צעירי המשוררים, בני חבורת ובים", לעבר האסתטיציזם המלוטש והאנין, של הנאו-סימבוליזם הצרפתי-רוסי, שהטיף להתנערות מסממני אקטואליה ומכל גילוי של מעורבות חברתית-פוליטית. מתוך גישה הרואה בעולמם של היצירה ושל יוצרה עולם אוטונומי, המנותק כביכול מגבולות וממגבלות של זמן ומקום, השתדלו גם יורשי הסימבוליזם בארץ-ישראל להתרחק מן הפרובלמטיקה הלאומית-יהודית של שנות התבססות המפעל הציוני (קו זה לא נשמר אמנם ביצירתם בעקביות גמורה, שכן אירועי הזמן לא הניחו להם להתבצר לאורך ימים כאוות נפשם במגדל שן סוליפסיסטי). תחת רישומן של מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית,בו צעירי המודרנה שירים אוניברסליסטיים, שאינם שמים פדות בין כל הנבראים בצלם, מקדשים את האדם באשר הוא ומבכים את דמו הנשפך כמים. שירים אלה היווין פשרה בין רצונו של המשורר הסימבוליסט להתרחק משאון החיים לבין אותם אילוצים שהזמן גרמם.


בשנת 1932, הוציא שלונסקי חוברת צנומה בשם "לא תרצח",>2 הערה< ובה שירי מקור ותרגום בעלי מגמה פציפיסטית והומניסטית, המשקפים את זוועות המלחמה שבכל זמן ובכל אתר, ואת זוועות מלחמת העולם הראשונה בפרט. בהשראתה,ב אלתרמן את אחד משיריו הראשונים - 'אל תתנו להם רובים'>3 הערה< - מונולוג בנוסח הבלדות של ברכט, הנישא בפי חייל אלמוני, הגווע בבית חולים לאחר שנפגע בהתקפת גזים, לאחר שהרג ארבעה חיילים, אלמונים אף הם, ועתה הוא מבקש לבל יתנו רובים לשני בניו, שנותרו אחריו. לימים, לאחר ששיר קוסמופוליטי זה נדפס באנתולוגיה שייצגה את השירה בת הזמן ונתפרסם ברבים,>4 הערה< אף זכה למידה כלשהי של פופולריות, התכחש אלתרמן ליציר כפיו, וביקש להשכיחו מלב, בין השאר משום שעלול היה להתפרש, בראי האתוס של דור תש"ח, בתורת שיר דפיטיסטי, שיש בו כדי לפגוע במוראל הלוחמים לעצמאות ישראל.


למרות ששירתו הקאנונית התרחקה בשלביה הראשונים מכל סממני אקטואליה ומכל בעיות היהדות והמהפכה הציונית, מחילה שלט בשירת אלתרמן גם הפן ה"רחובי" (כך כינה באיגרותיו המוקדמות את נטייתו אל השירה הקלה, הקשורה בטבורה למציאות היומיומית הנמוכה). ביצירת האמנות ראהין מקבילית כוחות של ניגודים עזים וקיצוניים (ניגודי האריסטוקרטי והוולגרי, הישן והחדש, הנצחי והחולף, האוניברסלי והלוקאלי), שאותם נהג להצמיד בדרך האוקסימורון המודרניסטי הצורם והבוטה.>5 הערה< האופי האוקסימורוני והפרדוקסלי של יצירתו התבטא לא ביחידות הטקסט הקטנות בלבד, אלא גם בתבניות הגדולות ביותר ובאופן מיוחד, בדרך שבה יצר ליריקה אסתטיציסטית ועמוקת-מבע, המנותקת מזמן וממקום, לפי מיטב המסורת הסימבוליסטית, ובצדם טורי-שיר קלים ולוקאליים כחרוזי "רגעים" ו"סקיצות תל-אביביות", המתעדים מציאות אקטואלית בת חלוף והמתעלמים במופגן מתביעותיו המגבילות של הסימבוליזם. האופי האוקסימורוני של שירתו אפשר לאלתרמן להצמיד את האוניברסלי והלוקלי: בשירי "כוכבים בחוץ“ אין אמנם אזכור של מקומות קונקרטיים והעיר היא סמל של העיר לדורותיה, אבל שירים כמו 'הולדת הרחוב' ו'עץ הזית', למשל, עשויים בהחלט להיתפסיאורה של המציאות התל-אביבית והארץ-ישראלית בת-הזמן, המוצפת באור השמש העזה.


ניתן אפוא לראות, שעוד בהיותו תלמיד צעיר, היוצק מים על ידי ה"רבי" ושותה ממימיו, התבלט אלתרמן בעמדתו העצמאית בתוך חבורת המשוררים שהתחממה כנגד אורו של שלונסקי. מחבריו , או לאסכולה, תבע שלונסקי סימני הזדהות והשתייכות מובהקים, ואחד מהם היה הצטרפותם כאיש אחד למרד הגלוי בביאליק - האיש ויצירתו. בעשור התל-אביבי שלו, כמשורר בעל-ביתי, שב-חייו לכאורה שוקטת ורוגעת, גילם ביאליק עבור הצעירים המודרניסטים את ערכיה של השירה הקלאסי-רומנטית, שאותה ביקשו לבער מן העולם. בני החבורה יצאו חוצץ כנגד ביאליק, והעליבוהו חדשות לבקרים, תוך חשיפתם של "מומיו" ו"נגעיו" לעיני כול. שלא כצפוי, לא הצטרף אלתרמן למקהלת המגדפים, ובפולמוס המקוטב שנתעורר סביב שיר הקונגרס של ביאליק 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם' נקט עמדה בלתי שגרתית של איש ביניים,>6 הערה< המסרב לנהוג כחסיד שוטה ולפעול בהתאם לציפיות וליבים.


כרטיס הזיהוי הפוליטי של אלתרמן בשנים אלה - שנות פילוג וקיטוב פוליטי - לוט בערפל: מצד אחד, הוא מצא את פרנסתו בעיתונות של החוגים האזרחיים ומפלגות הימין ("הארץ", "דואר היום"), ולא בזו של מחנה הפועלים ומצד שני, מן הבחינה הפואטית, הוא התקרב אז לחוגי "התרבות המתקדמת" של שלונסקי ולאה גולדברג. רק בהמשך דרכו, לאחר שזלמן שוקן פיטרו מעבודתו ב"הארץ", הצטרף אלתרמן למע דבר ולאנשי הרוח וההנהגה המדינית של מחנה הפועלים. ואולם, לא היתה זו פשרה לצורכי פרנסה בלבד: ככל שקרבה מלחמת העולם, הלך אלתרמן והתקרב אל החוגים שנטלו חלק פעיל במאבק לעצמאות ישראל: הואב עליהם ועל פועלם, אף ראה בהם את קהל היעד הטבעי לשיריו ול"טוריו".


עמדתו העצמאית לא היתה עמדה פרובוקטיבית של איפכא מסתברא, נוסח רטוש,>7 הערה< שסירב ל בתלם, ולא אחת ערך בי-העת של אסכולת שלונסקי מיני מפגני ראווה נונקונפורמיים. צעדיו העצמאיים של אלתרמן נעשו בגלוי, בצניעות אך בביטחון מישיר מבט. עמדה זו היתה עניין של צו פנימי, צו המצפון, שהורה לו לומר את אשר על לבו באופן גלוי וענייני, ושלא להיכנע לשיקולים אופורטוניסטיים בני חלוף. בודלר, אבי הסימבוליסטים, קבע בשעתו, שאין לשפוט את האמן לפי שום אמת מידה זולת כישרונו: אין האמן חייב בחובות המוסריות, ההגינות והתועלת לחברה מותר לו שיהא אדם מושחת, ובלבד שיהא אמן אמת, היודע היטב את מלו.>8 הערה< אלתרמן, לעומת זאת, מעולם לא ראה את הליטוש הצורני ואת המוסיקליות של שיריוכלית בפני עצמה, ובוודאי שלאכלית עליונה. כבר בשירי "כוכבים בחוץ", המלוטשים והריתמיים, כדוגמת 'הדלקה', 'הנאום' ו'הרוח עם כל אחיותיה', הנראים כהשתעשעות וירטואוזית בצלילים ובמראות, התחבט אלתרמן בשאלה שהעסיקה אותו ביצירות ב בזמן המלחמה: מהם הערכים השורדים בעת קטקליזם נורא, המאיים על האנושות להכחידה. כמענה לשאלה זו, העמיד המשורר במרכז ערכים הומניסטיים וכלל אנושיים כדאגת אב ואם לילדם וקנאת אוהב לאהובתו, שאותם ראהיקר העיקרים שביסוד חיי אדם.>9 הערה< לימים, העמיד ערכים אלה במרכז יצירתו (אהבת אב לבנו ובן לאביו ב"שירי מכות מצרים" קנאת בעל לרעייתו ב"שמחת עניים" רעות הלוחמים ב"שמחת עניים" וב"שירים על רעות הרוח" נאמנות עד כלות של רעיה לבעלה ב"פונדק הרוחות"רכים שלמענם כדאי לחיות ולמות, ושבלעדיהם אין לחיים כל משמעות וטעם.


לא היתה זו התייפייפות במלים. ערכים אלה נתבטאו אצלו - בחינת נאה דורש ונאה מקיים - קודם כול בחייו החוץ-ספרותיים: בביקוריו הקבועים בבית אמו הקשישה ובבים ששיגר אליה בקביעות, משעקרה אל קיבוצה של בתה לאה בדאגתו הרבה לבתו ולבני אחותו, הניכרת מביו אליהם בביקורת המושחזת שהפנה כלפי הממסד בראותו שאין שועים לתחנוני הורים לאשפז את ילדיהם הקודחים, תוך התכחשות ל"יצר אב ואם", שהוא, כדבריו, אחד העיקרים שעליהם מושתתת החברה האנושית. על סוגיה מוסרית זו, המחייבת כל בן תרבות להיחלץ לעזרת החלש בשעת מצוקה, היה מוכן אלתרמן להתנצח עם בן-גוריון, שלו הגה חיבה והערכה על העול שנטל על עצמו בהנהגת העם בעתות משבר. בתגובה על ב נזיפה אבהי, שקיבל מראש-הממשלה על "טורו" 'לעזרת הרופא', ענה המשורר לראש-הממשלה בב מיום 19.5.1952:


יש דברים ושאלות אשר יחד עם נימתם הציבורית משתרגים ומשתלבים בהם גם שורשים ועיקרים שביסוד חיי נפשו של אדם וברבדיו העמוקים ביותר, אלה שעליהם עומדת בסופו של חשבון גם החברה. אחד ממניעים ורבדים אלה הלא הוא יצר אב ואם, הלא היא אותה דחיפה ראשונית וייצרית לבוא לעזרתם של הורים וילד. חברה שיצרים כמו אלה מתרפים בה, חובה להעירם ולעוררם, שכן בלעדיהם היא מאבדת מכוח-הדחף הראשוני של חיים ומקנייניהם היקרים ביותר".>10 הערה<


הצד האתי בכלל היה יקר בעיניו יותר מאשר הצד האסתטי, חסר המחויבות החברתית ההגנה על כבוד האדם ועל ערכי המוסר הטבעי היתה קרובה ללבו יותר מכל גינוני המשוררים. באחד מ"טוריו",>11 הערה< טען אלתרמן באירוניה, כי בתקופה הפריהיסטורית, רווחו מונחים "פרימיטיביים" כגון "מצפון האנושות", ואילו כיום ברור לכול שלא היו אלה אלא "אמונות שווא". ואולם, חובה עליו להודות, כי "ביום בו ייעלמו כל אמונות-ההבל - / מה יישאר? לקום / ולהיתלות על חבל". משמע, בעולם שבו נתבטלו ערכי המוסר והצדק, אובדים גם דחף החיים וטעם החיים.



