כולו שלי הוא

לציון 11 באפריל – יום הגרלת המגרשים ב"אחוזת בית" – תל-אביב

על הפזמון "בכל זאת יש בה משהו"

הפזמון "בכל זאת יש בה משהו" (הלחן: משה וילנסקי; הביצוע: ג'ני לוביץ') נכתב למען התכנית השמינית של תאטרון "לי-לה לו" ("בבקשה לשבת..."), שמופע הבכורה שלה נערך ביום 14 בספטמבר 1946. זהו פזמון בעל מבנה שלישוני, שאותו "ירש" אלתרמן מן הבלדות האנגליות והסקוטיות שתרגם בעלומיו (רבים מפזמוניו – כגון "כלניות", "זה יעבור", "לילה, לילה" ועוד – הם בעלי אופי של בלדה המורכבת משלושה פרקים).

הפרק הראשון בפזמון שלפנינו מתאר אישה יפה עד מאוד הנכנסת לטרקלין, וכולם זוקפים מבט, ובוחנים אותה מכף רגל ועד ראש כבזכוכית מגדלת. נשות הסלון הכעורות שולפות את הלורנֶטות שלהן ('לורנֶטה' היא 'מִשקפת', מלשון  lorgnette בצרפתית), ומתחילות לנתח את חסרונותיה של "יריבתן".

הפרק השני עוסק במהות האהבה. בתקופתנו המודרנית, אומר השיר, יש רבים החושבים שהתופעה הקרויה "אהבה" כבר מיושנת ומיותרת. אך מה זאת אהבה? אהבה אמיתית מתבטאת ברצון בלעדיות; כלומר, בחוסר הנכונות לחלוק את האדם האהוב עם מישהו אחר ("נָחוּץ רַק אֵיזֶה מִישֶׁהוּ, / שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁל מִישֶׁהוּ / אֶלָּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי"). ואף זאת, לִבּוֹ של האוהב מנתר כל אימת שהוא רואה את האדם האהוב. ואלתרמן ממשיך ונותן סימנים שבכוחם לגלות "מה זאת אהבה".

הפרק השלישי עוסק בביקורת היהירה של אנשי ירושלים על תל-אביב, שנועדה כביכול לשעשועים בלבד, ואין בה פרופסורים, השכלה גבוהה ועמקות הדעת. אף אין לה היסטוריה, וממילא אין בה נביאים, כבירושלים. השיר מסכם בהסכמה עם דברי הביקורת על תל-אביב, כמו גם על שתי התופעות הראשונות (היופי הנשי והאהבה), ומתפשר על ההבנה ש"בכל זאת יש בה משהו".

זהו פזמון קל ומלא הומור, רצוף חזרות, ובהן עשרות מילים סתמיות מלשון הדיבור ("שום דבר", "כך סתם", "אין כלום", "איזה משהו", "עוד איכשהו", "של מישהו", ועוד ועוד). הסתמיוּת הבלתי-מחייבת היא "שִׁם המשחק" בפזמון זה של אלתרמן, שבּוֹ הוא מתבונן בלגלוג באנשי הטרקלינים ה"מרובעים", המהלכים בחוטם זקור, בטוחים בתבונתם ושורפים בהבל פיהם כל תופעה חדשה שאינה עונה על אמות-המידה ה"קלסיות" שאליהן הורגלו.

 •

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבָּהּ ביסס אלתרמן פזמון פרי-עטו על תחבולת האֶפּיפוֹרה; קרי, חזרה על מילה או על צירוף-מילים בסופי השורות (כאן לפנינו חזרה משעשעת על המילה "שֶׁהוּא" כשהיא עומדת לעצמה או משולבת עם מילת שאלה כלשהי [מי? מה? איך?] ומשובצת בסופי השורות באופן אינטנסיבי ומופרז). כך נהג אלתרמן גם בפזמונו המשעשע "זאת אומרת", שהוצג על הבמה כחצי שנה לפני העלאת התכנית שבָּהּ נכלל הפזמון "בכל זאת יש בה משהו".1 ואולם, בפזמון "זאת אומרת" לא אנשי טרקלינים מצוחצחים לפנינו, אלא גדליה מסג'רה, חקלאי כבד גוף וכבד מחשבה, רכוב על פרד, שאינו יודע להביע בביישנותו העילגת את רגשותיו ומתקשה להשמיע הצהרת אהבה. שלושים ושבע משורות השיר מסתיימות במילים "זֹאת אוֹמֶרֶת" (כגון: "הוּא בָּאֹכֶל, זֹאת אוֹמֶרֶת, / לֹא נוֹגֵעַ, זֹאת אוֹמֶרֶת, / לֹא הַפֶּרֶד, זֹאת אוֹמֶרֶת, / אֶלָּא גְּדַלְיָה, זֹאת אוֹמֶרֶת").

