יש לה עסק עם המכחול והשפופרת

עודכן: 18 באוג׳

בעקבות אירה יאן - מסע ביצירת ביאליק *


פורסם: מאזנים /9 ע"ד, יוני 2000


* מתוך הספר "לנתיבה הנעלם" (עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק), שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
הספר כולל את איגרותיה של אירה יאן לביאליק (מרוסית: לילה הולצמן).
מכחול בשפופרת
.pdf
Download PDF • 630KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

בשנים 1904-1905 נסע ביאליק פעמים רבות מביתו שבאודסה למערכת ירחון "השילוח" ולמערכת עיתון "הצופה" שבוורשה ובחזרה לבית הדפוס שלו ולביתו שבאודסה, שבו ישבה וחיכתה לו מאניה. אירה יאן המשיכה להתגורר בקישינב, אך יחסיה עם בעלה התערערו והלכו, וחלומותיה על ביאליק מילאו את כל עולמה. חרף סימני החיבה והעידוד המעטים שהואיל המשורר לשגר אליה מעת לעת, משביקש לרצות אותה על תלונותיה הנרגנות, המשיכה משיכתהה כלפיו לתת את אותותיה עוד ועוד. אהבתה חסרת המימוש והרוגע למושא הערצתה הניבה באותן שנים שלל ציורים רומנטיים עגומי עיניים, מבחר תרגומים לרוסית וצרור בים סנטימנטליים מעוטרים בעיטורים דקי קו, וכל זאת בשעה שהעולם היהודי נתון היה ללא הפוגה בתוך נחלי דם, להבות אש ותימרות עשן.


באי-התואם הצורם הזה בין גורל הפרט לגורל הכלל היה כדי להוכיח לביאליק נאמנה שגורלות אלה אינם שלובים בהכרח ולגרום לו לערוך רוויזיה בתמונת עולמו הקודמת. יש שהכול חוגגים וברשות היחיד שוררת מב דיכאון, ויש שהציבור שרוי בשפל המדרגה, אך הפרט נוסק מעלה מעלה ונפשו חוגגת, שכורת ניצחון. שנה אחר שנה אירעו ברחבי העולם היהודי אירועים טראומטיים שזעזעו את הציבור וזרעו בקרבו מהומת אלוהים וכל אותה עת דרך כוכבו של ביאליק, שמו יצא לתהילה, העולם היהודי העתיר עליו מיני תארים ודרש ממנו מיני דרישות, עד שגלימת השליחות הכבידה על כתפיו ונפשו שחה לעפר תחת משא האהבה.


מיום פרסומה של הפואמה "בעיר ההרגה" הוא הפך ל"משורר לאומי" ול"נביא" שכל הפנים נשואות אליו, ועמידתו המתמדת באור הזרקורים כלל לא התאימה לאישיותו העממית, הספקנית והאירונית, שסלדה ממליצות ומכיבודים. מעולם לא אהב ביאליק להיחשף ולהיראות ברבים כאותן בריות נאות, המלאות הכרת ערך עצמן והבטוחות שאין בלתן. להפך, הוא סלד מאותם נשפים והתוועדויות, חגיגות יובל וכינוסים, שאליהם הוזמן ללא הרף. בכל מקום שבו הוצג בפני הציבור, בקרב יקירי קרתא ובני העלייה, עוררה הופעתו אכזבה: הציבור ציפה לפגוש משורר לאומי יפה תואר כדוגמת הלורד ביירון, והתגלה לפניו "סוחר" עממי ומגושם, לבוש ברישול מה, שרוחניותו לא ניכרה כלל בהופעתו החיצונית. רק משהחל פיו להפיק מרגליות, היו שומעיו מסומרים למקומם, שוכחים לזמן מה את מראהו חסר ההילה. ב"מגילת האש" נתן לראשונה ביטוי מועצם לאי התואם שבין גורל הפרט לגורל הכלל, וכן לרצונו של הפרט ליהנות מהנאות העולם הזה - ובמיוחד מן האהבה ומנעמיה - מבלי שייאלץ לעמוד כל הזמן באור הזרקורים ומבלי שיתייסר עד דכא בשל המצב הלאומי העגום.


המצב הכללי ברוסיה, כמו גם מצבה של יהדות רוסיה, אכן הצריכו דאגה רבה: חמש יממות תמימות (בין ה-14 ל-18 ביוני 1905 בער נמל אודסה מפגיעת פגזיה של אניית הקרב פוטיומקין, שעל סיפונה פרץ אותו מרד מלחים גורלי, ששימש "חזרה גנרלית" למה אוקטובר (כידוע, עמד מרד זה לימים בבסיס סרטו עטור התהילה של הבמאי היהודי-רוסי סרגיי אייזנשטיין הנושא את שם האנייה המורדת). להבות האש האדומות בישרו את בוא העידן החדש שחתם את התקופה הצארית, וקבע לטב ולמוטב את דמות דיוקנה של המאה העשרים. ביאליק התבונן באירועיה של מה הנפל לא בגיל ובתוחלת לקריסת הצארות עמוסת הפאר, כי אם בחיל ובדאגה לבאות. הוא הבין לאלתר כי כל הנסיבות נשתנו ללא הכר, ושוב לא יהיו לסדרי החיים הישנים כל משמעות וערך. סופרי אודסה ועסקניה, וביאליק בתוכם, הבינו כי שוב לא יהיה המרכז האודסאי כשהיה: ניתן אמנם יהיה לעשות בו שנים אחדות, אך המשחק אבוד והפור נפל.למידו של אחד-העם, שדגל בשינויים אבולוציוניים ובהכשרת לבבות ממו לקראת בואו של החדש, תמיד גילה המשורר חששות כבדים מפני תמורות חדות, שאת השלכותיהן מרחיקות ה קשה לחזות מראש, ואירועי קיץ 1905 אכן רדפו זה את זה במהירות מחרידה, ללא בלמים, כאותה עגלת תינוק המידרדרת במורד המדרגות באודסה בסרט "פוטיומקין".