ב. שני המודלים של המשורר איש-הרוח


אי-אפשר היה למשוררי המודרנה הארץ-ישראלית להיצמד לפואטיקה הסימבוליסטית הדקדנטית מבלי שייקלעו לסבך של סתירות ולבטים: חרף הבוז שהם רחשו לכל תופעה של קונפורמיזם ועדר, הם חיפשו לעצמם ללא הרף בני ברית והקימו חבורות למיניהן, שהתאגדו והתפצלו מסיבות שהזמן גרמן. מעולם לא פרחה החבורה הספרותית - זו המכונה בעגה בשם קליקה - כבימי שלטונו של האינדיווידואליזם המוקצן של סופרי אסכולת שלונסקי, שטיפחו את הדימוי של הנווד המנודה והבודד, שההתאגדות והמגוייסות ממנו והלאה.


שני המודלים של איש הרוח - המודל המיושן של המשורר הלאומי והמודל החדש של המשורר המרדן והאנטי ממסדי - נולדו באותה עת עצמה, האחד במזרחה של אירופה והשני במערבה. המודל המיושן של המשורר הלאומי, המשמש מופת לעמו ובעל המחוייבות לענייני הכלל, הוא תוצר של שנות אביב העמים, שנות שיא הגעש של הרומנטיקה האירופית. הוא הגיע לספרות העברית במאוחר, בשנות מפנה המאה, וזוהה עם ביאליק. כנגד זה, נולד המודל החדש בחוגם של בודלר וחבריו הסימבוליסטיים, והגיע אל הספרות העברית באיחור של שלושה דורות ויותר, לאחר שנות המלחמה והמהפכה, גם אם היו לו פה ושם כמה גילויים פרוגוניים לאורך הדורות. המודל הזה העמיד דמות של בוהמיאן שאינו חייב דבר לזולתו ולחברה, ובוודאי שאינו שואף לשמש דוגמה אישית, אלא מציג עצמו בעמדה אופוזיציונית לממסד לחברה הנורמטיבית: משורר שביתו הוא בית הקפה, שחייו האישיים לא אחת סוערים ומפוקפקים למדי. אמנם לפנינו בוהמייניות בגרסה מתונה עד מאוד, לא כמו אצל הסימבוליסטים הצרפתים, שאחדים מהם היו באמת נוודים מנודים, ובאו מן הביבים והאשפתות אך גם איש המודרנה בגרסתה הארצישראלית: צעיר מרדן ומר נפש, קרוע-בגד וחסר קורת גג, שאנטגוניזם חריף שורר בינו לבין החברה הממוסדת: הממסד דוחה אותו מקרבו ורואה בו פורץ גדר, ואף הוא דוחה את הממסד ואת ערכיו בשאט נפש.>12<


בהשראת הבוהמייניות הדקדנטית, שחיבבה את הדימוי היחפני, וכן בהשראת הלכי רוח סוציאליסטיים, שקשרורים לפרולטריון, אהבו רוב משוררי המודרנה להציג את עצמם כנוודים קרועי בגד, כאנשי הפקר, חסרי בית וייחוס, כחבל קבצנים, כבני בלי-שם, כשיכורים, כמשוררי קרנות וכאספסוף של מצורעים המושלכים אל מחוץ למחנה. דמות ההלך משירת אלתרמן היא רק גירסה אחת - מתונה ומלוטשת - של הדימוי הפלבאי של איש מודרנה, חסר השורשים והייחוס. היה בכך לא מעט מן הסיגנון ומן הפוזה התיאטרלית, שהרי משוררי המודרנה באו בדרך-כלל מרקע מבוסס ומכובד, ולבולטים שבהם - לשלונסקי, לאלתרמן, לרטוש - היו, בניגוד לרוב סופרי הדור הקודם, אבות תומכים ומעודדים, שניווטו את צעדיהם הראשונים של ופילסו להם דרך. ואולם, היה בו בדימוי המופקר הזה גם גרעין של אמת, שהרי חייהם של המודרניסטים השיקו בחייה של הבוהמה, בגרסתה התל-אביבית המתונה: הםבו ותרגמו לתיאטרון, ישבו במסבאות ובבתי-קפה, לא התנזרו מיין ומנשים. הכוס, הפונדקית ומ התיאטרון הפכו חלק בלתי נפרד מן הביוגרפיה שלהם - הספרותית והקונקרטית.


התפיסה האוטונומית, לפיה האמנות היא תכלית לעצמה, שממנה יצאו הנאו-סימבוליסטים, אנשי אסכולת שלונסקי, ושאותה הקצין בסוף שנות החמישים נתן זך הצעיר, במאבקו הידוע כנגד אלתרמן בשיא תהילתו, ניסתה לבטל את הדימוי של המשורר כשליח-ציבור, ולהעמיד אותו על הדימוי האינדיווידואליסטי המוקצן של הגולה, ה-EXILE או ה-EXPATRIOT, שיחסי איבה שוררים דרך-קבע בינו לבין הקולקטיב והממסד. דימוי זה נתאזרח וקנה לו שביתה אפילו בשעה שכבר זכו גם המודרניסטים המרדנים להכרה ולהוקרה של הציבור הרחב ואפילו בשעה שנתקרבו בעצמם אל הממסד - קיבלו פרסים, מענקים ואפילו משרות קבועות.


ומלים אחדות על המעבר מאוריינטציה לאומית למפלגתית,>13 הערה< בעת חילופי המשמרות שבין ביאליק לשלונסקי ואלתרמן: ערב התכנסות הקונגרס הציוני הראשון, התעורר הצורך במשורר-נביא, שיעורר את העם מתרדמתו ויביא אותו - אם בנבואת נחמה, אם בנבואת זעם - להצטרף למפעל הלאומי הגדול. בשנים אלה לא הרשה אחד-העם לביאליק להיות משורר מפלגתי, למרות שביאליק הצעיר דווקא נטה אז להתייצב לימין הפלג האחד-העמי בציונות. הישגיו המפלגתיים האישיים היו פחותים בעיני אחד-העם לאין ערוך מהמטרה הלאומית הגדולה, מהחשבון ההיסטורי הכולל. במודרנה השתנתה התפיסה הזו לגבי תפקידו החברתי של האמן ואיש הרוח תכלית שינוי: רוב המודרניסטים השתייכו לאחת משתי קצותיה של המפה הפוליטית, ואת שביל הביניים של המרכז לא ידעו, ואפילו בזו להולכים בשביל הביניים, שזוהו אצלם עם הבורגנות המתונה והקונפורמיסטית,ההו-בתלם.


לרוב המודרניסטים היו יריבים מוצהרים ומוגדרים היטב: ה"סנבלטים" ומצדדי מדיניות ההבלגה, מצד אחד, והפיליסטרים הבורגנים וה"ברבורים האבוסים" של הממסד מצד אחר. שתי גישות קיצוניות מנוגדות רווחו אפוא בקרב המודרניסטים, והן משמשות בבואה של שני זרמים נפרדים בתרבות המקור האירופית: מצד אחד, ההתרחקות מענייני הציבור וההסתגרות במגדל השן האסתטיציסטי של האמנות הצרופה, ומצד שני מעורבות עד צוואר בענייני הציבור והכלל. שתי הגישות גם יחד - האוטונומית והמעורבת - חרף היותן מנוגדות זו לזו גרו במודרנה התל-אביבית תחת קורת גג אחת, ואת שתיהן שירת היטב הדימוי היחפני והמנודה של המשורר הדחוי, הגולה גלות ממשית ומטאפורית.


במאבק ההיסטורי שבין שני המודלים של דמות האמן - המשורר הלאומי, שליח הציבור, מחד גיסא, והמשורר הגולה, המתרחק מענייני הציבור, מאידך גיסא - ניצח בתרבות הארצישראלית, כמו בתרבות המערב, המודל המודרני יותר של המשורר הגולה - הנווד המנודה מרצון ומאונס. אמנם, בממסד הספרותי המשיכו אנשי דור ביאליק המתונים וההולכים בתלם לתפוס את משרות המפתח גם הלאה, אפילו שנים רבות לאחר מות ביאליק.>14 הערה< רוב סופרי המודרנה התרחקו מהאיזון הממסדי, שאותו ייצג הירחון "מאזנים" אפילו בעצם שמו. הדגם החדש של איש-רוח התאים באופן מפתיע לכל המשוררים המודרניסטיים שמכל הזרמים גם יחד - הסימבוליסטיים והאקספרסיוניסטיים שמשמאל ומימין - לאלכסנדר פן, לשלונסקי, ללאה גולדברג, לא"צ גרינברג ואפילו לרטוש, שחידש את המלה "ממסד", שווה-הערך של המלה האנגלית ESTABLISHMENT הערה< הבוז של המודרניסטים לממסד ולערכי החומר של הבורגנות הביאה אותם גם בתחום הסוציו-תרבותי למודל חדש של אמן ושל איש רוח, המסרב ל בדרך הכבושה ולנהל את חייו כאחד האדם.