אלתרמן הבין אפוא את הפוטנציאל הקומי הגלום בחזרה אינטנסיבית על ביטוי מלשון הדיבור, הגורם לקהל ליהנות מן המחזוריות, מן ההומור ומן הווירטואוזיות הנדרשת לביצועם של ביטויים "שוברי שיניים" (tongue twisters) שבהם האמן המבַצע נתהי להגות את המילים החוזרות במהירות רבה, פעם אחר פעם. הוא לא דגל בטוהר הלשון (פּוּריזם), ולא אחת שילב בשיריו – ובמיוחד בפזמוניו – מילים מלשון הדיבור.

אלתרמן נהג להטות אוזן לעגת הרחוב, השוּק והסדנה, ולא נרתע מן השימוש בביטויים המוניים, שאנשי לשון טהרנים נוהגים לגנותם ולראות בהם גילוי של חוסר תרבות. הוא, שקנה את ידיעותיו בעברית בגולה ממורים שמרנים, שהקפידו על כל תג ותו ולימדוהו את רזיה של לשון המקורות הטמונה ב"ארון הספרים העברי", התרגש והתפעל מן העברית הארץ-ישראלית הדבוּרה.

בפזמונו "בכל זאת יש בה משהו" יש צירופי לשון הלקוחים מלשון המקורות ("לוֹחֲשׁוֹת כְּמוֹ נָחָשׁ" ו"כֻּלּוֹ שֶׁלִּי" על בסיס הצירופים "לְחִישַׁת נָחָשׁ" ו"כֻּלָּהּ שֶׁלִּי" שמלשון חכמים), עדוּת ל"גירסא דינקותא" של מי שלמד בילדותו ובראשית ימי נעוריו בבית-ספר דתי. במקביל, יש בו גם צירופים מלשון היום-יום הלא-מליצית והלא-מאולצת ("אֵין בָּהּ כְּלוּם", "בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ"), שאותם קלט ברחובות תל-אביב מחבריו ה"צבּרים". יש בשיר גם מנימת הדיבור הנוֹן-שלנטית של יושבי בית-הקפה והטרקלינים, ויש בו גם מנימתם היהירה של מלומדי ירושלים וחכמיה, המתבוננים בתל-אביב בהתנשאות על שהיא ריקה מתוכֶן ו"אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת":

אִם לַסָּלוֹן נִכְנֶסֶת פֶּתַע אִשָּׁה יָפָה... אֲבָל מַמָּשׁ, הַמִּפְלָצוֹת זוֹקְפוֹת לוֹרְנֶטָה וְלוֹחֲשׁוֹת כְּמוֹ נָחָשׁ: אוֹמְרִים שֶׁהִיא יָפָה. – יָפָה הִיא? – בְּעֶצֶם שׁוּם דָּבָר. כָּךְ סְתָם, דֵּי נֶחְמָדָה. – מָה? נֶחְמָדָה הִיא? – לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... אַף כִּי אָמְנָם... בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ, לֹא טוֹב שֶׁהוּא, לֹא רַע שֶׁהוּא, אֲבָל כַּיּוֹם זֶה מַשֶּׁהוּ. אַפָּהּ הוּא קְצָת גָּדוֹל שֶׁהוּא, וְהִלּוּכָהּ קְצָת זוֹל שֶׁהוּא, אַךְ אֵיזֶה גֶּבֶר כָּלְשֶׁהוּ יָכוֹל אֶת זֶה לִסְבֹּל שֶׁהוּא. וְאֵיזֶה כְּסִיל אַחֲרוֹן שֶׁהוּא בְּאֵיזֶה שִׁגָּעוֹן שֶׁהוּא יָכוֹל לִמְצֹא עוֹד אֵיכְשֶׁהוּ גַּם בָּהּ דְּבַר-מָה מוֹשֵׁךְ שֶׁהוּא. לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא, וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ... וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!

דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים חָשְׁבוּ אֵי פַעַם: הָאַהֲבָה הִיא הָעִקָּר. בָּא זְמַן חָדָשׁ, הֻחְלַף הַטַּעַם, הַגִּידוּ דַּי, זֶה מְיֻתָּר! הָאַהֲבָה הִיא רַק שַׁרְשֶׁרֶת, מִשְׁפָּט קָדוּם וְשֶׁקֶר מַר. – נָכוֹן מְאוֹד. הִיא מְיֻתֶּרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, אֲבָל, מוּזָר... בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ... אוֹ טוֹב שֶׁהוּא, אוֹ רַע שֶׁהוּא... אַךְ זֶה בְּכָל-זֹאת מַשֶּׁהוּ. וְיַחַד עִם הַמַּשֶּׁהוּ נָחוּץ רַק אֵיזֶה מִישֶׁהוּ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁל מִישֶׁהוּ אֶלָּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי שֶׁהוּא. כִּי יֵשׁ בָּזֶה מִין סוֹד שֶׁהוּא, וְאֵיזֶה עוֹד וְעוֹד שֶׁהוּא, שֶׁכָּךְ, בְּלִי כָּל יְסוֹד שֶׁהוּא, מַתְחִיל הַלֵּב לִרְקֹד שֶׁהוּא. לֹא, אֵין פֹּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא, אַךְ זֶה בְכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ... אַךְ בְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!

אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל... אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל. הִיסְטוֹרְיָה אֵין בָּהּ אַף כַּזֶּרֶת. אֵין רְצִינוּת בָּהּ. אֵין מִשְׁקָל. נָכוֹן מְאוֹד, אָדוֹן וּגְבֶרֶת, לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... לֹא כְלוּם... אֲבָל... בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ... שֶׁכְּלָל עוֹד לֹא הָיָה שֶׁהוּא וְהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּה שֶׁהוּא. כִּי יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה זִיק שֶׁהוּא, שֶׁכְּלָל הוּא לֹא מַזִּיק שֶׁהוּא. וְיֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה חֵן שֶׁהוּא, שֶׁלְּאַחֶרֶת אֵין שֶׁהוּא... כָּל צַר וּמַעֲצוֹר שֶׁהוּא אוֹתָהּ לֹא יַעֲצֹר שֶׁהוּא, כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶׁהוּ אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵךְ שֶׁהוּא. לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא... וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ... וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ.

אלתרמן, שנולד ביחד עם תל-אביב (היא בשנת 1909; הוא בשנת 1910) והובא אליה בגיל חמש-עשרה, התאהב ב"עיר העברית הראשונה". לא היה לתל-אביב "מאהב" נלהב מאלתרמן, והוא הקדיש לה את מיטב יצירתו – למן שירי "רגעים" (שירים מענייני דיומא שפרסם בעיתון "הארץ" בין השנים 1934 – 1943) ועד ליצירה האחרונה שראתה אור בחייו ("המסכה האחרונה", 1969).

אלתרמן כתב על ערים רבות. בשירי העיר שלו הוא עימת, בהעלם אחד, את הלובן החדש והבוהֵק של תל-אביב עם צלליה העתיקים והמקודשים של ירושלים, ואת שתי הערים המנוגדות האלה עם יופייהּ המופקר של פריז ועם אווירתן המסחרית-קרתנית של ערי סְפר במזרח אירופה ובמערבהּ שבהן עבר בדרך נדודיו ובהן ביקר ולמד. הוא ריבד גם מראות ושברי זיכרונות מכל הערים החרֵבות שעליהן קרא בספרי ההיסטוריה: נוֹא-אָמוֹן המצרית, אוּר-כשֹדים השוּמרית, עיר הנמל הפיניקית קַרְת-חדשתְ, הפוליס היווני וכיוצא באלה ערים שעמדו פעם על תִלן, שקקו חיי מסחר ותרבות, ועתה אינן אלא עיי חורָבות.

ואולם, לאמִתו של דבר, בשנים שבהן כתב את "כוכבים בחוץ" רק עיר אחת ויחידה עניְינה אותו באמת: תל-אביב הצעירה והחיננית כעלמה שטרם מלאו לה עשרים שנה. הוא הטרוּבּדור המאוהב בה והמופתע ממנה ומפִּלאי התחדשותה, יום יום ושעה שעה. הוא כתב כביכול על עיר ארכיטיפית, אך למעשה כתב על תל-אביב שעל הנהר כבר הנזכרת בספר יחזקאל ועל בתה המודרנית שהלכה והוקמה לנגד עיניו (וייתכן כי הכותרת "שירים שֶׁמִּכְּבָר", ולא "שירים מִשֶּׁכְּבָר הימים", שצירף לכותרת "כוכבים בחוץ", רומזת לכך).

בשלב זה הפך אלתרמן למשורר התל-אביבי בה"א הידיעה, ולעיר לא היה מאז ועד עתה טרוּבּדור מאוהב ונאמן ממנו. אף-על-פי שהבטיח לעירו בשירו "הולדת הרחוב" כי לא יחבר לעירו שירי אהבה, הוא המשיך לכתוב לה ועליה בכל תחנות חייו. הוא, שנולד במקביל להולדת העיר תל-אביב והתגורר בעיר זו רוב ימיו, עגב עליה בשיריו ובפזמוניו, והיא עולה ובוקעת גם מאותם שירים שבהם לא הזכיר את שמה במפורש. השם "תל-אביב" היה כידוע שם של ספר בטרם הוקמה העיר שעל חולות הזהב, ועיר זו הייתה לגבי דידו של המשורר עיר שנולדה מן הספרים ("לֹא שָׁוְא נִכְתְּבוּ סְפָרִים / בְּטֶרֶם קוּם עִיר עַל חוֹל", ככתוב ב"חגיגת קיץ"). אלתרמן אהב להראות בשיריו, בטוריו ובפזמוניו איך קרסו בתולדות עַם ישראל הגבולות בין האבן והנייר, ואיך מילה שנהגתה ונכתבה על דפּי הספר הפכה מסִפרוּת למציאוּת חוץ-ספרותית, שהלבישוה בטון ומלט.

---