התוצאות הראשונות ניכרו עד מהרה בסביבה הקרובה, וזרעו בה מהומה וחרדת אלוהים: זעקות הפצועים והמקוננים נשמעו מכל עבר מאות מיהודי אודסה היו מטרה להרג, אלפים נפצעו ורבבות נבזזו ונותרו ללא קורת גג המרכז העברי כמעט שנתפורר כליל ורוב הסופרים ועסקני הציונות נטשו את העיר מערכות העיתונים קרסו ואף המכובדות שבהוצאות הספרים הפסיקו בהדרגה את פעולתן. כבעליו של בית דפוס אודסאי לא יכול היה המשורר לצרור בן לילה את כל מיטלטליו, ולהתנער באחת משלל התחייבויותיו העסקיות, הגם שבלבו כבר ידע היטב כי לאודסה העברית לא תהיה עוד תקומה. הוא היה נתון אפוא בין הפטיש לסדן, ונותר, בין שמרצון ובין מאונס, עם אותו קומץ של סופרים עבריים (אחד-העם, רבניצקי ולוינסקי שעשה את ימי הפרעות בעיר השסועה, מ הרעב והחולי, ביודעו היטב כי גורלו של המרכז האודסאי המשגשג כבר נגזר וכי כי את הנעשה אין להשיב. שירו "על כף ים מוות זה" הוא אמנם שיר רומנטי-סימבוליסטי מעולף רזים וסודות, אך לא קשה לזהות בו מבעד לסדין הערפל הפרוש עליו את אודסה העברית, שבה שגשגו בעבר הברוש והארז, ועתה מתפשטים בין אבניה הקימוש והאזוב. בדד ניצב לו מגדל האור (הריהו אחד-העם, שלכבודו ב השיר), ומאיר על השממה: "והכל כאלו מהרהר כאן בדממה: 'למי ולמה?'".>1 הערה<


כבר במה הנפל של 1905 ידע אפוא ביאליק שהתקופה הצארית, העמוסה פאר והדר עד לכדי רקב, הו וקרבה לסיומה, אך גם ידע שיחד עם מפלתה יעלה הכורת על התרבות העברית ברוסיה. הכוחות הרדיקליים לא יתירו קיומה של תרבות אתנו-צנטרית בלבה של ההוויה הסוציאליסטית החדשה, ויעשו כל דבר שיביא להכחדתה. לא במקרה תיאר אז את הקיץ הגווע, על עלי הש הזהובים-אדומים שלו, בצבעי ר ואדרת המלכות הארגמנית של מלך נופל על חרבו, כבמערכה החמישית של טרגדיה קלאסית מפוארת. את השיר הקטן והמושלם "הקיץ גווע"ב ביאליק באותה שנה שבה חיבר את "מגילת האש" ותחת רישומם של אותם אירועים עצמם. תמונת הסתיו וההכנות הפשוטות והפרוזאיות לימי הסגריר הקרבים אינן פשט בלבד. יש בהן ביטוי לתחושת הלב המתייתם ממראות שלהי קייטא אריסטוקרטיים, בצבעי זהב וארגמן, והמתכונן בדממה ובדאגה לקראת החורף הפלבאי - בחיים כבאמנות. פריטים עממיים טיפוסיים, כגון נעליים ואדרת מטולאת, או מצבור של תפוחי אדמה לימי החורף, מאכלם של עניים, מתלווים כאן להרהורים על הסתלקות ההדר הקיסרי ולעליית כוחם של מעמד העמלים. באמנות, יורשת הספרות האנטי הרואית את מקומה של הספרות ההרואית והאריסטוקרטית של העבר (המשוררים הרומנטיים, להבדיל מהמודרניים, היו ברובם בני אצולה).


אם הבית הראשון צבוע בצבעי אדרת המלכות הארגמנית וזהב ר, הרי שבהמשך משתנים הגוונים המלכותיים הכבדים והופכים לתמונה בצבעי פסטל אימפרסיוניסטיים, ובה טיילים וטיילות מבני הבורגנות הגבוהה, שהופעתם הנוגה והענוגה משרה על התיאור מין לאות דקדנטית ושיממון עגמומי של חוסר מעש. סופו של השיר בתמונה קודרת ומדכאת, וולגרית כמעט, הצבועה בצבעי חום-אפור-שחור: תמונה מחיי הפרולטריון, המטליא בגד ישן ואוגר בולבוסים לימי החורף הקרבים. אדרת המלכות הארגמנית הו לאדרת הקבצן האפורה והמטולאת. כך ראה ביאליק את השינויים החברתיים והמדיניים שהתחוללו לנגד עיניו.