לראשונה, לפנינו אמנים החיים חיים טוטאליים, בתוך הרפובליקה הספרותית שלהם, מבלי שייאלצו להתפרנס מהוראה או ממסחר ומשאר הפרנסות שפרנסו את רוב סופרי דור ביאליק. סופרי המודרנה התל-אביבית היו הדור הראשון בתולדות הספרות העברית, שביודעין ובמתכוון לא חיפש לעצמו משרות של קבע, ובמיוחד התרחק מהוראה לדרדקים, מקצוע שנחשב בעיני סופרי הדור כמקצועם של טיפוסים עוברי בטל והולכי בתלם. זהו הדור הראשון שהתפרנס מכל הבא ליד בקרית ספר: מתרגום, מפזמונאות, יבה לבמה הקלה והרצינית וכולי. עבור המודרניסטים החיים הספרותיים היו החיים האמיתיים. מדורי הספרות היו עבורם מדורי החדשות. המודרניסטים ראו בבורגני, באיש דאגת הפרנסה את אויבו ושנוא נפשו של המשורר הבוהמיין, הבז לערכי חומר בני חלוף. באופן פראדוקסלי, הם שברחו מן הממסד ומן ההתחככות בקהל, בדיעבר השפיעו על העלית השלטת ועל החברה לא פחות מן המשוררים ה"לאומיים", ולעתים אף יותר מהם. במיוחד הדברים אמורים לגבי נתן אלתרמן, שמיזג באישיותו ובהתנהגותו הספרותית והציבורית את שני המודלים גם יחד, ויצר בכך תמונה מורכבת יותר, שאינה נענית במלואה לשום משבצת ולשום קטגוריה, המצויות לנו מן המוכן.



ג. אלתרמן בשנות המלחמה והמאבק לעצמאות ישראל


אלתרמן עמד בתווך. הוא היה היחיד מבין המרכזיים שבסופרי המודרנה, שלא השתייך לשולי המפה הפוליטית, כי אם למרכזה, ועל כן התנקזו לתוך שירתו כל הפראדוקסים הגדולים שאפיינו את התקופה. לגבי הסופרים של דור תש"ח היווה אלתרמן הכלאה של שני המודלים המקוטבים: הלך בוהמייני ומשורר לאומי גם יחד, איש נטול מחוייבות ואיש המחוייבות, קוסמופוליט תלוש, המלטש עד ברק את שיריו הכמו-פריזאיים, ואיש המאבק לעצמאות ישראל, הכואב את כאב עמו והנושא עמו בעול.>16 הערה< שלא כמו המשוררים הפוליטיים בני-זמנו - א"צ גרינברג או אלכסנדר פן - הוא לא היה משורר מפלגתי, המאמין עד תום באקסיומות של מפלגתו, תוך שהוא מבטלפרא דארעא את האקסיומות של הפלג שכנגד. הוא השמיע את קולו של המצפון, ללא משוא פנים וללא דעות קדומות, גם כאשר הדברים עמדו בניגוד לעמדתם של אנשי המעשה במפלגתו, שביקשו לא אחת - מתוך שיקולים פרגמטיים - להעלים עוולות ולטשטשן. למרות שכרטיס הזיהוי המפלגתי שלו היה בשלב זה ברור לכול, כל הפלגים ביישוב היו מוכנים להטות אוזן לדבריו, כי הוא לא נלחם למען אינטרס מפלגתי צר, חולף וחד ערכי, אלא למען ערכים הומניסטיים והומניטריים רחבים, הטבועים בחותם הצדק הטבעי, ולמען המטרות הלאומיות הרחבות.


דוגמאות לאין ספור - מתוך "שמחת עניים", "שירי מכות מצרים“ ו"עיר היונה“ - יכולות להדגים הנחה זאת, אך נדגים אותה דווקא מתוך אחד הטורים ה"קלים" שלו - 'הערה פרדוקסלית',>17 הערה< המוכיח יותר מכל שיר קאנוני מורכב, את גישתו הדואלית לכאורה, אך המוצקה למעשה של אלתרמן, בענייני אתיקה ואסתטיקה, זו שגרמה לו שיתקבל באהדה בקרב קוראים מכל גווניה של הקשת הפוליטית. בתחילה, השיר נוטע בקורא את הרושם ששלום הוא דבר שאינו ניתן להשגה אלא בעזרת כוח, ויוצר בו את הרושם שדבריו נאמרים מתוך עמדה מיליטריסטית ו"ביטחוניסטית", בנוסח התורות שביקשו להשתית את קיומנו על כוח הזרוע וזקיפות הקומה הלאומית: "אדבר נא אפוא: מנסיון האומות / כל שלום היה זמן שבין שתי מלחמות. / בו צברו את הנשק, לאום מול לאום, / בו בשלו סכסוכי עם ועם. / ונצדק אם נאמר שלולא השלום / לא היו מלחמות בעולם. /... כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ / היכולים להחריב עולמות./... יען כל השוכב לידו לישון... מתנפץ ראשון". אולם בהמשך, הוא מהפך את הרושם המיליטריסטי, ומראה שהמלחמה שעליה השיר ממליץ צריכה בעצם להיות מלחמה מופשטת, מאבק מוסרי על אותם ערכים הומניסטיים רחבים, כדוגמת השוויון, הצדק הסוציאלי וחופש הדיבור, שאולי יבטלו בדרכם את הצורך בהקצנה ובמלחמות דמים: "כך: כדי שאותו השלום בקומו / לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט, / יש הכרח שיהיה השלום בעצמו / מלחמה בלתי פוסקת.// מלחמה / נגד כל השלמה ומורך, / נגד כל עיוות-דין של יחיד ועם, / ואפילו שמירת השלום, לעת צורך, / משומרי השלום בעצמם".


כמי שלמד אגרונומיה, ובכלל זה ביולוגיה וזואולוגיה, וכמי שאף למד מתוך החוקים הדרוויניים של ההיסטוריה האנושית ש"רק המחוננים ישרדו" ושה"מחוננים" אינם אלא מי שהטבע חננם בטלפיים ובציפורניים, ידע אלתרמן היטב שהכוח תכופות מנצח, ולא המוסר, הגם שאגרוף הברזל לובש לעתים כפפת משי של אתיקה מדומה. ואולם, כאיש רוח ומוסר, הוא מגן בשירו זה על אותם ערכים ההומניסטיים, המבקשים את נצחון הרוח על הכוח. המסר הופך אפוא את עורו כבלי משים ממיליטריסטי לפציפיסטי, ממטריאליסטי לאידיאליסטי, מבלי להיתפס לרגע לאוטופיה נאיבית ובלתי ריאלית. הסיפא של השיר, "ואפילו שמירת השלום, לעת צורך, /משומרי השלום בעצמם" , מהווה - במישור הלוקאלי - עקיצה לאותם פציפיסטיים מבני חוגו ומפלגתו של שלונסקי, שהתגלו לא אחת כאנשים כוחניים למדי בכל הנוגע לענייניהם, בעוד שבענייני הכלל הרבו להטיף לערכי שלום ואחווה.


בתקופת המלחמה הבין אלתרמן שהאסתטיציזם המלוטש של שלונסקי ושל חבריו, המתגדרים במגדל השן של האמנות הצרופה, אשר בא בעבר לידי ביטוי בחזותם החיצונית של שירי כוכבים בחוץ שלו עצמו, כבר אינו מתאים לאירועי הימים, וכי הערכים הקוסמופוליטיים של האסכולה, הדוחים כל ההזדהות עם צרת העם, מתנפצים במפגש עם קרקע המציאות. בשעה של עשייה קדחתנית, אין המשורר יכול להתגדר במגדל השן שלו וללטש את שיריו עד דק. מן הראוי שישאיר את החוטים פרומים ואת הגוונים דלים ואפורים, ממש כבמציאות שאותה הוא מבקש לשקף. העקרונות האסתטיציסטיים של אסכולת שלונסקי לא עמדו במבחן המפגש עם המציאות הארץ-ישראלית המתהווה. ההצהרות הפציפיסטיות שלו בלא תרצח - שאלתרמן הצעיר נענה להן ב'אל תתנו להם רובים' - לא התאימו לשירה הארץ-ישראלית של דור תש"ח, ודרשו רוויזיה ורענון. בהתקרב מלחמת העולם הכריז שלונסקי, כי בעת שרועמים התותחים נחבאות המוזות. הוא לא פתח את שירתו הקאנונית לשירי מלחמה, אך התיריבת שירה מגוייסת - שירי תעמולה, שירי , שירי עידוד וכד' - במסגרת המערכות המשניות של השירה, דהיינו בפזמון ובשיר הזמר לסוגיהם. במדיניות פואטית ופוליטית זו אחזה גם לאה גולדברג, הנחרצת ביותר מבין חבריה לאסכולה, שהכריזה כי לא וב שירי מלחמה, וכי מותר לה בעת מלחמה לשיר שירי טבע ואהבה. אלתרמן לעומתם חשב שאין למוזה גבולות, וכי היא יכולה לחצות את כל קשת הנושאים מבלי שכנפיה יקוצצו או יסתאבו.>18<


בשירי "שמחת עניים", שבו לדעת ב' ערפלי ואחרים על רקע אווירה של ערב מלחמה ששררה ביישוב בשנים 1939-1940,>19 הערה< ולדעת ע' שביט בעיקר על רקע הסכנה שנשקפה אז לתרבות המערב, ולאנגליה בפרט, מידי המשטרים הטוטליטריים,>20 הערה< ניבא אלתרמן את נצחון ההומניזם על כוחות הרוע, החותרים תחת האנושות להאבידה מתחת לפני השמים (החולד והמרחפים מעליה כדי להיזון מן הגוויות (העיט). היצירה מקבלת על עצמה, מעשה עולם הפוך, את נקודת התצפית של החולד ושל העיט, שיכולים להיות גם פניו מעוררי הבעתה של המת החי "המקנא לחן רעייתו", שהוא הקרבן והנפגע של מוראות הזמן, וגם היפוכם - גילוייה ההרסניים והרצחניים של המציאות של שנות המלחמה: חתרנותם של מרגלים ובוגדים וההרס שזרעו מפציצי הקרב.>21 הערה< בתקופה שבה לא ידע היישוב אל נכון אם יצליח לשרוד, העלה המשורר את ערכה של הרעות - ובצדה ערכים כמו אהבת אבות לילדיהם וקנאת אוהב לאהובתו -רכים בה"א הידיעה שישרדו בעולם ככלות הכול,רכים שבעבורם ראוי לחיות ולמות.


