לא יודעת לזייף

מלכה שקד / תמונות מצב (שירים), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996

פורסם: ידיעות אחרונות 30/05/1997


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


לעיתים רחוקות מתגלגל לידיך קובץ שירים כה בלתי-צפוי: בין שלל ספרים שהבוסר רב בהם על הגומל, לפתע מתגלה גם פרי בשל, שמתיקות רבה אצורה בו, והיא מנמרת את פניו מי גיל. בשירה 'מתוך ידי הרושמת' מספרת מלכה שקד כיצד אוחז בה פתאום פחד גזר-דינו של החלוף, משמתגלים לה לראשונה במפתיעמי פיגמנטציה, ההולכים ומתפשטים על גב ידה. אלה מזכירים לה את ידו הרועדת של האב הזקן, יד משורגת ומנומשת, שהיתה זרועתמי זיקנה חומים. ללא הכנה מוקדמת, פחד הזיקנה ובגידת-הגוף לופת את השיר ואת הקורא באחת, והוא אמיתי ומוחשי עד מאוד: "וכבר אני רואה / מבעד למירקם קליפת עורי / המתעופף עם האבק / את כף ידו קשה וסרבנית / אוחזת בי / ופחד / זיקנתו עליי" (עמ' 7).


הקובץ נפתח בשיר קצר, חסר סימני פיסוק - 'בסבך' - שרוב שורותיו בנות מלה או שתיים, וכל אמירה מתה בו לכמה גוונים: "אפילו שקר השיר / מסתבך / באמת / כאילו בקשר / כמו איל תמים / אשר מבקש / למלט / את נפשו / מקרנות המזבח / ונאחז / בקרניו / בסבך" (עמ' 5). לכאורה, לפנינו שיר על מל יבה, הטוען שמיטב השיר אמיתו, אך למעשה כלולה בו אמירה רבת-פנים על אמת וכזב בחיים כבספרות אמירה המעידה על חוסר המוצא, על חוסר התכלית והתוחלת, שבבדיה. במחקריה על השירה הארס-פואטית ("שירה בראי עצמה", "יד כותבת יד" מתבוננת רות קרטון-בלום בשירים כאלה ין אלה כבשירי לולאה מודרניים, שהם כאותו ציור סילוגיסטי, שבו היד "האמיתית" מציירת את היד שעל-גבי הדף, וזו חורגת ממיסגרותיה ומציירת את היד "האמיתית", ולמעשה שתיהן כאחת הן ידיים שהועלו ככלות-הכול בחרט-האמן, ואין בתמונה גבולות בין אמת לבדיה. גם בשיר 'בסבך' מסת הבדיה בשקר הפשוט, התמונה העכשווית בתמונת העקדה הקמאית, קרנות המזבח בקרני האיל שנאחז בסבך והתמימות (נאיביות, שלמות מסת בשקר ובבדיה הספרותית.


מכל מקום, שירתה של מלכה שקד, הדנה בגבולות המסופקים שבין אמת לבדיה ולבידיון, מרשימה את הקורא בכנותה המדהימה: האמת ניבטת בה מכל פינה, כדיוקן חסר איפור, גם כשתמונת-המצב אינה מחמיאה לכותבת ולמקורביה ואינה מייפה אותם בעיני הקורא. אמנם, שיר הסיום - 'אני זורה מלים' - מתאר תמונה של התאפרות מהוססת מול הראי ומול ראי-הנפש, אך מכלל "הן" אתה שומע "לאו" - אמירת לאו סרבנית לפרכוס, להתייפות בעיני הזולת, בנוצות