ב"הקיץ גווע" התקרב אפוא ביאליק אל האקפרזיס (אל השירה המשקפת יצירת אמנות),>2 הערה< שילוב של אמנותו שלו ושל אמנותה של אירה יאן: השיר נראה כשלוש סקיצות בפנקסו של צייר וירטואוז, המתנסה בשלושה סגנונות אמנותיים שונים (קלסיציסטי, אימפרסיוניסטי ונטורליסטי בסולם צבעים מתגוון. אולם צדדיו החזותיים של שיר קצר ומושלם זה אינם אלא סף ומפתן לרעיונות חברתיים מורכבים, המקופלים בו כבקליפת אגוז, בדבר דעם של המעמדות העליונים ותפיסת רסן ההנהגה בידי הכוחות הפרולטריים של החברה. בעלה האינטלקטואל של אירה יאן, שנמנה עם חברי המפלגה הסוציאל רבולוציונרית, עשוי היה לראות את התמורות שנתחוללו אז במציאות החברתית באור שונה ממה שמוצג בשירו של ביאליק. ביאליק שונא המהפכות רומז בשירו כי בהווה, על סף המאה העשרים, עומדת תקופה חדשה בשער - תקופה פלבאית, פשוטה, גלמית, אפורה וחסרת נוי והידור. לו ולשכמותו (ואפילו לבת עשירים מפונקת כדוגמת אירה יאן מצפים ימים קשים של אגירת תפוחי אדמה, וצריך לדעת להיערך לקראתם. לקראת סוף השיר יכול היה ביאליק להשתמש במילה "בולבוס", אך העדיף על פניה את המילה "תפוח אדמה" המדיפה ריח של צבע טרי (בדרך-כלל נמנע ממילים כאלה), אולי כדי לרמז לטיבן של מהפכות, המביאות עמן טעמים חדשים ומנהגים חדשים. לכן העדיף כאמור להשתמש במילה החדשה "תפוח אדמה" - מילה מערב-אירופית (תרגום מילולי של ערד עפפיל היידיש-גרמני - ולא במילה "בולבוס", שהיא מילה עם מסורת ארוכה, המו אחריה שובל של תקדימים בשפות ההודו-אירופיות. באמצעות המילה החדשה ייצג את המעבר מעולם התמול אל ההווה המתהווה - על קרעיו וכיעורו.


הוא עצמו השכיל להיערך לקראת הרעה, ויצא מן הפרעות שנתחוללו סביבו במצב טוב מכפי שאפשר היה לצפות, אך לא חדל מלקונן על מר הגורל, ביודעו כי גורלה של התרבות העברית ברוסיה נגזר. לראשונה בחייו הוא לא ראה את הנולד ולא נזדרז לכוון את צעדיו בהתאם לחושיו. הנה, חברו הטוב שמחה בן-ציון, קם עוד בטרם פילל איש שהמצב כה יחמיר, ועלה עם כל משפחתו ארצה. ביאליק הביע השתאות לנוכח תושייה זו של רעהו, שחסכה לו ימים קשים מנשוא, ואפשרה לו לבנות את חייו בעוד הדירות ביפו זולות להפליא ובטרם פרוץ ה"פרוספריטי" של ימי העלייה השלישית והרביעית. מחוץ סערו הקרבות. המהפכנים, שותתי דם נסוגו לאחור, באפס תקווה, אך ביאליק ידע שמהלכי ההיסטוריה כבר נחרצו ואת הנעשה אין להשיב: רוסיה עתידה הייתה לעבור במוקדם או במאוחר לידי המהפכנים הרדיקלים. הוא הבין שלא ירחק היום ומרכזי התרבות העברית במזרח אירופה ומרכזה - וילנה, אודסה, וינה, ורשה ועוד - שקמו ב"מדבר העמים" כמגדלי אור בודדים באפלה, לא יפיצו עוד את אורם.


מבי ידידיו הסופרים, שיצאו את אודסה הבוערת במנוסת בהלה ביחד עם כחמישים אלף איש מניצולי הפרעות,>3 הערה< למד המשורר כי יהדות שווייץ מיטיבה עם הסופרים העברים, פליטי הפרעות. "עבריה", ההסתדרות להפצת הלשון העברית בגולה, שפעלה אז בברן, אפשרה להם קיום צנוע, ולפיכך ישבו בין השנים 1905-1908 - בברן, בג'נבה ובלוזאן - על צרורותיהם, נשיהם וטפם, אחדים מחשובי המרכז האודסאי: מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, מרדכי בן-עמי ויוסף קלוזנר. בצדם ישבו שם גם אחדים מן הצעירים שבחבורה: י"ד ברקוביץ, חתנו זה מקרוב של שלום עליכם, זלמן שניאור ויעקב כהן, א"א קבק וי' קלצ'קין. חלקם שלח עין נוהה מזרחה, "אחרי מעוף האחרונה בשיירות החסידות" ("הקיץ גווע", 1905), וחלקם נשא עינו לעבר פסל החירות, הניצב בקצה מערב בראש זקוף ומעוטר "ולפיד הישועה בידו" ("מגילת האש", 1905). אלה ואלה ראו במרכז השוויצרי שנתהווה בצוק העתים מלון אורחים ולא משכן של קבע.