בשנות המלחמה, העלה אלתרמן על נס גם את הערכים הקונסטרוקטיביים החיוביים, להבדיל מאלה התלושים משורש, ששררו לדעת אחדים ממבקריו בשירתו ה"דקדנטית" משנות השלושים. בשיריו התרוצצו ניגודי החיוב והשלילה, החיים והמוות, הבנייה והסתירה, הרצינות ורעות-הרוח. בשיר 'הזר זוכר את רעיו' ("שמחת עניים"), נכרכים זה בזה קדושת החיים והנכונות למות בעד ערכים מסוימים, שרק בזכותם יש משמעות ושחר לחיים. בשיר זה הרעים מצהירים כי גם המוות לא יפריד ביניהם, ספק בפתוס כן, ספק באירוניה טראגית מרה: "לא הפרידו בינינו שנים, / לא הפרידו קנאה ואיד / לא יפרידו שלוש אבנים / שהיו לאחד גל-עד".>22 הערה< השיר השישי מתוך "שירים על רעות הרוח“ כורך את העשייה וקלות-הדעת. שיר זה הוא מונולוג של לוחם מת, המודה לרעו שנשאו על גבו, ומשביעו שיום אחד, לכשיעבור ליד ביתו, יעצור ויאמר: "הוא רדף הבלים והיה רועה רוח, / אבל מת כמו איש היודע עשות". העשייה הממשית - בניין הארץ והמאבק לעצמאות העם - כבשה מקום נכבד יותר ויותר ביצירת אלתרמן, ודחתה לשעה קלה את שבחי קלות הדעת של האמנות הדקדנטית, כניכר מ'שיר שמחת מעשה', השיר השביעי במחזור "שיר עשרה אחים“ (בתוך העשייה הממשית כלל אלתרמן גם עשייה בתחומי התרבות: תחיית השפה העברית וספרותה).>23 הערה< הוא גינה את ההסתגרות האגוצנטרית בתחומו של היחיד לעת זו שבה העם נאבק על עצם קיומו. מכאן ועד למסקנות הפואטיות והפוליטיות, הבאות לידי ביטוי בשירי המחזור "עיר היונה", שבו כנראה לאחר המחזורים "שירים על רעות הרוח“ ו"שיר עשרה אחים", קצרה הדרך.


מן הבחינה הזו היווה המחזור "שירי מכות מצרים“ (1944 כעין מהלך רגרסיבי אל עקרונות השירה הישנים של אסכולת שלונסקי, שאותם נטש אלתרמן לטובתה של פואטיקה חדשה, הפורמת את החוטים ולוכדת את האירועים המתהווים בעודם רוטטים ומפרפרים - זו שמצאה את ביטויה המגובש והמלא בעיר היונה (1957). אולם לא היתה זו נסיגה אלא לכאורה, שכן שירים אלה אכן שייכים בחלקם לתקופה שבין מלחמות העולם, ואכן באה בהם לידי ביטוי השקפתו האוניברסליסטית של שלונסקי בפרט ושל האגף השמאלי במודרנה בכלל - השקפה שאינה שמה פדות בין כל הנבראים בצלם והמעלה על נס ערכים אוניברסליים ועל זמניים (גרעינו הראשון של המחזור בשלושה מבין שירי המכות - 'דם', 'צפרדע' ו'כינים' - בנוסח ראשון, קצר ושונה מן הנוסח שנתפרסם בספר. את השירים הללו הדפיס אלתרמן ב"השומר הצעיר“ בתחילת ספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם, זמן לא רב לאחר פרסום בכור ספריו "כוכבים בחוץ".>24<


לימים, היו שתמהו על אלתרמן כיצד יכול היה לאמץ את נקודת המוצא של אויבי העם (המצרים נתפסו בהקשר זה בתורת שם נרדף לגרמנים ולתאר את סבלם בשעה ששומה היה עליו לתאר את סבל עמו, ולא את סבלם של בני העם הצורר.>25 הערה< שאלה כזו מתעלמת בראש ובראשונה מן הגנזיס של היצירה - מהיותה יצירה שבה בחלקה עוד לפני המלחמה בהשראת מגמות אוניברסליסטיות ששלטו באסכולת שלונסקי. מותר כמדומה לשער ששלושת השירים שנתפרסמו כבר ב-1939, אינם מרמזים כלל לגורלה של גרמניה, כי אם לגורלו של המערב כולו, שהגיעה שעת דעו, כנוא-אמון בשעתה. אפשר שלצורך המחשתו של קץ המערב, בחר אלתרמן לרמז דווקא לקצה הצפוי של נוא-אמון המודרנית, הלא היא לונדון בירת המערב והעולם הקולוניאלי השוקע, שהמלחמה מאיימת עליה להחריבה, ולא לערי גרמניה (המלים "אל, נוא-אמון נצור!... נופלת עיר המלך", שנכללו בנוסח המוקדם, מתאימות כמדומה יותר ללונדון מאשר לערי גרמניה ואין לשכוח, שאת "טוריו" על האימפריה הקולוניאליסטית המתמוטטת כינס אלתרמן בפרק "אל, בריטניה נצור"). ותמוטת בריטניה אינה אלא סינקדוכה של תמוטת אירופה כולה - של "שקיעת המערב" ו"קץ ההומניזם", במונחיהם של אוסוולד שפנגלר ואלכסנדר בלוק. אפשר שהיצירה, המדברת במפורש על ההיסטוריהל גלגל חוזר, ולפיה תמוטתן של ממלכות צפויה מראש כמו המערכה האחרונה במחזה מוסר, מרמזת לכך שהאימפריה הבריטית, אויבתו של היישוב העברי, ששדדה את שכיות התרבות של מצרים העתיקה והציבה אותם בבתי הנכות שלה, מושא להתבוננות ולהנאה, עתידה ללקות מידי הערוב והדבר, הנוטים את אהלם על גבולה, "להציג לה חזיון הגמול".


ובכל זאת, כשנתפרסם המחזור ידע אלתרמן ככל הנראה שמצרים תזוהה עם גרמניה. אולם, בנקודה זו, שאלתם של מקטרגי אלתרמן מתעלמת מעיקרון פואטי מרכזי, שהנחה את אלתרמן לאורך כל יצירתו, והוא עקרון ההזרה. כדי להגביר את האימה ולהמחישה, עשה אלתרמן מעשה עולם הפוך, ונכנס בשיריו, בדרך ההזרה, לתודעתה של החרב, לתודעתו של הרוצח, לתודעתה של שנאת היהודים, הקורמת בשירו עור וגידים, לתודעתו של העיט העט על הגוויות. שירו המוקדם הגנוז 'שיר הגיליוטינה', למשל, הוא מונולוג של המערפת, המוציאה מפיה את המשפט המצמרר: "היום עוד אם למעני את בנה בכורה יולדת". ברבים משיריו בחר להיכנס לתודעה הבלתי צפויה מכול, וגם ב"שמחת עניים“ וב"שירי מכות מצרים“ הפך את היוצרות, ואימץ לעצמו נקודות תצפית בלתי צפויות, כגון זו של המת המתגעגע לביתו, של העיט ושל החולד, או של האב והבן הנספים בנוא אמון בשל סכלותם של שרים ומלך (וכאמור, בריטניה בעת גיבוש הקונצפציה של המחזור ובעת הב ראשוני שיריו היתה עדיין בחזקת אויבתו של היישוב). זאת ועוד, אלתרמן לא ניסה לתאר את הבעיה היהודית כשלעצמה, כי אם את בעיותיה של האנושות כולה, שהממד הלאומי הוא רק חלק ממנה. הוא מתאר ביצירה זו כיצד הביא אורה של ההשכלה לליקוי מאורות, ופנה אל שחר ההיסטוריה, כדי להראות מדוע דווקא אירופה, רווית הדעת והחכמה, יכולה היתה להסיג את העולם לאחור: "את גל-עד לשבטי הזעם /הפוקדים יבשות ואי /ערי איש, כי תוצפנה רעם, /בך רואות את עצמן בראי". כדי להבין את אירועי זמנו, פנה אפוא אלתרמן אל התקדים ההיסטורי הקמאי, שקבע את הדגם לבאות: אל הפעם הראשונה שבה נהרסה באחת עיר עתירת קנייני חומר ורוח, שהושגו בעמל של דורות, ונקברה תחת החורבות בשל סכלות, שמקורה בהשכלה יתרה ובאבדן השכל הישר.>26<


גם כללי הפואטיקה, הבאים כאן לידי ביטוי, משקפים את התקופה הקודמת, שבה עדיין האמין אלתרמן - כחבריו לאסכולת שלונסקי - באסתטיציזם מלוטש עד דק. ב"שירי מכות מצרים“ כל מכה היא גביש אסתטי בדולחי ומזוקק של תופעה גועשת וכלל לא אסתטית: השיר 'דם' משקף את המחסור במצרכי הקיום הבסיסיים, ובמיוחד במים, יסוד החיים 'צפרדע' משקף את הצבא במדיו ובכלי רכבו אחידי המראה ("והיא כולה אחת והיא רבה מספור") 'כנים' מייצג את עלייתם של טיפוסים נקלים משולי החברה למעלת שליטים וכובשים 'ערוב' מתאר את האווירה הבסטיאלית המשתררת בעולם, בעת שאדם לאדם זאב ב'דבר' מתואר משתה הנערך לקול תופי הצבא וחצוצרותיו, ומשתקפת בו אווירת "אכול ושתה כי מחר נמות" 'שחין' מתאר את מעשי ההסגרה וההלשנה ואבדן צלם אנוש 'ברד' מתאר את הפגזת הערים על יושביהן 'ארבה' את נטישתם מאונס של הבית ואדמת המולדת 'חושך' מתאר את ירידתם לטמיון של אוצרות תרבות ' בכורות' את מותם של לוחמים עולי ימים בקרב. אלתרמן שיקף אפוא אל נכון את אירועי האקטואליה ואת אימי המלחמה, אך לא כנתינתם, כי אם בדרך האסתטיזציה הקיצונית, המלטשת את התופעה עד ברק ומשווה לה מראה בדולחי ומגובש, שלא מכאן ולא מעכשיו. באותה תקופה, שבה התפרסם מחזור שירים זה, כבר היה אלתרמן נתון במהלך פואטי חדש, שדגל בעיקרון הפואטי המנוגד, הפתוח והבלתי-מלוטש, שעתיד היה לשלוט בעיר היונה. בשירי מכות מצרים עדיין ערך תיאטרליזציה ודרמטיזציה של החיים וראה בחיים כפשוטם העתק פגום של האמנות בשירי "עיר היונה“ כבר נקט עמדה הפוכה כלפי סוגית המימזיס: הוא העלה בהם על נס את החיים השועטים בשטף, ותיאר את האמנות רבת המומים, המדדה והמקרטעת אחרי החיים כמבקשת להדביקם בלא הצלחה יתרה.


