מירי ברוך על "שירים ופזמונות גם לילדים"
פורסם: עתון 77 , גליון 87, אפריל 1987
( טקסט מלא בהמשך הדף )
(טקסט משוחזר מסריקה - יתכנו טעויות וחוסרים)
מפתחות לתיבת הסוד של ביאליק
זיוה שמיר: שירים ופזמונות גם לילדים - לחקר שירת ביאליק לילדים ולנוער,
הוצאת פפירוס, בית ההוצאה 190 , באוניברסיטת ת"א, 1986 עמ'.
הקובץ שירים ופזמונות לילדים של ביאליק לא זכה בעבר למחקר מעמיק . חברו לכך סיבות רבות, והחשובה שבהן היא דעתו המזלזלת של ביאליק עצמו כלפיהם . במכתבו לפרישמן כינה אותם "פרודים" ו"מפל-עט". ייתכן גם שהעובדה שהשירים נועדו לילדים, רמזה לחוקרים שהם חסרים את העומק הנדרש ביצירה הקנונית . מה- גם שהיצירות נועדו לשכבות-גיל שונות, מהם לגיל הרך ומהם לנוער. דיון מעמיק באבחנות אלה דורש ידע אינטרדיסציפלינארי י בספרות חינוך . פסיכולוגיה ולשון, ואיש מן החוקרים לא רצה להתעמק בנושא ולהפעיל משאבים על "מפל-עט".
זיוה שמיר לא נתפתתה להאמין להערכתו של ביאליק את עצמו, ובמחקריה הכוללים היא עוסקת גם בשירי הילדים שלו . עיסוק זה הביא לשורת מאמרים מרתקים המתייחסים לאספקטים השונים של שירה זו. ב"מפתחות לתיבת הסוד של ביאליק" מצוי . כינוס של מאמרים שהתיזה המארגנת שלהם היא זו שדווקא בשירי הילרים חרשה המשורר לעצמו לחשוף סוררת צפונים מתוך חייו ועולמו הרגשי והרעיוני . כאלח, שלא התיר עלצמו לגלותם שבירתו הקנונית. בזה אחר זה, תוך ניתוח טכסטים מדגימים חושפת שמיר את ביאליק ה"אמיתי", המשוחרר מכבלים ומנורמות מחייבות : כך למשל . הכמיהה לילד עליה לא כתב בגלוי בשום יצירה קנונית מופיעה ביצירתו לילדים פעמים אחדות כששיאה "אצבעוני".
או בענין יחסו של ביאליק לבן-יהודה ול"מחדשי השפה העברית הירושלמים" ידוע שבראשית דרכו שלל ביאליק, כמו רבניצקי ולילינבלום את כל ח"חידושים הירושלמים" והעדיף את הלשון הדשנה ואת השיבצוים נוסח מנדלי . בטענו ש"אין להיחפז ולחדש מילים כל אימת שחסרה ליוצר מילה מן המוכן . אלא יש לחפש אותה תחילה במטמוניות ומחפורת עד שתימצא."
שירי הילדים של ביאליק שימשו על- פי שמיר, דיאלוג סמוי עם מחרשי חשפה העברית. בתחושת חוסר ברירה אם-גם בשמץ רצון "אימץ" לו המשורר מילים כמו : פרפר, בובה, אופניים, כרובית ומפה ואף את המילה מכונית (חידושו של בן אב"י) שנשאה-חן בעיניו. אך במקביל , המשיך ללחום במחדשים. הוא לא קיבל. למשל, את חידושו של בן- יהודה "תזמורת", והמשיך לכנותה בשם "מקהלת נרגנים". לא קיבל את ה"סביבון" של איתמר בן-אבי, אותו ל: " o" כינה בשם כרכר. לא קיבל את החידוש של בן-יהודה והשתמש בצירופים "איש צבא", "גיבור חיל" וכר', אך ה:x עיקר מלחמתו נתמקדה בסיומת של בן-יהודה. כל מילה בעלת סיומת ין לה t~ כזו לא נתקבלה על-ידו או ש את סיום ,תי)_(-ה וכך : העגבניה בשירו היא עגבנית, החנוכיה היא מנורת חנוכה, והסופגניה היא אספוג (על משקל אתרוג).
אספקט אחר עליו מצביעה שמיר הוא ה"אני מאמין" הפוליטי של ביאליק שאף אותו לא חשף ביצירתו הקנונית ואילו באגדה "שלשלת הדמים" המצוייה בקובץ "ויהי היום" מוסגר "אני מאמין" זה לקורא - צידודו כמריביות חחבלגח של וויצמן, הכרעתו האישית בזכות העליה לארץ ובזכות הבחירה לגור בישוב קטן ודל ולא בעיר אירופית מעטירה .
שמיר עומדת גם על החידושים הפואטיים המהפכניים של ביאליק בשירים אלה, כמו המעבר אל ההטעמה הספרדית הארץ-ישראלית ועוד ועוד. אך המרתק ביותר הוא דווקא הדיון שלה בביאליק המחנך : מסתבר כי קימת חטיבה רחבה מאד בין שירי הילדים שלו, בה הוא יוצא נגד "מחזיקי הנושנות", המלמדים הוותיקים הנוהגים בילדים בכפייה, ודורשים מהם שינון ללא תכלית וללא תועלת . ביאליק המורה מצביע על גישה חינוכית נוסח דרסו : הקניית מידע בדרכי נועם. מתן חופש לחלום, להיכרת מהטבע ובעקר - היתר להתבטל. תביעה זו מופיעה אמנם גם ביצירתו הקנונית "ספיח", אך עיקר דבריו מושמעים דווקא בשירים : "הגדי בבית המלמד", "מורנו רב חסילא", "אלף בית", "מעשה ילדות" ועוד ועוד אחרים.
לסיכום נותן הספר לקוראיו מפתח לקליטת סודותיו העלומים של ביאליק - בתחום האישי, הפוליטי, הלשוני והחינוכי . באמצעותו ניתן להעמיק יותר גם בהבנת השירים הקנוניים. הספר מרתק לאנשי ספרות, חינוך ולכל אוהבי שירת ביאליק.
מירי ברוך