את תחנת העראי בג'נבה שבה נתקבצו בכפיפה אחת גדולי הסופרים של אודסה תיאר בחיוך הסופר י"ד ברקוביץ. מפאת גילו הצעיר ומזגו הטוב לא הבחין הסופר כמדומה במלוא הטרגיקה שבמציאות החיים הרצוצה שהייתה אז מנת חלקם של מי שאיבדו באחת את כל קנייניהם - החומריים והרוחניים - וכל עולמם חרב עליהם:


מנדלי חי עם משפחתו הקטנה בשוויצריה חיי שלווה ... ואפילו בן-עמי שהתקיים בדוחק, ידע את סוד הצמצום וסידר את חיי-עוניו בג'ניבה בכבוד ובמנוחה של מסתפק במועט. לעומת שניהם נראה שלום-עליכם כבן-בלי-בית, ארטיסט נודד ונענה. ואף-על-פי-כן הביע בבו אל בני ביתו את צערו על הסבא מנדלי, שמצא אותו בזקנתו גולה ונידח בניכר, רחוק מיהודים, יושב בדירה קטנה וקרה, בין כילים ריקים. ... "סבא, איך אתה מתקיים כאן בלא הספרייה הגדולה שלך?". "מה פירוש?" - השיב לו מנדלי בתמיהה - "הספרייה שלי עמי היא כאן. המתן לי רגע, ואראך!" ... ומייד חזר בתנועה רחבה, התייצב לפני נכדו בכל גובה קומתו "הגנראלית" והראה בשתי ידיו על עצמו: "הנה היא, הספרייה שלי!".>4<

בתוך מחנה הגולים, שאך בקושי רב ניסה להסתיר את עליבותו ולשמור על חזות של שגרה מהוגנת, ישבה בשנים 1906-1907 גם אירה יאן, שכספי אביה אפשרו לה לחיות בתנאים של רווחה יחסית. באביב-קיץ 1906, למשל, התגוררה בסאבוי העילית (HAUTE SAVOIE על גבול צרפת ושווייץ, בווילה רחבת ידיים, שבה הצליחה לפתח,דותה, הלוך רוח יצירתי שהניב ציורים רבים. משם שיגרה לביאליק בים וגלוית נוף נאה שבמרכזה מגדל BELLECOMBE, שמהם ניכרת השתוקקותה למפנה כלשהו שאת טיבו לא הגדירה לעצמה ולזולתה. הציירת והסופרת שקדה כידוע עוד בימי שבתה בקישינב על סדרה של ציורי עיפרון מעודנים למהדורה החדשה של כל שירי ביאליק. מהדורה זו, שהפקתה נתארכה יותר מן המצופה, נועדה להעמיד את המשורר הלאומי במעמדו הראוי כגדול משוררי הדור וכבחיר סופריו ולהמיר את הספרון חסר הנוי "שירים" שיצא על-ידי בן-אביגדור בספר שירים מתוקן ומהודר כשל גדולי המשוררים באירופה (עם צאת המהדורה - כך קיוותה אירה יאן - יצא גם שמה לתהילה). ואולם, הפרעות שהתחוללו באודסה בעקבות מה הנפל שיבשו את לוח הזמנים, וספר שיריו החדש של ביאליק יצא לאור לא בשנת 1904, כמקווה, כי אם רק בשנת 1908 לאחר צאתה של אירה יאן את אירופה.


בשנת 1905 הוכרחה הציירת לעזוב את קישינב בחיפזון: אביה, הפרקליט האודסאי ד"ר יוסליביץ, ובעלה המשפטן הבסרבאי ד"ר סליפיאן נודעו בקרב האינטליגנציה של אודסה בדעותיהם הסוציאליסטיות המהפכניות, ובעטיים ריחפה סכנה על ראש כל בני המשפחה, לרבות על ראש הציירת שזה אך נפרדה מבעלה ונדדה מערבה עם בתה הקטנה לנה (אבי בתה, ד"ר סליפיאן, אכן הוגלה לימים לסיביר). השתיים התגוררו בדירות עראי אחדות, נדדו באין מנוח לכף רגלן בין הערים הגדולות לאותן עיירות קיט שוויצריות שהפכו לעת מצוקה מקום מקלט לפליטי הפרעות, ושאלת "לאן?" תלויה כל אותה עת באוויר ללא מענה.