בפולמוס שירי המלחמה, שנתעורר בחוגו של שלונסקי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ייצג אלתרמן עמדה שונה מזו של שלונסקי ושל לאה גולדברג, שהתבצרו במגדל השן של האמנות הצרופה. "בשעה זו", טען אלתרמן, אי אפשר לה לספרות וב על נושאים על זמניים ובלתי מחייבים כיפי הטבע וכמנעמי האהבה, ולא לתת למציאות הממשית לחדור לתוכה. הוא חשב שהעמדה האסתטיציסטית בעת כזו אינה אחראית, וכי יש בה להעיד על רפיסות מוסרית. אלתרמן האמין כי לאמנות בזמן מלחמה תפקיד ומשמעות: תפקידה הוא להקנות ערך לכאב ולאסון, לשקף את צבעי הזמן ולהנציחם לדורות. ב"שירי מכות מצרים“ תיאר את השיר - בעיצומם של מוראות הזמן -כבר נפחד הניבט מח חורו. לאחר תום האסון, השיר ניבט משחור שברי בזלת בבתי הנכותד אילם ואלמותי לגמר המלאכות (מל ההרס ומל הבנייה כאחת). כך יעיד לנצח נצחים על ערים גדולות, ששקקו בעבר חיי מסחר, מלאכה ואמנות, שהפכו לשברי לוחות במוזיאון - מושא לחקירה אקדמית ולהנאה אסתטית. זוהי דרכו של כל דור, שהוא נבנה על חורבות הדורות הקודמים ומפיק תועלת, ובאופן דיאלקטי נפתל וכאוב אף הנאה, מאסונות שעברו על המין האנושי. ב"שמחת עניים“ב אלתרמן את השורות, שנתפרשו כמציינות את מצבו של היישוב ערב המלחמה: "את מחשבה קצך. רק שמו אינך קוראה. /והוא ניבט קרוב. והוא איתן קבוע. /כדיוקן המלכות על פני האגורה, /בכל תגי חייך הוא טבוע. //חיים על קו הקץ, שלמים וחזקים. /הכל גלוי! הכל! קרעת את כל קוריך! /בתי על חוד סכין לנצח לא נזקין! /כסכינים יבריקו נעוריך!". בשעה זו של חיים על קו הקץ,>27 הערה< האמין אלתרמן, אין הסופר רשאי לפטור עצמו מכל מחוייבות.



ד. אלתרמן בעשור הראשון של המדינה: "עיר היונה" (1957)


בשל הערכים העולים ובוקעים ממנה, ולא בשל קסמי המטאפורה והמצלול לבדם, היתה שירת אלתרמן לשירתו של דור שלם, שמצא בה ביטוי לאתוס שלו והד למאווייו. ערכים הומניסטיים כמו הרעות, החוצה את סף המוות, הפכה את הליריקה האלתרמנית למודל של דור המאבק לעצמאות, בעוד שירי העת והעיתון שלו, שליוו את האקטואליה בפרשנות אישית של איש רוח, שנון ומצפוני כאחד, מלהיבים מדי שבוע גם אותם קוראים, "שאינם מוכנים לבלוע מנה של שירה אלא במעטה ז'ורנליסטי".>28 הערה< צעירי הדור אימצו לעצמם את ערכי "שמחת עניים", כפי שהבינום, ראו בשירי המחזור בבואה לבעיות השעה, אף הפכו כמה משורותיו לסיסמאות של מאבקם. סופרים בני "דור הרעים" ירו את ספריהם בכותרות אלתרמניות, כגון "אפורים כשק“ של יגאל מוסינזון,>29 הערה< "הוא הלך בשדות“ של משה שמיר,>30 הערה< "נפנוף של מטפחת“ ו"ימים של תכלת“ של ראובן קריץ,>31 הערה< "כבר ארץ נושבת“ של יונת ואלכסנדר סנד,>32 הערה< "ואת והב בסופה“ של עמוס קינן.>33<


בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים המוקדמות הגיעו אלתרמן, האיש ויצירתו, לפסגת השפעתם. ואולם, ליריקה של ממש, להבדיל מ"טורים" ז'ורנליסטיים קלים, פסק אז אלתרמן מלפרסם למשך שנים ארוכות. מעריצי שירתו, שייחלו להמשך בנוסח "כוכבים חוץ“ או "שמחת עניים", לא ידעו כי בצד שירי "הטור השביעי", המגיבים על עניינים פרטיקולריים סמוך להתרחשותם, החל אלתרמן יבתה של מ חדשה בשירתו הקאנונית - שירה אקטואליסטית ורפלקטיבית כאחת, המתעדת את שנות הקמת המדינה וראשית החיים הממיים, תוך שהיא שוזרת בתיאורי האירועים הרהורים היסטוריוסופיים, המקנים לאקטואליה נפח ומשמעות (שירי "עיר היונה"). כבר בשיר השביעי מתוך "שיר עשרה אחים“ נתגבש הרעיון, שעתיד היה ללוות את שירי "עיר היונה", בדבר היות המעשה הממשי - ולו גם הדל והאפור - עולה בערכו ובחשיבותו על כל דיבור. במקביל, שירה אמירתית ודלה-למראה, המלווה את העשייה האפורה, עדיפה בשעה זו על כל זיקוקי-די-נור פוליפוניים של השירה האסתטיציסטית נוסח "כוכבים בחוץ". הגיעה העת, קבע אז אלתרמן במפורש, לשיר "את השמחה שלא השכר כי אם היגיע יסודה/... היא עצמת קבע הומייה כהמייתם של מפרשים /על פני קורות עולם. היא היא בהן ראשי דרכים סוללת /והיא בדל ובאפור שבדברים הנעשים" ('שיר שמחת מעשה').


בספר "עיר היונה", שחטיבותיו השונות בו מראשית שנות הארבעים ועד אמצע שנות החמישים, נתקרב במידה מסויימת מן הבחינה הפואטית אל יבה האקספרסיוניסטית האמירתית של א"צ גרינברג, ששאפה ללכוד את גופי המציאות ואת אירועי הימים בעודם רוטטים ורחוקים מליטוש אסתטי. גם מל התרגום של המחזה "פדרה" מאת רסין, על אמירותיו הקלסיציסטיות המדודות, שחכמת דורות משוקעת בהן, נתנה את אותותיה על סגנונו הדיסקורסיבי של אלתרמן בקובץ שיריו החדש, ששבר את כל הציפיות. אלתרמן ביקש לשקף כאן את המציאות הקשה ורבת הסתירות, שהחלה להתהוות לנגד עיניו, בלא יתרון הריחוק האסתטי והאמוטיבי, אף להפליג בניחושים ובתהיות לגבי עתידותיו של העם, תוך המרת העושר הוויזואלי והמוסיקלי של שיריו המוקדמים באמירה ההגותית האבסטרקטית. בשירים אלה הזהיר אמנם אלתרמן מפני הכללות, אך עשה כן - למרבה הפרדוקס - בלשון מוכללת ומופשטת, השוברת - מעשה פרדוקס בתוך פרדוקס - את כל הכללים והחוקים. לשון אחר: "שירי עיר היונה" קובעים חוקים, האומרים דבר והיפוכו, ועל כן אינם יכולים להיחשב כלל לחוקים.


אלתרמן ניסה כאן לתפוס את האקטואלי על רקע אותם כללים ועקרונות, שקבעו מאז ומתמיד מהלכים בהיסטוריה האנושית, אף להביע השערות לגבי מהלכי ההיסטוריה מכאן ולהבא. בכל תחום ותחום הצמיד אפוא אלתרמן מודלים מנוגדים, הצוררים כביכול זה את זה, וכאן הצמיד את תיעוד מעשי הלוחמים-הנערים ואת חכמת הזקנים, את הפרטים בני החלוף ואת הכללים בני האלמוות, את ההווה המתהווה ואת העתיד הסמוי מעין, את הסטיכיה הגועשת של אירועי הימים ואת החוקים הקלסיציסטיים הקבועים והבדוקים. אף על פי כן, "אי הנאמנות" שלו לציוויי המניפסטים האסכולתיים כנתינתם, לא פגמה ביצירתו, אלא להיפך: הסתירות הללו - שנבעו מאילוצי הזמן והמקום - עיבו את שירת אלתרמן בממדים נוספים, והעניקו לה עושר ומורכבות. מותר כמדומה להניח שזה גם סוד העמידה של השירה הזו במבחן הזמן, שנים לאחר ששיריהם של חבריו לאסכולה איבדו הרבה מן הרלוונטיות שלהם ומן התוקף המוסרי שלהם.


המחזור "עיר היונה", התופס פחות ממחציתו של הספר הנושא את שמו (חלקו השני של הספר כולל מחזורי שירים, שחלקם שייכים מן הבחינה הפואטית והאידאית לתקופה מוקדמת הרבה יותר), ב כנראה במרוצת השנים האחרונות של המנדאט הבריטי ושנותיה הראשונות של המדינה. שירים אלה משקפים את תהליכי העשייה הקדחתנית והמואצת של שנות המאבק לעצמאות ישראל וראשית החיים הממיים: העפלה, קיבוץ גלויות, כור ההיתוך, התפתחות השפה והעיר ועוד עניינים שבמרכז סדר היום הציבורי, חלקם עניינים אנטי הרואיים של "יום קטנות". במובן מסוים, חרף מודרניותו, המשיך אלתרמן את הקו שנמתח מאחד-העם וביאליק לוויצמן: הקו שהתנגד למהפכות של בן-לילה, שאחריתן מי ישורן, וצידד בעשייה מתונה, טבעית ואבולוציונית, הזורמת לפי הריתמוס המגוון של החיים ואינה צועדת בקצב היב הפוליטי (לעומתו, רטוש המשיך את הקו של ה"צעירים" שדרשו "שינוי כל הערכים" לאלתר). הוא האמין שאלפי עניינים קטנים וטריוויאליים של עולם המעשה, חלקם אפילו בבחינת "הבלויות" ו"שטותים", יצטרפו בסיכומו של דבר למעשה של ממש, שעתיד להיחרת בלוח דברי הימים.


לפיכך, לא ייפה אלתרמן בשירי "עיר היונה" את המציאות, לא קשררים של תהילה לתופעות המתחוללות לנגד עיניו, אף לא העלים עיניו ממעשי העוולה והאיוולת, הנלווים לעשייה המואצת. הוא התבונן במציאות בעיניים בוחנות וביקורתיות, אך תמיד מתוך הבנה ואמפתיה, ולא מתוך קנטרנות או התנצחות (רק לגבי ה"כנענים" הרשה לעצמו להתיר פה ושם הערה עוקצנית, אך לעולם לא מרושעת). הוא לא נרתע, למשל, מלספר בשיר 'סתר שוק', למשל, כי פליטים לא מעטים הגיעו ארצה בזכות ערמתם ורמייתם של מיני סרסורים ומבריחי גבול, ו"לכן תהילה לכל ערמות עם רמיות / ולכל חובלים שכירים ולמבריחי המכס". משמע, גם "מצווה הבאה בעברה" מצווה היא, ושומה על המשורר לתאר את "העת" כמות שהיא, ללא כחל ושרק שומה עליו לתאר את רקמת החיים הנוצרת לנגד עיניו על יופיה ועל כיעורה. כשם שיש יופי במציאות הישראלית המתהווה, חרף כיעורה ועוניה ('צריף אורחים'), כך גם בתחומי הפואטיקה והפוליטיקה: הפרטים הטריוויאליים וחסרי החן של המציאות המתהווה הם שעתידים לבנות את המיתוס ואת סמליו, שעליהם ייזונו הדורות הבאים. בתקופה של בנייה מואצת, טען אלתרמן באחדים משירי "עיר היונה", יש לתת קדימה לפרטים ולא להכללות לדינמיקה ולא לתמונה הסטטית יש לשיר את המראה בעודו בן חורין, לא מאובן ולא כבול, בטרם יהיה עבד לסמלים ולסיסמאות, הסוחטים מן המסופר את חיותו. יש לתת חידות מפולשות בלא פתרון, לא לעגל את הקצוות ולהשתדל שלא לגלות להיטות לפרש את העלום מעין.>34 הערה< לימים המליץ ב"חגיגת קיץ", ב'שיר הערת שוליים' על פואטיקה, שאינה מסתירה עצמה מאחורי "יער של סמלים": "אל תתייגע הקורא, לתהות על סוד שיחו /של סדר השירים הזה. מידה מוגזמת /של משמעות וכוונות-כביכול /אל תבקש. לא כל שורה רומזת רמז. /העיר היא עיר. הרחוב רחוב. /האור הוא אור. החשכה ברורה כשמש".


את הנושאים הפוליטיים בני החלוף, השנויים לא אחת במחלוקת, הותיר המשורר בדרך-כלל ל"טוריו". ב"עיר היונה"ב על העקרונות שעליהם קמות אומה ומדינה מתוך האודים והאפר של הגלות. כך, למשל, בעוד שהרשה לעצמו לומר ב"טוריו" דברים קשים מפורשים בגנות ה"פורשים", עד כדי דרישה להסגרתם של אותם "בריונים", שאיימו לדבריו על שלמות היישוב, אין ב"עיר היונה" לנושאים כאלה כל זכר. אין זאת אומרת, שאלתרמן נמנע מוב בשירתו הקאנונית על עניינים כאובים, שהצביעו על משברים ועל כשלונות, לרבות כשלונותיו של בן-גוריון. שירו על לוחמי לטרון, שנזרקו "בפחז רב" מן האנייה אל הקרב ב"ארץ ישראל נכרית" ('בטרם יום' אינו נוקב בביקורתו פחות משיר-המחאה של בנימין הרשב (בחתימת גבי דניאל על בן-גוריון, שסלל לדבריו את מעקפי הדרך אל הבירה בעצמות נערים מן השואה, שיר שנתפרסם כשלושים שנה לאחר שירו של אלתרמן ועורר סערה ציבורית.>35 הערה< ההבדל הוא בעיקר בעמדה המובלעת בין השורות: באמפתיה הנואשת העולה משירו של אלתרמן: "ב קוצים חדש, מחושך זר / שמעו צווחת פקודה עברית, כלשון-/ גויים ובה - מבלי ידעו - הגזר / ליפול בהרי אל ובאיילון.// ובטרם יום מחר, עד שחר קם, / הוטלו למלחמה הנואשה / והם נופלים סומים בחם / של עם חדש וארץ חדשה", לעומת היחס הקר והמנוכר, העולה משירו הבתר-ציוני של הרשב. גם כאשר הוכיח אלתרמן את העם ואת ההנהגה על שגיאותיהם ומשוגותיהם, הוא עשה כן בלב כואב של אחד העם הרואה בסבל אחיו ונושא עמם בעול, ולא מתוך התנשאות וזלזול של מי שמבדיל עצמו מן העדה.


ברבים משירי "עיר היונה", הנקיים לכאורה מנימה פוליטית מפורשת, ניתן להבחין ברעיונות אנטי-"כנעניים" למכביר, הגם שהדברים מצועפים ורחוקים מפלקטיות רעיונית. מאחר שעיקר מניינם של שירים אלה עוסק בבעיות קליטת העלייה והתגבשות הזהות החדשה, רוב חציהם מופנים כלפי גישתם של ה"כנענים" אל העולים, שזה מקרוב באו ארצה. כזכור, כינה רטוש את העולים החדשים במניפסטים הסוציו-פוליטיים שלו משנות הארבעים בשם פליטים" ו"אספסוף של מהגרים", ותיארם כמי שמסכנים את ההוויה העברית ה"ילידית" שנוצרה לפני בואם. לעומתו,ב אלתרמן ב'דף של מיכאל', שעוד יתחולל מאבק ארוך, שיחרוץ "אם יטחנו רחיו את הגרעין / או הגרעין יטחן את אבן הרחיים", כלומר, אין לדעת לפי שעה אם "כור ההיתוך" יבליע את היסודות הזרים, שמביאים עמם העולים החדשים, או שהיסודות הזרים ישתלטו על הגרעין הארץ-ישראלי ויתבעו את הבכורה לעצמם וגם אין לקבוע מסמרות בנושא זה, כי הסינתזה תיעשה מעצמה, גם אם תארך ימים רבים: "העם ירבה, ישטוף, אשרי זוכי לראות את תוהו צורותיו בשוא יומו... ורוח ים ומלח-צוק-מדבר ועיר עברית יתנו את טעמם בטעמו".


בספרה "זהבם של היהודים", שגם כותרתו רומזת לאחד משירי אלתרמן ("עיר היונה"), הציעה עדית זרטל קריאה "חתרנית" של השיר 'דף של מיכאל', המבקשת לראות במפגש בין בני היישוב הארץ-ישראלי, הדוברים בשיר זה, לבין שארית הפלטה, הנישאת על גבם, "מלחמה לחיים ולמוות, בין הנושא לנישא", שאין בה "אהבה לקורבן... מתוך חמלת אמת, אלא מלחמה 'סמויה וקנאית' בין השניים, בין הגרעין (ארץ-ישראל לבין אבן-הריחיים (הגולה שאחרי השואה)".>36 הערה< נראה כי פרשנות כזו, החושפת כביכול את התת-טקסט המודחק של אלתרמן, מחטיאה לחלוטין את רוח הדברים, בכך שהיא מפשטת את עמדתו המורכבת של המשורר, ומטשטשת שלא כדין את הגבולות שבין לבטיו האמביוולנטיים לעמדתם החד משמעית והנחרצת של ה"כנענים", שוללי הגלות המוצהרים.>37 הערה< גם אם לא ייפה אלתרמן בשיר זה את המציאות, ושאף להציגה על כיעורה ועל קרעיה ("מבין שפעת צרורות וחיתולים, צופה זקנת העם הנוראה / שלא חובשה ולא רוככה בשמן"), אין בטקסט, אף לא בסמוי, זכר לטענה כאילו התהום הפעורה בין בני ארץ-ישראל לבין אנשי הגולה "אינה ניתנת לגישור אלא באמצעות השלטת ההגמוניה הציונית. על הגולה להשתנות עד היסוד ובאופן חד צדדי במפגש זה עליה למלא תפקיד בתסריט הציוני ושוב לא להיות מה שהיא". ההיפך הוא הנכון: מדובר בשיר על "חוקיו הנעלמים" של העתיד על כך שאי אפשר לכוון ביבים כלשהם את מקבילית הכוחות שבין הגרעין הארץ-ישראלי לבין מטענן של כלל העדות והגלויות, שהוטל על כתפיו, ואף אין לנסות לעשות כן, כי הדברים ייעשו מעצמם.


בדרכו הפרדוקסלית, תיאר כאן אלתרמן את התבוננותם של בני הארץ, הלוחמים זקופי הקומה, בגולה הדוויה, המקרבת את פניה אליהם, דווקא כהתבוננות של גורים רפים בהוויה אדירה -"כראות החתולים ללב ארי נוהם". ודוק, הגולה מדומה לאריה פצוע, הנוהם נהמת כאב, אות להיותה "בשעה זו" תופעה מפוארת ואדירת ממדים, אך מוכה וחבולה עד דכא. באמצעות דימוי זה, בני היישוב הארץ-ישראלי מוצגים במרומז כתופעה צעירה, רכה, חסרת ייחוש ומודעות עצמית, נצר למשפחה עתיקה ומורמת מעם. אמנם גם החתולים, לרבות חתולי האשפתות, מוצאם מסדרת הטורפים, אך מה סיכוייהם להתקרב פיזית ומנטלית אל המתחולל בלבו של אריה נוהם?! אכן, יש כאן פחד עמום ותהייה גדולה מפני תוצאות המפגש בין שתי הוויות: מצד אחד, הגולה - הוויה גדולה, פצועה וכואבת, שנקרעה משורשי חייה, המביאה עמה מטען כבד ורב-ממדים, שחיוב ושלילה משמשים בו בערבוביה מן הצד האחר, היישוב - הוויה רכה, דרדקית ודלת-מטען, שזה אך החלה להכות שורש באדמת הארץ. ודווקא על החתולים הרפים מוטלת המשימה להבין ללב הארי הנוהם מעוצמת מכאוביו, אף לשאת עמו בעול הסתגלותו למציאות החדשה, שנכפתה עליו בצוק העתים.