לידידו הצעיר יעקב כהן, שהקים אז בברן את אגודת "עברייה" והכיר כל סופר שישב באותן שנים בשווייץ במעמד של "אורח נטה ללון",ב ביאליק ביום 1.12.12.06, בקריצת עין משועשעת: "במחנה שכינה שלכם רובצת עתה אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה - ו'אירא יאן' שמה. ציירת היא, ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם סופרת, אם פוגע אתה בה לפעמים - אמור נא לה בשמי שלום".>5 הערה< במילים "יש לה עסק עם המכחול והשפופרת" החליף כמובן ביאליק קריצת עין אירונית על חשבונה של הציירת הרומנטית שאותה פגש לראשונה בקישינב ושאהבה אותו עד כלות. האם ביקש המשורר להצטרף לשורת מגניה של אירה יאן, שהלכה אז ונתרבתה בקרב ידידי ביאליק, ולהטיל בה דופי? ואולי נועדה שיחת הגברים האינטימית הזאת, שריח של חידודי קסרקטינים נודף ממנה, להסוות את יחסו האמיתי של ביאליק אל אירה יאן, להזים את החשדות שתלו בו ידידיו ולבטל את הלבטים שפרכסו בקרבו בקשר לקשריו אתה? או שמא קצה נפשו בביה הרגשניים המרובים, ההולכים סחור סחור, מסתובבים מסביב לנקודה, טורדים את מנוחתו כיתוש בגערות אין סופיות, שיש בהן מטעמה של ענווה גאוותנית וגאווה ענוותנית? כך או אחרת, ניכר שביאליק ידע היטב כי הוא מתאר את הציירת ששקדה על ציורי פחם עדינים, שיעטרו את מהדורת תרס"ח שלו, בביטוי מתחכם המתהפך לכמה מובנים, וכי יש בדבריו יותר משמינית של רשעות משועשעת.


כל אחד משלושת השבחים, שחלק ביאליק לאירה יאן באיגרת ("אישה גדולה", "אישה חשובה", "אישה הגונה"), נושא בעקבותיו שובל קונוטטיבי ארוך המלמד בדרכי עקיפין נפתלות על יחסו המורכב של המשורר כלפי הציירת הרומנטית וסעורת הנפש, שזעזעה באהבתה את ב חייו הרוגעת. השבח הראשון "אישה גדולה" (השווה מל"ב ד, ה רומז ליחסי אלישע והאישה השונמית שאירחה אותו בביתה ואף קבעה בו עליית גג קטנה, למען ינוח הנביא ואיש הרוח מעמל הדרך. השבח השני, "אישה הגונה", לקוח מספר "מלמד התלמידים" לר' יעקב אנטולי (ליק 1866 שם הוא נסב על רבקה: "שאליעזר עבד אברהם השלוח לקחת אישה הגונה ליצחק אבינו ביקש מה' שיזמין לו אישה ראויה כמוהו" (שם, חיי שרה), ואירה יאן המתבוללת למחצה נראתה לביאליק כאותן נשים זרות שנספחו אל עם ישראל. גם האפיתט "אישה חשובה" מסתיר מאחוריו מ לבטים סעורה, שללא הכרעה, על פי המשל שמשלו בתלמוד: "למה הדבר דומה, לאדם שנשא אישה על אשתו, חשובה ממנה - אין מתקנאת בה, פחותה ממנה - מתקנאת בה" (ע"ז נה ע"א).


הדילמה המוסרית הייתה כבדה מנשוא: נטישת האישה שלא חטאה מול נטישת האהובה, שהקריבה למענו את כל עולמה. מהו ההבדל המוסרי נזק לנזק? האם צדק הוא לעזוב את אירה יאן לאנחות לאחר שנטשה למען האהבה את בעלה, את ביתה, את סביבתה, את שפתה ואת עולמה הרוחני, קרקע גידולה? ומה עליו? האם לא רוחפות כל עצמותיו בכמיהה לאותו שינוי שיטלטלנו וימשנו בציצית ראשו משלוליות הרפש של רחוב היהודים שבו גדל ומאודסה העברית, שריח הזקנה והעובש כבר עלה בה מכל פינה? אין זו שאלה מתחום המעשה בלבד, אך יהיה צורך, כך הבין, לפותרה על דרך המעשה בלבד.


אך גם אי אפשר היה לו לבור את דרכו על דרך השרירות. ביאליק הבחין בחוסר ההדדיות של מע היחסים שנוצרה בינו לבינה: אירה יאן נאחזה בקשר הרופף שביניהם כבקש ותלתה בו את כל עולמה, ואילו הוא השתעשע בה כבחלום רחוק ובלתי ממומש - כבאורה של איילת השחר המנצנץ לעומתו ממרחקים. הוא חש כי הוא זקוק ליועץ, או ליועצים, מקרב ידידיו טובי הטעם ובהירי העין, שאינם מעורבים עד צוואר כמוהו ועיניהם לא טחו כמוהו מראות את המציאות נכוחה. ואולי ביקש להסיר את נטל ההחלטה מעלפיו שלו.


וחבריו אכן נחלצו עד מהרה לעזרתו, אך לא תמיד בדרך שבה ביקש להסתייע בהם. י"ל פרץ, שאתביו, כאמור, איירה אירה יאן, כתב איגרת מבודחת, בעברית חסידית משובשת, נוסח "מגלה טמירין", ובה תיאר את אירה יאן כאישה דברנית וארכנית, מן הנוסח הבעל ביתי הישן, המתנאה לשווא בסממני החדש כבקישוטי סרק: "בנוגע לב ה'אישה', קיבלתי נחת קטן ולא גדול, כאשר קיווית. הגיונה של אישה. עמוק בבוץ הנשמה - חיי המשפחה ע"פ נוסח הבעל ביתי, כמקודם, ולמעלה איזה פרחים של אהבת האמת. היא נוסעת לחוץ לארץ לבקש את האמת ומפחדת מפני צרת השלישי או השלישית. אך אין דבר. גם זה לטובה, לולא האריכות של הש"ך ז"ל בלא הבהירות שלו".>6<


האם באמת ובתמים ראה פרץ באירה יאן אישה מן הנוסח הישן, או שמא טפל בה האשמות שווא אך ורק כדי להניא את ביאליק מלחפש את קרבתה? כך או כך, בו פעל את פעולתו, שהרי אישה מן הנוסח הישן חיה לו לביאליק בין כותלי ביתו, ולא לכך התאוותה נפשו. ביאליק ניסה את רעיו שוב, הפעם את מ' בן-עמי, המשכיל שחזר לעמו ושהיה לאחד מתמימי דרך, צנועי ההגות והעלילה, שביאליק בטח בהם ביטחון שלם, אף האמין כי לב אחד ודעה אחת הוא עמו. ניכר היה כי אחזה בו במשורר תשוקה עזה להאמין, על אף הכול, שיש ביכולתה של האהבה לבוז לכל הגבולות והמכשולים. או שמא פנה דווקא אל בן-עמי השמרן כדי לקבל חיזוק לרצונו לשוב לביתו? גם בן-עמי לא חסך מאירה יאן את שבט ביקורתו. שוב, אפשר תחבולה הייתה זו מצד בן-עמי כשזלזל בציירת המתבוללת למחצה ובמניעיה. אך כל מי שעיניים לו בראשו יכול היה להבין על נקלה כי באותו רגע נחתך גורלה של אירה יאן, לשבט ולא לחסד. בן-עמי היה מן המאמינים אמונת אומן כי שליחות לאומית ייחודית מוטלת עלפיו של ביאליק, וכי עליו להקפיד הקפדה יתרה על דימויו הציבורי. לימים, הסתיר גם אונגרפלד השמרן, מעריצו של ביאליק ושומר עיזבונו, את ביה של אירה יאן מכל משמר, הכחיש את דבר קיומם, וכל זאת כדי להגן על המשורר הלאומי, שעל מורשתו הופקד.


האם ידע ביאליק מה יגיד לו בן-עמי? האם בכוונה תחילה פנה אל השמרן מבין רעיו? אכן, הסתייגותו של זה לא איחרה. על סיבותיה ונסיבותיה אנו יכולים ללמוד מבו של ביאליק לבן-עמי: "הציירת אירא יאן (סליעפיאן כתבה לי שנודעה לך ולביתך, וגם נתארחת אצלה פעם אחת. מה היא בעיניך? אישה גדולה - לא כן? מדוע רעים בעיניך ציוריה? לווינסקי מסר לי את דבריך בבך אליו ואת עצתך לבלי הדפס את שיריי בציורים. למה? הציורים אינם מרובים. ובעיקר הדבר, יבואו רובם על גבי השערים ... רובם יפים ונאים למקומם. ואת הרע לא נכניס. ברר לי את דעתך בזה. ידעתיך מאז לשונא ציורים, אבל עליך לתת לב גם לטעמי אני".>7<


גם רבניצקי הקשיש, "פלג גופו" של ביאליק, רמז למשורר כי אין דעתו נוחה מאירה יאן. בתוך ב (ששיגר לביאליק ערב צאתו לקונגרס בהאג, שבו עתיד היה לפגוש את הציירת), שכולו רצוף עניינים עסקיים, הוסיף עוד משפט אחד ביובש ענייני, חסר כל נימה אישית, המעיד עלס כבוש: "שולח אני רצוף בזה בה של 'אירא יאן'. אין הדברים צריכים לפירוש" (הב שמור בבית ביאליק). הערה צוננת זו, סמוך לדרישת השלום הלבבית ששיגר רבניצקי למאניה, פעלה אף היא את פעולתה. איגרת זו לא סבלה אלא פירוש אחד: עדיין מוסיף היה רבניצקי לראות עצמו כפטרונו של ביאליק וכמכוון אשוריו. אירה יאן הייתה לאבן נגף שיש להסירה מן הדרך.>8<


כל חבריו של ביאליק חברו אפוא יחדיו להניאו מקרבה יתרה לאירה יאן, אף הצליחו כפי שנראה במלחמתם. בן-עמי השמרן, שהיה שרוי אז ברוגז עם ביאליק על שבהיסח הדעת ערך המשורר את מסעו לג'נבה בעיצומו של החג, גילה עוינות של ממש כלפי אירה יאן, אך ביאליק שהיה שמרן מהפכני, או מהפכן שמרני, ניחן בכישרון לשאוב כוח מן הקשר הבלתי ממומש הזה, אפילו מן ההכרה שרוב ידידיו עומדים נגדו. פרשת אירה יאן, על כל שביליה העקלקלים ומהמורותיהם, הייתה עבורו ככלות הכול קטליזטור חשוב מאין כמוהו ליצירה, אם כי למשך שנים אחדות היא גם חיבלה במהלכה הרצוף, וגרמה למשבר שלא במהרה נחלץ המשורר ממנו.