יש כאן אפוא תיאור מורכב ורב אנפין של חששם של הצעירים האדולסצנטיים, שזה אך הצטרפו אל שורות הלוחמים (שהם הדוברים בשיר זה בגוף ראשון רבים, במשולב עם דבר המחבר, המבוגר בכחמש-עשרה שנה מלוחמי תש"ח: "ואנו אל מולו מאחרי הצאן /ומספסל הלימודים לוקחנו"), מפני הבלתי נודע, מפני תוצאות המפגש רב הניגודים הזה, שבו "הזר" בעל המנהגים המוזרים הוא בן עמך. היסוד הקולט ה"חזק" וה"בריא" הוא מועט וחלש במובנים רבים מן היסוד הנקלט, הרצוץ והדווי. השיר אכן מבטא את הפחד מן האספקטים השליליים של הגלותיות (כגון ההתחכמות והפלפול, הפחדנות והסתגרנות, דרכי הביטוי הספקניות והחשדניות וכו'), הנגלים לעיני מי שביקשו להתנער ממנה, אך לא מבני הגלות, מאנשים בשר ודם, המבקשים למלט את נפשם בנשימה חרדה ובגוף נאנק, דך וניגף. פחד זה שזור בהערצה למפעליה המונומנטליים של תרבות הגולה ("ארי נוהם"), ומכל מקום, אין לאתר כאן סלידה מבני הגולה או חוסר אמפתיה כלפי הפליטים הרצוצים, הנישאים על גב.>38<


בניגוד לכסנופוביה של רטוש ולסלידתו המוצהרת מן הפליטים העלובים, שפלשו לתוך ההוויה הילידית ה"טהורה", שביצרו לעצמם הוא וחבריו, התרחק אלתרמן מכל עמדה חד משמעית. הוא תיאר את התופעה מזוויות-ראייה שונות ומתגוונות, לרבות זוויות-הראייה ונקודות המוצא של הנקלטים, מתוך הבנה כלשהי ללבם של שוללי הגלות, אך גם מתוך ערעור על "שינוי הערכים" המהיר מבית מדרשם של מ"י בן-גריון (ברדיצ'בסקי ודוד בן-גוריון, שוללי הגלות וערכיה. ב'דף של מיכאל' נאמר במפורש, כי "לא עת לבוא חשבון מי העני או העשיר", כלומר, אין לדעת איזו תרבות - בת הגלות או בת הארץ - עדיפה על רעותה ולמי הבכורה. הוא אף טען כאן ובמקומות אחרים כי אין לדעת מה יהיו תוצאות מלחמת התרבות, שתתחולל בארץ בין היסוד הילידי ליסודות הגלותיים, ה"זרים", אף המליץ שלא להתערב התערבות ממסדית כלשהי במלחמת תרבות סמויה זו. ואין לשכוח שאלתרמן האיש היה במציאות החוץ ספרותיתין איש ביניים, שנחשב בעיני העולים החדשים, שזה מקרוב באו, כישראלי הקרוב לעילית השלטת ולבני ההתיישבות העובדת, ובעיני ה"כנענים", שביטאו את החי"ת והעי"ן כהלכה, כטיפוס גלותי, שאינו ממיר את שמו הלועזי בשם עברי ואינו מתנזר מהשפעות רוסיות בשיריו.


על המציאות המתהווה בארץ, לרבות שאיפת האדנות של בני הארץ אמר אלתרמן בשיר 'שחר בפרוור' (מתוך המחזור 'מלחמת ערים'): "ופני עלמה חדות כאבן צר / ושבט שערשו הגרושים והגזרות / הופך עורו, נכון לרשת ולגזור". האם מקבל כאן אלתרמן בהתלהבות בלתי-מסויגת את ערכי שלילת הגולה של בן-גוריון וחסידיו, או מרים גבה משתאה לנוכח שינוי הערכים המהפכני והמהיר, המתחולל לנגד עיניו? אם רואים בעיר היונה מכלול שירים מגובש, ולא לקט מקרי וספורדי, מותר כמדומה להניח, שאת המיליטריזם קיבל אלתרמן בהרגשה מעורבת ככורח בל יגונה של החיים הממיים, שהרי בשירים אחדים מתוך שיריו של מחזור זה עולה הטענה כי החרב, לא העם הזה עמה החרב או השלח - מסמליה של התנועה ה"כנענית" - היא גיורת, היא "רות נכרית... אבחת חרבות גויים" (שיר ו' במחזור 'ליל תמורה'). רעיון זה בדבר התקרבותו מרצון ומכורח של עם הספר אל החרב ואל דרכי הגויים חוזר גם בשיר ה' מתוך המחזור 'צלמי פנים': "צלמי רודפיה בה הנה קמים / ותו קרבה של יצר וכלי חומר / נטווה בינם לצלם הקדומים / אשר יושב לה עם מגן ורומח / של סמלי ארץ וממ". עמדתו חתרה לקו האמצע שבין העמדה הפציפיסטית שגילה בעבר לבין העמדה ה"ביטחוניסטית", שנבעה מצרכים שהזמן גרמם.


בשיר 'בסוב הרוח' (שיר ו' מן המחזור 'מלחמת ערים'ב אלתרמן נגד האופנה ה"כנענית", שכבשה כל חלקה טובה, בספרות כבחיים על הנטייה לחפש במקורות דווקא את התקדימים העבריים הקמאיים, הנשענים על עלילות גבורה פיזית: "לא נשיר את והב בסופה, אך נשיר את עירנו בגשם. / לא נשיר את והב. לא שמותמון / וארם בשירי התקופה נעיילה, / אף שעוד העברית כהמית פעמון / נעורה לצלילן של מלים כאלו". כלומר, יש קסם רב ביסודות ה"כנעניים", אך יש בהם גם מסכנת המליצה והזיוף, ומוטב שלא להגזים בהם. לשון אחר: יש לנהוג במליצה המקראית בריסון ובאורך רוח, ולא לקשט את אירועי הזמן בשלל אנלוגיות מקראיות, המטשטשות את התמונה יותר משהן מבהירות אותה. לזמן יש "נוצות משלו", אומר כאן אלתרמן במפורש, ואל לו להתקשט בנוצות שאולות, שלא מכאן ולא מעכשיו. מן הראוי לשקף את המציאות המתהווה כמות שהיא, ולא להתחבא מאחורי מסכה, המסתירה את המהות האמיתית ומערפלת אותה. ניתן לראות בשיר זה ביקורת לא על ה"כנענים" בלבד, אלא גם על מגמות "כנעניות" שניכרו גם בחוגו של בן-גוריון, שביקש לדלג על אלפיים שנות גולה, להשליך את התלמוד ככלי אין חפץ בו ולהתרפק על התנ"ך בלבד, ובמיוחד על אותם מספרי המקרא המתארים את תקופת ההתנחלות וראשית המלוכה.>39<


הוויכוח עם המגמות ה"כנעניות", שוללות הגלות, ילידיה ופליטיה, נראה ממרחק השנים ויכוח אידיאולוגי ממרומי מגדל השן, אך היו לו השלכות מעשיות מאין כמוהן, כי תוצאותיו עתידות היו לקבוע את אופי התרבות המתהווה לאגפיה. באחדים משירי הקובץ טען אלתרמן כי המיזוג בין העברית לבליל השפות הזרות, הנשמע ברחובות העיר ושווקיה, הוא מיזוג מבורך, שיעשיר את העברית ולא להיפך (ובמקביל שהעולים החדשים, על שלל מנהגיהם הזרים, יעשירו את המציאות, ולא להיפך). ככלל האמין אלתרמן, שהיה מהפכן שמרני, בתהליכים אוולוציוניים ובדיאלקטיקה של דורות, ואילו רטוש, הקיצוני ממנו, ביקש להיות קטליזטור ולהקדים בקיצורי דרך את המאוחר, וכדבריו החדים והמחודדים: לא לתת לעתיד לבוא ולקבוע את העתיד.>40 הערה< אלתרמן ביקש שלא להציץ דרך חור המנעול שעה ששולמית של מחר בחדרה מתלבשת ('מריבת קיץ'), ולהימנע מכל יב ואינדוקטרינציה. לדבריו, מלחמת התרבות בארץ תצמיח איזו סינתזה, שאי אפשר עדיין לעמוד על טיבה ולאמוד את שיעורה, אף אין להתיימר לדעת מה תהא דמותה. המציאות עדיין קורמת עור וגידים, רב הנעלם על הנגלה ואין לנסות לחדור לתוך קרביה של המציאות המתהווה ולהתערב בה. תקדים לרעיון זה, שמצא את ביטויו המגובש ב'מריבת קיץ', מצוי כבר בשירו הגנוז של אלתרמן 'העלמה', שקדם לשיר נוסף שהר בכותרת זו: "עלמה הבת העברייה /עוד לא נשלם צלמך עד קבע /צפון וקדם וצייה /אותך נוגדים עוד במקבת.//זהוב ולובן וקדר /עודם עומדים בקרב עליך /חיתוך קולך עוד לא הוגדר,/עוד לא נקבע חתך עיניך".>41<


בצד רתיעתו ממגמתם המוצהרת של ה"כנענים", שוללי הגלות וחורפיה, נרתע אלתרמן במקביל גם ממגמת האפותיאוזה של הגלות, שנגלתה אצל אחדים מהסופרים בעקבות השואה. במחזור 'שיר צלמי פנים' המליץ המשורר במפורש: "בל נשווה תפארת מדומה /להווית גולה. נאום ופיט / אל יעמדו כיום לרוממה". אלתרמן לא חשש להציג גם את פניה ורות והחולות של הגלות, ולתהות מה יהיו תווי ההיכר של היהודי החדש, שפרק מעל גוו את עול הגלות: "היהפוך בם מהותו? האם /יקהה דין המשוף והמפסלת /של כלי ההוויה הטבעיים /את ייחודו העז שאין דומה לו /עד זה היום בכל קורות גויים? /האם הפר הוא למורא ולפלא /גזרו של טבע רק על מנת לחזור /שאתו מבלי הפל ממנו צרור?". משמע, המשורר אף לא הוציא מכלל חשבון את האפשרות לפיה אמנם מרד היהודי הנודד בחוקי ההיסטוריה, קרע את שלשלאות כלאו והתיישב על אדמתו, אך לא השתנה כלל בפנימיותו. ובצד האמירה השגורה בדבר הצורך למחות את עקמומיות הגולה וחולייה, ממליץ המשורר להשתהות מפעם לפעם ולתהות אם אין בחולי הגלותי גם יסוד שראוי לשמרו מכל משמר, בשוב העם אל ארצו ומולדתו: "לו רק נתהה אם אין בו בעליל /ניצוץ אשר טוב טוב כי נשמרנו /מן הרפאות... לבל יסוף כליל /מתוך דמנו. זיק אשר קורן הוא /באור שאין לו אח, למורשה / בשערי העת החדשה. // והוא ניצוץ של סרבנות ומרי". משמע, אין להשליך את כל המטען, שהביא עמו העם משנות גלותו ככלי אין חפץ בו, אך גם אין צורך לרומם ולפאר את המטען כולו, ללא עקרון הברירה וחוש האבחנה. אלתרמן היה בין המעטים שיכולים היו לומר, ללא יתרון הפרספקטיבה ההיסטורית, דברים כה שקולים ומאוזנים על עיצוב דמותו של היהודי החדש, דברים שאינם חשים לצייר את המציאות בצבעי "שחור-לבן", אלא מזהים בה את האפור לגווניו.