איגרתו של בן-עמי ניצבה על שולחנו. עד לבואה התלבט בין אשת חוק לאשת חיק. עד תמול שלשום היה עדיין תקוף ספקות, נלאה מן המחשבות הטורדות של בעד ונגד. מעתה כבר הייתה דעתו גמורה: הוא החליט להשאיר את האישה הזרה "מאחורי הגדר", ולתת לאהבתו פורקן ביצירה. סיפורו "מאחורי הגדר" מוכיח בדרכו ששינוי המערך הנפשי היה מהיר וסוחף מדי משיש א פרות ראויים. הנורמות של רחוב היהודים גברו על הרעיון הניצשיאני של "שינוי כל הערכים". מהפכות של בן-לילה מולידות תגובה קונטרה-רבולוציונית. חסל סדר הרהורי עברה. מעתה יעשה לביתו, יאמץ ילד וישקם את סוכתו הנופלת. אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, נסע להיפגש עם אירה יאן בחסות הקונגרס השמיני בהאג, אף נסע עמה לג'נבה לאחר הקונגרס באמתלא שעליו להיפגש עם מנדלי ועם שלום עליכם.


הידעה מאניה על אירה יאן? יש מעין עדות שהיא ידעה, אף באה בטענות, אך המשורר ביטלן והשתדל להפיגן. מן הקונגרס של 1907ב ביאליק למאניה כי אל האג הגיעו מכרים ישנים כחדשים: "נארודיצקי מלונדון, שייקה וינר מזיטומיר, שלום עליכם, ליוברסקי, אירא יאן (היא הזקינה עוד יותר), ד"ר מגנס, פרופ' מרגלית, פרופ' שץ, ליליין, שיינקין, ועוד ועוד עסקנים, אמנים, סופרים, מלומדים, דוקטורים, פרופסורים - כזבובים לרוב".>9 הערה< לא זו בלבד שהצניע את שמה של אירה יאן היטב היטב, אלא שגם השתדל לפוגג את המתח באמצעות אמירה בגנות הציירת ("היא הזקינה עוד יותר"). מותר כמדומה להניח, שדעתה של מאניה לא הייתה נוחה מן השעות הארוכות שעשה בעלה במחיצת הציירת בעת שציירה את דיוקנו, והוא פייסה באומרו כי אירה יאן "זקנה" מדי עבורו. אווירת חשדנות משתמעת גם מאמירה ששיגר ביאליק לרעייתו מטיולו בשווייץ אחרי הקונגרס: "אני הולך עכשיו אל הבתולה אל תיבהלי: הרי זה מין הר גבוה עם שלג, שקוראים לו 'יונגפראו'".>10 הערה< מן הסתם, היו חיכוכים בין בני הזוג, וביאליק חש לפייס את אשתו ולרצות אותה במיני הערות מבודחות, שיפיגו את המתיחות ביניהם, ויגרמו למאניה קורת רוח. דבריו אלה מגלים תערובת של גילוי וכיסוי. כשביאליק הופך ציני, יש לכך לא אחת סיבה רצינית…


אירה יאן חשה היטב שנסתחפה שדה. במצב ביש זה, לאחר ששרפה את כל הגשרים, היא החלה תוהה אם אחרי כל אלה אין מן הראוי לעשות מעשה. היא אחזה בטכסיס אחרון. היא גמרה להניע את ביאליק לפעולה, אך באופן אשר לא יפגע בשמו הטוב כמשורר לאומי, אלא יחזקו. מזה שנים דרש היישוב מביאליק שיבוא ליטול חלק במאמץ החלוצי, או שלפחות יבקר בארץ ויביע את הזדהותו עם המפעל הלאומי שהחל להכות בה שורש. היא החלה מתכננת איך תטה את לבו לקבל חיש מהר את תכניתה שלה, שעליה רמזה לו עד אז בתחנונים מרומזים, לעזוב את ביתו ולעלות ארצה, וזאת בשעה שאחד-העם מציע לו לקבל את תפקיד העריכה הבלטריסטית של "השילוח" - הצעה שאי אפשר לסרב לה כלאחר יד.