לסיכום פרק זה ניתן לקבוע כי במובנים רבים, פואטיים ופוליטיים, הפך אלתרמן ב"עיר היונה" את הקערה על פיה: ב"כוכבים בחוץ" העדיף את האמנות על פני העולם, וראה את הטבעפאורת תאטרון מסוגננת, ואילו ב"עיר היונה" החל לבכר את החיים על פני האמנות, והתחיל לדבר על קוצר ידה של האמנות, ובמיוחד זו המילולית, לשקף את המציאות על כל היבטיה. ב"כוכבים בחוץ" פנה אל הארכיטיפים של התרבות האנושית, שבכל זמן ובכל אתר, וב"עיר היונה" נפנה אל הספציפי ואל הפרטיקולרי. ב"כוכבים בחוץ" תפס את ההיסטוריה כגלגל חוזר, שמהלכיו וחוקיו קבועים וידועים מראש, ואילו ב"עיר היונה" החל לשקף את התמורות הייחודיות, המלמדות על מציאות משתנה ומתגוונת, שלא לפי חוקים קבועים ויסודים מראש. בראשית דרכו דגל בעושר עולה על גדותיו - בססגוניות, ברב-קוליות ובדינמיקה של תזזית - ואילו עתה דבק בדלות החומר ובאמירה הפרוזאית האפורה. הוא זנח במתכוון את הדימויים בעלי האופי החושיי האוניברסלי, והחל לבחור בדימויים אינטלקטואליים תלויי-תרבות, שעושרם אינו גלוי לכל עין. את האווירה האוניברסלית של שירתו המוקדמת המיר בזווית פרובינציאלית של פרוור, בעמדה של לוחמים, בבדון או פחון של מעברה. קודם התנזר מכל הפרובלמטיקה הלאומית, ועתה העמיד אותה במרכז.


הספר, שלא תאם את אופק הציפיות של קהל הקוראים וקהל המבקרים, אף לא זכה לאהדתם. עד עצם היום הזה לא זכה הספר לניתוח מקיף, לא מן הבחינה הטקסטואלית ולא מן הבחינה האידאית. אמנם, דב סדן, חברו של אלתרמן למע דבר ויו"ר חבר השופטים, שזיכה את המשורר באותה שנה בפרס ביאליק על הישגיו ב"עיר היונה", שיבח את הספר ב עליו דברים נמלצים,>42 הערה< אך בדרך-כלל היתה הביקורת עוינת. ברוך קורצוויילב כי "גרינברג הוא הליריקן העברי היחיד ההופך במשב רוחו הגאונית את האקטואליות האפורה לשירה", ואילו "הפזמון האלתרמני, על אף סגולותיו הרבות, אינו עומד תמיד במבחן הזמן".>43 הערה< את שירי "עיר היונה" הוריד אפוא קורצווייל לדרגת "פזמונים", ודבריו אלה השתלבו בביקורת השוללת על אלתרמן, שנשמעה מעל דפי "אלף" של רטוש וחבריו, שלא סלחו לו על עמדותיו האנטי-"כנעניות", ומעל דפי "סולם" של חוגי הימין, שלא סלחו לאלתרמן על "טוריו" בגנות ה"פורשים".>44 הערה< את דבריו הקשים והפוגעים סיכם קורצווייל במשפט: "השילוב של שירת היחיד בשירת הרבים בעיר היונה לא זו בלבד שלא עלה יפה, אלא אף זו: שירת הרבים של אלתרמן, עמדתו לבעיות הזמן, למלכות ישראל, למדינת ישראל, ליהדות ולגולה הן מלאות סתירות. היצירה הלירית הגדולה ביותר של תקופתנו הוא הספר "רחובות הנהר" לא.צ. גרינברג ולא "עיר היונה" לאלתרמן". את מחברה של "עיר היונה" כינה כאן המבקר בכינוי המעליב "פייטן המפלגה השלטת וההסתדרות".


גם מתנגדיו של בן-גוריון מקרב דוברי השמאל לא טמנו ידם בצלחת, וגמרו אומר "להכות את היהודי של הפריץ", ולהציג את אלתרמן כמשורר מטעם, עושה דברו של המנהיג שנוא נפשם. חזית השמאל אף לא סלחה למשורר, על הדברים הקשים ב מפעם לפעם ב"טוריו" נגד ברית המועצות ו"עולם המחר". מרדכי בנטוב, למשל, תיאר את אלתרמן כ"משורר החצר" של בן-גוריון, המטפח בעקביות את פולחן האישיות, למרות התנהגותו של המנהיג הנערץ עליו, אף השווה את תמו חסרת הפשרות כביכול של אלתרמן במנהיג הנערץ עליו לנטייה ה"אלבנית" לדבוק ב"אגדת סטלין" בכל מחיר.>45 הערה< מעניין להיווכח, שדווקא אותם אישים, שסגדו בשעתם ל"שמש העמים", ולא גינו כראוי את רצח הסופרים בברית-המועצות, לא היססו להאשים את אלתרמן בז'דנוביזם. על תיאורו של אלתרמן כ"משורר חצר" חזר לימים דן מירון, שקלט את הטיעון משני קצותיה של המפה - מיונתן רטוש וברוך קורצווייל מזה וממרדכי בנטוב ונתן זך מזה.>46<



ה. בין משורר הדור למנהיג הדור


האם היה אלתרמן של שנות החמישים "משורר חצר", הכותב שירה "מגושמת ותפלה", מריונטה המונעת בחוטיו של מנהיג ערמומי ומניפולטיבי, כדברי ד' מירון? או שמא היה אלתרמן בשנים אלה "משורר לאומי", שהציבור לפלגיו מוכן להטות לו אוזן, משום שקולו הוא קול המצפון, כפי שהציגוהו בחוגי הסופרים של דור הפלמ"ח? כדי להכריע בין הגרסאות המנוגדות יש לבדוק תחילה את כל התבטאויותיו של המשורר בשנות ההגמוניה של בן-גוריון, אף לבחון את הפרופורציות המתגוונות, שבין דברי השבח על ההנהגה לדברי הביקורת כלפיה, שהשמיע בשיריו, ב"טוריו", במאמריו ובאיגרותיו. מחזור השירים עיר היונה, שניסה לפרוץ דרכים חדשות בשירה העברית, אך נתקל בחומה בצורה של אי הבנה, מחכה אף הוא - באיחור של יובל שנים - לניתוח של ממש, מששככו הדיהם של דברי הקטרוג, שהביאו בשעתם לדחיקתו של ספר זה לקרן זווית.


במאמרו "המשורר והמנהיג" עמד א' קומם על תופעה אנומלית בספרותנו, שאינה עולה בקנה אחד עם הנהוג בשירת המערב, פרי העולם הדמוקרטי, האנטי-מלוכני, שקם אחרי המהפכה הצרפתית: שני המשוררים הגדולים ביותר של הספרות העברית החדשה - ביאליק ואלתרמן - טיפחו שנים רבות הערצה גלויה כלפי מנהיג הדור (אחד-העם בן-גוריון), ואפילו שרו לו אודות ושירי-תהילה. כידוע, רוב המשוררים בעולם המודרני, מגלים, היום כבעבר, עמדה אופוזיציונית אנטי-ממסדית, ורואים בפטרונות, או במה שעשוי להתפרש כפטרונות, טעם לפגם. אפשר לדרוש תופעה זו שלין סימביוזה בין מנהיג הדור למשורר הדור לשבח, ואפשר לגנותה אפשר להעניק לה הסבר מטריאלי נמוך (לפיו, חתר המשורר לכאורה להשיג באמצעות קרבתו למנהיג ולממסד עמדת כוח והשפעה, בעוד שהמנהיג ניצלהו למטרותיו הפוליטיות), ואפשר להעניק לה הסבר אידיאליסטי גבוה (לפיו, עמדתו הציבורית והמוסרית של משורר עברי גדול, החי בלב תמורות לאומיות אדירות ממדים, יבה לו מעורבות בענייני הציבור, וממילא מקרבת אותו אל המנהיגות, ואילו המנהיגות מתחשבת בשעה כזו בעוצמתם המוסרית של אנשי רוח דגולים). האם מחקר רציני - להבדיל מניגוח פוליטי קנטרני ומגמתי - יוכל לתאר את הסימביוזה שנוצרה בין ביאליק לאחד-העם כמניפולציה של שני אישים כוחניים וערמומיים, המבקשים להתחמם זה כנגד אורו של זה? במקרהו של אלתרמן, גבר מן הסתם קולם של המקטרגים המגמתיים, שלא בדקו את העובדות לאשורן, על קולם של החוקרים האובייקטיביים, שכל הנתונים פרושים לפניהם.


המחקר האקדמי של השנים האחרונות הגיע למסקנות מנוגדות לאלה שעלו מתוך המסות האימפרסיוניסטיות, שתרמו לתפיסתו של המשורר בשנות החמישים כ"פייטן המפלגה השלטת וההסתדרות". מסקנתו של א' קומם, שבדק וניתח את הטקסטים ואת הממצאים הארכיוניים, היא שאלתרמן התקרב אמנם לבן-גוריון ולחבריו, אך שמר על עמדה עצמאית ועניינית, שנתגלתה בכל נושא מוסרי וערכי שעמד על הפרק: פירוק הפלמ"ח והשלכותיו, האתיקה של הצבא ומע הביטחון, יחס השלטונות לאוכלוסיה הערבית, יחסי ישראל-גרמניה ועוד. לדבריו, אלתרמן לא נגרר אחר האירועים אלא לעתים קרובות הקדים אותם הוא לא ציטט את הקונצנזוס הלאומי אלא ניסחו במו ידיו. כמי שהכיר בסמכותו המוסרית, לא נמנע המשורר "מלהתריס על טעויות השלטון, כולל המנהיג, בן-גוריון.... בגין סגולתו זו לבחון ולהגיב מניה וביה, ללא שיקולים זרים, אך מתוך דאגה עמוקה לגורלה של האומה ולמעמדה, אלתרמן, יותר מביאליק, ראוי הוא להיקרא משורר לאומי".>47 הערה< גם ד' לאור, שחקר וניתח את הטקסטים ואת הממצאים הארכיונים, הנוגעים לעמדת אלתרמן בסוגיות שבמרכז מחקריו (ההנהגה היהודית בתקופת השואה, יחסי אלתרמן והממסד בתקופת ה"פרשה", עמדתו של המשורר מול עמ