ברי היה לה בשלב זה כי עליה לבצע תפנית נועזת ולעזוב את אירופה, ולקוות כי ביום מן הימים תגבר אהבתו של ביאליק, או שמא שאיפתו לשנות את אורחות חייו, והוא יבוא ארצה בעקבותיה. הרמזים המהוססים ששיגרה אליו באיגרות סנטימנטליות מרפרפות, הנוגעות בדבר ואינן נוגעות, לא הועילו, ועתה היא הבינה כי יש לעשות מעשה. לימים סיפרה לקבק (כך מתברר מבו לביאליק מיום י"ז באב תרס"ח השמור בארכיון המשורר), כי חשה שעליה לנתק את יחסיה עם המשורר לבל יחוללו.>11 הערה< אכן השתלשלות עניינים מהפכנית אשר לכמותה לא פילל ביאליק. כשפרשה לפניו לראשונה את תכניותיה הוא ניסה להניאה מהן, וטען באוזניה שהיא לא תמצא במרחקים דבר, כי דורם אינו דור של מציאות, כי אם דור של אבדות. והיא, בעקשנות ובתמימות סוררת טענה כנגדו במכתב מסאבוי העילית שבצרפת הקרובה לג'נבה: "אל תגיד לי: 'לא תמצאי דבר'. אני יודעת זאת טוב יותר ממך, אבל גם אם אגיע לשיבה ואהיה כולה כמושה, לא אחדל מאי ההשלמה ומהחלום. האם לא בכך נעוץ המפתח לקדמה, לקדמה המוסרית, אשר האמזונה שלה תהיה בכל הזאת האישה, לדאבון לבם של פרץ ובני דמותו".


הערות:

  1. על נסיבות חיבורו של שיר זה, ראה פ' לחובר, ביאליק חייו ויצירותיו (תל-אביב 1944), עמ' 591-594. בבית הראשון של "על כף ים מוות זה", בתיאור האניות והמבצר היורים זה בזה בקני קלע, יש הד לאירועים מפרשת פוטיומקין שביאליק היה עד ראייה להם.

  2. על השיר האקפרסטי ראה הולצמן, אבנר. מלאכת מחשבת: תחיית האומה (הספרות העברית לנוכח האמנות הפלסטית), תל-אביב 1999.

  3. ביום 1.11.29.05 כתב ביאליק לידידו שמחה גוטמן, שעלה ארצה לפני הפרעות: "אודיסה מתרוקנת. כחמישים אלף איש עזבו את העיר ויצאו לחו"ל (איגרות ביאליק, ב, עמ' ה). על מצבה של אודסה בזמן הפרעות, ראה בו של ביאליק לבן-עמי מיום 1.10.26.05 (שם, עמ' א) בו לבן-ציון (שם, עמ' ב).

  4. י"ד ברקוביץ, הראשונים כבני אדם (תל-אביב 1976), עמ' 333.

  5. איגרות ביאליק, ב, עמ' לב.

  6. ראה איגרות פרץ אל ביאליק, כנסת לזכר ביאליק, ד, עמ' 32. וראה הערות העורך בתוך: לחובר (1944), עמ' 664. לחובר השמיט את הערת פרץ כי לא קיבל את המהדורה המאוירת באיוריה של אירה יאן "ואיני יכול לדון על כישרונה במקצוע זה".

  7. איגרות ביאליק, ב, עמ' כא-כב.

  8. על כך כתבה נורית גוברין (בספרה "דבש מסלע" תל-אביב 1989, עמ' 357 כי העולם שאליו רצתה אירה יאן להיספח לא האיר לה פנים. ידידיו של ביאליק לא קיבלוה בעין יפה, לא התלהבו מציוריה ודעתם על הרומאן, שנסתבך בו ביאליק, לא הייתה נוחה כל עיקר. ביאליק כפי ששיער שמיר לא יכול היה להרשות לעצמו כפיגורה לאומית אהבה אסורה "מאחורי הגדר", ואולי נבהל מהעזתו ומן הידידות שהפכה להערצה תובענית ולהתמכרות גמורה מצד אירה יאן.

  9. איגרות ביאליק, ב, עמ' נט וכן בתוך: ח"נ ביאליק, איגרות אל רעייתו מאניה (תל-אביב 1955), עמ' 21 וראה גם במקור היידי, שם, עמ' 150: "אירא יאן (זי איז געווארען נאך עלטער)". חוות דעת זו נס על דברים "מפלילים" בה אירה יאן על עצמה בביה לביאליק מירושלים.

  10. שם, עמ' 25 וראה גם במקור היידי, שם, עמ' 155: "איך געה יעצט צו דער בתולה שרעק זיך ניט דאס איז אזא מין הור בארג מיט שניי, וואס הייסט יונגפרוי" (בתולה בגרמנית JUNGFRAU).

  11. אונגרפלד (1974), עמ' 248 (וידויה של אירה יאן הושמט כאן בלא סימני השמטה).



ביבליוגראפיה נבחרת:

  • אונגרפלד, משה. ביאליק וסופרי דורו, תל-אביב 1974.

  • גוברין, נורית. דבש מסלע (מחקרים בספרות ארץ-ישראל), תל-אביב 1989.

  • יאן, אירה. "מבוא ל'מגילת האש' של ביאליק", מאזנים, סא, 3-4, תמוז-אב תשמ"ז (יולי-אוגוסט 1987), עמ' 16-18 (תרגמה מרוסית לילה הולצמן).

  • ינאית, רחל. אירה יאן (אלבום), ירושלים תשכ"ה.

  • שמיר, משה. "אהבת ביאליק" מאזנים, לו, 1, טבת תשל"ג (דצמבר 1972), עמ' 11-19. נדפס שוב בספרו "ענין אישי: עם 35 משוררים", תל-אביב 1987, עמ' 9-35.